סיפורים קצרים מנבכי התודעה האנושית שבהם קיים עולם כפי שרק אנו יכולים לראות ולחוות אותו. התקווה, האכזבה, הסבל, החיפוש והכמיהה […]
התרנגול
היו היה פעם מלך שהיה לו תרנגול אשר הטיל ביצי זהב. אותו תרנגול האמין שהוא יכול לבקר את דרך ניהול הממלכה על ידי המלך ולקבל חסינות, בגלל העובדה שהטיל ביצי זהב. ואף כי ידע להטיל ביצי זהב, מעולם לא השכיל להבין את נפתולי ונבכי תודעת האדם. אחרת, הוא לא היה יושב בצלחתו של המלך לאחר בילוי של שעתיים בתוך תנור גחלים לוהט. מה זה אומר? שזה לא מנע מהתרנגול הצפוי לחסינות, את גורלו המר והנקלה, המלך לא יקבל שום ביקורת הנמתחת עליו גם אם המבקר הוא תרנגול המטיל ביצי זהב.
האדם תמיד האמין שהוא נזר הבריאה, מין מיוחס שנעלה אפילו מהטבע, הגורם העיקרי לאמונה זו היה מה שהוא מייחס לעצמו ומכנה "תודעה". לדבר הזה שנקרא "תודעה" יש תכונה אחת והיא לאסוף ג'אנק, ולא רק זה אלא גם לשלם עבורו מחיר כבד. האדם הוא החיה היחידה – אולי חוץ מהנמלה החרוצה, אבל היא לא נחשבת חיה – שאוסף לו גרוטאות וקורא לזה "רכוש", זה יכול להיות כל רכוש, חומרי או "רוחני". הצורך לאגור "רכוש" נובע מהדרישה לביטחון והפחד להיות חשוף בלעדיו. וכדי להגן על "הרכוש" הזה יש צורך ברכוש נוסף, מה שגורם לדברים רק להסתבך, משום שעתה יש צורך להיות תלוי בצד שלישי שיעשה זאת.
וכל דקלום הפתיחה הזה לא בא אלא להביא אותנו לסיבה שבגללה התחיל כל סיפור המעשה. זה מה שארע בעיירה שלי, שהייתה מקום מעבר לעולים שהגיעו מארצות שונות והתקבצו במקום קטן ולא מסביר פנים, שנקרא 'מעברה'. למרות זאת, תושבי העיירה לא יכחישו כי זאת הייתה עיירה שנעים לגור בה והאנשים הגרים בה חברותיים מאוד. רחוב ראשי אחד, המרוצף באבני נחל עגולות, חצה את העיירה לשניים ומשני צדי הרחוב היו זרועים בתי התושבים. מעבר לבתים הייתה כברת דרך של שדות שיטה גבוהים ומעבר להם פרדסי הדר.
כשארע מקרה הגניבה הראשון בעיירה שלנו, תושבי העיירה החלו לחפש דרכים לשמור על רכושם. עצם הדרישה לשמור על הרכוש גרמה לגנבים לחשוד, משום שהדרישה עצמה מראה שלאדם יש מה להסתיר. אם כן, חשדנות אינה מהתכונות המאפיינות את החיות, אלא רק את האדם, מה גם שחלק מהדרישה הזאת נבע מהעובדה שצבועים, זאבים ותנים ייללו שם מעבר לשדות העשב הגבוהים. משמעות יללותיהם היא כי אולי הם רעבים לבשר תרנגולת או טלה, כבש. אם כן, כל מי שחשש לרכושו ולמקנו לקח לו כלב שמירה, או כלי נשק אחר. אז עוד לא ידעו מהי מערכת אזעקה או אמצעי מיגון אלקטרוניים.
רק לאברהם היה רעיון מקורי משלו לשמור על ביתו ועל רכושו מפני גנבים, צבועים, זאבים ותנים. הוא לקח נשק אחר כדי לעמוד מול פשיטותיהם של אלה – תרנגול. אתם בטח מגחכים כי זה לא נשמע לכם רציני, ובכן, כל אחד והיומרות שלו, כך בכל אופן חשבו תושבי העיירה וגיחכו, עד שהבינו במה מדובר. לקח להם מעט זמן כדי להבין שזה לא היה סתם תרנגול, אלא תרנגול שמירה רשע ומרושע, עם מבט יוקד ונוקב, ללא פחד וללא חת. יכול היה לעוף, לצלול ולרוץ מהר יותר מכל כלב מרוצים, למרות שהוא רץ על שתיים. ציפורניו טפרים מחודדים כשל נמר ומקורו החד כתער היה יכול לקרוע בבשר החי. כרבולתו הענקית, שהייתה דומה ללהבת אש אדומה, הוסיפה נופך למראהו המפחיד. הוא היה מאומן ומתורגל לרצוח. מדי בוקר היה קורא את קריאת הסופרנו הרמה והמהדהדת שלו, שהייתה מעירה את כל תושבי העיירה.
אברהם היה כנראה אחד שמבין באימון תרנגולי קרב, תחום שלמד ממקום הולדתו – ארמניה, משום שהתרנגול, שהתנשא לגודל של יען, היה דומה לציפור טרף, מוטת כנפיו כשל הנשר ומסת שריריו כשל האריה. יצור טורף בשר זה קם והגיח מעפר צאצאיו של הדינוזאור ולוצירפטור. הוא היה טריטוריאלי מאוד ואהב לספח לו שטחים נוספים, שכללו את השביל הראשי של העיירה ועוד שטחים הקשורים למשפחות השכנות, והגן על טריטוריה זו בטירוף אובססיבי. היה דרוך על משמרתו ובקומתו האיתנה והליכתו הזקופה התרנגול גילם מפלצת השומרת על שער העיר ואינה ניתנת למעבר.
מאז שאברהם הפקיד את תפקיד השומר בידי התרנגול חיי התושבים הפכו לסיוט. לתרנגול האכזרי הזה הייתה תשוקת טרף – להתנפל על כל מי שעבר בשביל הראשי של העיירה, שכן הצריף של אברהם היה ממוקם ליד הכביש הראשי, ולכן כמעט כל תושבי העיירה היו צריכים לעבור ליד חצרו כדי להגיע לעבודה או לקניות בעיר הקרובה. התרנגול של אברהם הטיל מורא ופחד על התושבים וטוב היה לו שומר נפשו לפקוח עין במידת הזהירות, כאשר עבר בשביל הראשי ליד ביתו של אברהם. יש כאלה שלא נטלו על עצמם את הסיכון הזה והקיפו דרך השדות והפרדסים, כדי לא להיתקל בו.
אפילו הכלבים החסונים ביותר בעיירה חששו מהתרנגול של אברהם והעדיפו לא להתגרות בו. פעם אחת מישהו שלח את כלב הרועים הגרמני המאולף שלו לתוך החצר של אברהם, כדי לשים קץ לסבלם של תושבי העיירה. ההתכתשות בחצר הייתה קצרה ומבלבלת, נשמעו קולות קרקור ונביחה, כמה נוצות עפו באוויר, ענן אבק היתמר מעלה, לא עברה דקה והכלב ברח ונס על נפשו פצוע וזנבו בין רגליו, וכל כוחותיו האחרונים כלים בשמירה על שיווי המשקל וגם על הנשימה הכבדה.
למרות תחינותיהם של תושבי העיירה, שפקדו את ביתו של אברהם כדי לקשור את התרנגול שלא יתנפל עליהם, לא אבה לשמוע אותם. הם הגיעו משלחות-משלחות, התיישבו בחצר, לאחר שאברהם נעל את התרנגול מאחורי כלוב הרשת, חרף מחאתו הנמרצת של אותו בעל כנף, והשמיעו כמה מילים על פני השטח הכללי של הטבע, הנוף והאקלים, כפי שהם נראים על ידי נקודת המבט של המציאות הקיימת, ואחר כך ניגשו לעניין התרנגול. אותו ערב היה בהחלט דומה לערבים האחרים, בהם ביקרו אותו, הירח היה במקומו והעצים היו מטילים את צלליתם על האדמה, והרוח הייתה שורקת לה בין השיחים, והציפורים היו מצייצות את ציוציהם, והתנים היו מייללים את יללותיהם, הכול היה כתמול שלשום. במה שנוגע לדקלום המנטרה של המשלחות, שנאמרה בפני אברהם על פעולות האיבה והפורעניות של התרנגול, הרי באותה מידה היו יכולים לדבר אתו על רשימת המכולת, שמישהו מהם עשה באותו יום, שם בדיוק נגמר החוש שלו להלכות דרך-ארץ. היה זה מהלך פגישות שלא ניתן להגדירו במדויק, משהו הדומה לצירוף שיחות שבין חירש לאילם, בְּליל הברות שבין תוף וקוף, שיג ושיח בין הלענה לכובע הנזיר. והנה, מאז שהתחיל כל העניין עם התרנגול, אברהם היה כבול לדעתו ולמחשבתו, אי אפשר היה להבקיע את עקשנותו ולהגיע ללבו. היה מתעטף תום וטוהר וממהר ללמד סנגוריה על התרנגול.
"וכי מה אתם רוצים ממני? הוא כלב השמירה שלי והוא חופשי לשוטט לו בחצר. אי אפשר לקשור ולכלוא אותו כל היום רק בגלל שזה מפריע לכם."
לאוזן חיצונית, שלא קשורה לעניין, דבריו של אברהם נשמעו הגיוניים, אבל לא לתושבי העיירה, הם ניסו להסביר לו את ההבדל.
"אמנם כלב מגדלים לשמירה, ואילו תרנגול מגדלים לאכילה."
אבל על פניו נראה היה כאילו נהנה מתשומת הלב שהוא מקבל ונהנה מאוד לצפות בסבלם של התושבים. תושבי העיירה החלו להבין את המלכוד שיצרו, אי אפשר לדרוש מאדם הנהנה מכל ההמולה שנוצרה סביבו שייעתר למנוע את הסיבה להנאה זו. היה לו חיוך, שהעלה על פניו כל פעם שמשלחת תושבי העיירה ביקרה אותו, שהיה בו מן העוקצנות והסרקאסטיות. כל אדם מר נפש וקשה יום לבטח היה נאכל קנאה אילו ראה את אברהם יושב שם מדושן עונג כל פעם שמשלחת תושבים ביקרה אותו, מצחקק כמו תרנגול חסר בינה המקרקר בשמחה כשמוצא גרעין של תירס מתוק. אומרים שפני החיה כפני בעליה ואף כי ידע אולי את נפש תרנגולו מעולם לא הצליח להבין את נפש האדם, ואף יותר את אלה החיים לצדו. לא פלא שאשתו לא יכלה לסבול את הרעיון לחיות אתו וראתה בו משבית חיים, שכן אברהם האמין שכיבוד רצונותיה של אישה מבטא חולשה גברית והתייחס אליה כאילו היא מאזובי הקיר ונמצאת שם רק כדי לשרתו. היא עזבה יחד עם שתי הבנות הקטנות למקום אחר והשאירה אצלו את שני הבנים הגדולים.
לאחר שהתושבים חזרו בידיים ריקות מכל פגישותיהם עם אברהם, החלו לתכנן בראשם תכניות לחיסול המפגע והצרה שנפלה עליהם. ואכן, במבצע לילי מתוכנן הגיעו ארבעה מהם, שמו את נפשם בכפם ומתוך ידיעה על חולשה אחת שהייתה לו פיזרו גרעיני תירס מורעלים בחצרו של אברהם, שכן גרעיני תירס מתוקים היו כדבש לחיכו של התרנגול. הם הצליחו לפזר כמות שדי היה בה כדי להרוג עדר פילים, לפני שהתרנגול הבחין בהם, הסתער עליהם והבריח אותם לכל הרוחות. למחרת נשמעה קריאתו ביתר שאת. שום רעל לא היה יכול להרוג את החיה הזו, קיבתו הייתה כפלדה, עמידה לכל סוגי הרעל הקיימים.
שבוע מאז ניסיון החיסול הותקף אחד התושבים על ידי התרנגול והיה זקוק לאשפוז בבית חולים ולשבעה תפרים ברגליו. לאחר מכן, אישה, שהגיעה לבקר את קרוביה, הותקפה גם היא והייתה זקוקה לשישה תפרים. ועוד כהנה וכהנה תקיפות של תושבים, שלא הגיעו לידי אשפוז בבית חולים, אבל חוו על בשרם את חתימת המקור שלו. עתה הנזקים היו מטרידים כך שהטילו אימה על התושבים.
לאחד התושבים היה רעיון להציע לאברהם סכום כסף נכבד, כדי לקנות ממנו את התרנגול, סכום שאפשר לקנות באמצעותו לול תרנגולות. שוב אותו ריטואל של משלחת, שביקרה בביתו של אברהם, ישבה רגעים אחדים בשתיקה לנוכח נעירת החמור של השכן ואחר כך גלגלה את כדור השיחה, עליו באה לדבר, ודנה אתו על הנושא. אבל אברהם סירב גם להצעה הזו, הוא התייחס להצעתם, כפי שהתייחס לנעירת החמור, כך לפחות התרשמו ממנו. הוא ראה בתרנגול לא רק כלב שמירה, אלא גם אמצעי שדרכו יש לו קיום ומשמעות, והעובדה לכך היא העלייה לרגל של תושבי העיירה אליו. גאה היה בתרנגולו וגאוותו השתוותה להערצתו, כאילו היה זה תרנגול המטיל ביצי זהב, רק היה חסר שיישא את תמונת דיוקנו של התרנגול על דש בגדו.
אם כן, תושבי העיירה היו צריכים לחשוב על תכנית אחרת כדי להיפטר מהתרנגול, הם חשו מיואשים, משום שנראה היה כאילו נגזר עליהם לסבול את נוכחותו עד סוף חייהם. יותר מאשר ראו בתרנגול התגלמות הרוע ראו באברהם את התגלמות הרשע. ימים רבים נמשך הסיפור עד שפתאום הסתיים.
בשעה שהתושבים עומדים חסרי אונים מטכסים עצה מול הצרה הזו, ובעוד אברהם משחק את תפקיד קיסוס החורש הנאחז בסלע, התרנגול תקף את מרסל, שעברה במקום, ופצע אותה קשות, היא החלה לזעוק לעזרה ולקלל את אברהם ואת בניו. אברהם, שלא היה בחזקת טירון במענה הלשון, יצא מהצריף ובשאט-נפש החל מקלל אותה בחזרה, שכן מרסל, "האלמנה השחורה" – כפי שכינוה התושבים, משום שמאז מות בעלה לבשה רק בגדים שחורים – הייתה עוסקת ברפואת אלילים ובמגיה שחורה, אנשים בעיירה יראו מפני דבריה והאמינו בהם. הם היו באים אליה כדי שהיא תתקשר עם מתיהם וכדי לפתוח להם בקפה ובקלפים. אברהם לא האמין ובז לכל "השטויות" האלה של תקשור ופענוח העתיד, כפי שהוא כינה אותם. לדעתו, כל אלה היו אמצעי לסחיטת כסף מאנשים בורים המאמינים לזה. הוא ראה בכך הזדמנות לומר את דעתו על נושא הקמעות, הלחשים והסגולות ולא חסך בקללות ובנאצות על מרסל ועל המין האנושי "הטיפש", לפי דבריו, שמאמין באופן עיוור לכל האמונות הטפלות הללו.
יומיים לאחר האירוע עם מרסל יוסף, בנו של אברהם, חלה ומצבו החל להידרדר, הוא נלקח לבית החולים וגסס שם. האח השני, המבוגר יותר, טען בפני האב שלא נהג בחכמה כאשר קילל בחזרה את מרסל.
"אתה לא חושב לעצמך שהחולי של יוסף קשור לקללות של מרסל?" אמר הבן לאביו. "עליך לשחוט מיד את התרנגול אצל שוחט העיירה ולעשות פדיון נפש וכפרה ליוסף, אחרת יהיה הגרוע מכל".
אברהם ניסה למחות כנגד דברי בנו ולומר שאין קשר בין הדברים, אבל מיד הבין שהעובדה שהוא לא האמין באמונות טפלות לא מונעת מאחרים להאמין בהן. יכול היה להתנער מהאשמה הזו, אבל מה אם גם יוסף עצמו מאמין שהוא קולל בגלל אביו ובגלל התרנגול? אם כן, אברהם הלך בעל כורחו לשוחט העיירה ששחט את התרנגול, כי פחד מהקללה שתרבוץ עליו אם לא ישחט את התרנגול ויוסף אכן ימות. זאת, לא לפני שהיה שם מאבק דמים בין השוחט לבין התרנגול, שכן התרנגול לא ממש הסכים ללכת בקלות כזאת ולוותר על מנעמי האדנות שלו על תושבי העיירה, בהם הורגל כל חייו. במידה מסוימת גם אברהם וגם התרנגול איבדו את אותו הדבר, אלא שהתרנגול שילם על כך גם בחייו.
שבועיים לאחר מכן יוסף, הבן של אברהם, התאושש מחוליו ואברהם, שהירח החנון והרחום של אותו חודש ריכך מעט את לבו, או שהיה זה רגע של הבהוב תבונה מצדו, או שהרגיש כאחד שאיבד את כל יתרונו לאחר הסתלקותו של התרנגול ורצה להרוויח את אמונם של תושבי העיירה שוב, החליט לעשות סעודה ולהזמין את תושבי העיירה לאירוע.
כמעט כל העיירה הגיעה לסעודה, כאשר בשר תרנגול השמירה של אברהם היווה את המנה העיקרית בארוחה והכרבולת האדומה מקשטת את כל המנות הללו.
אם כן, בניגוד לכוונת המשורר: "השוחט שחט, השמש זרחה והשיטה פרחה", יש הרבה הפתעות בחיים ויכול להיות שאחרי הכול, מרסל, ולא אף אחד אחר, היא שהביאה את הסוף הפתאומי לכל הצרה הזאת, שחוו תושבי העיירה. אבן גדולה נגולה מעל לבם, שכן סוף-סוף ראו תושבי העיירה את ענן המצוקה הקודר שלהם נעלם מעל האופק, בו הם היו שרויים ימים כה רבים.
צביקה – :
נהנתי מהשניה הראשונה. לא הפסקתי לקרוא עד שסיימתי. מ
אודי – :
קראתיי ווננהנתי מאוד, מענניין, שנון ומצחיק..