לא במקרה הפך סיפורו של הנס בן החמש לאחד מתיאורי-המקרים הידועים בהיסטוריה של הפסיכואנליזה. בידיו האמונות של פרויד הפך סיפורו […]
ד"ר דרור גרין
הקדמה
בשיר ילדים גרמני ידוע, מאת פרנץ וידרמן, מסופר על הַנס הקטן, שעזב את ביתו ויצא לטייל, בשעה שאמו נותרה בבית, בוכיה. שירו של פרנץ וידרמן (Franz Wiederman), 'הנס הקטן' (Hanschen klein), מושר בלחן עממי, המוכר בגרסתו העברית כשיר הילדים 'יונתן הקטן'. השיר מובא כאן בתרגום חופשי:
הַנְס הַקָּטָן יָצָא לְבַדּוֹ אֶל הָעוֹלָם הַגָּדוֹל. בְּכוֹבַע וּבְמַקֵּל, הוּא שָׂמֵחַ, וְגַם צוֹהֵל. אַךְ אִמָּא בּוֹכָה מְאוֹד, כִּי הַנְס שֶׁלָּהּ כְּבָר אֵינוֹ שֶׁלָּהּ יוֹתֵר. "בְּהַצְלָחָה", הִיא מְאַחֶלֶת, "וּבִלְבַד שֶׁתָּשׁוּב בִּמְהֵרָה".
זהו שיר על פרידה. על פרידה מן האם ועל פרידה מן הילדות. זהו גם שיר על תהליך של התבגרות. בשעה שאמו של הנס מאחלת לו הצלחה, היא מודעת לתהליך הפרידה שגם עליה לעבור. כשהיא מבקשת שישוב במהרה, היא יודעת שזוהי דרך שאין ממנה חזרה.
מן הסתם הכיר פרויד את השיר הפופולרי, בשעה שבחר לכנות את גיבור סיפורו בשם 'הנס הקטן'. כמו בשיר הילדים, גם גיבורו של פרויד יוצא אל העולם הגדול, ונפרד מאמו.
פרויד ומטופליו
בשנת 1922, שלוש־עשרה שנים לאחר פרסום המקרה, פנה אל פרויד איש "צעיר וחסון כבן תשע־עשרה" (פרויד,2003: 155) והציג עצמו כ'הנס הקטן'. העלם, שהצהיר כי הוא "בריא לחלוטין" (שם), סיפר לפרויד שכלל לא זיהה את עצמו בעת שקרא את תיאור־המקרה.
אפיזודה זו, בה חותם פרויד את המהדורה המאוחרת של תיאור־המקרה, מאפיינת את סגנונו המיוחד והדו־משמעי של פרויד. תיאור המפגש המאוחר של פרויד עם גיבור סיפורו טומן בחובו הרבה יותר מאשר אנקדוטה היסטורית. בשלוש פסקות קצרות, הנספחות לתיאורהמקרה, שב פרויד ומתעמת עם מבקריו, שהאשימו אותו בפגיעה בנפשו הרכה של המטופל, ש"הפך לקורבן של הפסיכואנליזה" (שם). בה בעת מתעמת פרויד עם לבטיו, בנוגע לפרסום תיאורי־מקרים, כפי שהיטיב לבטא בהקדמה ל'דורה' (פרויד, 1993).
מה שלא נאמר בתיאור הקצרצר של הפגישה המאוחרת מעניין לא פחות. מדוע קרא הרברט גרף (מפיק ובמאי אופרות מפורסם, הוא 'הנס הקטן') בן התשע־עשרה את תיאור־המקרה שהוא משמש כגיבורו, אם אכן לא שמר בזכרונו את המתואר בו? מדוע טרח לשוב ולפגוש את פרויד, אותו לא ראה מאז היותו בן שש? מדוע הציג את עצמו בתור 'הנס הקטן'?
אתיקה ואפולוגטיקה
לכאורה, מספקים תיאורי־המקרים של פרויד הזדמנות נדירה להציץ אל חדר הטיפולים של ראשון הפסיכותרפיסטים. למעשה, נמנע פרויד מלתאר את הטכניקה הטיפולית, ובתיאורי־המקרים שלו הוא מתמקד דווקא בנושאים מרכזיים של התיאוריה הפסיכואנליטית. באמצעות פרסומם של תיאורי־מקרים ביקש פרויד לגשר בין התיאוריה הפסיכואנליטית לבין הפרקטיקה הטיפולית, במטרה להכשיר דורות נוספים של פסיכואנליטיקנים.
עם זאת, נראה שפרויד לא היה שלם לחלוטין עם פרסומם של תיאורי־מקרים, ונמנע מכך ככל האפשר. לעומת שפע הכתבים שפרסם בימי חייו ביד אמונה וקלה, נקט נזירות מופגנת בכתיבת תיאורי־מקרים. דווקא ביחס לתיאורי־המקרים שפרסם, יותר מאשר לגבי התיאוריות החדשניות שפיתח, חשף פרויד את חששותיו הכבדים מפני הביקורת.
וכך, בנספח ל'הנס הקטן', הוא כתב:
"הפרסום של האנליזה הראשונה שנעשתה בילד גרם למהומה רבה ולהתמרמרות אפילו רבה עוד יותר, ועתיד עגום ביותר נצפה לילד המסכן ש'נושל מתמימותו' בגיל כה פגיע והפך לקורבן של הפסיכואנליזה" (פרויד, 2003: 155).
הערה זו, יותר משהיא מבטאת את יחסו אל הביקורת, מצביעה על ההתלבטות הפנימית של פרויד בנוגע לפרסום תיאור־המקרה של הרברט גרף ('הנס הקטן'), ולאתיקה של פרסום תיאורי־מקרים בכלל. למעשה, ניתן לראות בהערה זו של פרויד את התממשות נבואותיו, כפי שבאו לידי ביטוי בהקדמה ל'דורה':
"ואם בעבר הוכיחו אותי שלא סיפרתי דבר על החולים שלי, הרי שעתה תושמע הטענה שסיפרתי עליהם דברים שאין לספרם. אני מקווה שיהיו אלה אותם אנשים עצמם, שישנו בדרך זו את התואנה לתוכחותיהם, ואני מוותר מראש על כל כוונה לגזול ממבקרים שכמותם את טרוניותיהם" (פרויד, 1993: 31).
אין זה הדמיון היחיד בין הנספח של 'הנס הקטן' לבין ההקדמה ל'דורה'. בשניהם עושה פרויד שימוש באפולוגטיקה מתוחכמת, המזכירה את ה'אפולוגיה' המפורסמת של סוקרטס (ר' גרין, 1998: 31). בהקדמה ל'דורה' הוא פירט את הנימוקים האתיים האוסרים על פרסום תיאורי־מקרים, תוך שהוא מוצא צידוקים מיוחדים המאפשרים לו לחרוג מכללים אלה.
בנספח ל'הנס הקטן' נמנע פרויד מלהציג שוב את הטיעונים האתיים, אך ניתן להבחין בהם בהתייחסותו לחשיפת זהותו של המטופל:
"כאשר הוא קרא את תיאור־המקרה שלו, הוא סיפר לי, המכלול כולו התגלה לו כמשהו שהוא עצמו איננו מכיר. הוא לא זיהה את עצמו. הוא לא היה יכול לזכור כלום" (פרויד, 2003: 156).
החזרה המשולשת על אי־יכולתו של המטופל לזהות את עצמו בסיפורו של פרויד ("המכלול כולו התגלה לו כמשהו שהוא עצמו איננו מכיר. הוא לא זיהה את עצמו. הוא לא יכול היה לזהות כלום") מחזקת דווקא את ספקותיו של פרויד עצמו, ואת החששות שגילה בעת שפרסם את מהלך הטיפול באידה באואר:
"אמנם אין ביכולתי למנוע תחושה של מורת רוח אצל המטופלת, אם המקרה יגלגל לידיה את סיפור מחלתה שלה. אבל היא לא תלמד ממנו שום דבר שלא ידעה קודם לכן, ותוכל לשאול את עצמה, מי מלבדה יכול להסיק מן הדברים שמדובר דווקא בה" (פרויד, 1993: 32).
יתכן שאין זה מקרה, שסמוך לכתיבת הנספח נודע לפרויד שגם אידה באואר קראה את תיאור־המקרה שכתב עליה, וסיפרה על כך לרופאו, פליקס דויטש (Deutch, 1957).
כדי להחליש את הטיעון בדבר השפעת החשיפה על המטופלים יצר פרויד הקבלה מיוחדת במינה בין האנליזה לבין החלום. כשם שהחלום נעלם מזכרוננו בתוך זמן קצר, טען פרויד בפסקה המסיימת את 'הנס הקטן', כך גם מי שעבר טיפול פסיכואנליטי ישכח את התהליך הטיפולי לאחר זמן מה (פרויד, 2003: 156).
טיעון זה אינו עונה על השאלה מדוע טרח הרברט גרף לקרוא את תיאור־המקרה שכתב פרויד אודותיו, ומדוע חזר לפגוש את פרויד לאחר שנים כה רבות. תמוהה גם העובדה שפרויד, שלעתים רחוקות קיבל את המסרים המודעים של מטופליו כפשוטם, האמין להצהרתו של הרברט גרף ש"הוא בריא לחלוטין, ושלא סבל משום עכבות" (שם: 155). יתכן שנסיונו של פרויד להדגיש את הצלחת הטיפול ואי־הפגיעה במטופל מצביעה על הספקות שנותרו בו לגבי הטיפול הפסיכואנליטי ולגבי פרסומם של תיאורי־מקרים.
למרות סגנונו המפותל של פרויד והאפולוגטיקה המתוחכמת שלו מאפשרים ספקותיו להבחין גם בצד האנושי והמתלבט של מי שביטא עמדות כה חותכות וחד־משמעיות על הטבע האנושי.
בין טיפול־נפשי לניסוי חינוכי
תיאור־המקרה של 'הנס הקטן' מאפשר לקורא להתוודע אל ההיבטים האנושיים בעבודתו של פרויד, ואל יכולת התיאור המיוחדת שלו, המציגה באופן חי ומשכנע את המוסכמות החברתיות של תחילת המאה התשע־עשרה. מעבר להיבטים התיאורטיים ניתן לקרוא בתיאור־המקרה גם סיפור מרתק, המאפשר הצצה אל תוך חדר־הילדים של המאה שעברה. שיחותיו של 'הנס הקטן' עם אביו, כפי שהן מופיעות בתיאור־המקרה, שובות גם את ליבו של ההורה בן־זמננו, המתלבט בבעיות דומות. כמו בתיאורי־המקרים האחרים שלו, גם ב'הנס הקטן' הציג פרויד סוגיות מרכזיות בתיאוריה הפסיכואנליטית באמצעות המחשה נרטיבית. הסיפור על 'הנס הקטן' אפשר לו להציג באופן בלתי־אמצעי את התהוותו של תסביך אדיפוס ולחקור את נושא החרדה מבעלי־חיים.
עם זאת, מה שמייחד את תיאור־המקרה הוא אופיה החדשני של האנליזה המתוארת בו, ומקומו של פרויד באנליזה זו. זהו תיאור־מקרה של טיפול פסיכואנליטי (שלא כמו תיאור־המקרה של שרבר [פרויד, 2006: 9], או 'גראדיווה' [פרויד, 1967], המבוססים על מקורות ספרותיים), שבו פרויד אינו משמש כמטפל. כאן הציג פרויד, לראשונה, דוגמה של הדרכה פסיכואנליטית.
הוריו של הנס הקטן היו מראשוני תומכיו של פרויד, והוא קיים איתם יחסי ידידות. מקס גרף, המוסיקולוג, אביו של 'הנס הקטן', השתתף באופן קבוע בקבוצה שנפגשה בביתו של פרויד בימי רביעי. אמו של הילד היתה אחת המטופלות הראשונות של פרויד, והוא שב ותיאר אותה כיפהפיה. את הנס הכיר פרויד מביקוריו בבית הוריו של הילד, ואף הביא לו מתנה ליום הולדתו.
בהמלצתו של פרויד החליטו ההורים לגדל את בנם על־פי תפישת־העולם הפסיכואנליטית, או, בלשונו של פרויד:
"הוריו, הנמנים עם חסידי הקרובים, הסכימו לחנך את ילדם הראשון מבלי לכפות עליו מעבר למה שנדרש לשם שמירה על התנהגות נאותה" (פרויד, 2003: 26).
רבים, כמו פול רוזן (Roazen 1995), ביקרו את האנליזה ב'הנס הקטן', משום שנעשתה בידי אביו של הילד, בניגוד לכללים המאוחרים יותר של הפסיכואנליזה. לסטיה זו מכללי הטיפול ניתן להוסיף את ההדרכה שקיבל האב מפרויד, שבה משולבים יחסים מקצועיים ביחסי־ידידות באופן שאינו ניתן להפרדה.
יתכן שביקורת זו היא שגרמה להתעלמות גורפת מן העובדה, שלמעשה לא מדובר כאן בטיפול פסיכואנליטי. הסכמתם של ההורים לחנך את בנם על־פי תפישת העולם הפסיכואנליטית קדמה לפוביה של הילד, ול'אנליזה' על־ידי האב (בהדרכת פרויד).
למעשה, הסיפור על 'הנס הקטן' הוא תיאור של ניסוי חינוכי מיוחד במינו, שבאמצעותו ניסה פרויד לאסוף נתונים שיסייעו לו בפיתוח התיאוריות על המיניות אצל ילדים. דיווחיו של מקס גרף על בנו החלו עוד בטרם מלאו להרברט ('הנס') שלוש שנים, זמן רב לפני הופעת הפוביה. רק כשמלאו לילד ארבע שנים ושלושה־רבעים דיווח האב לפרויד על הופעתה. שיתוף הפעולה של האב לא נבע מיוזמתו שלו, אלא מבקשתו המפורשת של פרויד:
"לשם כך אני נוטה מזה שנים להמריץ את תלמידי וידידי לאסוף תצפיות בתחום חיי־המין של ילדים, אשר לרוב טורחים להתעלם מהן או להכחיש אותן ביודעין" (פרויד, 2003: 26).
וכך, למרות הצהרתו של פרויד בדבר "מהלך המחלה והריפוי של מטופל צעיר מאד" (שם: 25), מדובר למעשה בתיאור של ניסוי חינוכי, שה'מחלה' עשויה להתפרש כשלב צפוי במהלכו. אולי נכון יותר לקרוא את המקרה כניסיון לאשש את התיאוריה הפסיכואנליטית באמצעות תצפית בתהליך חינוכו של ילד בן שלוש. התייחסות נוספת של פרויד למקרה זה תומכת בהנחה זו:
"באמצעות אנליזה של ילד בן חמש, שאותה נטל אבי הילד על עצמו ואשר לאחר מכן אישר לי לפרסמה, קיבלתי לפני זמן קצר את ההוכחה הבלתי מעורערת למסקנה, שבעקבותיה הובילוני מזה זמן רב הפסיכואנליזות של מבוגרים" (פרויד, 1908: 121).
גם הסתייגותו של פרויד ב'אחרית דבר' מדגישה את חוסר הנחת שלו מהצגת סיפור חינוכו של 'הנס הקטן' כ'מחלה':
"מזה זמן רב מציקה לי המחשבה, כיצד כל הדוגלים ב'אדם הנורמלי' יתעללו בהנס הקטן כשאך יוודע להם שאכן הוא לוקה בפגם תורשתי. עזרתי אז לאמו היפה, שלקתה במחלה נוירוטית עקב קונפליקט בימי נערותה, וכך גם התחילו יחסי עם הוריו. רק מתוך מבוכה אני מעז לומר כמה דברים בזכותו" (פרויד, 2003: 149).
בהמשך, הציג פרויד את האפשרות שמדובר ב"ילד בעל גוף נאה, שמח, אדיב, ידידותי וערני ברוחו, שלא רק אביו יכול לרוות ממנו נחת":
"כמו־כן אני טוען, מתוך החסד שאני מודה שאני נוטה להנס, שאין הוא הילד היחיד שנתקף אי פעם במרוצת שנות ילדותו בפוביות. מקרי חולי כאלה שכיחים מאוד כידוע, גם אצל ילדים שחינוכם קפדני ככל שמתבקש. ילדים כאלה נעשים בבגרותם נוירוטיים או נשארים בריאים" (שם).
מהערות אלה ניכר שפרויד ראה בתיאור־המקרה תוספת חשובה להבהרת חשיבותה של הפסיכואנליזה בתחומים שמעבר לטיפול הנפשי, ולכן הוא חותם את המקרה בפניה למחנכים:
"כי אז ראוי שכל מחנך יכיר טובה להבהרות המוצעות על־ידי הפסיכואנליזה, לגבי מקור התסביכים הפאתוגניים ולגבי הגרעין של כל נוירוזה, ועבור הרמזים החשובים לאין־ערוך בדבר ההתנהגות הראויה כלפי הילד" (שם: 152).
פסיכואנליזה בילדים
בתיאור־המקרה של 'איש הזאבים' (פרויד, 1999), שפורסם תשע שנים לאחר פרסומו של 'הנס הקטן', שולל פרויד את יתרונותיו של הטיפול בהפרעה הנפשית בזמן התהוותה להבנת ההפרעה.
"האנליזה הנעשית על הילד הנוירוטי עצמו תראה מלכתחילה אמינה יותר, אך היא איננה יכולה להיות עשירה בתוכן. לילד נהיה חייבים להשאיל מלים ומחשבות רבות מדי, ובכל זאת יכולות השכבות העמוקות ביותר להתגלות כבלתי חדירות לתודעה" (שם: 24).
ב'הנס הקטן' ביטא פרויד עמדה הפוכה, הרואה יתרון בחקר הדחפים המיניים בזמן התהוותם.
"אם אנו טוענים שלדחפים ולמשאלות המיניים יש יסוד משותף אצל כל בני־האדם, ורק אצל אנשים נוירוטיים הם מתגלים בעוצמה מוגברת ומעוותת, כלום לא יתכן לגלות אצל ילד אותם דחפים ומשאלות מיניים בעודם באיבם, בשעה שאצל מבוגרים עלינו להשקיע מאמץ רב כדי לחשפם מבעד להסוואה?" (פרויד, 2003: 26).
עיקרה של הביקורת המאוחרת של פרויד טמון במלים "לילד נהיה חייבים להשאיל מלים ומחשבות רבות מדי" (שם: 24). ואכן, בפירושיו של האב (בסיועו של פרויד) הוא 'משאיל' לבנו מלים ומחשבות רבות למדי. פרויד מצדיק זאת בכך ש"איש מלבדו לא היה מצליח בכלל להביא את הילד לווידויים כאלה. לבקיאות שאפשרה לאב לפרש את דברי הילד בן החמש, אין תחליף שעשוי היה להתמודד עם הקשיים הטכניים הנערמים בפני ביצוע פסיכואנליזה אצל ילד בגיל כה רך בשנים" (שם: 25).
אילו אכן היה מדובר בפסיכואנליזה, ניתן היה לראות במעשיו של האב מתודה "בלתי־הולמת" (שם), כדבריו של פרויד. ואולם, אם נראה בתיאור־המקרה ניסיון חינוכי חדשני, נוכל להתעלם מן האפולוגטיקה של פרויד, ולהפיק תועלת דווקא מן הטעויות התמימות של האב.
הז'אנר של פרויד, מחזה פרוידיאני, הומור
בתיאורי־המקרים שכתב יצר פרויד ז'אנר פסיכו־ספרותי יחיד במינו (ר' גרין, 1998), שהשפיע על ההיסטוריה של הפסיכותרפיה, כמו גם על זרמים ספרותיים ותרבותיים של המאה־העשרים.
המאפיין העיקרי של ז'אנר זה הוא הסטת מרכז הכובד מגיבור הסיפור אל המספר (פרויד), שהוא בה בעת גם המפרש של הסיפור.
גם סיפורו של הרברט גרף ('הנס הקטן') הופך, בידיו האמונות של פרויד, לסיפור הרקע של העלילה המרכזית, שבה משמש פרויד כבלש החוקר את מעמקי הנפש. דונלד ספנס מכנה זאת בשם 'המסורת של שרלוק הולמס':
"המלה 'ספרות' הולמת במיוחד משום שהיא מייצגת בִּדָיוֹן לא פחות משהיא מייצגת עובדות. במקום לשאוף לדייק בהערכות של הנסיון התרפויטי, נטינו להעדיף סדרה של תרגומים מתפשרים המתאימים לז'אנר מסוים – ז'אנר שאכנה בשם המסורת של שרלוק הולמס. ז'אנר זה הומצא על־ידי פרויד, ואנו ממשיכים לראות בו בטעות את הדבר האמיתי עד עצם היום הזה" (Spence, 1987: 113).
ניתן לבקר, בדיעבד, את סגנונו המניפולטיבי של פרויד, אך אי־אפשר להתעלם מיכולתו הספרותית, ומן היצירתיות השופעת המתגלה בחיפושיו אחר סגנון הכתיבה שיתאים ליכולותיו.
בתיאורי־המקרים הראשונים שפרסם פרויד, בשיתוף עם ברוייר (פרויד וברויאר, 2004), התגבש סגנונו הייחודי של פרויד בתהליך נסיוני. הסיפור של אֶמי פוֹן נ' נכתב כדיווח כרונולוגי, מעין יומן. הסיפור של מיס לוּסי ר' מציג את אחד המאפיינים המאוחרים בסגנונו של פרויד, שבו הוא משלב את סיפורה של המטופלת בסיפורו האישי. הסיפור של קתרינה נכתב כמעשיה, מעין אגדה המשלבת תיאורי־נוף קסומים ודיאלוג פשוט. הסיפור של אליזבת' פוֹן ר' נכתב כתיאור 'מדעי', המערב פירוש אישי עם עובדות יבשות, ללא דיאלוגים.
בתיאור־המקרה של 'דורה' (פרויד 1993) התגבש סגנונו המיוחד של פרויד, אותו ניתן למצוא גם בתיאורי־המקרים המאוחרים יותר. זהו 'הז'אנר של תיאור־המקרה' (גרין, 1998: 11), שטבע את חותמו על תולדות הפסיכואנליזה והפסיכותרפיה, המעמיד במרכזו של תיאור־המקרה את המחבר, המתאר ומפרש את המקרה במקביל.
גם לאחר שגיבש את סגנונו המאוחר, לא ויתר פרויד על התאמת הצורה הספרותית לתוכנם של תיאורי־המקרים. למרות המכנה המשותף שבין 'הנס הקטן' ל'דורה, 'איש הזאבים', 'איש העכברושים' ו'שרבר', העניק פרויד לכל אחד מהם מאפיינים ספרותיים יחודיים.
'הנס הקטן' כתוב ברובו כדיאלוג בין האב לבנו. שלא כמו ב'דורה', הכתיבה אינה אסוציאטיבית, והיא מתארת באופן לינארי את המהלך הכרונולוגי של הסיפור. אבל ה'מחזה הפרוידיאני' אינו כה פשוט, כפי שניתן לשער ממבט שטחי. זהו סיפור בתוך סיפור בתוך סיפור, הכולל רמות שונות של מסרים ספרותיים ורעיוניים.
למעשה, זוהי דרמה רב־קולית ורב־שכבתית. בשכבה הנראית לעין, בקדמת הבמה, עוקב הקורא אחרי הדיאלוג הנמשך בין האב לבנו. בשכבת הביניים אנו שומעים את קולו של האב, ומגלים שמה שמתרחש על הבמה נמסר למעשה מפיו. קולו של האב משמש כאן כ'מספר' (narrator), המקשר בין הסצינות השונות של המחזה ומסביר אותן. בשכבה העליונה אנו שומעים את קולו של פרויד, כבמאי העל של המחזה, המשלב בטקסט הכתוב גם הוראות בימוי והסברים.
הרבגוניות הטקסטואלית באה לידי ביטוי בסוגים שונים של טקסט, המשולבים בעלילת המחזה:
הסברים ופירושים של פרויד. אלו בעיקר טקסטים תיאורטיים, המנסים לגשר בין סיפור העלילה לבין ההנחות העומדות בבסיס הגישה הפסיכואנליטית.
מבואות ופירושים של האב. באמצעות מכתבים לפרויד מתאר האב את הרקע לשיחותיו עם בנו, את הסביבה המשפחתית ואת נסיונותיו הפסיכואנליטיים.
דיאלוג בין האב לפרויד. בתיאור־המקרה הציג פרויד את מכתביו של האב, המבקש את עצתו, והסתיר את האופן בו הדריך את האב (במכתבים או במפגשים פנים־אל־פנים).
מובאות ודיאלוגים בין הילד לאמו, בינו לאביו ובינו לפרויד. הדיאלוג עומד במרכז המחזה של פרויד, ומשמש כחומר גלם לפירושיו.
דיאלוג של פרויד עם הקוראים. ככותב מהימן, המודע לספקות שהתיאוריות שלו מעוררים אצל קוראיו, משתף פרויד את קוראיו במחשבותיו, ומוביל אותם אל המסקנות שהוא מבקש להסיק. כך הוא מסמן עבור הקורא נושאים חשובים, בהם ידון מאוחר יותר (ציפיותיו של הנס, בעמ' 27), וכך הוא מגלה רגישות לסבלנותם של קוראיו (הוא 'חושש' שתיאורו מפיל שעמום על קוראיו, בעמ' 67).
הערות. באמצעות הערות השוליים משלים פרויד 'חורים' בעלילה, מסביר את המתרחש בזמן התרחשותה או מוסיף פירושים מאוחרים.
אחד ממאפייניו המיוחדים של תיאורי־המקרה הוא ההומור שפרויד מגלה, בתגובותיו לשיחותיו של הילד עם אביו.
"בדרך הביתה שאל הנס את אביו: 'האם הפרופסור מדבר עם אלוהים, כך שהוא יכול לדעת הכל מראש?' הייתי גאה בעצמי מאד מאד על מחמאה כזאת מפי ילד, אלמלא גרמתי לכך בעצמי באמצעות השחצנות המשועשעת שלי" (פרויד, 2003: 59).
במקום אחר, כשהאב שאל אותו מדוע הוא מפחד, ענה הנס: "אני לא יודע. אבל הפרופסור בטח יודע" (שם: 64), ובהמשך הגיב פרויד: "כל מה שהפרופסור יודע, הוא…" (שם: 65) מן הסתם נבעו תגובותיו של פרויד מן ההומור הטבעי של הילד, כפי שהוא בא לידי ביטוי בשיחותיו עם אביו.
הסיפור והקונטקסט
תיאור־המקרה של 'הנס הקטן' הוא תרגום מן המקור הגרמני, והוא שונה מן התרגום האנגלי הסטנדרטי של סטרייצ'י, הכולל בתוכו גם פירוש ושינוי של הטקסט המקורי.
לקושי המתלווה לתרגום שפתו העשירה והמפותלת של פרויד לעברית התלווה הפעם קושי נוסף, שנבע מאופיו המיוחד של הטקסט, המכיל את רשימותיו של מקס גרף ואת שחזור שיחותיו עם בנו.
בנוסף לקושי הנובע מן הצורך להתאים את התרגום העברי לסגנון הכתיבה של האב, השונה מזה של פרויד, מעלה טקסט זה קשיים הנובעים מן ההבדלים התרבותיים בין הקורא של ימינו לבין זה של תחילת המאה־העשרים.
במרכז הסיפור עומדת חרדת־הסוסים של הנס הקטן. הקורא בן ימינו עשוי לקשר בין חרדה זו לבין חרדות מבעלי־חיים אחרים. אבל בקונטקסט המיוחד של תיאור־המקרה לא־ניתן להפריד בין חרדת־הסוסים של הנס לבין התחבורה של תחילת המאה־העשרים, שבה סוסים מושכי עגלות היו חלק בלתי־נפרד מתמונת הרחוב הווינאי.
לתופעה זו יש גם השלכות לשוניות, המקשות על התרגום לשפת המאה העשרים־ואחת. וכך, נאלץ התרגום העברי להתמודד עם סוגים שונים של מרכבות, כרכרות, עגלות־משא וקרונות רהיטים, שאין להם מקבילות מדויקות וקריאות.
קשה עוד יותר לתרגם את שפת־הדיבור של ילד בן שלוש, ולגשר בין השפות השונות, התרבויות השונות ומרחקי הזמן.
ניתן למצוא תחליפים לעגה הילדותית גם בעברית. עם זאת, אין מקבילות לשני מושגים מרכזיים בחייו של הנס הקטן: איבר־המין והצואה.
בשפת המקור קיימת הבחנה בין איבר־המין הזכרי, בשפת הילדים, לבין תוצרי ההשתנה, כאשר איבר המין מכונה בשם 'עושה־השתן' (wiwimacher). בעברית משמשת המלה 'פּיפי' לשני השימושים (איבר־המין ותוצר ההשתנה), וקשה להניח שילד בן שלוש ישתמש במלה אחרת.
פתרון שונה יש בתרגום העברי לגבי המלה המציינת צואה. כאן ויתר המתרגם על השימוש במלה 'קקי', המקובלת על ילדים בגיל הזה, משום שהנס הקטן המציא לעצמו מלה מיוחדת, המבוססת על האסוציאציה הצלילית שבין 'קקי' לגרב (בגרמנית). לכן נשמר המונח שהמציא לעצמו הנס הקטן, כפי שהוא מופיע במקור: לוּמפּף (lumpf).
אין עדיין תגובות