הנזירה של הקצין הישראלי

שון, חייל בודד שעלה ארצה מפריז כדי לשרת בצה"ל ביחידה מובחרת, מתגלה כחייל מצטיין המתקדם במהירות בסולם הדרגות. רגע לפני מינויו למפקד גדוד 12 של גולני, מוטלת עליו משימה שמשנה את חייו, לשמש כמתאם הפעולות עם צבא דרום לבנון. לשם כך, הוא מעתיק את מגוריו לעיירה מארג' עיון ולרשותו הועמדה יחידת דיור קטנה בחצר מנזר בו מתגוררות נזירות מבוגרות.
באחד הימים הצטרפה אלין, נזירה צעירה ויפיפייה מפריז. הגיל הדומה, המנטליות והשפה המשותפת, גרמו לקרבה ביניהם. ימים ספורים לפני חג המולד הם רוקמים תכנית לחצות את הגבול לישראל כדי להשתתף במיסת חצות בבית לחם. אט אט נחשפים סודות המעיבים על הקשר האסור ביניהם ואירועים לא צפויים משנים את התמונה.
"הנזירה של הקצין הישראלי" הוא רומן מותח, מלא רגש, תשוקה ועניין.
קלוד בוגנים נולד בעיר אסווירה שבמרוקו. עלה לישראל מיד אחרי מלחמת ששת הימים והוא בן 13 בלבד. התחנך במוסדות של עליית הנוער. שירת בסדיר ובמילואים כלוחם ביחידת צנחנים. רכש השכלה אקדמאית בחינוך. מילא מגוון תפקידים במערכת החינוך, מורה, מחנך, יועץ חינוכי ומזה שלושה עשורים מנהל בית ספר תיכון. הרומן "הנזירה של הקצין הישראלי" הוא ספרו הראשון שיוצא לאור מתוך שמונה ספרים הנמצאים במגירה.

מקט: 978-965-92937-3-5

שון, חייל בודד שעלה ארצה מפריז כדי לשרת בצה"ל ביחידה מובחרת, מתגלה כחייל מצטיין המתקדם במהירות בסולם הדרגות. רגע לפני […]

---

פרק 1

השעה עשר בבוקר, תחילת חודש יוני. מזה שעתיים שאני ממתין מחוץ ללשכתו של אלוף פיקוד צפון, שתואיל ראש לשכתו לצאת החוצה ותזמין אותי להיכנס. העיכוב לא הפתיע אותי. קציניו הבכירים של צה”ל, כמו בכל צבא אחר בעולם, עובדים סביב השעון. אתה יודע למתי הזמינו אותך אך אתה אף פעם לא יודע מתי הפגישה תתקיים.

כבר יומיים אני תוהה מדוע מפקד הפיקוד, בכבודו ובעצמו, הזמין אותי לשיחה. מפקדת פיקוד צפון נמצאת בשכונת קריית שרת בצפת. הפיקוד אחראי על כל היחידות הפזורות בין החרמון לנתניה. המשימה של פיקוד צפון היא הגנה על גבולותיה הצפוניים של ישראל עם סוריה ועם לבנון. כיאה לכל ארגון תקין, וצה”ל מתיימר להיות כזה, גם בצה”ל קיימת היררכיה של בעלי תפקידים. מי שאמור לשוחח איתי, קצין זוטר בדרגת סרן בתפקיד סגן מפקד גדוד, הוא מפקד החטיבה. אם לא רוצים לשתף אותו – אז מפקד העוצבה אמור לנהל את השיחה. מעליו, בדרגה גבוהה יותר, יש קצין אג”ם, מעליו, בתפקיד בכיר עוד יותר, יש את ראש המטה ורק אז אלוף הפיקוד.

מי שהיה מופתע לא פחות ממני היה המפקד הישיר שלי, שנדרש לפנות אליי ולבשר לי שאלוף הפיקוד רוצה לשוחח איתי. הוא ניסה לדלות ממני אינפורמציה על מהות הפגישה. לא היה מודאג יותר ממנו. מאז ומתמיד הוא מוכר כ”רודף שמלות” וכ”מטרידן”. בכל פעם שניהל רומן, קצר או ארוך, או סתם סטוץ עם אחת החיילות תחת מרותו, הזהרתי אותו וחזרתי ואמרתי שתבוא הפעם שזה לא ייגמר טוב ולא משנה אם זה יהיה בהסכמה או לאו. וראו זה פלא, לפני כשבועיים הסתיימה מערכת כזו עם קצינה צעירה, והסתיימה לא טוב בלשון המעטה. זו הפעם הראשונה שהוא נכנס ללחץ מהמחשבה שהבחורה עלולה להתלונן עליו וחמור יותר – אם ייוודע הדבר לאשתו. למוטי שתי בנות קטנות שעלולות להיפגע מכך לא פחות מאימא שלהן. מוטי מוערך מאוד בצבא. בעוד מספר חודשים הוא עתיד לסיים את תפקידו הנוכחי כמג”ד ומייעדים לו תפקיד של סמח”ט ביחידה. כעת הוא חושש שהמגדל שבנה במשך אחת־עשרה השנים האחרונות יתמוטט ויתאדה כלא היה.

מוטי ואני משלימים יפה מאוד האחד את השני בפיקוד על הגדוד, ומחוץ לצבא אנחנו גם חברים טובים. אני מכיר היטב את דפנה, רעייתו, ואת שתי בנותיו הנהדרות שנוהגות לקרוא לי “דוד שון”. בכל הזדמנות דפנה חוזרת על המנטרה שלולא הייתה נשואה למוטי הייתה מחזרת אחריי עד שהייתה מכניסה אותי תחת החופה. דפנה היא בחורה יפה ונעימה מאוד, והוא, ה”חנטריש”, לא יודע להעריך את האוצר שיש לו בידיים ומעדיף לרעות בשדות זרים.

הפרש הגילאים ביני ובין מוטי קטן יחסית, הוא נושק לשלושים ואחת ואני מתקרב לעשרים ושבע. היות שאני חייל בודד בארץ, נוהגים מוטי ודפנה להזמין אותי לחגוג את החגים בחיק משפחתם, אך במציאות זה כמעט לא קורה, כיוון שכשאני נשאר ביחידה כקצין תורן, הוא תמיד נמצא בביתו, אלא אם הוא נמצא אצל המאהבת התורנית, ולהפך, כשהוא קצין תורן אני ספון בדירתי.

מוטי יודע שה”רעות” שוררת בינינו, וכי בעת מלחמה הוא יכול לסמוך עליי בעיניים עצומות וההפך. המושג “רעות” לא בהכרח קיים בכל הצבאות, לא כל חייל מוכן למסור את נפשו כדי להציל את חברו, או כפי שמכנים זאת – “לקפוץ על רימון חי”. אבל מוטי גם יודע שאסוכך עליו בפני אשתו בעניינים לא מוסריים.

“השעה שתים־עשרה,” אני מודיע לראש הלשכה, “אני ניגש לחדר האוכל של הקצינים לאכול צוהריים ואשוב בשעה הקרובה. אם אלוף הפיקוד ידרוש לראות אותי, תדאג שמישהו יקרא לי.”

אף פעם לא הבנתי וגם לא אבין, מדוע האוכל אצל הקצינים טעים יותר ואיכותי יותר מזה של החיילים, הרי מדובר באותם המצרכים.

במהלך הארוחה נשמע רעש צורם של מסוק בל הנוחת במנחת הסמוך לחדר האוכל. מייד קלטתי שהפגישה שלי כבר לא תתקיים היום. כשנוחת מסוק יכולות להיות לכך שתי סיבות, האחת – שקצין בכיר מאוד או אח”ם מגיע לביקור, או לחילופין – שאלוף הפיקוד מוזעק לקריה לפגישת חירום עם הרמטכ”ל ואולי גם עם שר הביטחון.

כעת הכול נהדר, אין לי מה למהר, אני יכול לסיים את הארוחה בשקט ואף לשתות כוס קפה. ליתר ביטחון ניגשתי ללשכה על־מנת לאמת את השערתי. מבט חפוז לעבר ראש לשכתו ואני מבין שהשיחה נדחית ליום המוחרת לאותה שעה, שמונה בבוקר.

“אם יחול שינוי אני אתקשר ליחידה להודיע לך.” הוסיפה הפעם.

לא התאים לי כל כך לשוב לפיקוד למוחרת, כי מוטי הבטיח לשתי בנותיו לקחת אותן לפארק מים במטולה וכעת יצטרך לבטל. כבר ראיתי את עוגמת הנפש של הבנות כשתשמענה זאת.

חזרתי ליחידה לאחר נסיעה של כשעה עד למפקדת הגדוד. באותם ימים החזקנו את הקו הצפוני מראש הנקרה ועד מרגלות החרמון ומפקדת הגדוד ישבה בזרעית. לאורך כל הנסיעה מכשיר הקשר לא פסק לטרטר לי במוח. מספר התדר שהופיע על הצג היה התדר שרק מוטי ואני משתמשים בו. העדפתי לא להשיב כי לא מצאתי לנכון לנהל איתו שיחת סרק. להפך, שיתבשל במיץ שלו ויחשוב שהוזמנתי בגלל תלונתה של הקצינה, אדרבא, מגיע לו, זהו “שכרו” עבור מעלליו הלא מוסריים.

כשהגעתי לבסיס התקלחתי קודם ורק אז התפניתי לאתר את מוטי ולאכזב אותו שהפגישה נדחתה.

“איפה אתה?” הוא נזף בי, “שעות אני מנסה להשיג אותך בקשר ואתה לא מראה סימן חיים.”

סיפרתי לו את השתלשלות הפגישה שלא הייתה. הבחור היה כל כך לחוץ עד שכלל לא קלט שלפניו ניצבת משימה לא קלה – לספר לאשתו ולילדות שיום הכיף שציפו לו זמן רב כל כך, בטל ומבוטל.

“אני אדחה את הבשורה לשעת ערב,” הוא אמר, “שנינו יודעים שבצבא הכול דינמי, מה שטוב לרגע זה לא בהכרח יהיה עדיין רלוונטי בעוד שעה.”

במקרה הזה הוא צדק. לקראת השעה חמש בערב התקשרו מהפיקוד להודיע לי שהפגישה נדחית וכי ידווחו לי ברגע שאלוף הפיקוד ימצא את העיתוי הנכון להיפגש איתי. שמחתי.

מוטי, לעומת זאת, קיבל את הבשורה ברגשות מעורבים. מצד אחד הוא שמח שהוא יכול לפנק את בנותיו ולצאת ליום הכיף המתוכנן, מצד שני הוא רצה לסיים את הסאגה הזו, של הקצינה הצעירה, שאיתה ניהל מערכת יחסים אינטימית.

“לך, תישן הלילה בבית,” הצעתי לו, “אני אחליף אותך בפיקוד על הגדוד.” לא רציתי שמצב הרוח הקודר שלו יופנה כנגד החיילים והמפקדים הזוטרים. אני יודע שברגע שהוא עובר את מפתן ביתו ומשיל את מדיו, הוא מתנהג אחרת. דפנה יודעת כיצד לרסן אותו, להציב לו גבולות. קשה להאמין עד כמה מוטי במדים, עם דרגות הקצונה והנשק על כתפו שונה ממוטי עם ג’ינס וטי-שרט. כל הקשיחות, החשיבות והשוויץ בבת אחת נעלמים כלא היו.

מדי בוקר, נהגתי לסייר במוצבים בגזרה שלי, לבדוק את הכוננות ואת ערנות החיילים וקציניהם, לנהל איתם שיחות ולשמוע את מצוקותיהם באם ישנן כאלה. לא ביקרתי בכל המוצבים מדי יום, אך השתדלתי להפגין נוכחות בשלושה עד ארבעה מקומות. יצאתי לסיור הקבוע ומדי שעה עגולה מוטי התקשר אליי מפארק המים, לבדוק אם קיבלתי זימון לפגישה עם אלוף הפיקוד או שמא גונב לאוזניי רמז כלשהו על תוכן השיחה. בכל פעם התאכזב מחדש, ובין משפטיו התחלתי לזהות שמפלס החרדה אצלו נוסק לגבהים. הבנתי שאם לא אקדים את הפגישה הבחור עלול לקרוס, וזה הדבר האחרון שאני רוצה שיקרה.

עודני חושב איך לעזור למוטי, החל מכשיר הקשר שבחלקו האחורי של הג’יפ להשמיע קולות. עצרתי לצד גדר המערכת המשמשת מעין גבול בינינו לבין לבנון. מעבר לקו – חיילת מלשכתו של אלוף הפיקוד, מזמינה אותי לשיחה, הלילה בחצות. לא הפתיעה אותי השעה, בצבא לא יודעים לכמת ימים ושעות. גם חצות זה כמובן בסימן שאלה, כיוון שאני עשוי לחכות שם זמן רב עד שהמפקד יתפנה. מייד התקשרתי אל מוטי כדי להודיע לו ולבקש ממנו להקדים את בואו למפקדת הגדוד היות שאני נדרש לעזוב את היחידה לקראת השעה עשר בלילה ועל־פי פקודות מטכ”ל, חייב המג”ד להימצא בגזרה, או לחילופין – הסגן שלו.

לקראת השעה עשר נפרדתי ממוטי, לא לפני שסחט ממני הבטחה שברגע שאסיים את הפגישה אתקשר אליו לספר לו במה מדובר. טוב שזו שעה מאוחרת והוא ספון בחדרו, חשבתי וקיוויתי שלא יקפיצו אותו בגלל נגיעה בגדר או חלילה חדירה של אנשים לא רצויים מלבנון לשטחנו, כי אז כל הגדוד יצטרך לספוג את הריקושטים של המתח והחרדה שבהם הוא שרוי.

לפעמים גם בצבא יש הפתעות.

בחצות אפס אפס, הכניסה אותי ראש הלשכה לחדרו של האלוף.

“שב כאן, על אחד הכיסאות. האלוף יצטרף אליך בעוד מספר רגעים,” היא אמרה, “רק אל תשכח להצדיע, ולשבת רק במקרה שהוא יציע זאת.” הוסיפה ויצאה מהחדר.

בזמן ההמתנה סרקתי את הלשכה. חדר רחב ידיים, עם ריהוט פשוט למדי שאינו מזמין לשהות בו לאורך זמן. האלוף ידוע כאדם סגפן, שאינו אוהב להתרברב, ושבראש מעייניו שהעבודה תיעשה ביסודיות, לעומק ומתוך שמירה על חיי אדם. מעניין אם כאשר ימונה לרמטכ”ל, והסיכוי הוא סביר, האם ישליך את הריהוט הזועק לשמיים הנמצא בלשכת הרמטכ”ל וימשיך לטעון ש”לא צריך לבזבז כל כך הרבה כסף על ריהוט לא משמעותי ומנקר עיניים.”

כעת, בהיותי יושב על כיסא הזהה לכיסא תלמיד, אשקר אם אומר שאינני לחוץ ומתוח לקראת הפגישה. למעשה, למרות גילי הלא צעיר, הדרגות, הניסיון הצבאי ובעיקר האחריות הבלתי נתפסת המוטלת עליי לשמור על בחורים כה צעירים שהוריהם הפקידו בידיי, עד לרגע זה לא שאלתי את עצמי לשם מה הפגישה. מוטי הוביל אותי ואת עצמו להתמקד בפחדים ובחששות בגלל הבעיה המוסרית שלו, אך אולי הסיבה היא אחרת לגמרי.

לקראת השעה אחת לפנות בוקר, נכנס האלוף, מלווה בשני קצינים. מייד עמדתי על רגליי, מתפלל שיחזיקו אותי, שאוכל לעמוד ולא לקרוס, פעולה כל כך טריוויאלית. עמדתי עם גו זקוף וחזה נפוח, ממתין שיבחין בי כדי להצדיע לו. כשראה אותי הצדעתי כפי שצריך והוא החזיר לי הצדעה חפוזה.

“סרן שון, גולנצ’יק, הכומתה החומה היא סמל לגאווה. שב.” הוא הורה לי בטון סמכותי.

ההערה שלו הייתה במקומה. בשיחה עם קצין בכיר שלא בשטח נוהגים לחבוש את כומתת היחידה. מייד שלפתי אותה מהכותפת וחבשתי אותה בעוד הוא ממשיך לחלק הוראות לשני הקצינים. לבסוף, כשהם יצאו החוצה וסגרו את הדלת, ניגש האלוף לאחת הפינות של הלשכה, שבה עמד מחם גדול ולידו מספר צנצנות.

“אתה שותה חזק?” הוא שאל.

תחילה לא קלטתי למה הוא מתכוון. אין מצב שאלוף הפיקוד יכין לסרן קפה, הרי בדרך כלל קצינים בכירים לא מכינים לעצמם שתייה אלא נוהגים לבקש מאחת הפקידות הזוטרות להכין. במבט חפוז סרקתי את הלשכה, אולי נכנס מישהו נוסף ולא הבחנתי בו והאלוף מציע לו קפה.

“סרן שון, אליך אני מדבר, כמה סוכר?”

“אני מתנצל המפקד, שניים סוכר.” האלוף התעלם מהמבוכה ששטפה אותי, כנראה אין זו הפעם הראשונה שנתקל במבוכתו של אחד מפקודיו כשהציע להכין לו קפה. נטל את שתי כוסות הפלסטיק, הניח אחת מולי, על השולחן, וניגש לשבת על כורסתו המוצבת מולי כששולחן רחב מפריד בינינו. הכורסה הייתה מרופטת ובלוייה כל כך שאפילו מוטי לא היה מעז להכניסה למשרדו וודאי היה אומר, “אני, מג”ד בחטיבת גולני, אשב על כורסה מרופטת כזו? הצחקתם אותי.”

שתינו מספר לגימות מהקפה, והאלוף הביט בי ארוכות.

“מחייה מתים הקפה הזה, אה?” אמר לבסוף.

“כן המפקד.” השבתי.

“סרן שון, ביקשתי לשוחח איתך כיוון שאני מעוניין להציע לך תפקיד. תפקיד חדש שאינו קיים כמותו בצה”ל. מח”ט גולני המליץ עליך בחום, וכבוגר גולני אני מכיר את איכות הקצינים ביחידה. עברתי על התיק האישי שלך מאז התגייסת לצה”ל, ועל השבחים שהמפקדים חילקו לך בכל תחנה ותחנה במהלך שירותך. נוכחתי לדעת שסיימת קורס קצינים בהצטיינות. תחילה פיקדת על מחלקה ולאחר מכן הובלת את פלוגתך להישגים שלא היו כמותם ביחידה. בסבב הבא אתה אמור להתמנות למג”ד, כלומר להחליף את מוטי המיועד להחליף את הסמח”ט. נודע לי שאתם עובדים נהדר יחד, יודעים להשלים אחד את השני והחשוב מכול – שישנה רעות ביניכם.”

לפתע נשמעו נקישות על דלת חדרו ואחת הפקידות נכנסה פנימה ולחשה דבר מה על אוזנו.

“תסלח לי רגע,” הוא התרומם ממקום מושבו ויצא איתה אל מחוץ לחדרו. עבורי האתנחתא באה בעיתוי טוב. תחילה חשבתי על מוטי הפרנואיד ושמחתי שסרט האימה שרץ לו בראש הוא תוצר של דמיונו הפרוע בלבד. קיוויתי שילמד לקח ולא ירדוף יותר אחרי “פרגיות”, במיוחד בתפקידו החדש כסמח”ט. ובנוגע אליי, תהיתי איזה תפקיד האלוף יכול להציע לי, כזה שאוותר למענו על קידום כה משמעותי – לפקד על הגדוד שלי ועל הקצינים האיכותיים שלי. הוא עורר את סקרנותי. אם הוא מוכן לוותר עליי לאחר כל כך הרבה סופרלטיבים, אין ספק שהתפקיד הולך להיות מאתגר.

לאחר מספר רגעים חזר האלוף לחדר.

“אני מתנצל, זאת הייתה המטפלת של אימא שלי הקשישה, שלא הסכימה להיכנס למיטה לפני שתאחל לי לילה טוב. מילא, נחזור לענייננו. הגדוד שלכם מחזיק את הקו מראש הנקרה ועד מרגלות החרמון. לא הרחק ממטולה יש את שער פטמה, דרכו נכנסים חיילינו לדרום לבנון, בידיעתן ובאישורן של הפלנגות הנוצריות השולטות באזור. אם אני לא טועה, אחת המחלקות שלכם נמצאת בסמוך למנזר החולש על מרג’-עיון ותפקידה לאבטח את התצפיתניות של חיל המודיעין.”

הנהנתי.

“אנחנו צריכים קצין בכיר, לפחות בדרגת רב־סרן, שימלא תפקיד של מתאם בין הכוחות הנוצריים לבין צה”ל. הקצין יהיה ת”פ שלי, כלומר את ההנחיות ואת הפקודות הוא יקבל ממני בלבד. היות שהתפקיד אינו מוגדר עדיין, המועמד יצטרך לצקת לתוכו תוכן. הוא יעבוד לבד בשטח, יהיה רשאי להסתובב בבגדים אזרחיים בנוסף על מדי צה”ל, יהיה חמוש באקדח ובנשק קנה ארוך, במקרה זה – קלשניקוב קצר, יתנייד ברכב אזרחי, במקרה זה – מרצדס ישנה, זהה לכלי הרכב שבהם נוהגים המקומיים, רק שהרכב הזה יהיה ממוגן בחלקו. הכניסה והיציאה תתבצע דרך שער פטמה בלבד, המגורים יהיו במנזר, במנותק מאגף הנזירות המתגוררות במקום.”

הוא השתתק והתבונן בי.

“למה בחרתי בך?” הוסיף לאחר כמה רגעים, “בנוסף להיותך חייל מצטיין, אתה דובר את השפה המקומית, כלומר צרפתית, על בוריה, מכיר את המנהגים, את הטמפרמנט, את סגנון ההתנהגות. ועוד דבר – אתה לבד כאן. יתום. מבחינתנו זה יתרון. אתה לא צריך לתת תשובה כרגע, אני מציע ש’תישן על זה’ כמה לילות ורק אז תאמר לי מה החלטתך. בכל מקרה, תפקיד המג”ד מיועד לך. אדגיש ואציין שוב שתצטרך לעבוד מולי בלבד ואני לא מוכר כאדם שמאפשר לעגל פינות. יש לי דרישות והן גבוהות מאוד, לפעמים עד קצה גבול היכולת, אני לא ותרן ולא מתחשב.”

רציתי להגיד לו שבזמן הקצר שאני יושב איתו התרשמתי שהוא בדיוק ההפך, אדם רגיש ואכפתי, שמכין לעצמו ולאורחיו את הקפה, לא משנה מהי דרגתם, ושלחלוחית מבצבצת בעינו כשהוא מזכיר את אימו הקשישה, אבל שתקתי.

עמדתי על רגליי, מתחתי את החזה, הצדעתי לו ופניתי לכיוון הדלת.

“אני חוזר ואומר שתפקיד המג”ד מובטח לך, וסירובך לתפקיד לא ימנע ממך את המינוי.” הוסיף לפני שנפרדנו. בעודי מחזיק את הידית, הסתובבתי אליו.

“המפקד, אין לי צורך לחשוב על כך, ברצון ובאהבה אני מוכן לקבל על עצמי את התפקיד.” אמרתי.

הוא הביט בי ארוכות. אולי המילה “אהבה” מצאה חן בעיניו. הוא פתח את אחת ממגירות שולחנו, הוציא דרגות רב־סרן, התקרב אליי מרחק סנטימטרים בודדים, פתח את כפתורי הכותפות, שלף את דרגות הסרן והשחיל במקומן את דרגות הרב־סרן. בסיימו, נתן לי מכה חזקה על החזה שהעיפה אותי שני מטרים אחורה והצדיע לי.

החזרתי לו הצדעה של קצין בדרגת רב־סרן בצה”ל. חשתי גאווה שאין כמוה, חבל שזה נעשה בצנעה ולא בהשתתפות חברים ומכרים.

“רב־סרן שון, אני גאה להעניק לך דרגת רב־סרן. בימים הקרובים תעזוב את יחידתך, תצא ל’רגילה’ כדי לנוח מעט ולצבור כוחות לעתיד לבוא. ראש לשכתי תעמוד איתך בקשר והיא זו שתדאג לכל בקשותיך.”

הצדעתי לו שנית ויצאתי החוצה. מרוצה ושמח בחלקי, צועד לכיוון הג’יפ המבצעי, מדי פעם מעיף מבט בדרגתי החדשה. הפליז הבריק באור הירח המלא. השעה הייתה כבר כמעט שתיים אחר חצות. התלבטתי לאן לנסוע, לדירתי הצנועה שהצבא העמיד לרשותי בקריית שמונה או למפקדת הגדוד, לספר למוטי על תוכן השיחה, על הפרידה הקרובה ממנו ועל כך שככל הנראה חייו אינם עומדים להשתנות.

בסופו של דבר החלטתי לנסוע לדירתי, מקלחת ושינה טובה לא יזיקו לי.