חסיה, את תהי מלכה

פרק א

קצת לפני שהחשיך הגיעה שוב לנקודת ההתחלה. חשבה שהסתחררות ברחוב מעגלי מנוקד בבנייני מגורים שמספריהם דהויים, חיוורים ומטושטשים, היא מזימה הגדולה מכוחותיה.

חסיה שלפה שוב את הפתק המקומט והרכיבה את משקפי הקריאה. האותיות הכתובות בכתב יד בעיפרון בהיר עיצבו את המילים — 'עדינה, רחוב פתחיה שלושים וחמש'.

היא הבחינה בספסל שהתחבא מתחת לעץ אלון קשיש וגררה את עצמה לעברו. השעה הייתה שבע, שעה שלמה אחרי הזמן שנקבע.

השוטטות העקרה בת כשעה ברחוב הטבעתי, המתח, עקצוצי ההתרגשות ובמיוחד נעלי העקב החדשות עשו בה שמות.

היא ידעה שעברה על כל החוקים. התדריך המפורט של אמה זמזם לה בראש:

'לא לאחר, בשום אופן לא לאחר. הרושם הראשוני קריטי, הגברת עלולה חלילה לחשוב שאת בחורה לא אחראית. עלייך להתייצב לפגישה רעננה, נינוחה, אופטימית ורגועה'.

'רגועה, רגועה', חזרה בקול על מילת הקסם, נלחמת לא לקרב את ציפורני ידיה, שטופחו במיוחד לכבוד פגישה מכריעה זו, אל פִּיה.

היא זכרה היטב — ציפורני אצבעות מכורסמות הן כרטיס ביקור מפוקפק לעלמה הגונה, וגם סלסול קווצות שיער סביב אגודל כף ידה הנו הרגל שראוי להימנע ממנו, במיוחד בפגישות הרות גורל.

חסיה, פקדה על עצמה, תחייכי, תירגעי, עכשיו!

היא העמיקה את ישיבתה על הספסל, חלצה את נעליה ועקבה מהופנטת אחרי השלפוחיות בנות השעה שצצו בעקבים. היה זה כאילו צפתה בתופעת טבע נדירה.

הרחוב החשיך ופנס רחוב בודד נדלק ויצר מעגל של אור סביב הספסל; גם בדירות בבניין שמול הספסל החלו לעלות אורות.מהדירה בקומה הראשונה נשמע קול של שדרן רדיו, קול מוכר בעיר זרה.

לא היה לה ספק — היא איבדה את דרכה. לעולם כבר לא תגיע לפגישה וגם לא תדע לחזור לביתה.

אם נאה היה הדבר, הייתה רוצה לשבת על הספסל ולהתייפח בבכי עד שתבוא הישועה, אבל חסיה יודעת שזו התנהגות מגוחכת, מבישה, לא הולמת. בחורות רגילות מבתים טובים לא מתייפחות על ספסל ברחוב זר גם כשהן הולכות מעט לאיבוד.

היא נזכרת איך פעם, כשהייתה כבת שתים־עשרה, נשלחה על ידי אביה אל החייט במרכז העיר. 'המשימה פשוטה', הבטיח לה, ואמה הוסיפה: 'זה אימון חשוב ברכישת עצמאות, כל ילד בן עשר יבצע אותה בקלות. את עולה לאוטובוס העירוני, סופרת שלוש תחנות ויורדת בתחנה הרביעית, חוצה את הכביש, פונה ימינה, סופרת שני רחובות ושם, ברחוב השלישי, בבית השני מימין, בקומת הקרקע נמצאת המתפרה, תגידי לו: 'אבא שלח אותי', ומיד הוא יבין'.

היא לא הבינה.

היא ירדה בתחנה הרביעית, התיישבה על הספסל הסמוך לתחנה והמתינה. אחר כך קמה, הסתובבה סביב עצמה שוב ושוב ולבסוף חצתה את הכביש. מבעד למסך הדמעות שטשטש את ראייתה ניסתה לקרוא את שם הרחוב, ולא הצליחה. היא חשבה שלעולם לא תדע לחזור הביתה ותמשיך לשוטט כך ברחוב הזר עד שאביה יבחין בחסרונה ויבוא לחפש אחריה.

ואולי לא? אולי המשימה שאליה נשלחה היא תחבולה להיפטר ממנה? מה תעשה? לאן תפנה?

היא החליטה לעצור ולעמוד. בעיניים אדומות וילקוט בית הספר על גבה, חשבה שתמתין עד שתגיע גברת עם מבט רחום, תעצור לידה ותבחין בחיוכה המקסים המסתתר מאחורי מסך הדמעות, אז תלטף את שערה ותאסוף אותה לביתה.

זיכרון הילדות מעורפל ומחורר. היא לא זוכרת את שם הרחוב. היא לא זוכרת אם התייפחה בקול או רק ניגבה דמעות מרדניות כשהמושיעה הגיעה — בחורה באימונית ובנעלי ספורט חלפה על פניה בצעידה זריזה, הביטה בה ונעצרה. ליקטה מפיה פיסות מידע זעירות, הובילה אותה יד ביד עד לפתח המתפרה, המתינה לה שתאסוף אל ילקוטה ואת זוג המכנסיים המתוקנים של אביה, וליוותה אותה אל האוטובוס לשכונה שלה.

עכשיו הרחוב הטבעתי שומם ומנמנם, נראה כאילו הינומה של שקט מכסה אותו. לאן נעלמו כל האנשים? אולי טעתה ונסעה לעיר אחרת? לארץ אחרת? אולי הוכרז עוצר על העיר והיא לא שמעה?

מהדירה בקומה השנייה עולה ריח של מרק עוף ביתי. מרק עוף ביום שני? תמהה, מוזר.

שוב חיטטה בתיק היד השחור, דלתה ממעמקיו יומן קטן ודפדפה בו בעצבנות.

לא, היא לא טעתה, היום יום שני. ליד השעה שש רשום באותיות זערוריות 'עדינה'.

היא תעלה על הספסל, החליטה, תעמוד עליו במלוא קומתה, תמתח את צווארה אל־על, תשאף לתוך גרונה אוויר מלוא סרעפת ותכריז בקול גדול:

'עורו מתנומתכם, תושבי רחוב פתחיה היקרים, הקשיבו לי, מי מכיר את הגברת עדינה סרפד?'

הרעיון השובב עורר אותה מהלאות שאחזה בה. רעיונות מקוריים מפיחים בה תקווה גם כשהחושך מתעבה.

'את בחורה מיוחדת, שופעת מקוריות', היה אביה נוהג לומר לה בחיבה גלויה, מרוצה, ואמה הייתה מכווצת שפתיה ולוחשת: 'ששש… חסיה חמודה, את הרעיונות המעניינים שלך תספרי רק בבית. המשפחה מוכנה לשמוע הכול, אבל למען השם, תיזהרי, אנשים בחוץ מקשיבים, תקפידי שלא ישמעו אותך. עוד יצא לך שם של משוגעת'.

השעה שבע ורבע.

חסיה מחליטה לוותר.

ברגעים ההם היא לא ממש ידעה איך הביאה עצמה למקום ההוא. סתם נדחפה. החליטה להסביר לעדינה שהגיעה במיוחד לירושלים אבל לא מצאה את הכתובת…

לא, היא לא תוותר. היא לא תוכל לחזור הביתה בידיים ריקות. הכעס, האכזבה, העלבון. איך תעמוד בזה?

נדמה לה שנרדמה לרגע. קולות של צעדים כבדים נשמעו ממש לידה. היא קופצת, דוחפת את היומן המחשיד לאפלולית התיק ומתייצבת מולה. 'סליחה, אני לא מהסביבה, מתנצלת, כאן רחוב פתחיה בשכונת גאולה? אולי את מכירה אישה בשם עדינה?'

האישה בשיער מלבין ששאריות של צבע ישן, שחור, דימו לראשה מראה של פרוות כלב דלמטי, נעצרת, ממלמלת דבר מה. נראתה כמי שעסוקה בליבון סוגיה חשובה עם עצמה ומנסה לחמוק מהמפגש הלא צפוי.

חסיה מחליטה לא לשחרר את הטרף הנדיר וממשיכה: 'סליחה, גברת, את מכאן? את מקומית?'

הגברת המלבינה מסתובבת ומתקרבת לעבר הספסל, 'עדינה אמרת? את בטוחה? לא עדנה? הכרתי פעם עדנה אחת, עדנה שרמן, קוסמטיקאית'.

'לא שרמן, סרפד, ככה כתוב לי. רחוב פתחיה שלושים וחמש. זה צריך להיות כאן באזור', היא אומרת, מנסה להיאחז בזנב הישועה שהגיעה.

'מצטערת, השם נשמע לי מוכר, אני לא בטוחה', עונה האישה, מביטה באור הכבה בפניה של השואלת, עוצמת את עיניה כמי שמנסה לפתור חידה מסובכת, פוערת את פיה בפיהוק בולעני ומסתלקת.

חסיה צועדת לעבר תחנת האוטובוס הקרובה בעודה ממלמלת, נזהרת שלא לדבר אל עצמה בקול רם, גוררת את עקביה המיובלים על מרצפת המדרכה, נעצרת, מקפלת את ירכתי הנעליים החדשות ויוצרת מהן נעלי בית.

'חסיה, שימי לב איך את יוצאת לרחוב. את נראית כמו ילדת מוסד', מהדהדות אזהרותיה של אמה באוזניה כמו הלמות תופים מרחוק.

'סליחה, גברת, קשרו לך את העיניים? כמעט דרכת עלי'.

היא מרימה את עיניה, צמוד אליה ניצב קשיש, פניו בהירים, פנס הרחוב מאיר את עניבתו האדומה, ונראה כאילו הוא ממהר לאירוע חגיגי.

'סליחה, אני מתנצלת, האדון מקומי?'

'כן, איך אפשר לסייע לגברת הצעירה?' הוא שואל, והכעס על ההיתקלות הטרייה נמוג מקולו.

הוא עדיין עומד צמוד אליה והיא יכולה ללחוש לו באוזן את שמה של הגברת, משאת פניה בשעה האחרונה.

היא פוסעת לאחור, מקלפת את גופה מגופו. 'אולי אתה מכיר גברת בשם עדינה סרפד?'

'סרפד, סרפד', הוא חוזר על השם, ונדמה לה שהוא לועג לה.

'אני מסתובבת פה כבר שעתיים', היא מספרת לו, 'לא המצאתי את השם שלה. זה חשוב, אני חייבת למצוא אותה'.

הוא מיישר את עניבתו, שולף ממחטה מכיס המכנסיים ומוחה את מצחו. 'רחוב פתחיה אמרת? פה בשכונה? אנחנו נמצא', אומר ונוטע בה שביב של תקווה. 'תקשיבי לי', הוא ממשיך וקולו חגיגי כמו העניבה שלצווארו, אחר מחייך חיוך קטן של שותפות במשימה חשובה ואומר: 'תנסי במכולת ממול, שם הם מכירים את כולם', והולך.

חסיה צועדת על הנעליים החגיגיות שבמצוקתה היו לנעלי בית לעבר המכולת. זו ריקה מלבד שני חתולים כחושים המנסים לגרד להם ארוחת ערב ממטעמי הפח בכניסה ומקבלים את פניה.

'סליחה, אולי את מכירה כאן אישה בשם עדינה? ברחוב פתחיה?' היא פונה אל האישה בפנים.

'עדינה הרזה או עדינה השמנה?' מקשה החנוונית.

היא נועצת מבט ארוך בפתק שבידה ומנסה לשאוב ממנו מידע נוסף, אחר מושכת בכתפיה ורק נאנחת.

'במה עוסקת אותה עדינה?' ממשיכה בעלת החסד לברר.

היא שותקת.

'הבנתי, את מחפשת את עדינה השמנה, זו מפורסמת, הייתה כאן לפני שעה. קנתה כיכר לחם, מיהרה, אמרה שהיא מחכה לאורחת. את בת משפחה שלה? חברה? לא? אז מה את בשבילה? אה, הבנתי! באת לחפש חתן! מצוין. אל תדאגי, לא תצאי בידיים ריקות, עדינה מוצאת חתנים וכלות לכולם', מכריזה החנוונית כשהיא סוקרת ברעבתנות את בת שיחתה, כסוחר הבודק את מראהו של סוס למכירה. 'תיכנסי בשביל שמאחורי האוטו הכחול, שמה בית שלושים וחמש. תמסרי לה דרישת שלום מתקווה מהמכולת. תגידי לה שאני המלצתי לך עליה. אל תשכחי'.

בשלט על דלת הכניסה רשום באותיות עגולות 'עדינה' ובפינת השלט ציור זעיר של שתי יונים. היא עומדת דקה ארוכה לפני הדלת. מהססת. מנסה להחזיר לנשימה שלה, שהתפרעה, את הקצב הרגיל.

בעד הדלת הסגורה היא שומעת קולות של נקישות עקבים מהירות. לאחר דפיקה חלושה אחת נפתחה הדלת. 'את חסיה?' את פניה מקבלת אישה, גילה לא ברור, וגופה האין־סופי ארוז בחליפה אפורה מחויטת. חיוכה הנדיב חושף שתי שיניים שנראה שנשכחו ונותרו יתומות בלסת העליונה. על ראשה כובע לבד רחב שוליים ועליו פורחת ערוגה צבעונית של פרחים מלאכותיים.

'תיכנסי, שבי, תנשמי אוויר וכבר אני חוזרת', היא אומרת לה, ונבלעת באחד מחדרי הדירה.

אחר חוזרת, מחייכת בפה מלא שיניים ובידה מחברת דקה וכוס קפה שחור מהביל. היא מנסה לפלס לעצמה חלקה פנויה ליד השולחן הגדול הניצב במרכז הדירה. על השולחן עומד סיר מפויח, לידו צלחות אחדות ובתוכן שאריות מרק ופרוסות של חלה במגוון מצבי צבירה. נראה כאילו הסועדים האחרונים כאן נמלטו על נפשם באמצע הארוחה.

הכיסאות מסביב כורעים תחת מטען של בגדים ישנים, את הקירות מקשטים כתמים שחורים של עובש, ושני מקקים בוגרים חוצים את הסלון בזה אחר זה, כדיירים קבועים, מתעלמים לחלוטין מהאורחת.

הגברת עדינה פוסעת בין הכיסאות בחליפתה האפורה כתיירת הבאה לבקר בשכונת עוני, מנסה לאתר מקום ישיבה ראוי. אחר מעבירה מטען של בגדים לספת קטיפה שניצבת בפינת הסלון וטופחת על מושב הכיסא. ענן אבק נישא ועולה לעבר התקרה. היא מתיישבת ופותחת את המחברת.

'את חסיה?' חוזרת שוב על השאלה, הפעם בנינוחות.

'כן, אבא שלי קורא לי חסיה במלעיל, ואימא שלי במלרע. נקראתי על שם סבתא שלי. דודה שלי סיפרה לי פעם שהיא הזהירה את הוריי שלא יקראו לבת שלהם על שם הסבתא, אבל אימא שלי התעקשה. 'מסכנה', אמרה לה אימא, 'אף אחד עוד לא הנציח את שמה ומי יודע אם עוד תזכה'. מספרים שהיא הייתה…' חסיה משתתקת, מצביעה על המצח באצבע יד ימין ומסובבת את אצבעה בתנועות מברג מהירות, 'ומלבד זה, הוריי מספרים שהיו אסירי תודה שאלוקים חס עליהם, שמע את תחנוניהם והביא להם בת'.

'תספרי לי, חסיה', מפסיקה הגברת עדינה את סיפור ההלשנות המשפחתי, 'מה את מחפשת?'

'אני? אני לא מחפשת, סתם עברתי בסביבה, תקווה מהמכולת סיפרה לי עלייך. חשבתי שאולי תוכלי להציע לי איזה בחור נחמד. תקווה גם ביקשה למסור לך דרישת שלום, היא אמרה לי שאף אחד לא יוצא מכאן בידיים ריקות'.

'חסיה, אז מה את מחפשת?' מתעלמת עדינה מאמירותיה על תקווה. 'מה אמרת שאת עושה? גננת? גננת זה מקצוע חשוב. את אוהבת ילדים? יופי', היא שואלת ועונה באחת בעודה מדפדפת במחברת, מגיעה עד סופה, נאנחת ושוב חוזרת, מעיינת.

או־אז מעבירה עדינה את מבטה לעבר הבחורה היושבת מולה ומניעה ראשה בשלילה בתנועות נמרצות, כאילו רוצה לגרש גמד שקפץ והתיישב בצל ערוגת הפרחים שעל כובעה, והכיכר הפורחת שעל הכובע מסתחררת סביב ראשה.

לאחר כשלוש דקות של תנועות ראש סיבוביות היא נעצרת, מתבוננת בחסיה בריכוז, מכה על השולחן ומכריזה:

'זהו, מצאתי! יש לי חתן, בחור בדיוק בשבילך! דתי, כמובן דתי, אבל לא אדוק', היא מבהירה ופולשת בעיניה מעבר למחשוף חולצת הצמר הצמודה של המועמדת, 'הוא בחור זהב, מחונך, מסור, חרוץ, בן נאמן להורים שלו, הוא גר אצל הוריו. ואימא שלו…' ממשיכה השדכנית ומשתתקת, והחידה האימהית נשארת תלויה ועומדת מעל ראשי השתיים.

בשקט שנוצר עדינה מחייכת לעצמה, מזדקפת על הכיסא ופניה קורנים בחגיגיות, 'אימא שלו מאוד אוהבת ילדים. היה לה חלום לבנות משפחה ענקית. אבל את יודעת איך זה, היא קיבלה רק בן אחד, בן יחיד, ועכשיו היא יושבת בבית וממתינה לנכדים. היא רוצה הרבה נכדים ומהר', היא מוסיפה, וסומק אדום כהה עולה בלחייה כמי שנתפסה מדברת בשפה לא כשרה.

זוג המקקים שיוצא לסיבוב הופעות נוסף בסלון חורך את השקט המוחלט.

'היא מחפשת בשבילו בחורה כמוך — רצינית, נחמדה, בלי פרפרים בראש ואוהבת ילדים'. עדינה נעצרת, מגלגלת עיניים כלפי התקרה ומוסיפה, 'אלוקים, אילו רק היו רשומים במחברת עוד עשרה כאלו, הייתי מקימה עוד עשרה בתים מאושרים', אמרה מצחקקת ונראית כמי שעוד רגע תקום ותצא בפיזוז חתונה עליז. באותה נשימה היא ממשיכה, קצת כמו לעצמה: 'את בטח רוצה לדעת מה הוא עושה, כמובן, כולן רוצות לדעת'.

עדינה לוגמת בקול מהקפה, מכחכחת בגרונה ואומרת:

'הוא עובד עם אבא שלו, יש להם עסק משגשג, בכל העיר מכירים אותם. יש להם מכון, לא, לא מכון כושר, מכון לניקוי יבש. הוא המנהל, אבא שלו, שיחייה עד מאה ועשרים, כבר לא צעיר, ואז העסק יעבור לניהולו. ואשתו, אשתו תהיה מלכה בבית, אפילו לתלות כביסה לא תצטרך. תני לי להגיד לך משהו, חסיה', כעת היא מנמיכה את קולה, מושכת את הברת הפתיחה בשמה של העלמה הצעירה בניגון שהשומע אותו יחשבו ללעגני, ומציינת כממתיקת סוד בלעדי, 'את, אל תצטטי אותי', נעצרת בדבריה, גוררת כיסא נוסף, מסירה ממנו ערמה של בגדים עד שנחשפת קרקעיתו המרופדת בבד מנומר, מתיישבת לידה מול דלת הדירה הפתוחה למחצה, ומניחה יד מרושתת ורידים על ברכה של העלמה:

'חסיה, אני מבטיחה לך — את תהיי שם גבירה, גברת מכובדת, לא תצטרכי לרוץ יותר אחרי שלושים תינוקות בשביל פרנסה. נו, אז מה את אומרת? הצעה טובה?'

'יש לך עוד מישהו מתאים? בחור רגיל, בלי מכבסה', היא מנסה לברר, 'נהג, למשל?'

'נהג? באת אלי לחפש נהג? מה אני, תחנת מוניות? איך אמרת שקוראים לך? חסיה? את בחורה נבונה. למה נהג, ירחם השם? מה לך ולנהגים? לא, אל תרגיזי אותי, אל תמשכי אותי בלשון שלא אכשל בדבריי ואוציא לעז על אנשים הגונים. תסתכלי עלי, חסיה, בת כמה אני נראית לך? לא, אל תעני לי. מי שלח אותך אלי? לא אמרו לך שעדינה מפורסמת בשידוכים? לא שמעת שעדינה בורכה באינטואיציה מיוחדת? אני אתן לו את המספר שלך עכשיו, ואתם תיפגשו'.

היא מפסיקה לרגע את שטף דבריה, בוחשת בקרקעית כוס הקפה, מצמצמת מבטה למשקע השחור, ושוב מערבלת ביד זריזה. 'אני רואה באופק אהבה גדולה, שמחה גדולה. תזכרי היטב מה שעדינה אומרת לך. אנחנו ניפגש בחתונה שלך, בקרוב אמן!'

אמרה וסגרה את המחברת.