לוסי וגייב לעולם לא ישכחו את היום שבו נפלו מגדלי התאומים, ולא רק בגלל עוצמת האסון שהכה בניו־יורק. היה זה […]
1
לפעמים חפצים נראים כאילו היו עדים למאורעות היסטוריים. פעם הייתי מדמיינת לעצמי ששולחן העץ שסביבו ישבנו בסמינר בנושא שייקספיר, שקרֶיימר העביר בשנה האחרונה ללימודים שלנו, היה עתיק כמעט כמו אוניברסיטת קולומביה, ושהוא ניצב בחדר ההוא משנת 1754, עם פינות שהלכו ונשחקו במשך מאות רבות בידי סטודנטים כמונו, אף על פי שברור לי שזה לא נכון. אבל כך זה נראה בדמיון שלי: סטודנטים ישבו שם בזמן מלחמת העצמאות, מלחמת האזרחים, שתי מלחמות העולם, מלחמת קוריאה, מלחמת וייטנאם ומלחמת המפרץ.
אם היית שואל אותי מי עוד היה איתנו באותו היום, לא נראה לי שהייתי זוכרת. פעם עדיין ראיתי בבירור את הפנים שלהם, אבל כעבור שלוש עשרה שנים אני זוכרת רק את הפנים שלך ואת אלה של פרופסור קריימר. אני אפילו לא זוכרת את השם של המתרגלת שנכנסה בריצה לכיתה באיחור עוד יותר גדול משלך.
קריימר בדיוק סיים להקריא את רשימת הנוכחות כשפתחת את הדלת. חייכת אליי, והגומה שלך הבליחה לרגע כשהורדת את כובע הבייסבול של קבוצת דיאמונדבֶּקס ותחבת אותו לכיס האחורי שלך. מהר מאוד המבט שלך נפל על הכיסא הריק שלידי והתיישבת שם.
'ומי אתה?' שאל קריימר כשהוצאת מחברת ועט מהילקוט שלך.
'גייבּ,' אמרת, 'גבריאל סֶמסוֹן.'
קריימר הציץ בדף שמולו. 'נסה להגיע בזמן בשארית הסמסטר, מר סמסון,' הוא אמר. 'השיעור מתחיל בתשע. בעצם מוטב שתנסה להגיע מוקדם.'
הנהנת, וקריימר התחיל לדבר על מוטיבים מרכזיים ב'יוליוס קיסר'.
"אנו בשיא ועשויים לרדת',' הוא הקריא, "בענייני בני־איש ישנה גאות אשר אם תאחֵז, תוליך אל ישע: תזנח, ואורח חייהם כולו יהיה במי אפסיים ומצוקות. גאות כזאת נושאת כעת אותנו, ואם לא נאחֵז בה בשעתה, נפסיד ערבונותינו'. אני מקווה שכולכם קראתם את החומר. מי יכול להגיד לי מה ברוטוס אומר פה לגבי גורל ובחירה חופשית?'
אני תמיד אזכור את הקטע הזה, כי מאז אותו יום תהיתי המון פעמים אם אתה ואני נועדנו להכיר זה את זה באותו סמינר של קריימר בנושא שייקספיר, אם שמרנו על קשר כל השנים האלה בגלל הגורל או בגלל החלטה מודעת, או אולי בגלל שילוב של השניים – 'נאחזנו בגאות בשעתה'.
אחרי שקריימר דיבר, כמה תלמידים עלעלו בדפים שלפניהם. העברת את האצבעות בתלתלים שלך, והם קפצו חזרה למקומם.
'טוב,' אמרת. אני ושאר התלמידים הסתכלנו עליך.
אבל לא הספקת לסיים את המשפט.
המתרגלת, שאת שמה אני לא זוכרת, נכנסה בריצה לחדר. 'סליחה על האיחור,' היא אמרה, 'מטוס פגע באחד ממגדלי התאומים. שידרו את זה בטלוויזיה ממש לפני שיצאתי לשיעור.'
אף אחד לא הבין את משמעות הדברים שלה, אפילו היא עצמה לא הבינה.
'הטייס היה שיכור?' שאל קריימר.
'אני לא יודעת,' אמרה המתרגלת והתיישבה ליד השולחן. 'חיכיתי, אבל למגישי החדשות לא היה מושג מה קורה. הם אמרו שזה היה מטוס קל כלשהו.'
אם זה היה קורה היום, כל הטלפונים הניידים שלנו היו מתפוצצים מרוב דיווחי חדשות: עדכונים מטוויטר ומפייסבוק והודעות דחיפה מ'הניו יורק טיימס'. אבל התקשורת בתקופה ההיא עדיין לא הייתה מיידית, ואסור היה לקטוע את שייקספיר. כולנו משכנו בכתפיים, וקריימר המשיך לדבר על 'יוליוס קיסר'. בזמן שסיכמתי, הסתכלתי עליך מחכך את אצבעות יד ימין שלך בהיסח הדעת בשולחן העץ. ציירתי את האגודל שלך עם הציפורן המחוספסת שלך והעור החתוך שהקיף אותה. המחברת ההיא עדיין שמורה אצלי בקופסה מלאה בחומר של לימודי ספרות ורוח ותרבויות בנות זמננו. אני בטוחה שהיא שם.
אין עדיין תגובות