הפקיד

היה חם ב־24 ביולי 1926. כמו תמיד בפלשתינה בחודשי הקיץ. חם ולח. ריבה פישלין ילדה באותו היום את בנה הבכור בבית־החולים הדסה ברחוב בלפור בתל אביב. בעלה, חיים דינשטיין, היה אומנם לצידה, אך כמקובל באותם ימים רחוקים, הבעל לא היה באמת חלק מהלידה. במקרה הטוב, הוא הסתובב אובד עצות מחוץ לחדר הלידה, מצפה שיקראו לו פנימה ויגלו לו אם הוא אב לבן או לבת. כן, גם אולטראסאונד לא היה אז, או דולות לעזרה, או זריקת אפידורל. אבל ג’דעית כמו ריבה, רק בת 22 אז, לא נשברת מזוטות כאלה. גם לא מזה שהתינוק ענק — יותר מארבעה קילוגרמים משקלו — והלידה קשה.

הצעירה, שרק שנתיים קודם לכן עלתה ארצה לבדה מברית המועצות (היום אוקראינה), ועבדה למחייתה כפועלת במפעל הגרביים לודז’יה — לא ריחמה על עצמה. רחמים זה לחלשים וריבה היתה כל חייה בטון יצוק. גוש אנרגיה ונחישות, ששום דבר לא יסיט אותו מדרכו. בנחישות הזאת היא שיגרה את בעלה, שנתיים לאחר הולדת בנם, ללמוד משפטים בטולוז, צרפת, על־מנת שעם שובו יהפוך לאחד מעורכי־הדין הראשונים בפלשתינה.

דומה לה מאוד נולד בנה הבכור. צבי היא קראה לו, על־שם סבה, צבי פישלין. הוריו כינו אותו תמיד צֶביק. האחרים הורידו את ה־ק’ — נותר צֶבי וכך קראו לו כולם. צֶבי דינשטיין. לאחר מעשה הוא מצא הסבר ספרותי יפה לשמו: זו סמיכות, נהג לספר, כמו עין־גדי, אבל ההסבר האמיתי הוא, שהקו’ף פשוט נשרה ונותר הצבי של צביק… חזק כמו אמו. אנרגטי ותאב־חיים כמוה. גם הוא חרוץ עד אימה, תכליתי ומשימתי. גבוה משכמו ומעלה, 1.86 סנטימטרים עם כף רגל במידה 45. גם במסיבה ההומה ביותר תמיד בלט מעל כולם. אולי בגלל הגובה, אולי בזכות הכריזמה, אולי בשל הסיפורים שכה הפליא לספר.

אבל ביום הלוהט ההוא, אבא שלי עוד היה תינוק בן יומו. אמו הניקה אותו מיד ולא פסקה עד שהיה בן שלוש. זה היה פתרון כלכלי טוב למשפחה הצעירה והענייה. חיים עבד אז כ’מוכתר’1 של שכונת בורוכוב ומשכורתו הדלה אמורה היתה לממן את לימודי המשפטים העתידיים בטולוז.

ואכן, כשצביק היה בן שנתיים נסע אביו ללמוד בטולוז. הוא חזר עם התואר כשבנו כבר היה בן ארבע, ומעולם לא הגיע לבקר אותו תוך כדי הלימודים. אפילו לפריז הבירה לא היה לו כסף לנסוע ברכבת. ריבה — ‘ריבוסיה’ כפי שקרא לה בעיניים נוצצות גם אחרי עשרות שנות נישואין — פירנסה באותן שנים בדוחק את עצמה ואת התינוק (המשפחה הגרעינית כללה גם את הוריה, שעלו ארצה בעקבותיה) ולחיים היה בקושי את מה שנזקק לו ללימודים ולמחייה. אבל כשריבה הציעה לו להישאר עוד שנה ללימודי דוקטורט שהיא תממן, הוא סירב.

קשה לדמיין שניים שונים יותר מהאב ובנו. חיים דינשטיין רזה ושברירי, ואילו צבי גבוה וחסון. האב עדין, הבן חזק ודומיננטי. האב רגיש, לבן — עור של פיל. האב מחובר למסורת, ואילו בנו חילוני גמור. האב נאמן לאשתו באופן טוטלי, מעריץ את האדמה שעליה היא דורכת וקשוב לכל גחמה, בקשה או דרישה שלה. הבן — ולא אקדים כאן את המאוחר — ציפה שאשתו תעריץ אותו ותעשה למענו הכול. האב נולד בעיר אומן שבאוקראינה, עלה משם ישירות ארצה וטייל אך מעט בעולם. אפילו לעיירת הולדתו לא רצה אי־פעם לשוב. הבן, לעומת זאת, שם לו למטרה לפקוד כמה שיותר מדינות בתבל במהלך חייו. נקודה בגלובוס שטרם ביקר בה, לא למד אותה ועדיין לא אכל בה משהו טעים — הוציאה אותו מדעתו. איש העולם הגדול הוא היה, בכל רמ’ח איבריו. אבל גם זה מקדים את המאוחר. דבר אחד נקבע, כך נראה, כבר ביולי 1926: הקשר האמיץ והמיוחד בין האם לבנה — חיבור נפשי ורגשי שילווה אותו כל חייו. הוא מקור גאוותה והיא המשענת היציבה והעוצמתית ביותר שלו. הוא לא יוותר על פגישה שבועית איתה עד יום מותו, היא תשתעשע איתו ב’מלחמת כריות’ כששניהם כבר עמוק בגיל השלישי. האוכל שלה יהיה האהוב עליו ביותר גם לאחר שסעד במסעדות הטובות בעולם, והוא לא יחזור מנסיעה לחו’ל בלי להביא לה מתנה.

כשאבא היה בן תשע וחצי נולד אחיו, יורם. עד אז היה הוא הבן היחיד בבית, האור של הוריו — מעמד שממנו לא נפרד מעולם. כשהיה יורם כבן ארבע החל אחיו הגדול ללמד אותו קרוא וכתוב ולאחר מכן גם חשבון. היו אז מעט ספרים לילדים, ולכן אבא השתמש בספר דברי ימי עם ישראל של ההיסטוריון צבי גרץ, שהיה מנוקד, וכך לימד את אחיו לקרוא. האפשרות שכל הזוועות שקרו בהיסטוריה אינן מתאימות בתוכנן לזאטוט בן ארבע היא לא מסוג המחשבות הרגישות שתעבורנה לאבא שלי בראש. איש לא הופתע כשההשקעה רבת השעות נשאה פרי, ויורם השתעמם כל כך בכיתה א’ עד שהוקפץ מיד לכיתה ב’. אבא חש שיותר משהיה זה הישגו של אחיו הקטן, זה היה ההישג שלו. שלושה מורים בחנו את יורם וביקשו שיקרא בספר סיפורי המקרא שיועד לכיתה ב’. לעומת ספרו של גרץ זו היתה משוכה קלה. כשבחנו אותו על 4 כפול 4, יורם התנדב לפתור גם 12 כפול 12, כך שגם בכיתה ב’ הוא היה תלמיד מצטיין.

שבע שנים ותשעה חודשים אחרי יורם נולדה בת הזקונים, נילי. מבחינת אבא היא היתה יותר בובה מאחות, שכן הוא כבר היה בן 17 ועם רגל אחת מחוץ לבית. היה זה ערב שמחת תורה של שנת 1943, והוא זה שהביא את אמו לבית־החולים, מאחר שאביו היה כרגיל במשרדו, בשדרות רוטשילד 2 בתל אביב. ריבה, אחרי שני בנים, ייחלה לבת ובאמת נולדה ילדה, אבל צבי בישר לאביו חגיגית, בהומור האופייני שליווה אותו מאז ומתמיד, שנולד עוד בן…

נילי נולדה כשהמשפחה הקטנה גרה לה ברווחה מסוימת בדירת שלושה חדרים ברחוב פרישמן בתל אביב. מאוחר יותר הם עברו לדירה מרווחת אף יותר בשדרות ח’ן. נילי ישנה במיטת תינוק בחדר ההורים במשך יותר משנה, עד שצבי פינה את מיטתו כשיצא לנוטרות ביולי 1944. ‘ואז נילי עברה לחדר הילדים איתי’, מספר יורם. ‘היו לנו שתי מיטות, אחת קבועה והשנייה מתקפלת, ובכל לילה היה צריך להוציא את המיטה המתקפלת עבור נילי’. ונילי נזכרת: ‘צבי לא שיחק איתי בצעצועים. הוא כבר היה בוגר. 17 שנים זה הפרש גדול. היו בינינו רק שיחות קצרות. זה היה יותר כמו אהבה של אבא ולא של אח. אם הייתי מתלוננת שיש לי הרבה שיעורים, הוא היה אומר לאמא: ‘היא לא צריכה להכין שיעורים’. כשהיא היתה מצווה: ‘לכי לנגן’, צבי היה מגן עלי: ‘היא לא צריכה לנגן, למה אתם מרגיזים אותה’? הוא פינק אותי בצורה שלא תיאמן’.

האב, חיים, לא הירבה להשתעשע עם ילדיו או לבלות עמם, וריבה שלטה במשפחה ביד רמה. הוא בילה את מרבית יומו בעבודה, וכשהגיע הביתה העדיף תמיד להתפנות ל’ריבוסיה’ שלו ולקרוא לה מהעיתון. הוא אהב להקריא לה והיא כל כך אהבה להקשיב לו. על עברו של האב לא ידעו הילדים דבר, מלבד העובדה שהיה מאומץ. וגם זה התגלה להם רק כשהיה כבר כבן 90. מתברר שהוריו נפטרו בינקותו והוא אומץ על ידי חזן, וממנו ירש את אהבתו לחזנות. בכל חג, בתום הארוחה, היה מזמר לאשתו בקולו הענוג את ‘אשת חיל מי ימצא’.

כולנו מקנאים עד היום בקשר המיוחד שהיה בין סבא לסבתא. היא היתה אומרת לו, ‘חיים, אתה רעב’, ורק אז הוא היה אוכל. אם אמרה, ‘חיים, אתה לא רעב’, היה זה כאילו שלטה על מערכת העיכול שלו, והוא לא ביקש לאכול. לפני שיצאו מהבית היתה אומרת לו, ‘חיים, לך להתפנות’, והוא היה הולך לשירותים. בכל יום הוא היה בא הביתה ממשרד עורכי־הדין המכובד שלו, עם תיק העור הנצחי בידו, לסעוד איתה ארוחת צהריים ולעשות יחד ‘שלאף שטונדה’ מיד לאחר מכן. היא טיפלה בו ודאגה לו, והוא מצידו נשא אותה כל חייו על כפיים, כי מבחינתו, כיתום, כשהוא התחתן עם משפחת פישלין (הוריה של ריבה היו דוד וציפורה פישלין) הוא עלה בדרגה, אף שדויד היה בעל חנות מכולת בסך־הכול. גם לאחר שהפך לעורך־דין מצליח הוא לא שכח מניין בא, והוקיר תודה לאשתו, שעבדה קשה כדי לממן את לימודיו וגידלה את בנם הבכור לבדה בשנים הראשונות. מבחינתו, היא היתה המלכה הבלתי מעורערת של הבית, וכך היא התנהגה. בימי ההולדת שלו, למשל, נהג חיים לבקש שיביאו מתנה דווקא לרעייתו, כי ”הכי משמח אותי לראות את ריבוסיה שמחה’.

בעוד שיורם גדל בבית בורגני טוב ברחוב פרישמן בתל אביב שלא חסר בו דבר, אבא שלי גדל בדחקות, ולא תמיד היה ברור שיספיק הכסף לאוכל. בעצם, מגיל שנתיים עד ארבע הוא גדל כבן למשפחה חד־הורית בדירה קטנטונת בדרום תל אביב, שחלקה מטבח עם השכנים.

יורם: ‘אני נולדתי כשלמשפחה רווח והם עברו לדירה במעונות עובדים ו’ ברחוב פרישמן 37. כל ה’מי ומי’ גרו במעונות הו’ד — ה’, ו’, ד’ — שנבנו בסמיכות זה לזה. למשל: האלוף יוסף אבידר מראשי ההגנה, סופרת הילדים ימימה טשרנוביץ, הפסנתרנית פנינה זלצמן והפרופסור לספרות וחבר־הכנסת דב סדן גרו ב־ו’. לוי אשכול ואהרון בקר, מי שהיה מזכיר ההסתדרות, גרו ב־ד’. בדירה החדשה המצב הכלכלי השתפר לאין ערוך: היו לנו רדיו ומקרר חשמלי כשאחרים עוד קנו קרח אצל מוכר הקרח שהסתובב עם עגלה וחמור. כשנרשמתי לאוניברסיטה היה עלי להציג ביוגרפיה קצרה. אבי סייע לי בכתיבה והקפיד להוסיף את המשפט ‘לא ידעתי חרפת־רעב מימי’. הביטוי ‘חרפת־רעב’ היה חלק מהותי מחיי אבינו — והפך גם לחלק חשוב בחייו של צבי.

‘אני כעסתי על אמא, שמשקיעה כל כך הרבה שעות בארגון אמהות עובדות2 ובליגה למלחמה בשחפת ומזניחה אותי. כמו כל הילדים, אני מניח, רציתי את אמא בבית. אבל ריבה חשה שעליה להחזיר לנזקקים, שכן היא הזדהתה עם מצבם ונהגה להסביר שבניגוד לי — היא מודעת לצרכים של המסכנים, ושלמזלי לא חוויתי מחסור מימי ולכן איני מבין את הצורך שלה לעזור לכאלה שמזלם לא שפר עליהם’.

לבני הזוג פישלין היו ארבע בנות, שנולדו בעיירה הנידחת סטאביץ’ שברוסיה הצארית (היום אוקראינה): ריבה נולדה ב־10 בינואר 1904 ונישאה לחיים. רוזה אחותה נולדה ב־10 בינואר 1905, בדיוק שנה אחרי ריבה, עלתה ארצה עם אחותה ונישאה למרדכי אמיתי. נולדו להם שתי בנות — רינה ותמר. בעקבות שתי הבנות הגדולות עלו גם הוריהן, שכונו ‘בּאבֶּע’ ו’זֵיידֶה’ [סבתא וסבא], וכן סוניה ויהודית, שהיו עדיין נערות. סוניה נישאה ליהודה סוקולובסקי ולהם נולדו שני בנים: מרדכי (מורי) וראובן, שנפל במלחמת יום הכיפורים, ויהודית, נישאה לאשר סולוצ’יק וילדה לו שלוש בנות: אילנה, ליאורה וציפי.

רינה (רינה’לה) אדלסבורג, בת־הדודה הקרובה ביותר לאבא, מספרת: ‘ריבה ורוזה אמי, אחותה הקטנה ממנה בשנה, היו הכי קרובות, אם כי הקנאה ביניהן היתה גדולה. אבל חיים ואבא שלי אהבו אהבת נפש זה את זה. בכל מקרה, הן היו תמיד יחד, גם כאחיות וגם באותה חברה, ומדרך הטבע היינו, גם צבי ואני, תמיד יחד ולפעמים ישנו במיטה אחת.

‘סבא וסבתא שלנו לא ידעו מילה בעברית עד יום מותם. רק רוסית ויידיש. פעם צבי שאל את סבתו בעברית אם אפשר לשבור לה את המנורה. והיא ענתה ‘יו יו, מיין קינד’ [כן כן, ילד שלי], אז הוא השליך אבן על המנורה ושבר אותה… בבית הספר צביק תמיד שמר עלי והרביץ לכל מי שרק חשב להציק לי. הוא היה רוכב על האופניים עם הרגליים הארוכות שלו, עובר ליד אותו ילד, בועט בו ‘במקרה’ וממשיך הלאה כאילו כלום. כולם פחדו ממנו, גם בשל גודלו הפיזי. אחרי שנתיים שהיינו יחד בבית הספר קראו לאמהות שלנו והודיעו שאחד משנינו צריך לעזוב. אבל הבטחנו שנשפר את ההתנהגות ולבסוף ויתרו לנו.

‘בגיל עשר החלטנו שאנחנו מתחתנים. ההורים הסבירו לנו שבין בני־דודים זה אסור, אבל אנחנו החלטנו שהם לא מבינים כלום ושנברח לפולניה (שנואת נפשם של הורינו) ונתחתן שם. היו לנו שיחות־נפש ותוכניות שלמות לחיים שלנו בפולין… בינתיים, לסבא ולסבתא שלנו היתה חנות מכולת בדרום תל אביב, ואנחנו, כילדים, רצינו לעזור להם בחנות. אבל צבי ואני תמיד נתנו יותר עודף ממה שצריך, וכשסבא סגר קופה בערב הוא פיטר אותנו בבושת־פנים. מאוד הצטערנו, כי נהנינו לאכול חמאה מהחבית וקוואקר ישירות מהשק. כשהיינו בשביעית־שמינית נהגנו לבלות בימי שישי במועדון עדן ברחוב גאולה. זה היה מועדון ריקודים, אבל אנחנו לא רקדנו ולא שתינו אלכוהול. היינו ילדים טובים’.

יורם: ‘צבי מעולם לא היה תלמיד טוב, אבל הוא היה ידען גדול וכשהתעניין במשהו והתמקד בו הוא עשה זאת בהצטיינות — מנגר ועד כנר. אני זוכר שבחדר המשותף שלנו היה אהיל עץ פשוט בצורת מחומש. צבי החליט לגלף אותו, כך שבכל פאה יהיו צורות שונות: פירות, צמחים, חיות וכד’. הוא תיכנן והוא ביצע. ואכן, כשהנורה נדלקה, על קירות החדר התנוססו פרחים מרהיבים וציפורים יפהפיות מעוטרות בנוצות. זו היתה יצירת מופת מקורית, וכל מי שנכנס לחדר התפעל ורצה לקנות כזה. הוא יכול היה להיות חרש עץ מעולה’.

הוא גם היה חקרן וסקרן. מספרים שהוריו חסכו במשך שבועות רבים מכיסם כדי לרכוש לו אופניים לבר־המצווה, אלא שהנער פירק אותם לגורמים, כפי שפירק כל דבר שמצא. זו, אגב, היתה הפעם היחידה שאביו הרים עליו יד.

גם במוזיקה הוא הצטיין. יורם מספר שצבי למד לנגן בכינור אצל צבי הפטל, לימים כנר ראשי בתזמורת הפילהרמונית, והיה מסוגל לנגן יצירות קלאסיות שלמות. בגיל שמונה־תשע הוא היה נותן קונצרטים לתלמידים ונשאר חובב מוזיקה כל ימי חייו. מאוחר יותר אמר הפטל בצער, שזה עוול שצבי זנח את הנגינה כי הוא ודאי היה הופך לכנר מקצועי.

‘כזה היה צבי’, מוסיף יורם. ‘הוא אהב לשחק, לברוח בכל הזדמנות לים ולסיים את הלימודים בשלום. הוא לא נכשל באף מקצוע אבל גם לא הבריק בו. מצד שני, הוא יכול היה להיות מה שהוא רוצה לו רק רצה. להיות כוכב. הוא לא קרא הרבה, ואם קרא, הוא התמקד בספרי ביוגרפיה, היסטוריה, כלכלה ויחסים בינלאומיים. עוד בילדותו היה מאוד אינטליגנטי ומהיר־תפישה. לכן, על אף שלא אהב ללמוד, כשהחליט מאוחר יותר ללמוד משהו, הוא תמיד הצטיין.

‘בתיכון’, נזכר יורם, ‘הכין עם חבריו הקרובים שייקה (ישעיהו) רוזנבלום ודוד לוין עבודה על ארצות הברית. זו היתה חוברת עבת־כרס, שכללה נתונים מפורטים על הגיאוגרפיה, הדמוגרפיה, הכלכלה וההיסטוריה, בכתב־היד היפה והמסולסל של שייקה. מצדו השני של כל דף הופיע איור של הנושא, שצויר ביד אמן. בעמוד שהוקדש לייצוא הנפט, למשל, הוסיפו הנערים איור של חבית שנשפך ממנה נפט לכל אורך הדף, עם השוואה לכל יצואניות הנפט בעולם. המורה יצחק לדרמן כל כך התלהב, שהעניק להם את הציון המרבי וביקש לשמור את העבודה לעצמו. אך הם סירבו, הטילו מטבע אצל מי זה יישאר, וצבי זכה. אלא שברבות השנים אבדו עקבותיה של העבודה, למרבה הצער. גם עבודת הדוקטורט שלו — שנכתבה בצרפתית! — היתה מעולה. הוא חקר את התנגשות הדינים האנגלו־אמריקאיים במה שנוגע לנישואין ולגירושין (La fraude et les conflits de lois en matiere de mariage et de divorce en droit Anglo–Americain).

‘לצערו של צבי, חלק ממוריו היו ידידי המשפחה: אברהם לבטוב, שלימד אותו מתמטיקה, היה חבר טוב של הוריו. נח ורטהיים, שלימד אותו תנ’ך ותלמוד, גר ברחוב פרוג הסמוך. וגם לדרמן גר במעונות עובדים ו’. כך קרה שההורים קיבלו דיווחים על בנם היישר מהמקור — ונקראו די הרבה לבית הספר עם שלל תלונות’.

סבתא ריבה תמיד סיפרה, שבתל אביב הקטנה של אז היה קשה להתחמק מבית הספר וכי בכל פעם שהיא עברה בסמוך למבנה קראו לעברה: ‘גברת דינשטיין, טוב שבאת!’, והיא ידעה ששוב אבא עשה איזשהו מעשה קונדס. על יורם, לעומת זאת, היו תמיד רק תשבחות.

אבל דוד לוין מספר שלמרות ה’צרות’ שעשה צבי, ריבה התגאתה בשני הבנים שלה מאוד ואהבה אותם עד כלות: הוא זוכר שבשנת תרצ’ט, כשצבי היה בן 13 ויורם בן ארבע, שלחו הוריו, כמנהג התקופה, כרטיס ברכה לראש השנה עם תמונה של שניהם על רקע הנמל החדש של תל אביב. שייקה רוזנבלום, החבר הטוב ביותר של אבא מאז בית הספר גאולה ועד יום מותו, מספר: ‘היא היתה תופסת אותי לשיחה של שלושת־רבעי שעה לפחות ומספרת לי על צבי ועל יורם. צבי ואני היינו חברי נפש במשך 72 שנה, מגיל 14. אני למדתי בבית הספר גאולה והצטרפתי לכיתה של צבי בתיכון. צבי, שמוליק שטרן ואני חלקנו את אותו ספסל. מאוחר יותר שמוליק עזב את הארץ, למד רפואה בארצות הברית, הצליח מאוד כרופא וחי כמולטי־מיליונר בבולטימור. מכיוון שהיו לו רגשות אשמה על שירד מהארץ, הוא היה מגיע מדי שנה ומרים תרומה רצינית למסיבה כיתתית. וכשהוא היה בא, היינו משתוללים. אירגנו מסיבות לכל ילדי הכיתה עם בני זוגם במלונות מפוארים והכול במימונו של שטרן, כולל מלגות שתרם לבית הספר גאולה. בחבורה שלנו היו גם צ’רה (צבי צור), צ‘רלי בנדרלי, שלמה גזית (אז ויינשטיין) ויעל מטלון‘.

מכיתה ט’ ועד י’ב ישבו שייקה וצבי על אותו ספסל וסיימו את המגמה הכלכלית אצל לדרמן (אבא של מיפא (שולמית) לדרמן, שאליה עוד נגיע). שייקה גר ברחוב יהלל פינת ויזל, ליד גן החיות, וצבי — בפרישמן ליד דיזנגוף. השניים היו עושים את הדרך בין הבתים בריצה כמעט מדי יום ביומו דרך רחוב ריינס, והיו, לדברי שייקה, ‘מדברים על כל נושא שבעולם’.

יחד עם דוד לוין הם היו שלישייה בלתי נפרדת. לוין: ‘כבר כתלמיד תיכון צבי אהב מוזיקה ואת חוף הים. כולם שיחקו בג’ולות והוא אהב ללכת לחוף גורדון. הייתי נסחב איתו לעיתים קרובות והיינו משחקים במטקות ובכדורעף. כילדים היו צבי ושייקה יושבים על המרפסת ברחוב פרישמן ומשחקים שחמט ומונופול. היינו שרים שאנסונים. כשגדלנו גילינו את אדית פיאף וצבי היה משוגע עליה כל חייו. בשישית נפרדנו: אני הלכתי למגמת ערבית וצבי ושייקה הלכו לצרפתית, מה שלא הפריע לנו להישאר חברים בלב ונפש.

‘בגימנסיה היה לנו מורה להיסטוריה בשם נתן גרינבלט שהשיעורים שלו היו משעממים עד מוות. אז בהפסקה לפני השיעור שלו היינו עולים על האוטובוס בקו 12 במסלול המעגלי ליפו, שארך שעה בדיוק — מה שאיפשר לנו לחזור בדיוק להפסקה שלפני השיעור הבא. ודאי שגם לא קנינו כרטיס. צבי לא היה פרחח, הוא פשוט ידע לעשות שמח. היינו ילדים טובים וחברים מאוד טובים עד סיום הגימנסיה, ב־1944. באותו הזמן, לקראת סוף מלחמת העולם השנייה — המוסדות הלאומיים נתנו לתלמידים שלוש אפשרויות שאפשר היה לבחור אחת מהן: להתגייס לצבא הבריטי, ללכת לנוטרות [משטרת היישובים העבריים] או להתגייס לפלמ’ח. אני בחרתי בפלמ’ח וצבי בחר בנוטרות.

‘במהרה נעצרתי עם הכיתה שלי בידי הבריטים והואשמנו בהחזקת שישה רובי לי אנפילד ו־214 כדורים ובאימון בלתי חוקי במטווח. הייתי בן שמונה־עשרה וחצי כשנגזרו עלינו שבע שנים בכלא. אחרי כשנתיים וחצי קיבלנו חנינה לרגל יום ההולדת של מלך אנגליה, וקיבלתי מצבי מברק בן שלוש מילים שנשלח מז’נבה: ‘ברכות אין קץ”.

כל חייו דיבר אבא על בית הספר גאולה בנוסטלגיה. הוא נותר חבר של שייקה עד יומו האחרון, דאג לתרום מלגות לתלמידים ולא פיספס אף מפגש מחזור של החבר’ה ההם מתל אביב הקטנה.

תקופת התיכון מביאה איתה בדרך כלל גם את האהבה הראשונה. כך היה גם אצל אבא. ‘הוא לא היה רודף שמלות’, מספר דוד, ‘אבל היתה לו הצלחה בקרב הבנות. ליפהפייה של המחזור קראו שולמית לדרמן, שכונתה בפי כול מיפא. כולם חיזרו אחריה. היא היתה ידידה קרובה של צבי, ולדעתי — חברתו הראשונה’. גם יורם זוכר את ביקוריה התכופים של מיפא היפה בביתם ורק שייקה מתעקש שהאהבה הראשונה של צבי היתה שולי קנפי. בכל מקרה, בתום הלימודים בתיכון אבא יוצא לשנת נוטרות בכפר גלעדי.

אחיו יורם נזכר: ‘ב־1945 צבי הזמין אותי לבקרו בכפר גלעדי. הייתי רק בן תשע, וגיליתי להפתעתי שהיתה לו חברה ראשונה אמיתית. זו היתה בחורה מכפר גלעדי, שהצטרפה אלינו למסע רגלי מפרך מכפר גלעדי ועד מנרה. צבי הכין לי הרפתקאות לרוב: הוא נתן לי לרכוב על סוס לראשונה בחיי ולקח אותי לטיולים בסביבה. יום אחד הוא סיפר לי שלא יוכל לבלות איתי שכן יש ליחידה פגישת תדרוך קצרה עם הסרג’נט הבריטי. אבל אז הגיע חיימ’קה מההגנה ולחש לו משהו באוזן. צבי התנצל, הסביר לי שהוא חייב ללכת — ויצא מכפר גלעדי’.

‘כשהיה נוטר, אני זוכרת שהוא תמיד היה בא הביתה עם מתנה’, נזכרת אחותו נילי. ‘לדעתי, אמא שלנו הכינה עבורו את המתנות, אבל תמיד ידעתי שאחי הגדול יחזור הביתה עם מתנה ונורא חיכיתי לו. מאוחר יותר, צבי גר שנים בחו’ל והיה מביא לי משם דברים שאיש לא ראה. למשל בובה שבוכה, אותה אני זוכרת עד היום. הוא השקיע זמן למצוא את המתנות היפות ביותר, והייתי בזכותו הילדה עם הצעצועים הכי נפלאים, או ככה לפחות חשבתי’.

יורם: ‘בנובמבר 1945 הוא חוזר ממהנוטרות ומחליט ללמוד משפטים. בפלשתינה לא היתה פקולטה למשפטים, היו לימודי ערב מטעם ממשלת המנדט. ולכן הברירה היתה לנסוע ללמוד בחו’ל, כמו אביו לפניו. הפור נפל על ז’נבה, שהצטיינה במקצועות משפטים ורפואה, וצבי נרשם ללימודים לסמסטר קיץ של 1946. בחודשים שנותרו עד הלימודים הוחלט שהוא יירשם לסמסטר אחד בפקולטה למדעי הרוח באוניברסיטה העברית, יצבור נקודות זכות ואף ישפר את הצרפתית הדלה שבפיו לקראת הלימודים בצרפתית בז’נבה’.

***

ריבה היתה אמא לביאה לשלושת ילדיה, דחפה וקידמה אותם להשכלה ולהישגים. וזה גם הצליח לה. הבכור הופך להיות סגן שר ביטחון, סגן שר אוצר, יועץ הממשלה לענייני אנרגיה — ואלה רק שלושה מעשרות מינויים, תארים וכיבודים שיזכה להם במהלך חייו. הבן השני, יורם, נעשה במרוצת השנים למשפטן מהידועים בעולם בתחום המשפט הבינלאומי. הוא מתמנה לדיקן הפקולטה למשפטים באוניברסיטת תל אביב (1978), לרקטור שלה (1980) ובשיאו לנשיא האוניברסיטה (1991). וגם בת הזקונים, נילי, לא שקטה על השמרים. היא הפכה לעורכת־דין מצליחה לענייני נדל’ן ועבדה כל השנים לצד אביה במשרד שהקים ליד הבית, כדי שיהיה קרוב לריבוסיה. נהוג לומר Cherchez la femme [חפש את האישה]. במקרה הזה, צריך לומר: Cherchez la mere [חפש את האם], כי אצל האמא הזו לא היה סיכוי שיגדלו שלושה אנשים קטנים במשרות צנועות. היא עצמה היתה אולי עקרת־בית, אך גם חברת מרכז מפא’י, והקפידה ללכת לכל ההצבעות החשובות. היא היתה בן־גוריוניסטית בכל רמ’ח איבריה ויורם זוכר שפעם חיים קרא לה ידיעה מדבר (העיתון היחיד שנכנס הביתה) וצבי אמר לה שזה לא נכון מה שכתוב בידיעה. ‘מה אתה רוצה להגיד לי, שברל משקר?’ ענתה. מבחינתה, עצם העובדה שברל כצנלסון היה העורך הראשי של העיתון הפך את כל מה שכתוב בו לאמת צרופה.

על חריצותה של ריבה יעיד הסיפור הבא: כשיורם סיים לימודי משפטים בהצטיינות יתרה באוניברסיטה העברית, הוא קיבל טלפון מפתיע מאריה שנקר, מחלוצי תעשיית הטקסטיל בישראל והנשיא הראשון של התאחדות התעשיינים. שנקר רכש את מפעל לודז’יה, ברחוב נחמני 43 בתל אביב, והפך אותו למפעל מצליח. יורם היה בטוח שזו טעות. כשהגיע לפגישה קיבל הצעת עבודה מפתה. כששאל את שנקר ‘למה אתה מציע לי עבודה אצלך, הרי אינך מכיר אותי’, ענה לו שנקר: ‘כי אתה הבן של ריבה, שהיתה הפועלת הכי טובה ויעילה שלי אי־פעם בלודז’יה. אז אם אתה הבן שלה ועוד סיימת משפטים בהצטיינות יתרה, אני רוצה שתעבוד אצלי’. ואכן, ריבה היתה ונשארה אישה ‘טורבו’, שכיוונה את שלושת ילדיה לשאוף ולהגיע רחוק. וכך אבא מצא עצמו משנן צרפתית לקראת הנסיעה לז’נבה.

***

ועוד משהו קורה בתשעת החודשים הללו, מלבד לימודי צרפתית. שולי קראו למי שהיתה אהבתו השנייה של אבא, או אהבתו הבוגרת הראשונה. ‘הגעתי מירושלים לתל אביב ללמוד בסמינר לוינסקי’, מספרת שולי (קנפי) קרוס, ‘וחיפשתי לשכור חדר. כך הגעתי לבית במעונות עובדים בפרישמן 37 בתל אביב. בבית כזה כל השכנים הכירו זה את זה ונהגו לשתות תה ביחד, וכך היכרתי את צבי. הוא היה בן 19, נוטר, ואני בת 21. בילינו יחד חודשים אחדים. צבי התכונן אז ללימודים בז’נבה ושקד יומם וליל על לימודי הצרפתית. לא היו לו המון חברים. אני זוכרת את צ’רלי בנדרלי. גם יורם אחיו העדיף חברת ספרים ומחברות על אנשים, ונילי היתה תינוקת. מה שהרשים אותי אז יותר מהכול אצל צבי, זה שריבה היתה מבקשת ממנו להוציא את נילי לטיול, ואני חשבתי לעצמי ‘בחור בן 19 יוצא לטיול עם עגלה’, אבל הוא מעולם לא סירב. הוא היה קורא לי מלמטה והיינו יוצאים לטייל עם נילי. לוקחים אותה לכיכר דיזנגוף, משוטטים קצת ונחים על הספסלים. הוא היה כמו אומנת’.

את שולי קנפי הגעתי לראיין ב־2012 ביחד עם אחותי נתי. שלושתינו התרגשנו מהמפגש. על שולחן הקפה שלה בסלון היה מונח ספר האמנות המרשים שאבא שלח לה פעם מז’נבה. ואנחנו הבנות, מהכירנו את אבא שלנו, שלא היה ידוע בלארג’יות שלו, הבנו עד כמה שולי היתה חשובה לו באותה תקופה. בהיותנו נשים גם הבנו, שכאשר אישה שומרת מתנה שקיבלה מגבר במשך 65 שנה, זה מעיד על כך שהוא היה יקר לה מאוד.

אין ספק, שהרומן שנגדע עקב נסיעתו של אבא לז’נבה באביב 1946 הותיר את שולי שבורת־לב. גם שייקה מספר כמה אבא אהב אותה ויורם חושב שהם כנראה היו מתחתנים, לו אבא נשאר בארץ. כך גם רצתה ריבה, שכרגיל אף פעלה לקידום העניין. נילי יודעת לספר, ששולי שפכה את ליבה בפני ריבה, שכאישה מעשית הפצירה בה להפסיק לבכות ופשוט לנסוע בעקבותיו כי ‘רחוק מהעין — רחוק מהלב’. כיוון שבזוגיות מושלמת אין ספק שריבה היא בת־סמכא, שולי החליטה לשמוע לעצתה.

בנחישות של אישה מאוהבת היא מחפשת לעצמה תפקיד במשלחת ישראלית כלשהי בפריז, לשם עבר צבי ב־1948, כדי להיות קרובה אליו. זה לוקח זמן אבל היא מצליחה: ‘צבי נסע לז’נבה ללמוד. ביוני 1947 הוא שלח לי את ספר האמנות ממוזיאון הלובר במתנה ליום־ההולדת. הפעם הבאה שאני פוגשת אותו היתה בפריז באביב 49′. עבדתי במחלקה המדינית (לימים המוסד) ונשלחתי לבירת צרפת כדי להחליף מישהו בצירות הישראלית. צבי חיכה לי בתחנת הרכבת גאר דז אינוואליד’.

זה היה יכול להיות סיפור על איחוד לבבות, אבל הגורל רצה אחרת, שהרי החיים הם מה שקורה לנו בזמן שאנחנו מתכננים תוכניות אחרות. זמן קצר לפני בואה של שולי לפריז הכיר יגאל ידין לאבא את גיסתו, צעירה ירושלמית בשם איה רופין. כששולי הגיעה יום אחד למלון שבו שהה אבא, היא ראתה מחוץ לחדרו זוג נעליים נשיות שהמתינו לצחצוח. שולי חזרה ארצה בדצמבר 49′ בידיעה שלו הקדימה אך במעט, היא היתה אשתו.

‘כשבועיים לאחר שובי ארצה’, מספרת שולי, ‘עברתי ברחוב פרישמן ונתקלתי בריבה. סיפרתי לה ששמעתי שיש לו חברה ואני יודעת מי היא. היא ממשפחה ירושלמית ידועה אבל לדעתי היא לא בשביל צבי. כי אני איחלתי לצבי טיפוס אחר — אישה יותר חמה ויותר רכה. לכרמלה, אחותה של איה, היתה אישיות מתאימה. אצל איה, עם כל המעט שהייתי איתה במגע, היתה הרגשה שיש בה איזה קמצוץ של סנוביות, אם כי אלי היא תמיד היתה חביבה. אני לא האמנתי שהזיווג הזה יאריך ימים. בכל פעם שראיתי אותם ביחד, איכשהו בעיני זה לא נדבק’.

***

אבל עד לכניסתה של איה לחייו, האישה החשובה ביותר לאבא היתה אמו ריבה. היו להם, לאבא ולסבתא, יחסים מיוחדים. הוא נהג לאכול אצלה ארוחת שבת כל ימי חייו. זה היה קדוש. שום הזמנה או אירוע לא קדמו לארוחת ליל שבת אצל אמא שלו וזה גם היה האוכל שהוא הכי אהב. זה לא הפריע לו להודיע לה בכל שבוע מחדש: ‘קשישה, היה חלש’. והיא היתה עונה לו בלי להתבלבל: ‘אה נו, אז אולי לא תבוא בשישי הבא?’ אבל הוא בא. ועוד איך בא.

אצל ריבה היתה שיטת הושבה ייחודית בשולחן: לפי הגיל. כלומר, בראש השולחן חיים והיא, לצידם מכל צד שני הבנים ונשותיהם (צבי ואיה ויורם ועדה) ואז הבת נילי ובעלה, ידין, כשאחריהם הנכדים לפי הגיל. כלומר, הקטנים ביותר ישבו בקצה המרוחק ביותר מסבא ומסבתא. ריבה תמיד דאגה יותר לילדיה מאשר לנכדיה, וטיפלה בהם כאילו היו עדיין זאטוטים. היא דאגה להכין ליורם את הכרוב הממולא שהוא אוהב, לצבי את הכבד הקצוץ, וכו’.

בחגים נהגה ריבה לחלק דמי־כיס לנכדים. תמיד אותו הסכום: 50 לירות. אבא ניסה להסביר לה שהיתה אינפלציה, ושזו כבר לא מתנה יפה לחגים או לימי־הולדת, והפציר בה שתעלה את ה’תעריף’ כאילו היו אלה דמי־הכיס שלו, הילד הנצחי של אמא שלו, אך לשווא. היא נתנה את אותו השטר ל’כל גולגולת’ ולא זזה ממנו כל חייה.

עוד הצצה לקשר המיוחד בין צבי להוריו היא המכתב שכתב להם מז’נבה, עת נודע לו שהוא עומד להפוך לאבא. וכך כתב ב־6 בפברואר 1951:

לאמא ואבא שלום רב!

איני זוכר אם כתבתי לכם אי פעם מכתב סגור, כלומר המיועד לכם בלבד ולידיעתכם גרידא. אף פעם לא היתה לי סיבה שהצדיקה זאת, על כן שיתפתי את כל המשפחה במחשבותי ובמכתבי.

לשמחתי ולאושרי מוצא אני לנחוץ להודיעכם במספר שורות אלה, המופנות אליכם, כי איה הרה. כי אתם בדרך לקבלת התואר הנכבד והאציל של סבתא וסבא. כפי שקבע הרופא, איה נמצאת כרגע בסוף החודש השני ולמי אם לא לכם, הורי יקירי, אודיע זאת לראשונה? עם מי אם לא עמכם אנו חולקים, איה ואנוכי, את האושר הגדול הזה?

ושוב ושוב, תמיד ברגעים שהרגש גובר על מעצורי השתיקה, אותה שתיקה הממאנת לגלות טפח מהמתרחש פנימה, הנכם עומדים לפני ואילו אני מסתכל בכם באהבה ובהערצה על שהולכתם אותי עד הלום. כי מי כמוני יודע ומכיר ומשוכנע ובטוח שאילולא מה שהשקעתם בי, ללא לאות, ללא ייאוש ולמעלה מהדרוש באהבה ובשקידה, לא הייתי עובר את אותה כברת־דרך בחיים שאותה הצלחתי לעבור. הורי יקירי, הנה אני לפניכם בכל גילוי הלב! תפילה אחת בפי, מי ייתן ותינתנה לנו שנים רבות של חיים בכפיפה אחת עם בנים וצאצאים כשכל משפחתנו עם נילינקה ויורמצ’יק, שכה קשור אני אליהם, גדלה, רבה ופורחת. אמן!

לא זו בלבד שהמכתב נדיר בכיבוד האב והאם שניבט מכל מילה שלו, אלא שהוא מיוחד גם בעברית הצחה והגבוהה שלו. ואכן, אבא היה איש של מילים, ובשפות אחדות. הוא שלט באנגלית (במבטא ישראלי בולט) ובצרפתית, והקפיד על עברית נקייה, גם אם ארכאית במקצת. למצלמה, למשל, קרא עד יום מותו ‘צלמוניה’ וכינוי עסיסי כמו ‘פוץ’ הוא לא העז להעלות על דל שפתיו והסתפק ב’איזה פ’א צדי’ק!’ הוא גם מעולם לא אמר למישהו ללכת לעזאזל. בהומור האופייני לו, הוא נהג לומר: ‘תישאר אתה פה. אני אלך לעזאזל’. וכאשר פעם בנותיו כעסו עליו, הוא אמר לאמא בתסכול: ‘לו רק ידעתי על מה יצא קצפן…’

ובחזרה למכתב: כמעט כמו כל דבר שאבא רצה, גם התפילה הזו התגשמה לו והוא זכה לחגוג גם יום־הולדת 85 כשאמו לצידו בבריאות טובה ובצלילות כמעט מוחלטת. אביו אומנם כבר לא היה אז בין החיים, אבל גם הוא נפטר בשיבה טובה, בגיל 97.

עד גיל 105 היתה ריבה גוש אנרגיה ייחודי. כשהיה חוזר ממסעותיו היא חיכתה למתנותיו בעיניים נוצצות והיתה מודדת לכבודו את החולצה החדשה או הנעליים המבריקות כאילו היא מככבת בתצוגת אופנה בפריז. פעמים רבות היתה השמחה הופכת למלחמת כריות בין האם בת ה־82 לבנה בן ה־60, שהיו משתובבים כמו זאטוטים בגן.

והיה גם את ‘ריב הריבות’ המפורסם. היא היתה מחביאה ממנו את הריבות המשובחות שנהגה לרקוח כדי שלא יגנוב לה צנצנות ויקח הביתה. כלומר, כדי שכן יגנוב אבל שיעבוד קשה כדי להשיג אותן. הוא היה מתגנב ‘לסליק’ שלה מאחורי השולחן במטבח וצועק בקול רם שהוא מצא ריבה. היא היתה רצה למטבח לוודא שלא ייקח את הצנצנת הגדולה, אלא שהוא כבר החל לרדת עם שללו במדרגות והיא — בת 60, 70 או 80 — דוהרת אחריו במשחק הידוע מראש לשניהם, מצליחה להחזיר לעצמה את הצנצנת הענקית ולהפריש לו ממנה צנצנת קטנה של ריבת תות, מישמש או חבושים. והכול חוזר חלילה בשישי הבא, כי בינתיים הוא חיסל את הצנצנת עד תום ובא לאמא שלו לעוד.

רינה’לה: ‘צבי העריץ את אמו והיא אהבה אותו יותר מכל ילדיה. צביק היה הבן יקיר שלה. היא התפארה בו, במעמד שלו ובהצלחתו. כשהביטה בו עיניה קרנו מאושר ומגאווה. והוא מצידו העריץ אותה על איך שניהלה את המשפחה, עבדה ואיפשרה לבעלה ללמוד בצרפת. הוא הכיר בחסרונות שלה — האנוכיות, הקמצנות — ובכל זאת העריץ ואהב אותה. אין ספק שהיא היתה אישה מאוד טובה ומסורה לבעלה. היא דאגה לו, בישלה לו ווידאה שהוא אוכל ונח, אבל לא פינקה את הילדים בכסף. היא היתה קמצנית ונסעה, למשל, באוטובוס לשוק מדי שבוע, גם כשכבר יכלה להרשות לעצמה מונית’.

אחד הסיפורים על אבא, שהפכו לפולקלור של ממש, התרחש דווקא בבית־החולים סטנפורד מדיקל סנטר בשנת 2006. אבא היה בביקור בארצות הברית, כשהמעי חדר לסרעפתו והוא קרס, נותח ואושפז במחלקה לטיפול נמרץ. כשהתעורר מהניתוח שאל את האחות איזה יום היום והיא ענתה לו שיום שישי. אז הוא ביקש טלפון כדי להתקשר לאמו ולאחל לה שבת שלום, כמו בכל ליל שבת כשנבצר ממנו להגיע לארוחה אצלה. האחות נעצה מבט בקשיש בן ה־80, והחליטה שאין סיכוי שאמו עדיין חיה. כשנכדתו עדי (עדי אהרון־גילת, הבת הבכורה של בתו נתי, שמתגוררת בקליפורניה) הגיעה לבקרו, קראה לה האחות ואמרה שיש לה בשורה טובה ובשורה רעה. עדי ביקשה שהיא תתחיל מהטובה, והאחות עידכנה אותה שהניתוח עבר בהצלחה וסבא שלה התעורר מהתרדמת. ‘אז מה הרעה?’ התעניינה עדי לדעת. ‘יש לו הלוצינציות’, פסקה האחות. ‘הוא חושב שהוא צריך להתקשר לאמא שלו’…

כשנפטר, שש שנים לאחר מכן, לאיש לא היה העוז לבשר זאת לאמו בת ה־108. היא כבר התגוררה בבית־האבות משען בשכונת אפקה בתל אביב והוא עדיין נהג להגיע בכל יום שישי לבקרה, ואם היה בחו’ל — לטלפן. כשחדל, היא ביררה בעקשנות מדוע אינו מגיע או מצלצל ובני המשפחה סיפרו לה שהוא שבר את הירך ונותח, וכי עד שלא יחלים לא יוכל להגיע. היא הקשתה: אם כך, למה אינו מתקשר? האם ‘היו קומפליקציות’ בניתוח?

נילי: ‘בדיעבד, זה נורא מה שעשינו לה. עשינו שטות שלא סיפרנו לה על מותו של צבי, אבל חשבתי שזה יחסל אישה בת 108 שכל כך היתה קשורה לבן שלה. בפועל, היא איבדה את יכולת הדיבור בגלל זה’.

ריבה המשיכה לשמור לאבא את הכיסא של בעלה, פריט הריהוט היחיד שאותו העבירה מביתה לבית האבות. אף שחיים נפטר כמה שנים קודם לכן, הכיסא עדיין עמד בחדר במלוא הדרו, ואם מישהו בטעות היה מתיישב עליו, היתה קמה כנשוכת־נחש ומסמנת לו בידה לקום מ’הכיסא של צביק’. כמה חודשים מאוחר יותר חדלה לדבר עם בני המשפחה. קצת אחרי כן, גם הפסיקה להביט בהם. גם אם יורם ישב מולה היא לא זיכתה אותו במבט. כאילו אמרה: ‘עם השקרנים האלה — אני גמרתי’.