כל השכנות הרכלניות בבית הישן ברחוב מונטנייאר יודעות לספר על בעלה של קתרין, הדיירת החדשה, שהוא נטש אותה בקור רוח […]
1
איך נקלעתי לכאן?
המפקדות של בית מספר 27 – בעלת הבית מדאם ברנרד והשוערת מדאם רוזאלט, שדירותיהן שכנו זו מול זו, ריכלו בנוכחותו של מסיה פרדו.
“מר פ׳ הזה התנהג באופן מחפיר כלפי אשתו.”
“ממש בושה. ממש כמו איזה טפיל.”
“לפעמים אפשר להבין אותם טוב מאוד, כשרואים את הנשים שלהם. מכונות לייצור קוביות קרח בחליפות שאנל. אבל הגברים? כולם מפלצות.”
“גבירותיי הנכבדות, אני לא יודע מה אתן בדיוק…”
“מובן שאתה לא יודע, מסיה פרדו. אתה קרוץ מהחומר המשובח ביותר שממנו מכיירים את הגברים.”
“דרך אגב, מגיעה אלינו דיירת חדשה. בקומה הרביעית, זו הקומה שלך, מסיה.”
“לגברת החדשה אין כלום. רק אשליות מנופצות. היא זקוקה לכל מה שרק אפשר לתת לה.”
“וכאן אתה נכנס לתמונה, מסיה. תן לה מה שאתה יכול. כל סכום יתקבל בברכה.”
“כמובן, אני יכול אולי לתת לה ספר טוב.”
“נו באמת, אנחנו חושבות על משהו שימושי. למשל שולחן. למדאם אין…”
“…כלום. הבנתי כבר.”
לסוחר הספרים לא היה מושג מה שימושי יותר מספר. אבל הוא הבטיח לתרום שולחן לדיירת החדשה. היה לו שולחן מיותר.
מסיה פרדו דחף את העניבה בין שני הכפתורים העליונים של חולצתו הלבנה, חולצה שגוהצה בקפדנות. את השרוולים הוא קיפל, קפל אחרי קפל, עד למרפקים. הוא ניגש לקיר שהיה מכוסה כולו במדף ספרים. מאחורי המדף היה חדר שהוא לא נכנס אליו בעשרים ואחת השנים האחרונות.
עשרים ואחת שנים ועוד קיץ ובוקרו של ראש השנה.
אבל השולחן היה בחדר הזה.
הוא התנשף, שלף בלי להסתכל ספר מהמדף, ׳1984׳ של אורוול. הספר לא התפורר. הספר גם לא נשך את ידו כמו חתולה נעלבת.
הוא הוריד מהמדף עוד רומן, ועוד שניים, הוא ערם על זרועותיו ספרים על גבי ספרים והניח אותם לידו בערימות נוספות.
הערימות צמחו לעצים. מגדלים. הרי קסמים. הוא הסתכל על הספר האחרון שהחזיק: ׳כשהשעון צילצל שלוש־עשרה׳. אגדה ומסע בזמן.
אם הוא היה מאמין באותות ובמופתים, היה רואה בכך סימן לבאות.
הוא היכה באגרופיו על לוחות המדף, כדי לשחרר אותם מהסוגרים. ואז פסע צעד אחד לאחור.
כאן. כאן היא חשפה את עצמה בפניו. מאחורי קיר המילים. הדלת לחדר, שבו…
אני יכול פשוט לקנות שולחן חדש.
מסיה פרדו ניגב את שפתיו. כן. לנגב את האבק מהספרים, לסדר אותם שוב במדפים ולשכוח את הדלת. לקנות שולחן חדש ולהמשיך כמו במשך עשרים השנים האחרונות, כמו לא קרה דבר. בעוד עשרים שנים הוא יהיה בן שבעים וגם אז הוא עוד יצליח להסתדר איכשהו בשארית חייו, אולי הוא ימות מוקדם.
שפן.
הוא איגרף ביד רועדת את הידית העגולה של הדלת.
האיש המגודל פתח לאט את הדלת. הוא דחף אותה קלות לתוך החדר, עצם את עיניו ו…
רק אור הירח ואוויר יבש. הוא שאף את האוויר, ניסה לזהות באפו את הריח, אבל לא זיהה דבר.
הריח של *** נעלם.
מסיה פרדו התמחה בלהתעלם במחשבותיו מ*** בעשרים ואחד הקיצים האחרונים.
באותה המיומנות שעקף בה מכסי ביוב פתוחים.
הוא חשב את שמה בעיקר כ***. כשתיקה בזמזום של רצף מחשבותיו, כחלל לבן בתמונות העבר, כחשכה בלב רגשותיו. הוא חשב על כל מיני סוגים של חללים.
מסיה פרדו הסתכל סביבו. החדר השרה שקט. למרות הטפטים בצבע הלבנדר היה החדר חיוור. השנים שבהן היה נעול רוקנו את קירות החדר מצבעם.
האור שנפל מהמסדרון לא הטיל כמעט כל צל. כיסא של ביסטרו. שולחן המטבח. צנצנת ובה גבעולי לבנדר שנגנבו לפני למעלה מעשרים שנים בשפלת ולנסול. וגבר בן חמישים שישב על כיסא וחיבק את עצמו.
ממול היו וילונות. בעבר היו שם פרחים וספרים וחתול בשם קסטור, שישן על הספה. היו שם גם פמוטים ולחישות, כוסות מלאות יין אדום ומוזיקה. צללים רקדו על הקירות, צל אחד גדול, הצל האחר יפהפה. פעם היתה אהבה בחדר הזה.
ועכשיו רק אני עוד כאן.
הוא קמץ את אגרופיו ולחץ אותם על עיניו הבוערות.
מסיה פרדו בלע, ובלע שוב במאבקו נגד הדמעות. הוא הצליח לנשום רק בקושי והיה לו רושם שגבו בוער מהחום ומהמאמץ.
הוא קם אחרי שהצליח לבלוע בלי כאבים, כדי לפתוח את החלון הכפול. מהחצר האחורית התערבלו ריחות מריחות שונים.
עשבי תיבול מהגינה של גולדברג. רוזמרין, קורנית. בנוסף לכך הסתלסלו באוויר הריחות של שמני המסז׳ השונים של צֶ׳ה העיוור, שעבד כפודיאטור, “לחשן של כפות הרגליים”. תוך כדי הוא הריח גם עוגה עם ליקר ביצים שהתערבבה עם ניחוח מתכוני בשר חריפים מאפריקה, שניצלו על דלי ששימש כמתקן גריל. מעל כל הריחות האלה נישא הריח של חודש יוני בפריז. זה היה ריחם של עצי התרזה והניחוח של תקווה.
מסיה פרדו לא הניח לניחוחות האלה להסיח את דעתו. הוא נלחם בכל כוחו נגד כישופם. הוא ידע להתעלם במיומנות רבה מאוד מכל דבר שהיה יכול לעורר בו געגוע כלשהו. ריחות. מנגינות. יופיים של חפצים.
מהקיטון שליד המטבח הדל הוא הביא מים ותמיסת סבון והתחיל לנקות את שולחן העץ.
במחשבותיו הוא נלחם בתמונה המטושטשת שבה ראה את עצמו יושב ליד השולחן הזה עם***.
הוא רחץ ושיפשף את העץ והתעלם מהשאלה הנוקבת איך עליו להמשיך אחרי שפרץ פרצה לחדר שבו היו קבורים אהבתו, חלומותיו וכל עברו.
הזיכרונות משולים לזאבים. אתה לא יכול לכלוא אותם ולצפות שהם יתעלמו ממך.
מסיה פרדו גרר את השולחן הצר עד לדלת, הניף אותו כדי להעבירו דרך מדף הספרים והרי הקסם מנייר. הוא הוביל את השולחן לחדר המדרגות עד לדלת הדירה ממול.
כשדפק על הדלת הוא שמע קול עצוב.
התייפחות חנוקה, כאילו היא בכתה לתוך כר.
מישהו מירר בבכי מאחורי הדלת הירוקה.
אישה, והיא בכתה כמו מישהי שלא רצתה שישמעו אותה.
אין עדיין תגובות