על רקע חוגי התיאטרון של המאה ה-20 בהונגריה, נפרשת בפנינו עלילת אהבה מיוחדת במינה. אנו מתוודעים, במתח הולך וגובר, לעולם […]
1 – רציתי להגיע מוקדם יותר, אך נאלצתי לחכות לרופא, לד״ר ז׳וריצא, הרי אתה יודע שהוא מאחר תמיד, לכל מקום. הוא אמר כי יבוא בשעה תשע, אך עברה כבר השעה אחת־עשרה כשראיתי אותו נכנס מבעד לשער. כולם חושבים את ד״ר ז׳וריצא לטיפוס של מורה ומחנך, או לטיפוס של סוכן־נוסע מטעם איזה כתב–עת. זה הרושם שהוא עושה, אפילו שהוא מחזיק בידו את תיק־הרופאים שלו.
הוא נעמד באמצע החצר, מצמץ בעיניו וחיפש אחר המספר 39, שהוא מספר הדירה שאליה הזמנו אותו; הנשים נמלטו מפניו מן המסדרון וסגרו את הדלת. כשמצא אותי — נשם־ונשף אך בקושי וקינח את מצחו מפני הזיעה. ביקש כוס מים מגיזיקה חברתי. אחר־כך, כשהתבונן ברגלי, אמר שעליי למעט בהליכה ולשים תחבושת על הקרסול. העניין אינו מסוכן. הנפיחות לא תיעלם עד מחר, ולא ייתכן שאוכל לקפוץ מן העץ שעל הבמה עם רגל כזו.
״מעלה־מטה, מעלה־מטה, אני נושאת את סל־הפירות מעלה־מטה…״ זמזמו בי המלים מתוך התפקיד שבהצגה.
וחוץ מזה, ד״ר ז׳וריצא בכלל לא דיבר עליך; אך לא מתוך עודף התחשבות בזולת, אלא פשוט — כבר לא היה לו מה להגיד. בעצם, מה הוא יכול להגיד? רק תקע עיניים בגיזיקה שישבה לה ליד השולחן העגול בישיבה נוקשה, ידיה נחות בחיקה והיא דומה מאוד לעקרת־בית אמיתית. וכשד״ר ז׳וריצא קם על רגליו — היא שפכה מים ברעש רב לתוך הקערה והוציאה מגבת נקייה לניגוב הידיים. את המיטה כבר סידרנו, אך הכפפות והארנק עוד היו מונחים שם, ואי־אפשר היה להימנע מלשים לב שאני ביליתי במקום זה את הלילה. המקל של יוז׳י ומעיל־הפלסטיק המזכיר איזו גלימת־כמרים היו תלויים על הקולבים, ואילו מברשת־הגילוח וסבון־הגילוח נותרו על המדף שמעל לכוננית כיור־הרחצה. אני ישבתי לי בחלוק של גיזיקה, חלוק בעל פרחים גדולים. גיזיקה כבר היתה לבושה שמלה שחורה, אך את הסינר ואת הסרט לשיער עוד גיהצה שעה שד״ר ז׳וריצא הגיע. בזמן שהוא לחץ לי על הרגל, תוך כדי בדיקה — חמק החתול מן המסדרון. היה זה החתול הגדול, עם הפרווה בעלת שלושת הצבעים. הוא התגנב פנימה והתחכך במכנסיים של ד״ר ז׳וריצא, כשהוא משאיר סימנים של שערות. גיזיקה הדיחה היטב־היטב את קערת־הרחצה לאחר צאתו של ד״ר ז׳וריצא, כאילו מפחדת מפני איזו מחלה מידבקת. תחילה ביקשתי לנסוע ללינת לילה לאי מרגיט. אחר־הצהריים הייתי לבד בבית. יולי העוזרת הלכה לשיר במקהלה הכנסייתית. השארתי לה פתק ובו כתבתי לה שאני נוסעת ל״מלון הגדול״. ארזתי את חפציי והזמנתי מונית. ליד ״התיאטרון הפתוח״ ביקשתי מן הנהג לעצור ושילמתי לו. מן ״המלון הגדול״, שנמצא בסמוך, בקעה מוסיקה. כבר עמדתי להיכנס, כששמתי לב לכך שהחלו לקפל את הסוכך הכחול המתפרש מעל לשולחנות; השמש שקעה. מישהו סובב מול עיניי איזו ידית, והסוכך הכחול הלך והתכווץ לאיטו. מסגרת־המתכת שהחזיקה את הסוכך וגרמה לו להימתח — נסגרה כעת.
לרגע קל הבחנתי בטלאי שעל־גבי בד הסוכך, טלאי שהרפד הוסיף אותו בנוכחותנו לשם תיקון הקרע. לפתע חשתי גם את ריח הסופה שתלשה את הבד וראיתי את קיר־הזכוכית העבה של המסעדה אשר ניצבנו מאחוריו, כשאנו משתאים אל הגשם המזרזף ואל הברקים המצליפים.
פניתי לאחור וחזרתי העירה. כשעליתי אל הדירה — ישבה גיזיקה במרומי המדרגות, מיישרת בקפידה את שמלתה על הברכיים וממתינה. היה לה יום חופשי, והגיעה כדי להזמין אותי לישון אצלה בלילה. לא נכנסנו להסברים מיותרים. הבית שבו היא מתגוררת הינו בית עירוני טיפוסי, המתאפיין בכיעורו וכל חלונותיו פונים אל הפרוזדורים. הדירה של גיזיקה נושאת את המספר 39, אך יש גם דירה הנושאת מספר 60, בסמוך לגרם־המדרגות המוביל לעליית־הגג. בפרוזדורים, ליד כל דלת כמעט, תלוי כלוב־ציפורים על־גבי וו־ברזל; אולם הילדים משמיעים תמיד קולות־צווחה בחצר, מבעד לחלונות פורץ ריח מאכלים, ואת דלת בית־השימוש המשותף לדיירים לא ניתן להגיף כראוי. כשנכנסתי לדירתה של גיזיקה, נתקלתי בפח־האשפה וקיבלתי מכה. כעבור חצי־שעה התנפח לי הקרסול. ארוחת ערב אכלתי במיטה. גיזיקה טיגנה לי לביבות והוסיפה שמנת. בחדר ניצבו שתי מיטות. גיזיקה הציעה את המיטה שלה בלבד, ושתינו ישנו באותה המיטה. מעלינו היתה תלויה תמונת החתונה של יוסטי; כלה צעירה מאוד עם עיניים מושפלות וזר פרחי־מור בידיה. אינני יודעת לאן שלחה גיזיקה את יוז׳י, לא רציתי לשאול אותה.
בלילה ישנו מעט מאוד, הואיל ורגליי גרמו לי כאבים. גיזיקה ירדה כל פעם מן המיטה, כדי להחליף לי תחבושות.
בבוקר ניגשה לטלפון הציבורי שבצרכניה הקרובה. את ההמשך אתה כבר יודע. לאחר שד״ר ז׳וריצא הלך לו, הזמינה מונית. נסעתי איתה עד לכיכר הנמצאת במרחק כמאה מטר בלבד ממסעדת ״הברבור״. משם המשכתי לבד. סביב השער ישבו מוכרי־פרחים. תחילה העירו לי כל מיני הערות, אך לאחר מכן הרפו ממני. אצל רוכל אחד קניתי כתריסר סיכות־שיער, כי שוב איבדתי את הסיכות הישנות. רציתי לעבור בשער, אך באותו הרגע הבחנתי בעץ פורח שרכן על הגדר. לכן לא נכנסתי. אתמול לא שמתי לב, ואולי לא התבוננתי די מקרוב ומשום כך גם לא ראיתי כי העץ הוא עץ־פרחי־החצוצרה, והוא שופע פרחים אדומים כדם, המזכירים חצוצרות, באמת.
האם אתה יודע בכלל מה פירוש עץ־פרחי־החצוצרה?
אבא ודאי יכול היה להגיד לך גם את שמו הבוטאני. גם אני ידעתי פעם. ודאי אזכר מאוחר יותר. אילו היית נוהג להסתובב ב״דרך המרוצפת״ של עיירת הולדתי, היית יודע על מה אני מדברת. זהו, למעשה, שיח עקמומי ועיקש, אבל הפרחים שלו — כמו חצוצרות קטנטנות. כשביקרתי בפעם הראשונה אצל משפחתה של אַנְגֵילָה, היא עצמה עמדה על־גבי הגדר, נאחזת ביד אחת בסורגים — וצופה אל הדרך כדי לראות אם אני מגיעה סוף־סוף. בין שפתיה החזיקה פרחים אדומים של עץ־פרחי־החצוצרה. בקיצור, לא נכנסתי אליהם, אלא המשכתי בדרכי בכיוון הקַפֶּלה. צלעתי במקצת גם אז, משום שהייתי נועלת לרגליי את הנעליים של גיזיקה. הרגליים של גיזיקה גדולות יותר מן הרגליים שלי, ואף־על־פי־כן הנעליים האלו הציקו לי. הרגשתי איך פועמים הוורידים בפיסות־הרגליים. ואמנם, בקפלה עצמה חלצתי מיד את הנעליים, כשאני דוחפת את רגליי אל מתחת לשרפרף. רצפת־האבן היתה קרירה ונעימה. חוץ ממני נמצא בקפלה רק איזה איש ישיש. הוא כרע ברך לפני פסלו של אנטאל הקדוש, ושפתיו נעו. תוך כדי כך שילב את ידיו כשם שפיפי נוהג לעשות זאת בקפלה על שם יוחנה; ניכר בעליל שהוא מתפלל. כשסיים את התפילה, השליך מטבע לתוך קופה של ״גמילות חסד״, מטבע חום של עשרים אגורות. רק יצא את בית־התפילה, ואני פרצתי בבכי.
ואנ׳א אוהב במיוחד את הבכי שלי, בכי מתנגן ויפה. חבל שלא שמע אותי הפעם. ייבבתי בגרון חנוק, הייתי משתנקת ממש. אך אינני יודעת מה היתה סיבת הבכי. על כל פנים — לא בגללך בכיתי. נדמה לי שבכיתי בגלל הקפלה ובגלל החושך; קשה לי להגיד מתי ביקרתי לאחרונה בכנסיה. נר־התמיד הבליח ולהט. על מזבח מריה הקדושה היו מונחות שושנים צהובות עם עלי־כותרת רפויים. זה היה עצום, להיות בכנסיה. קשה לי לתאר כמה נפלא זה היה. מוכנה הייתי להתנפל תיכף־ומיד על שערי השמים באיזו בקשה ותוך יבבות, תלונות ותחנונים; אפילו הייתי מוכנה להבטיח איזו עיסקת־חליפין. על כל פנים, במקום זה ניתן לי לבכות חינם־אין־כסף. הלא ידעתי שאין מקום לעזרה וגם אין טעם לבקש עזרה. ובאמת לא ביקשתי דבר, כי ממילא אין לי שום כשרון להביע משאלות. לכן אני גם לא צריכה לנדור נדרים ולהבטיח להיות טובה ולהימנע משקרים; גם לא לחמוק מן הקפלה באף רטוב ונוצץ ותוך רגש הקלה, כשאני חושבת שהנה הצלחתי להטעין את כל כובד משאי על שוכן־המרומים. לא, כל המעמסה כולה נותרה בלבי, אך יחד עם זאת ניתן לי להתמסר לרגשותי ללא בקרה, מה שהסב לי הקלה ביחס לכל העולם. קשה לי להסביר מדוע — בסופו־של־דבר — היה זה טוב כל־כך. כשביקשתי לצאת, תחבתי אך בקושי את רגליי חזרה לנעליים של גיזיקה. את השרוכים לא הצלחתי לקשור. עם זאת, הרגליים הנפוחות מילאו את כל החלל של הסנדלים העשויים רצועות־רצועות, עד שלא היה כל חשש שיישמטו ממני. עקפתי את השער הראשי, כי לא רציתי לעבור ליד עץ־פרחי־החצוצרה.
נכנסתי מבעד לשער הצדדי. קיוויתי שלא אתקל במכרים. שוב חלצתי את הנעליים והתיישבתי על הארץ. והנה, קמה רוח קלה, ואולם רק במידה כזו שהעלים התנודדו קמעה על הענפים. ראיתי חיפושית הזוחלת בסמוך לי, חיפושית כחולת־כנפיים ונאה, העוקפת את אצבעותי. אבא ודאי היה אומר למראה החיפושית; caloscoma sycophanta, ולאחר מכן היה מסלק מדרכו של החרק את חרצן המישמש, חרצן שאותו ירק מישהו מתוך פיו. ואבא היה גם מוסיף במלוא הרצינות: ״לך לשלום, נוסע!״
את אבא היית אוהב, בלי ספק. על אבא לא סיפרתי לך. למעשה, כל פעם שיכולתי להימנע מלדבר על נושא כלשהו באוזני הזולת — הייתי נמנעת. לא סיפרתי דברים־של־ממש לא לך ולא למישהו אחר. בילדותי הייתי שותקת במשך שנים רבות כל־כך, עד שלא הצלחתי ללמוד לדבר גם מאוחר יותר. אני יודעת רק לשקר או לשתוק. כל מה שקשור בקורות חיי הוא שקר. אך גם מה שבני־האדם מספרים עליי הוא שקר. אני יודעת לשקר במידה כזו, שיכולתי להתפרנס משקרנות בלבד. הבנתי שאין לי תקנה רק ברגע שהתברר לי, שגם לך אינני מסוגלת להגיד את האמת. אך, הנה, זאת אמת: אבא היה מוכן להגיד לחרק ״לך לשלום, נוסע!״ והוא אפילו היה מתכופף אליו. מעניין, כל פעם שאני חושבת על אבא, אני רואה אותו במצב של כפיפת ברכיים, בעוד שערותיו הבלונדיות והדלילות נפרעות על מצחו הקמור והמעוצב להפליא, וכך הוא מביט, מבעד למשקפיו, בחרקים ובפרחים. מצחו נראה לי תמיד כמכוסה טל; זאת, משום שמצחו של אבא היה תמיד מכוסה מעט זיעה. ועם זאת, הוא לא היה מזיע בצורה המעוררת רתיעה. אך כאילו הבל־פה רבץ על מצחו. כאילו פלט מישהו את הבל־פיו הדק על איזו זכוכית, ואותה זכוכית משמרת את הנשיפה הלחה לעולמי־עד. וכשמת — הטל הזה קנה שביתת־קבע על עורו, ואני קינחתי אותו בכף־ידי, הואיל וכיבסתי את כל הממחטות בערב, וטרם התייבשו. היה חורף. הכבסים הרעננים התנפנפו־התרשרשו בקול על החבלים המתוחים בעליית־הגג. הממחטות הדקות ביותר היו הממחטות שניתנו על־ידי הדודה אִירְמָה. במגהץ־הפחמים גיהצתי אותן אחר־כך, כדי שאמא תוכל לייבש את הדמעות שלה, כדי שתוכל לבכות. אגב, גם על דודה אירמה לא סיפרתי לך מעולם, אף כי הייתי משתמשת גם בנעליים שלה במשך שנתיים.
האם שמת לב לכך שבחוף־הרחצה, כשאני יוצאת מן המים, אני נועלת מיד את הסנדלים שלי? רק ברגל שמאל אני דורכת על החוף, ואילו את רגל ימין אני מחזיקה קצת במים, ואחר־כך אני נחפזת לקשור את סנדל־הרחצה. בעיר סוֹלנוֹק, כשעלינו לקומת החדרים ואתה ניגשת אל חדרי, נמנעתי מלשבת במיטה ברגל מושטת קדימה. במקום זאת השתופפתי על עקביי. כשעזבת את חדרי עם שחר, צחקת ואמרת שאני ביישנית, הואיל וברגע שהדלקת את האור ואספת את השעון ואת הארנק שלך — משכתי את השמיכה על גופי וקיפלתי את שוליה תחת רגליי. למעשה, פיפי יכול להעיד עד כמה אינני ביישנית. אני מוכנה להסתובב בלי בגדים לגמרי ביום חם.
רק פיפי יודע שיש לי שתי יבלות ברגלי הימנית, ואינני מצליחה להיפטר מהן, אף־על־פי שאני מזמינה נעליים מיוחדות. כמה כעסת כשאסרתי עליך להתלוות אליי לבדיקת נעליים אצל הסנדלר האורתופדי סורדוס. אצלו קניתי את הנעליים האדומות עם הרצועות. לא רציתי שתראה את רגלי הימנית. גם לא רציתי לספר באוזניך את הסיפור בדבר הדודה אירמה.
אתמול התנפחה לי הרגל הימנית. נעלתי נעלי־בית וכך הושטתי את רגלי לד״ר ז׳וריצא. בנעליים של גיזיקה אני מרגישה עכשיו כאב חד, ממש כפי שהרגשתי בנעליים בזמן ילדותי, אותן הייתי מקבלת מן הדודה אירמה, שמידות הנעליים שלה היו במידותיהן של נעלי ילדים — קטנות עד להפליא. הייתי תלמידת כיתה ה׳. אותו הקיץ הספקתי לִבלות את הנעליים לגמרי, ולכן ניגשתי באחד הערבים לסנדלר אמברוש וביקשתי ממנו חוט משוח בזפת כדי לתקן אותן. אמברוש נתן לי מין חוט כזה, אך לא הרשה לי לתפור את הסוליות. הוא עצמו השחיל והדביק את הטלאי ותיקן מה שהצריך תיקון. ״כמה אני חייבת?״ שאלתי, אך אמברוש הציע לי שבמקום לשלם לו, אסייע בהאכלת החזירים שבדיר. לכן סחבתי ביגיעה רבה את הדלי המלא מספוא בשביל שני בעלי־החיים השמנים, עד שהתמוטטתי כמעט. נאלצתי להרים את הדלי אל מעבר לגדר, שכן אילו ניגשתי ישר אל האבוס, היו שתי החיות הפראיות מפילות אותי ארצה, בלי ספק. נדרשתי להוסיף גם טלאי כחול למכנסיים של אמברוש, אלה המכנסיים שהוא לובש בימי ראשון וחג, וכשהוא הולך אל בוסתן הפירות. כך סילקנו את החשבון שבינינו. על־כל־פנים, אני סבורה הייתי שבתמורה לחתיכת חוט־תפירה משוח בזפת הוא העביד אותי בעבודת־פרך ממש. אבא ישב בגינה כשהגעתי, ואני יחפה. הסנדלים היו בידיי. ״צריך לקנות נעליים חדשות,״ השמיע אבא, ואמא פלטה אנחה וגם העירה: ״נכון, נכון.״ אחר־כך נכנסתי למטבח וביקשתי לבדוק מה אפשר לאכול. צריך נעליים חדשות, ברור שצריך. את שנת הלימודים הנוכחית כבר אגמור איכשהו בנעליים האלה. שהרי אין נעליים חדשות ממילא.
באותו ערב באה אלינו הדודה אירמה. אבי כבר עלה על משכבו, ואילו אמא לקחה את בקבוק יין־הדובדבנים, יין שהשתייה ממנו היתה אסורה על אבי; למעשה, גם אמי נמנעה משתייה־של־ממש, ורק העמידה פנים כאילו לוגמת מן המשקה. לאחר צאתם של האורחים היתה מסננת חזרה אל בקבוק הליקר המסולא בכסף את תוכן הכוס הבלתי־נגועה, טיפה אחר טיפה.
הדודה אירמה אהבה אותי מאוד. היא נשאה אותי בחיקה, ליטפה אותי והביאה לי סוכריות, בעוד אני מניחה לה לעשות את מעשיה ומאפשרת לה לחבקני בדומה לזנזונת קטנה. הייתי מסתכלת בה הזויה כולי. ציפיתי למתת־כסף. אולם רק לעתים רחוקות ביותר היתה הדודה נותנת לי כסף, ואולי אפילו מעולם לא… שהרי היא תמיד הביאה מתנות בלבד. כך, למשל, הביאה לי טור פנינים אדומות בטענה שאני כבר נערה גדולה, גימנזיסטית; היא ענדה לי תיכף־ומיד את המחרוזת על צווארי והמטירה נשיקות על פניי. הבטתי בה ונדהמתי. אם נמכור מחרוזת־פנינים זו לתכשיטן והֶלָה יציג אותה בחלון–הראווה, עלולה הדודה אירמה לזהות את פניני־החן! אך אין לי חצאית ראויה לשמה. לבסוף ירדתי מחיקה, הואיל והרגשתי כי הערב לא אוכל לשאת עוד את כל גינוני־התפנוקים של הדודה.
נשארתי ליד השולחן. על סינרי, בחלקו התחתון, התנוסס כתם־לכלוך לתפארת; רגליי כחושות היו וחשופות, ועל צווארי האדימה מחרוזת של פנינים. הדודה אירמה מדדה אותי במבטה ושאלה איזה בגד אלבש לטקס פתיחת שנת הלימודים החדשה. אמי פלטה אנחה; הנהלת הגימנסיה מחייבת שלושה סוגים של תלבושת אחידה. אך לי, לפי שעה, לא היה אף סוג אחד.
התחמקתי ממתן תשובה ורק גמגמתי מה שגמגמתי. את עיניה הקטנות והמטופשות של הדודה אירמה האירה שמחה. תוך הפגנת שביעות־רצון הושיטה רגל והשוותה אותה לרגלי היחפה, לאחר מכן חלצה את נעליה בחסות מפת השולחן המצויצת ומדדה את הסנדלים שלי. התמלאה גאווה ואושר בראותה כי סנדליי גדולים מסנדליה במקצת. אחר־כך פנתה לאמי וטענה שאינה צריכה להיעלב; סוף־סוף אנחנו שארי־בשר, בני־דודים, ואותי היא אוהבת כאילו הייתי בתה שלה — ואם רצה המקרה ואנו נועלות נעליים בעלות מידות זהות כמעט, הרי מן הראוי שתשלח לי זוג נעליים מן הגרדרובה שלה, לקראת טקס הפתיחה של שנת הלימודים; ככלות־הכול, היא עצמה מואסת מהר מאוד בנעליה ומזמינה תמיד זוגות חדשים, בעוד הנעליים הישנות רק מעלות עובש במעמקי הארון. הבטתי ברגליה:היא נעלה נעלי־עור עדינות בצבע היין הצהוב, עם עקבים מוגבהים קמעה. נעליים זעירות ומצועצעות, בדומה לצעצוע אמיתי. אמי השפילה את עיניה. למחרת היום קיבלתי זוג נעליים שחורות עם כפתורים בצדדים ועם בטנת אנטילופה אפורה. הלכתי לטקס בשמלה לבנה, אף־על־פי שהיה זה בוקר ספטמבר נשוב־רוחות ונוטה לגשם; שאר תלמידות הכיתה הופיעו בתלבושת כחולה־כהה, בהתאם לתקנון ותוך התרברבות. הן לבשו גם מעילים עליונים. בנות אחדות הקפידו לרכוס את מעיליהן בגלל הצינה.
אני הייתי חסונה כדובה קטנה. כך, בפנים זעופות פסעתי בתוך התהלוכה לעבר בניין הכנסיה; בנעלי־הכפתורים הארורות התנודדתי מצד אל צד.
המחנך קרא לי וביקש למסור לאמי, כי עליי לנעול נעליים המתאימות לילדה בגילי. התעניינתי לדעת אם בית־הספר מוכן לספק לי נעליים מסוג אחר. בתגובה על כך שאל לשמי. לשמע שמי – הסמיק ולא הוסיף להציק לי בענייני הנעלה. שהרי אבי־סבי יסד את המוסד החינוכי הזה, והוא נשא את שמו. המוסד נקרא; ״הגימנסיה על שם מוזס אֶנְצִ׳י״. היתה לי זכות של בני־המייסדים. מעתה ואילך ביקרתי בגימנסיה בנעלי־כפתורים לרגליי. מקץ שנה התברר, שרגלה הימנית של הדודה אירמה קטנה בחצי־מספר מרגלה השמאלית. תחילה גרמה לי ההליכה כאבים בלבד, אך מאוחר יותר התחלתי לצלוע ממש; ולאחר מכן נבצר ממני כושר ההליכה בכלל. אמי פרצה בבכי כשראתה מדי ערב, בעת רחיצת הרגליים, את אצבעותי הנפוחות והרצוצות. עד לאותה עת כבר זכיתי לארבעה זוגות נעליים. כל נעל ונעל — בעלת צורה נפלאה וזערורית. כשהדודה הלכה לעולמה הרגשתי הקלה. היא לא תיתן לי יותר נעליים! אמי שגתה בהזיות וחשבה שהדודה תוריש לי את כל רכושה — ורכושה הסתכם בדירה, בבגדים וברהיטים; אך היא לא הותירה צוואה, ולכן אחיה הצעיר ארז את הכול ולקח לעצמו את הכול — ולא השאיר לנו דבר.
ניגשתי לאמברוש וביקשתי ממנו לגזור את חרטומי הנעליים, כדי ליצור מקום לאצבעותי. בימים ההם לא היה עדיין באופנה לנעול נעליים ללא חרטומים. אבי החוויר כשהגעתי הביתה בנעליים הפגומות, ואצבעות רגליי מזדקרות מן הגרביים המטולאים. במשך כמה זמן הייתי מבקרת בבית־הספר בסוג כזה של נעליים. אך לאחר מכן השיג לי המחנך זוג נעליים מתוך איזו חלוקת מתנות כנסייתית. הגיש לי אותן כתום המיסה. נשקתי לידו ושאלתי מה עליי לעשות בתמורה למתנה. מן היום הזה ואילך ניתנה לי רשות לבקר בפנימיית בית־הספר ולתת שיעורים פרטיים לתלמידים מן הכיתה השלישית. אגב, אתמול התבטלה ההרצאה, שהייתי צריכה לתת ב״בית־החרושת לכלי־מטבח״. אך לא היה אכפת לי גם לקיים אותה. שהרי כל העניין לא היה צריך להימשך זמן רב. אחר־כך הלכתי הביתה, כשפיפי מלווה אותי עד בניין התיאטרון. הייתי שקטה לגמרי. התבוננתי בחלונות־הראווה ובשררה קניתי לי גלידה. יולי העוזרת לא נמצאה בביתי כשהגעתי. למעשה, לא רציתי לצאת מן הבית מלכתחילה. לקחתי לי ספר לקריאה. עליתי על המיטה, אך לאחר מכן קמתי במאמצים כדי להכין לי קפה שחור. התחלתי לטחון במטחנת־היד את גרגירי הקפה והריח טפח על נחיריי. והנה, לפתע אבד לי החשק לשתות קפה, כי אתה ישבת מולי על כיסא המטבח, טחנת את גרגירי הקפה וצחקת. נזכרתי באותו חורף שבו נאלצתי להופיע בתיאטרון של העיר פֵּץ׳ במשך יומיים. כשהגעתי לשם, פילסתי לי דרך בתוך השלג הגדול לעבר תחנת המוניות. באותו זמן לא ראיתי אותך מאז שעות השחר ממש, ואני הרי שונאת להופיע על הבמה, אם אינני משוכנעת שאתה נמצא בקרבתי. כשהגעתי אל שורת המוניות, ראיתי שאתה ניצב בסמוך לתחנה ואוכל בייגלה. ישבת על ידי במכונית וטענת שלמעשה זה הזמן לשתות קפה.
יצאתי מן המטבח והתיישבתי ליד שולחן־הכתיבה, כדי להמשיך בכתיבת הפרטים הביוגרפיים שלי. זו הפעם התשיעית שמבקשים ממני קורות־חיים, מאז שאני משחקת בתיאטרון. רשמתי את שמי על הנייר ולאחר מכן שרטטתי צורות של דגים ואווזים על הדף. ניגשתי אל ארון־הבגדים, שכן נזקקתי לממחטה. הוצאתי שלוש ממחטות ולאחר מכן שלפתי בכוח גם את מגירת התרופות. המנעול החלוד של הארון שוב פצע את אצבעי. פתאום גיליתי בין התרופות וחבילות הצמר־גפן — בקבוק ליקר־דובדבנים. אין לי מושג מתי יכולת לשים אותו שם ומתי כתבת עליו: אספירין. לאחר מכן התלבשתי. פניתי ונסעתי לאי מרגיט.
את קורות־החיים הייתי צריכה להגיש היום, הואיל ומנהל מחלקת כוח־האדם החדש ביקש זאת באופן דחוף. אך בינתיים הכריח אותי לספר על עצמי כל מה שרק ניתן — גם בלי קורות־חיים שבכתב. ודאי עוד יוסיף לשאול ולתחקר. ״דֶזֶ׳ה אֶנְצִ׳י,״ יגיד, ״בקיצור, אביך היה עורך־הדין דז’ה אנצ׳י?” ומה יקרה אם אומר, שהוא בכלל לא היה עורך־דין? הוא יחשוב אותי, מן הסתם, לשקרנית! כי הרי ברור היה לכול שאבי לא היה עורך־דין רגיל, וכי אמי ישבה כל היום ליד הפסנתר והפכה והפכה את דפי התווים.
אצלנו נשמעה מוסיקה מן הבוקר עד הערב, ובין חלונות הקבינט של אבי לבלבו פרחים אקזוטיים; אבי היה תוהה ארוכות אל גביעי הארגמן של האפיפילום… לאמי היו שלושה כינויי־יוחסין ליד שמה: היא נקראה קטלין מרטון מארצ׳יק, קטלין מרטון מטאפ וקטלין מרטון מסנט־מרטון.
באמצע המִתקן להחזקת מחברת התווים ניצב פסלון־חרסינה מיניאטורי בצורת כדור: מוצרט בתור ילד, כשהוא חובש לראשו פאה נוכרית קטנטנה ולובש לגופו בגדי־תכלת בגון השמים.
אני, פעם אחת, גנבתי ביצים מאיזה איכר. הבית שבו התגוררנו נהרס עד היסוד עקב הפצצות־האוויר במלחמה. אגב, תמיד רציתי להראות לך את הבית הזה, אך בלי שתדע שאני חייתי שם פעם. רציתי לראות את הבעת פניך, רציתי לשמוע את אשר תגיד שעה שאתה פונה מכיכר־היוונים אל חלקת קני־הסוף. הרחוב שלנו, למעשה, היה נטול־שם. הוא נקרא בפי כול רק רחוב ״סכר־האבנים״.
שם, בירכתי העיר, באזור השטפונות, היו חולפים ומדשדשים ברגליהם הגברים כורתי הסוף והגומא. הם עשו את מלאכתם בהמולה ורעש בין הגבעולים הגבוהים, כשהם נושאים על כתפיהם את חבילות קני־הסוף המקושרות. את האבנים הענקיות והמגושמות של הסכר העבירו אנשי העיר, אחרי השטפונות הגדולים של 1803, דווקא אל הנקודה המסוכנת ביותר. שם ערמו את האבנים לערימה גבוהה והידקו היטב־היטב את התל. בצלעות הגבעה המלאכותית, במקומות המשופעים יותר, היו דבוקים הבתים אל הקרקע בדומה לקיני ציפורים. בין האבנים צצו פרחי־השמיר וכן קשת פרחי־הבר עם עלי־כותרת פעורי־לוע, חושניים ופרועים. אחד הבתים, בראש סוללה שנותרה פחות או יותר שלמה, הזדקף לעבר חלקת קני־הסוף; ואילו בית אחר כיווץ את צווארו בעומדו על־פני האבנים המשוקעות, כשהוא מזכיר איזה דיר־חיות. ביתנו הוקם בסביבת הסכר. ליד החצר התרוממה חומה עשויה אבנים עצומות. אני נהגתי להציץ מאחורי חומה זו כמי שמציץ מאחורי חומת־מגן. אבא ירש את הבית הזה שנים רבות לפני שנולדתי, הוא הביא לכאן את אמי ואותי.
חצרנו היתה בעלת צורה של משולש. החלונות נשקפו לעבר הרחוב, ואילו הגינה — לעבר חלקת קני־הסוף. גם השער נפתח אל הבית מצד הרחוב עצמו, ורק הדלת הפנימית נפתחה מתוך הגינה. מן המפתן היינו נכנסים היישר אל המטבח. מצד שמאל עמד החדר שלנו, ומצד ימין — הקבינט של אבא.
אמא חצתה את המטבח לשניים באמצעות וילון סגול, אשר הסתיר את דוד־הכביסה ואת הכיריים. ואולם, בשעה שהיינו מסיקים את הכיריים, היה העשן מבצבץ מעל למסך הסגול וגם מתחתיו. היו לנו שלושה עצי־תפוחים ולרגלי הסכר נראו שתילים יפניים שפופים, לרבות שיחי יסמין ולילך. בערוגות התנוססו פרחי־צבעוני כהים עם שאר פרחי־ניחוח, כולל שיחי־ורד מזקינים. מאביב ועד סתיו, לעת ערב ולעת בוקר, היו ריחות התפרחת טופחים על הנחיריים ומגרים.
שכננו מצד שמאל היה אמברוש הסנדלר, ואילו מצד ימין התגוררה הדודה קאראס בעלת הקונדיטוריה.
הדודה קאראס יישרה את האדמה בגינתה והקימה עליה תאים קטנים עם שמשיות ססגוניות מעל לשולחנות־עץ. מן הגינה שלנו אי־אפשר היה להציץ אל הגינה שלה בגלל סבך הצמרות העבותות. מדי ערב הייתי יושבת בראש הגדר, שכבסיס לה שימש עץ־היסמין, אשר הלך והתעבה. משם הייתי רואה כיצד מתנשקים האורחים של הדודה קאראס. ליד השער שלנו היה קבוע פעמון עם שלשלת מיטלטלת. על הקיר נקבע שלט: ״ד׳׳ר דז’ה אנצ׳י — עורך־דין.” כשביקרתי לאחרונה באזור הסכר, התגוררה משפחה אלמונית בבית־המלאכה של אמברוש. בגינת המסעדה, שנבנתה במקום הקונדיטוריה של הדודה קאראס, נשמעו קולות־צווחה מתוך מכשיר רדיו. האנשים שתו בירה ומשקאות אלכוהוליים ואכלו תפוחי־אדמה אפויים. אי־אפשר היה להשיג בשר. מן המגרש שלנו, לאחר המלחמה, נעלמו כל ההריסות. הקיר המשותף לדודה קאראס ולנו הוסר. סולקו גם הערוגות מן הגינה. רק עץ־תפוחים אחד ויחיד נותר לפליטה מן הגינה כולה, עם שיחים בודדים. גדר־כלונסאות ירוקה קבעה את גבול הבית בכיוון הרחוב. לא הכרתי נפש חיה במקום. אכלתי חביתה, שתיתי כוס בירה. קמתי והלכתי.
גיזיקה שאלה אותי בלילה מה אני יודעת על אֶמיל. זמן רב היססה לפני שפתחה את פיה, תוך שהיא מצלילה את גרונה. היה חושך. את החלון השארנו פתוח אל המסדרון. הבית היה שקט, ורק החשמליות הרעישו ברחוב מדי פעם. לא העזתי לשאול לאן שלחה את יוז’י. הייתי מעדיפה לדעת שהוא נמצא דווקא בקרבת מקום, נושם־ונושף. אכן, יכולתי לבלות לילה שקט יותר דווקא במחיצתו של יוז’י מאשר במחיצתה של יוליה העוזרת. לפתע עלה בדעתי, שאתה לא הכרת אפילו את אמיל. כעת צפה ועלתה לנגד עיניי תמונה שבה הוא מקיש בתוף כילד. לאחר מכן נזכרתי באופנוע שלו, אופנוע שהוא היה רוכב עליו בשעטה על־פני הכבישים, בעוד פניו עוטות לובן תחת שערותיו השחורות כזפת.
לא ידעתי אם גיזיקה אכן אהבה את אמיל. כשסיפרתי לה את אשר אירע, הפנתה אליי את גבה, ואני חשתי את ריטוטי גווה מבעד לכתונת־הלילה הדקה, בעודה סמוכה לגופי בתוך המיטה הצרה. היא בכתה זמן־מה ולאחר מכן קמה ונטלה את ספר־התפילות. עישנתי בתוך המיטה ודמיינתי לי כי גיזיקה מתחתנת עם אמיל. הדודה אילוּש מצמידה אל מצחו של אמיל את שתי כפות ידיה, כדרכה, וצווחת. הדוד דוֹמי מתנפל על הטלפון ושואל את יוז׳י תמורת איזה סכום־כסף הוא מוכן לסלק את גיזיקה מן הווילה.
גיזיקה גמרה להתפלל, תוך שהיא ממוללת את מחרוזת־הוורדים הצמודה לספר־התפילות ושמה תחבושת חדשה על רגלי. לאחר מכן שבה והתחפרה לצידי במיטה ואחזה בידי. אצבעותיה היו קרות בגלל המים. היא האמינה באמת שאמיל מוסיף לחיות אי־שם בערבות הרקיע השלוות, מקום שם כל הנפשות שזכו לגאולה שרות ומזמרות, בציפיה לפגישה מחודשת, וכי שם אין עוד חשש לפירוד, לעולמי־עולמים. לא הצלחתי להבין עד היום הזה מדוע נמנעה גיזיקה מלהתחתן.
לשאלון בדבר קורות־החיים צירפו גם יריעת־נייר ארוכה עם אין–סוף שאלות. אחד הסעיפים עוסק בשאלה אם יש לי שארי־בשר וקרובי־משפחה בחוץ־לארץ במחנות־ריכוז או בבתי־סוהר. כדי להשיב תשובה שלמה על הסעיף הזה אני זקוקה, למעשה, לדף נוסף — הואיל ואת ג׳רג׳י פלמאי לכדו תוך ניסיון להבריח את הגבול, אֵוָה דולהאי עלתה על מוקש ואיבדה את שתי רגליה, את דודי בֵילָא גלגלו לאורך המדרגות של ארמונו, ואלכסנדרה חבושה זה שנים בבית־כלא. יתר קרובי משפחתי, כל בעלי־היחשֹמן הערים או מן האזורים הפרובינציאליים — הוגלו עם שאר אנשי האריסטוקרטיה, וכעת הם חיים בכפרים ובחוות נידחים. אשר ליודית — לפחות האיר לה המזל פנים והיגרה לאמריקה. אם אמלא את הטופס תוך מתן תשובות אמיתיות — לא יועיל הרבה אם אחתום את שמי ואת תוארי: ״אסתר אֶנְצִ׳י, שחקנית התיאטרון על שם לֶנדוַואי — כלת פרס קושות הגדול״. אתמול נזכרתי לרגע קל גם בדודה ורוניקה; מן הראוי שאודיע למנהל מחלקת כוח־האדם, כי עליו לפעול כדי לשלול מן הדודה את הפנסיה, הואיל והיא מוסיפה לאכול לחם־חסד וכל היום כולו רק מטיילת עם כלבתה ומנפנפת במקל־הטיולים השחור שלה; וזאת, אף־על־פי שבעלה היה נשיא בית־המשפט הגבוה במשטר הקודם. היא ודאי היתה מסרבת להתייחס ברצינות להתנהגותי, בעודה משוכנעת שאני מגבבת שקרים על שקרים כדי להרבות לי זכויות בעיני השלטונות בדרך אווילית כל־כך. אך האמת היא שאני שונאת את כל קרובי משפחתי.
״אותך הביאה החסידה,״ אמרת לי, כשהתיישבנו בפעם הראשונה בבית־קפה שב״טירה״ ושתינו אספרסו. ״זה נכון,״ עניתי במצב־רוח קודר, ״הביאה אותי איזו חסידה שחורה.״ התבוננתי בשקיות־הטבק מרוקמות־הפנינים, באקדחים הישנים, במצנפות־הראש ובמניפות שהיו מוצגים לראווה בוויטרינה שלאורך הקיר. אנחנו, בבית, נהגנו להחזיק פקעות־צמר בשקיות־טבק מרוקמות־פנינים כאלו, העשויות בנוסח תקופת הבידרמאייר. אבי סבל תמיד מן הצינה. היינו סורגות עבורו סוודרים ותחתונים מיוחדים. אני נולדתי בדרך שוגאר, ברובע המיוחס ביותר של העיר. כשראיתי את אור העולם, הודיעה אמי על האירוע לבני־המשפחה באמצעות כרטיסי־ביקור זעירים, שנשאו שני סמלי־משפחה מסורתיים:סמל מצד אילן־היוחסין שלה, וסמל מצד אילן־היוחסין של אבי. אמי נהגה להשיח על־אודות ימים אלה שלאחר הלידה כעל התקופה המאושרת ביותר של חייה. היא שכבה במיטתה בחלוק משי ומלמלה, כולה מלבלבת וקורנת מאושר ומיופי, על רקע תשע־עשרה שנות חייה עלי־אדמות, ולידה ״תיבת־הגומא״ עם הוולד הנושם ענוגות, כיאה וכנאה לתינוקת מחונכת מבטן ומלידה.
בבית החזקנו משרתת וטבחית. בקבינט של אבא הצבנו רהיטים חדשים לגמרי. זו היתה הפעם הראשונה שסבתי, מצד אמי, באה לבקר אותנו. למראה אבי רק נדה בראשה, נדמה, אין לו כל קשר עם בתה ועם נכדתה. אך כשראתה אותי, אימצה אותי אל גופה והעתירה עליי נשיקות. על צווארי הדק תלתה איזה תכשיט דוקרני, המתאים לנשים מזדקנות. התליון שרט את עור חזי והביא אותי לידי בכי. סבתא שנאה את אבי ולא סלחה לו על שסירב לקבל משרה, לא בעיריה ולא במשרדי המחוז; תחת זאת בחר במקצוע חופשי: הוא בחר להיות עורך־דין עצמאי, בדומה להרבה יהודים. והיא לא סלחה בלבה על שאמי – על אף התחנונים והאיומים, נישאה לאבי והתקשרה אליו בעבותות של אהבה, מתוך איזו נאמנות עיוורת ותאוותנית; נאמנות שסבתי לא היתה מסוגלת לה, ואף נראתה בעיניה בלתי־מובנת ואפילו בלתי־מוסרית. מאוחר יותר, לאחר מותו של אבי, כשהיינו יושבות יחד, אמא ואני, במשך שעות ערב אינסופיות וחסרות־פשר, בעוד אמא תופרת, ואני מנסה ללמוד מתוך רגשי מיאוס ומשליכה ממני והלאה כל חומר־קריאה — הרבינו לשוחח על המשפחה ועל אבא כאילו עוד חי. ואולם, גם קודם לכן קשה היה לפעמים להשגיח בכך שהוא נמצא בבית, שכן היה מתהלך בחשאי וממעט בתנועות; רוב הזמן היה שוכב, כשספר בידו, או מטפל בשתילים שבעציצים באמצעות מוט־עץ דק ומחודד. היה מיישר את שורות הצמחים, כאילו מכין אותם למצעד צבאי. לאחר שנפטר, דווקא השקט הוא שהיה מעלה באוב את דמותו, שהרי הוא מעולם לא הקים רעש, וגם לא שמעתי אותו מדבר בקול רם. אמא ניסתה לשמר, במאמץ נואש, את חיי הצמחים של אבי; אך כשנבלו בכל זאת, כאילו פגעה בהם מחלה (אפשר, הרגישו כי יד זרה דואגת להם, ולכן חדלו לרצות להתקיים לאחר הליכתו של אבא) — אמי קוננה עליהם, על הפרחים החרבים, קינה גדולה ומרה.
בעת ההפצצה האווירית על העיירה נהרס ביתנו כליל. אנו נמצאנו אותה שעה במגרש העצים. נלכדנו שם בעת שהתחילה האזעקה. הגברת גאמאן ובעלה, מבעלי המגרש, שהו בקולנוע. בתום ההפצצה, שנמשכה כמחצית השעה, נאלצנו לפלס דרך בין גוויות־אדם והריסות לעבר האזור של ״סכר־האבנים״. ביתנו, שעמד בין המגרש של אמברוש ובין המגרש של הדודה קאראס, נעלם כאילו נשאה אותו הרוח. רק מהמורה עמוקה עד־להבעית נפערה תחתיו.
שרידי רהיטים ושאר גרוטאות התפזרו מסביב. אפילו בחלקת קני־הסוף ניתן למצוא סירים מן המטבח. אך אמי לא בכתה. היא אף לא החווירה. בלילה ישנו באולם־האסיפות רחב־הידיים של בית־הספר. ישנו שינה עמוקה מאוד. חשתי שאני נמנית עם קבוצת האנשים המועדפים והאהובים של המדינה. הכול ביקשו לדאוג לנו. תושבי העיירה כאילו התחלקו באחריות לגבינו. לא נותר לנו רכוש, לפיכך לא היה עוד מקום לדאגה לגבי המשך ההפצצות. נעלם גם הפסנתר. כאילו בא דבר־מה על סיומו, דבר־מה שבין כה וכה הסתיים זה כבר עם מותו של אבא.
אבי התייתם מהוריו בגיל צעיר. אחוזתו של סבי הניבה פירות מועטים בלבד תחת השגחתו של אפוטרופוס; ואף־על־פי־כן, די היה בהכנסות אלו כדי לממן נסיעות לחוץ־לארץ ולממן את דמי־הלימודים של אבי באוניברסיטה. כשאבי התחתן, מכר את חלקות האדמה, רכש רהיטים והזמין לעצמו כחצי תריסר חליפות חדשות; אמי לא הביאה כל נדוניה. אפילו לכנסיה לא ליווה אותה איש מבני־משפחתה, משפחת מרטון, לבד מן הדודה אירמה. הוריה של אמי חזרו באותה עת מן העיר אל החווה שליד הכפר מרטון. כל עוד למדה אמי בבית־ספר — בתור נערה מתבגרת, זו התקופה שבה נהגה להשתתף גם בנשפי־ריקודים — התגוררה המשפחה בבית עירוני, ורק לעת קיץ היו נוסעים אל החווה.
אתה זוכר? פעם אחת נאלצנו להחליף גלגל במכונית, שעה שנמצאנו בין שתי נקודות יישוב. אתה התכופפת ליד הנהג שהיה טרוד בתיקון הפנצ׳ר, ואילו אני השתרעתי בעשב הגבוה שלצד הדרך. מרחתי משחה על פניי כדי להשתזף. לפתע הצבעת על טירה שבקו־האופק ואמרת שהיא בנויה בסגנון מובהק של בארוק הונגרי. אני המהמתי דבר־מה והתבוננתי בסמל המגל והפטיש שהתנוסס מתחת למוט הדגל; בסמוך לחדר־המדרגות הסתובבו ילדים קוריאנים בהמוניהם.
״מה את צוחקת?״ נפנית אליי כשפרצתי בצחוק. בקיצור, זה היה מקום הולדתה של אמי. במקום הזה גלגלו האיכרים את דודי בֵילָא לאורך המדרגות של ארמונו, לאחר הלאמת הרכוש הפרטי.
אבא היה איש חכם ונעים־הליכות. תרבותו הרחבה, שהיתה מעל לממוצע, הוסיפה על יופיו האצילי והענוג. הוא היה בלונדיני, בעל עיניים תכולות, אף עדין ושפתיים דקות־מחוטבות; ואילו אמי, ביפעתה השחורה והמגרה, היתה לצד אבי כאש לוהטת. קשה להבין כיצד יכולתי להיוולד ולהיות כמו שאני — עם זוג הורים יפה שכזה. לי, למעשה, אין פנים, אין לי קווים אישיים. הכול מיטשטש אצלי עד שאני שמה איפור על פניי. לי יש מסכות בלבד. אין לי קלסתר. דמות שונה לי בבוקר ודמות שונה בצהריים ובלילה. אתמול בלילה, לאחר שגיזיקה קמה מן המיטה והדליקה אור, הבטתי בראי במקרה. נראיתי כרוח־רפאים ממש.
פעם גנבתי ביצים. היינו עניים כל־כך, שלא ידענו מה להגיש לאבא לארוחת ערב. בבית, במזווה, נמצאו רק שעועית ואפונה יבשה; ואולם קיבתו של אבא התקשתה בעיכול הירקות האלו. באותו יום, אחר־הצהריים, נקלעה איזו איכרה אל ביתנו. ובאמת, היא רק ״נקלעה״ לביתנו, כי רק בדרך מקרה היו מגיעים קליינטים ללשכתו של אבא. את הסל המלא ביצים, שנועד להמחיש את צדקתה לפני החוק, השאירה במטבח. חמש ביצים גנבתי מן הסל הזה. אבא, כמובן, סירב לקבל על עצמו את הטיפול בתיק של האשה, והיא הלכה־לה. אמא — שפתיה התעקמו בגלל הבכי, אך פיצחה את הביצים וטיגנה אותן. כולנו רחשנו הערצה ללא־גבול לאבא.
קרובי משפחתנו, מאזור מרטון, תחילה לא קיימו איתנו קשר כלשהו. אך מאוחר יותר, כשהעניות כבר צייצה מכל זוויות הבית — ניסו לסייע. ואולם צורת העזרה היתה בלתי־אפשרית בעינינו. דודי בילא הביא איזו עבודה בשביל אבא — אך אבא גירש אותו מצל קורתנו. אין לי מושג מה עולל דודי, הואיל ולא דובר על כך מעולם, הוא שלח כנראה את ידו במעל, במסגרת עבודתו במשרדי המחוז. אבא סירב, מאז ומתמיד, לקבל על עצמו את הטיפול בפרשה משפטית, אם לא היה משוכנע במידת הצדק שבה; וכמובן לא השתכר דבר. קרוב לשנה התגוררנו בדרך שוגאר. לאחר מכן עקרנו לרחוב דיאק.
אצלנו, בפרובינציה, כל מעבר מדירה לדירה נחשב למעשה מביש; שהרי כל מעבר כזה היה כרוך, לרוב, באסונות, בפשיטות־רגל, בגירושין ובשערוריות; הד הפרשיות הללו נכרך תמיד בהחלפת בתי־מגורים, בדומה לקול־החריקה הצורמני הנכרך בעקבי העגלה המובילה את הרהיטים. אורחים מיעטו לפקוד את ביתנו, ומי שערך אצלנו ביקור, בכל זאת, נמנע מלשוב בשנית אם הוא היה מ״פני המחוז״. אמנם אבי היה חבר ב״מועדון אנשי־היחשׂ״ וחבר גם ב״לשכת עורכי־הדין,” אך הוקיר את רגליו משני המקומות גם־יחד. חברי האגודות הללו נמאסו עליו. זאת ועוד, בגלל ריאותיו הפגומות נאסר עליו לשתות משקאות חריפים ולעשן סיגריות. מרחוב דיאק עקרנו לרחוב מוז׳אלי, ובהמשך — לגךהכנסיה ולאזור ״סכר־האבנים״. בכל דירה ודירה הותרנו דבר־מה, ויתרנו על דבר־מה.
תחילה ויתרנו על המשרתת, ולאחר מכן על הטבחית. ויתרנו על חלק ניכר מן הרהיטים, ולבסוף ויתרנו על ציוד המטבח, הואיל ובבית שבאזור ״סכר־האבנים״ צר היה המקום מלהכיל את החפצים. למזלנו, באותה עת כבר היינו חסרי־כול כמעט לגמרי.
אבא נהג לצאת אל הרחוב מן הבית רק לעתים רחוקות. בבית עצמו היה משקה את הפרחים במים עומדים, תוך שהוא בודק ובוחן ספרים בוטאניים עבי־כרס. הצמחיה הדרומית, שהיתה מציצה ובוהקת מאחורי הקבינט שלו, היתה מאלצת את העוברים־ושבים לעצור לכדי רגע, כל פעם שפקע נדיר של צמח החל להנץ. אבי נצמד אל הצמח כשם שנצמד רופא אל אשה הנתונה במיטת־הלידה. כך היה אבי עומד שם ומלטף את עלי־הכותרת, תוך השמעת מחמאות ודברי־שבח על זריזותו של הצמח. באחד החורפים, ואני עוד זוכרת זאת היטב, החל צמח־האפיפילום לפרוח בסמוך לחג־המולד; הפרחים הצרים, עם בוהק החרסינה שקרן מהם, צנחו כלפי מטה בדומה למפל־מים ארגמני. אבא לא מש כל הערב כולו מאצל העציץ. הוא הביט בו ושר לו שירים חרישיים. ובכל זאת, לא כאב לי מעולם שהיינו לחרפה ולצחוק בעיני הסביבה. יצא לנו שם מיוחד: אנחנו בני משפחתו של עורך־הדין המשוגע. חרושת בדיחות שלמה פעלה בלשכת עורכי־הדין מסביב לדמותו של אבא, מטעם חבריו למקצוע. כשהחל פעמון־השער לצלצל, הייתי מאזינה בהלמות־הלב, כדי לדעת מי זה בא אל ביתנו. וכשהבחנתי בקולו הגמגמני־הססני של איזה קליינט המחפש לו עורך־דין, רק הייתי מניעה את ידי בביטול. על־פי נעימת קולו של הקליינט הזר יכולתי לדעת שאבא משיא לו עצות משפטיות חינם־אין־כסף. לאחר מכן היה אבא משלח את האיש לדרכו בעדינות וברוך, תוך טענה שבלאו־הכי אין לו כל סיכוי לזכות במשפט, ולכן גם אין שום טעם לפתוח בהליכים יורידיים.
״אולי תנסה בכל זאת, אדוני?!״ היה הקליינט המאוכזב מקשה בקולו. אני ביקשתי לצרוח בקולי־קולות בגלל הייאוש על שאנו נאלצים לוותר שוב על האווז או על התרנגול, היושבים ברגליים כפותות בתוך הסל שבידי האיש השומע את העצות.
אך לאחר מכן שוב קפצה עליי שמחה; שכן עם צאת הקליינט מן הבית פנה אבא לטייל בחצר, פורר פרוסת־לחם בשביל הנמלים, ועל ארשת פניו הכחושות שרתה שלווה עם חדווה גם־יחד. אכן, למראה קלסתר פניו של אבי לא הצטערתי על אובדן התרנגול. פלטתי אנחה ושבתי אל המטבח.
כשנפטר אבא, לא חשתי אף לרגע שאיבדתי אב. בלב נשבר ובתחושת מרירות של אם קטנה ניצבתי ליד ארונו; נדמה, גזלו ממני את ילדי.
״מדוע אינך אוהבת מוסיקה?״ שאלת מתוך עלבון בזמן ששהינו בעיר פץ׳ ואריך וילמר הופיע שם בהופעת־אורח. הוא ניגן בטהובן וניגן ברטוק. רצית לקחת אותי לקונצרט, ואולם סירבתי להצטרף אליך. אמרתי כי יש לי שמיעה מוסיקלית לקויה. כדי להמחיש את המצב, התחלתי לשיר בקול את ההימנון. אתה נתקפת זעם. נדמה, כעסת גם על עצמך; מדוע אתה אוהב אותי כל־כך אם אני בעלת שמיעה לקויה כל־כך, ללא כל גישה למוסיקה רצינית?
אמי עקרת־בית — כך זה רשום בכל הטפסים של קורות חיי. אך למעשה אמי לא היתה עקרת־בית באותה משמעות שמחלקת כוח־האדם מגדירה זאת כיום. אמי עבדה מן הבוקר עד הערב כשכירת־יום. פעם הבאת לי איזה ספר ביוגרפיה על מוצרט. בעמוד הראשון של הספר התנוסס חיתוך־עץ מופלא בסגנון הרוקוקו. לפחות שלוש פעמים ביקשת ממני להחזיר לך את הספר לפרק־זמן קצר, הואיל ואתה עצמך טרם קראת אותו. אמרתי לך שאינני יודעת איפה הספר. טענתי שיולי העוזרת איבדה אותו בתוך אי־הסדר הגדול המקיף אותה, ואולי שכחה אותו בחוף־הרחצה. ואתה שוב נתקפת זעם, אך לאחר מכן פרצת בצחוק. נדמה לי שתמיד חשת שמחה כשעלה בידך לתפוס אותי בקלקלתי, במעשה של חוסר־אחריות או הזנחה כלשהי. סבור היית שבמצבים כאלה אני מפסיקה לעמוד על משמר־התמיד, ואני מפסיקה לחשוד בזולתי. אני מרגישה משוחררת.
והנה, נמצא הספר. הוא ניצב מאחורי סדרת המחזות של שקספיר, ורק חיתוך־העץ חסר ממנו. את חיתוך־העץ תלשתי מן הספר ושרפתי אותו במטבח.
האם בשעה שביקשת ממני את הספר זכרת גם את חיתוך־העץ? ססיליה הקדושה ישבה שם ליד עוגב שמימי, מלאכים סבבוהו ומילאו פיהם בשירי־זמר וניגנו; הכול שפע זיו־וזוהר וחיוכים. כפות־ידיהם של המלאכים מנעימי הזמר והניגון היו קעורות; שערותיה של האשה הקדושה גלשו כלפי מטה בצבע הזהב והגיעו עד קרסוליה; ואילו היא — גם בהיותה יושבת בלב־הרקיע, נשאה עיניה אל שמי־השמים העליונים. חיתוך־העץ נמלא צלצלי־שמע וצלילי־פעמונים, עד לזרא. ססיליה הקדושה כילתה את לחם חוקנו והותירה אותנו רעבים — לכן סלדתי ממנה מימי ילדותי ואילך.
היינו חרפת כל העולם — זאת כבר אמרתי. וכשהתברר שאבא אינו מסוגל לפרנס את משפחתנו, תלתה אמי פתק בחלון בזו הלשון: ״כאן נותנים שיעורי נגינה״. את הפסנתר קנה אבי לאמי כמתנת חג־הכלולות, במקום הפסנתר שנאלצה להותיר בבית שבכפר מרטון. זה היה כלי עתיק־יומין ועדין, עם פסלי מיניאטורה על־גבי כן־התווים. אי־אפשר היה להעביר את הפסנתר, באופן פשוט, מבעד לדלת הדירה שבאזור ״סכר־האבנים״. כיוון שכך, דרש אבי לפרק את משקוף הדלת ולהרחיב את פתח־הכניסה, אך הוא סירב לוותר על הכלי. אמי רחשה אהבה לוהטת למוסיקה. עד היום, כשאני חולמת עליה, אני שומעת אותה מנגנת. היא מנגנת מוצרט או הנדל. המוסיקה של הנדל הינה יצירה מוצקה ובעלת ברק. הכול ערוך ומסודר ביצירות אלו עד לפרט האחרון. שופן — כנגדו, אם איננו מתלונן, הרי שהוא זועם ורועם. גם בחלומי אני מודעת לאומץ לבה של אמי בשעה שהיא משמיעה אטיודים ללא־סוף ומפריחה חיוכים ללא־סוף לעבר אבי.
תחילה לא הופיע איש למקרא הפתק שבחלון. ואולם, לאט־לאט, התגבש בכל זאת איזה חוג קטן. כשהייתי ילדה לא נמצא עדיין בית־ספר למוסיקה בכל העיירה, והאמהות היו שולחות את ילדיהן לצורכי לימוד למיני בתולות זקנות. נשים אלו היו מקלקלות, בדרך־כלל, את חוש־השמיעה של הזאטוטים. הן הרגילו אותם לקליטת מקצבים פגומים. אני חושבת שאמא ניחנה בכשרון מוסיקלי מזהיר. בני־המשפחה, שעקבו מתוך עצבנות ובכעס חסר־רחמים אחר לבטי פרנסתנו, התעדכנו עד־מהרה בעניין קיומו של הפתק. כשדודי שאנדור פקד את ביתנו, היתה אמי טרודה במתן שיעור נגינה לתלמיד — האחד והיחיד שהיה לנו, לפי שעה. הוא היה בנה של הדודה קאראס. לנער זה היו אצבעות דומות לנקניקיות שמנות, והוא היה עוקב ללא תקווה בעיניו המטופשות אחר תנועות ידיה הקלילות של אמי. אמי צחקקה לשמע הטענות והמענות של הדוד שאנדור וסירבה לסלק את המודעה מן החלון. למחרת היום הופיעה העלמה גריטי בביתנו, זו העלמה ששימשה כאומנת גרמנייה אצל אחד הקרובים שלנו; היא הביאה איתה את יודית ואת צ׳רני־שובאן. לא חלפה מחצית השנה, ואמי נתנה שיעורי פסנתר לכל ילדי המשפחה הענפה שלנו, אם כי במחיר נמוך בהרבה מן המחירים המקובלים לגבי זרים. יצאו לנו מוניטין, והפכנו להיות חלק מן האופנה. האומנות הגרמניות והצרפתיות היו יושבות בקיץ בתוך הגן וקוראות רומנים בצל שיחי־הפטל; ואילו בחורף היו מתכנסות־מתפנקות בחדר הפנימי, כשהן יושבות על־גבי הספה, שמשום־מה נראתה להן כלא־נקייה ביותר. הן האזינו לנקישותיהם של הילדים על קלידי הפסנתר. אבא היה משמיע מחמאות בצרפתית ללא־פגם באוזני הגבירות הצעירות, ולעתים היה מספר הלצות באוזני המחנכות הגרמניות. ואמנם, איש לא היה אדיש לקסם ולחן שקרנו מאישיותו של אבא.
בנוכחותו הן פטפטו על־אודות כל מה שקלטו בקרב המשפחות, וגם על־אודות נסיונותיהן האישיים. לא היה לי פנאי לשים לב לפרצי־הצחוק שבקעו אגב שיחות בין אבי לבין הנערות האומנות. רק פעם אחת, כשהסתובבתי באפס־מעשה כביכול במטבח (לאחר שניקיתי אותו), הטיתי אוזן לתוכן השיחות. לפתע שמעתי את שמה של אלזה.
בעיניי — כל הזוגות הנשואים היו בלתי־ניתנים־להפרדה, אפילו שלא חיו בהרמוניה כהוריי. כבר קראתי על כך שגבר יחזיק במאהבת, אך טרם נתקלתי במצב שבו המאהבת מוחזקת בבית בידיעת הרעיה החוקית ובהסכמתה, ועם זאת מתנהלים כל אורחות־החיים ללא הפרעה; הולכים ובאים בני־אדם ופוקדים את סיפו של הבית, שני הילדים מתחנכים כדין וכדת, והכול מעמידים פנים כאילו עולם כמנהגו נוהג. מצב כזה היה בעיניי מופרך מעיקרו. כל אותו הערב הרהרתי בסוגיה זאת.
אם כן, שישה חודשים לאחר שהפתק נתלה בחלון — נעשתה אמי מורה פופולרית לפסנתר, אף שלשם קבלת שיעורים היה צורך לכתת את הרגליים עד ל״סכר־האבנים״. אמי כמורה למוסיקה העניקה מעמד גם לילדות שאינן מבנות־המשפחה. אכן, היא היתה בת־מרטון טיפוסית!
אני קיבלתי על עצמי את ניהול משק־הבית. הייתי בת שתים־עשרה שנה, וזה עתה התחלתי ללמוד בכיתה ז’. מגע ישיר, במלוא מובן המלה, קיימה איתנו רק הדודה אירמה; היא עצמה — כדרכן של בתולות זקנות — היתה מאוהבת במקצת באבי באיזו אהבה עילגת. על דודי בילא היא כעסה מאז ילדותה בגלל תעלול ישן־נושן.
אני ערכתי את הקניות, אני בישלתי את ארוחות הצהריים, אני ניקיתי את הבית ואני הדחתי את הכלים. אמא היתה צריכה לשמור היטב על ידיה. נהגתי לבשל תמיד בשעות אחר־הצהריים, אם לאותו יום עצמו ואם למחרת היום; את האוכל המבושל שמרתי בסירים מיוחדים, ואת הסירים עצמם החזקתי במרתף הקריר, כשהם מכוסים מכסאות ומוקפים לבנים לבל יתקרבו אליהם העכברושים. בשעות הצהריים הייתי יוצאת אל השוק, לאחר תום הלימודים; וזאת, גם לאור העובדה שהרוכלים, בשעה זו, כבר היו אורזים את מרכולתם, מה שגרם להפחתת המחירים. היינו אוכלים בשר רק לעתים רחוקות ובכמויות מזעריות. מצרכי החלב היו המזון העיקרי של אבא. מיד עם הגיעי הביתה היתה אמא מגישה את הארוחה, ואני הייתי שוטפת את הצלחות ומכבדת את הרצפה. תוך זמן קצר היו מגיעים התלמידים של שעות אחר־הצהריים.
כשלמדתי, כשבישלתי או כשהצתי אש בכיריים, הייתי שומעת ללא־הרף את צ׳רני־שובאן. את השיעור האחרון של אותו יום היתה אמי מקיימת משש עד שבע. לאחר השעה שבע היינו מסיבים אל השולחן לארוחת הערב. אבא עלה מוקדם מאוד על משכבו, ואילו אני הייתי ניגשת להכנת שיעורי־הבית או שוקעת בקריאה. סלדתי מן המוסיקה. היא הסתננה לתוך אוזניי גם מבעד לפקקי הצמר־גפן שהשתמשתי בהם אם נאלצתי לעסוק בהכנת השיעורים, עקב ריבוים, עוד לפני שנגמרה הפריטה על קלידי הפסנתר. ובכל זאת, התפרנסנו מן המוסיקה. ליתר דיוק — המוסיקה היא שסייעה בידינו לא לגווע ברעב. היא שאפשרה לנו לשלם מסים ולרכוש את התרופות הנחוצות לאבי. הזדקקנו להרבה חלב. זכינו בחומרי־הסקה לחורף הודות לרופא שאיפשר לנו את הזמנתם, כך שלא נזקקנו לקבלת הלוואות. התשלום שקיבלה אמי בעד שיעורי הפסנתר האחרונים, הוא שהעניק לי את האפשרות להירשם לאוניברסיטה. באותו סתיו נוסד בעירנו בית־הספר למוסיקה, מה שגרם לכך שאמי נותרה ללא תלמידים. אפילו בנה של הדודה קאראס הפסיק ללמוד בביתנו, אף כי שמר לנו אמונים עד גיל הגיוס ממש. בסופו־של־דבר הוא נכשל בכל עיסוקיו, אך בכל יום ראשון הקפיד להביא לנו עוגת נפוליון ופרוסת טורט־טורקי.
כשנערך הקונצרט הפומבי הראשון לתלמידים, שידלה אותי אמי להתלוות אליה. היה זה קונצרט־חינם, שהתקיים בבוקרו של יום־ראשון, באולם־הפאר של בית־הספר למוסיקה. עלינו לאולם במדרגות של שיש מלאכותי. האולם עצמו היה בנוי בחצי־גורן, ואנחנו ישבנו באחת השורות האחרונות. אמי היתה יפהפיה בשערותיה השחורות־כהות ובריסיה הצפופים והמסוככים על עיניה. על הקירות דלקו מנורות בדומה לזרועות מושטות אל החלל, ואילו מן התקרה השתלשלה נברשת ענקית. לוחות־העץ של החלונות הצרפתיים מנעו מאור השמש לחדור פנימה. פרסקו רחב־ידיים השתרע מעלינו על התקרה; ניתן לראות את ססיליה עקומת־הצוואר ובעלת רעמת־השיער הבלונדית, הגולשת כלפי מטה, כשהיא לובשת לגופה שמלה צהבהבה. והנה, אנו ניצבנו על סף החורף, ללא תלמידים פרטיים.
אמי התמכרה למוסיקה ועצמה את עיניה. היא נהנתה מן הצלילים אפילו באינטרפרטציה הפשטנית שבה הם נשמעו באולם. כשהגיע התור של תלמידיה לשעבר, רכנה קדימה והקשיבה מתוך להיטות. ברגע שבקעו מחיאות־הכפיים — הסמיקה מרוב שמחה. אני התבוננתי בססיליה. לא רציתי לראות את הקהל, לא את שמלות הנשים, ואף לא את הילדות בעלות התלתלים השבלוליים שהופיעו על קרשי הבמה, יחד עם נערים נושאי עניבות מסולסלות. ססיליה שעל התקרה, מעל לקודקודי, נראתה בעיניי כפרה שיכורה־סהרורית.
אנגילה היתה התלמידה השנייה של אמי מקרב הילדים שלא היו בני־המשפחה. אמיל ניהל משא־ומתן עם אמי מתוך רוחב־לב ואדיבות. את המלה ״כסף״ נמנעו השניים מלהשמיע, ובכל זאת הצליחו לסכם ביחס לגובה התשלום. אני זוכרת היטב את היום ההוא. אמיל ביקר בביתנו בחודש ספטמבר. אנגילה לא נמצאה עדיין בעיר. באותו פרק־זמן ציפו לשובה, בחברת הדודה אילוש והעוזרת — ממקום הפגרה שלהם.
באותה עת כבר היה אבי רתוק למיטתו כמעט כל היום כולו. את הפרחים הייתי מציבה על־גבי הכוננית, כשאני מקרבת את הכוננית עצמה אל משכבו של אבא, כדי שיוכל להגיע לעציצים ביתר קלות. למדתי בכיתה ו’. לא נעלתי עדיין נעליים בעלות עקבים גבוהים מטעם בית־הספר. בינתיים הייתי מתהלכת ברחוב בנעליים מתנת הדודה אירמה. בבית נעלתי תמיד נעלי־לבד. אנגילה ובני־משפחתה הגיעו באותו קיץ אל עיירתנו מבודפשט. פעם אחת הזדמן לי לעבור ליד הווילה שלהם, ב״דרך המרוצפת״, מקום שם התגוררו רוב שופטי בית־המשפט. ואולם הבית שלהם עדיין עמד ריק. באותו זמן לא הכרתי עדיין את הדוד דומי ורק ידעתי שהוא שופט במקצועו. אמיל למד באוניברסיטה העירונית הגדולה, בחוג למשפטים. את אנגילה רשמו לשם לימודים בכיתה שלי, אך המושב שלה נותר ריק זמן רב, כל תחילת ספטמבר. כל בוקר היינו מודיעות: ״חסרה — אנגילה גראף.״
אותה שמלה שפשטת מעליי בפעם הראשונה היתה שמלה סגולה בגון הלילך, בדומה לווילון המטבח בבית, אשר מאחוריו הסתתרה כירת־הבישול. שכבתי בשקט וציפיתי. זה זמן רב חיינו במתח בלתי־נסבל כמעט, עד שלא יכולתי לשאת אפילו את משך הזמן שבו התפשטת. לא חשתי מעודי, מאותו יום ואילך, שמחה כה רבה על הבית שבו אני מתגוררת, וגם לא חשבתי אף פעם במשך הזמן שאני גרה מחוץ לעיר, בנתיב הרוחות, הגשם והסערה, שהחיים הם כה מופלאים ומלהיבים כבלילה זה. שבועות שלמים הייתי שקועה במחשבות על־אודות המשפט הראשון שתשמיע באוזניי בשעה שנתחיל לשוחח בינינו באמת־ובתמים — כלומר, מאותו רגע שנפסיק לעקוץ איש את רעהו, כדרכם של שני אנשים המתנועעים במסלולים בלתי־מצטלבים. ואתה? מה חשבת אתה עליי? מהם הדברים שהאמנת בהם? מה ידעת על־אודותי? העובדה שאני אוהבת אותך ודאי לא היתה כה מפתיעה בשבילך, כשם שהיא היתה מפתיעה בשבילי באותו רגע שבו גיליתי הרגשה זו בתוך־תוכי. בעת הגילוי — נבהלתי. פעמים רבות השמעתי משפטים מושלמים וחדורי־להט מעל קרשי־הבמה, אף כי בחיי הפרטיים אני אוהבת לבטא עצמי בצורה יבשה ועניינית. אתה הרי יודע שבדירתי מצוי ראי בחדר־האמבטיה בלבד. פניי־שלי אינן מעניינות אותי. אין בי סקרנות לגבי תנועות גופי.
מה הדבר שאספר באוזניך? — שברתי לי את הראש והבטתי במשקוף הכחול־בהיר של הגזוזטרה והבטתי בכוכבי־השמים. אוויר קריר זרם לעברי מהר־שאש. רציתי שתנחש כל דבר הקשור בי, מבלי שאצטרך לפצות פה ולהגיד מלה; ויחד עם זאת, כבר נכונו בקרבי המלים אי־שם במעמקים, כשהן חלודות וחורקניות; מלים שהכילו את ״סכר־האבנים״, את אבא, את אמברוש ואת הנעליים של הדודה אירמה. פחדתי שמא אפרוץ בבכי, אף שלא היה שום טעם לבכייה, שהרי הפעם הייתי מאושרת באמת, מאושרת יותר מאשר אי־פעם בימי חיי.
ישבת במרחק כה רב ממני, עד שיכולתי רק להרגיש דברים, אך לא לראות אותם; כמובן, לא יכולתי לדעת ידיעה חושית שאתה כבר בלי בגדים. הייתי שיכורה במקצת ויגעה במקצת; ואולם ידעתי שקרובה היא המנוחה. כבר שהית כל־כך בתוכי, שיכולתי לראות אותך גם בעיניים עצומות — בחושך, מבפנים — אילו רק רציתי בכך; הנה עיניך החומות־ירקרקות, שפתיך החושניות וירכיך הארוכות, בעלות השרירים החסונים. אצבעותיך גיששו אחר סיגריה, אך לא מצאת את הנרתיק. הוא מונח היה מתחת לאצבעותי. אך אני סירבתי לזוז, כי לא רציתי שתדליק סיגריה. הרהרתי ביולי העוזרת ושאלתי עצמי אם הספיקה כבר להגיע, יחד עם כל החוגגים, לאתר־הקדושה ״מריה־בֶּשֶנֶ׳ה״, כדי להתפלל שם ולהפיל תחינה למעני ולמען כל העולם. לפתע עלה בדעתי: מה היתה אומרת יולי אילו נכנסה ברגע זה לחדר, מדליקה אור ומוצאת אותנו יחד?
״אני יודע שאת אוהבת את אנגילה,״ אמרת, ולא המשכת לדבר. לא טרחת להגיד לי שאתה אוהב אותי, וגם לא ניסית לתחקר אותי אם אני אוהבת אותך. בסופו־של־דבר, אהבתנו היתה בלתי־ניתנת־להכחשה זה שבועות. והנה, עכשיו התחממתי קצת במיטה ושלפתי את נרתיק הסיגריות שלך מתחת לצלעותי, כדי שתוכל לעשן. אך אתה עישנת חצי־סיגריה בלבד, את החצי השני השלכת אל הגזוזטרה. שכבתי בזרועותיך בעיניים פקוחות. שכבתי ללא־ניע, מתוך ייאוש; וכשנרדמת, יצאתי אל הגזוזטרה ברגליים יחפות ובגוף עירום — בדיוק כפי שנמצאתי באותו רגע. ישבתי מכווצת בגזוזטרה בסמוך למעקה־האבן. הצינה חרשה את גבי. כך עמדתי שם בלילה ההררי, כשאני רועדת בגלל הקור ומביטה לעבר בודפשט ולעבר ההרים שברקע. נעצתי מבטי בפנס רחוק שהבהב ליד ראש־הגשר. אחר־כך חמקתי חזרה לחדר והתחבאתי במיטה, בצמוד לגופך. לקחת ממני את הכרית הקטנה ותחבת אותה מתחת לעורפך. לא רציתי להפריע לך ולהזיז אותך, שהרי אני מסוגלת לישון בכל מצב שהוא — אפילו על־גבי אבנים או על־גבי האדמה החשופה. הרכנתי את ראשי על מרפקי.
והנה, שוב התייצב לעיניי ״סכר־האבנים״, כאילו לא התחוללה מלחמה מעולם; אבא השמיע כחכוחים קטנים במעמקי החדר, בין הפרחים. יודית ישבה אצל אמא וניתן לשמוע את הפריטה על קלידי הפסנתר, ואילו אני נאבקתי עם כלי־האוכל המלוכלכים. אמי אפתה בשביל אבא, בשעות לפני הצהריים, עוגת־דבש בתוך תבנית גדולה, שכן אבא חייב היה לאכול הרבה דבש. קיבתו מסוגלת היתה לעכל את כמויות הדבש אך־ורק בצורת מאפה. אך הבצק נדבק אל תחתית התבנית, ומרוב שפשוף, תוך כדי מאמץ לנקות את הכלי, התקלף העור מעל כף־ידי. הסטתי את הווילון הסגול של המטבח, כדי שאיטיב לראות. שלולית גדולה נקוותה על המרצפות. אני עצמי הייתי רטובה לגמרי. מי־השטיפה ניתזו על זרועותי, על סינרי ועל שתי רגליי. קרצפתי באבקת־אבן את תבנית־האפייה, אך היא סירבה להתנקות. והנה, לפתע התענבל הפעמון שבשער הראשי. צוהר־הזכוכית הקטן, זה הקבוע בדלת המטבח, התאפלל לכדי רגע. דפקו על הדלת.
״יבוא!״ צעקתי בקולי־קולות. שערותי צנחו על מצחי, ואני סירקתי אותן בנגיעת מרפק. או־אז נפתחה הדלת, ואנגילה נכנסה פנימה. היא נעצרה להרף־עין, כי נחל זערער אץ לעברה על־גבי האריחים: מים שנשפכו מן הקערה להדחת הכלים. כך היא ניצבה לפניי, אובדת עצות וכולה זהובה־חומה בזכות קרני השמש הימיות. ביד שמאל החזיקה כדור־משחק, בצבע התכלת של השמים. כדור־משחק שפסים זהבהבים הקיפוהו מכל צד. ביד ימינה, העטויה כפפה צחורה, החזיקה מתקן זעיר ומצופה עור אדום — עבור תווים. אלזה ניצבה מאחוריה ואמרה לי: ״שלום!״
זזת לפתע. שבת למצב של ערות גמורה. נדמה, לא רבע־שעה בלבד נמנמת, אלא לילה שלם. משכת את ראשי לצידך, אל הכרית, כשאתה ממלמל איזו שורה של שיר. נאחזת בתלתל משערותי ושוב שקעת בשינה. באותה שעה הייתי צריכה להעיר אותך ולהגיד לך באורח חד־משמעי, כי מאז שהזדמן לי לראות את אנגילה בפעם הראשונה, וגם בהמשך — בין שהיתה שקועה בתרדמה ובין שהיתה נתונה במלוא הערות… כן… הייתי צריכה להגיד לך שכל עוד אני חיה… ואפילו מעבר למוות, אם אמנם קיים דבר־מה מעבר למוות… אני אשנא את אנגילה תכלית השנאה.
אין עדיין תגובות