הילאר היה ילד אסופי והוא היה רזה, ממש רזה. לא שהיה ילד חלש חלילה, הוא מעולם לא חלה ולא נפגע […]
נוגה ווקאר שוטט בעצבנות הלוך וחזור על המרפסת הקדמית של בית החווה הדו קומתי שלו, נוגה היה גבר גדול ורחב כתפיים שערו הארוך שחור כחלחל, היה קשור ברצועה מבהיקה גבוה מאחור. פניו המוצקות בצבע הנחושת הביעו עוצמה ועיניו הירוקות הבורקות חיזקו את תחושת הכח השופע ממנו. להשלמת התדמית החזקה הזו הוטבעה במצחו תמונת קעקוע שצבעה אפור ירקרק כהה: תנין היוצא מן המים אל גדת נהר. היה זה הסימבול השבטי של בני ווקאר בני התנינים הגדולים שעלו מן המים התפתחו ושלטו בכוכב אריאן כולו.
רגליו היו ארוכות ואיתנות. צעדיו המהירים והגמישים גרמו לאנרגין המלווה אותו להיראות כמו שובל מבהיק של אנרגיה המשתרך ומפזז מאחוריו ולא במקום שיועד לו, מול פניו.
לעצבנותו של נוגה היתה סיבה טובה. שלושה ימים חלפו מאז הזמין את מחלקת התיקונים של חברת “רובוטים וכלים חקלאיים” לטפל במכלולים החקלאיים שלו. הוא ציין במפורש את דחיפות העניין אך עדיין לא היה זכר לרובוט התיקונים שהובטח לו.
רובוט הבית עשה כבר מזמן מעל ליכולתו לתקן את המכלולים החקלאיים הללו. במעט שעשה מיצה את מלוא יכולותיו שהיו מוגבלות ממילא ומותאמות בעיקר לעבודות בית פשוטות.
מה שהרגיז כל כך את נוגה היתה העובדה שהמכלולים החקלאיים היקרים והמסובכים הללו היו מתקלקלים מדי פעם מחדש – “לעיתים הרבה יותר מדי קרובות” חשב – והמחיר שנאלץ לשלם, עלול היה לפגוע באיזון הכלכלי העדין בו חי עם משפחתו הענפה.
כשנזכר במשפחתו, עלה חיוך רווה נחת על פניו השזופות. צעדיו הואטו והוא נראה שלו יותר. מחשבתו שוטטה אל ההנאות שבחייו. היו לו כמה דברים טובים לזכור ואף לשמוח בגללם. היו לו הרבה חברים נהדרים בעלי אחוזות חקלאיות כמו זו שלו, שאיתם היה מבלה בדיואן במרכז העירוני הלא רחוק, בפגישות שם, היו מנתחים בהתלהבות ובקולות בוקעי שחקים את משחקי הבולרום העונתיים. החבר’ה היו מתערבים על כל תוצאת משחק ועל כל הטבעה של כדורור והמפסידים היו משלמים על סיבובי מי-הדבש.
נוגה היה מתנדנד הביתה אחרי ערבי שתיה כאלה וכאשר סאהאיה אשתו היתה גוערת בו בכעס מעושה, היה צוחק ואומר לה שאולי הוא שתוי אבל לא על חשבונו.
יחד היו גולשים מצחקקים אל המירן ומדי פעם היתה התוצאה, הרחבת משפחתו הנפלאה של נוגה. הוא העביר בעיני רוחו את תשעת ילדיו שצמחו להיות ממשיכי דרך נהדרים. כל אב היה מתגאה בהם.
צל העיב על מחשבותיו. למה תשעה? חשב לעצמו. הרי יש לי עשרה ילדים. מבוכה ורגש אשמה הציפו אותו לרגע. בנו העשירי הילאר היה אסופי. הוא אהב אותו ממש כאת יתר בניו, חשב “אבל הילאר היה מוזר, שונה, מפחיד קצת?” שאל את עצמו, אך מיד נרגע וצחק “לא” הדהדה המחשבה בראשו: “אולי שונה, רזה וחיוור מדי, אבל בשום אופן לא מפחיד”.
כל בניו וגם בנותיו, היו רחבי כתפיים וגדולי מימד ממש כמוהו. לעומתם הילאר היה רזה, ממש רזה. לא שהיה ילד חלש חלילה, הוא מעולם לא חלה ולא נפגע ממאומה והיה מחוסן מפני מחלות הרבה יותר טוב מיתר הילדים בני גילו, אך התנהגותו, שתיקותיו הממושכות, הרהוריו וחיוכיו הפתאומיים שהיו עולים על פניו לפתע ללא הקשר חיצוני, השיחות הרבות שהיה מנהל עם עצמו, כל אלה גרמו לנוגה אי נוחות. במיוחד קשה היה הדבר כאשר מישהו היה מציין זאת בפניו, לפעמים היה זועף במשך ימים שלמים אך כאשר חשב על כך הבין שכעסו נבע מאהבתו הרבה את הילאר ומרצונו לגונן עליו. הוא המשיך להרהר. זמן להרהורים היה לו לצערו, בשפע.
עונת ‘הגשם הבוער’ בדראגה, אזור החקלאות הפורה ביותר במחוז הראשון
של הכוכב אריאן, הבריחה את עדרי הבולחאנים הענקיים אל מחסה המערות בגבעות שבקצה שדות האחוזה החקלאית.
ניסיונו העשיר של נוגה לימד אותו כי אם רצה להספיק למכור את המפלצות האדירות ולהרוויח כמה אשראיונים עבור בשרן, היה צריך לאסוף אותן בזמן המתאים סמוך ולפני שבוע השוק ואם רצה להשלים את האיסוף בזמן היו הוא יחד עם פועליו וכל בני משפחתו נאלצים לנדוד בכל עונת איסוף כזו לאזור הגבעות ולהשקיע שם מאמצים ניכרים.
המובילורים החקלאיים, כלי התחבורה הרחפניים הכבדים בעלי תאי המטען הגדולים, היו מתקדמים באיטיות מרגיזה ואיסוף עדרי הבולחאנים, היה הדבר המעייף והמעצבן ביותר מכל עבודות החווה הענקית.
כבר מזמן רצה נוגה לרכוש רובוט משוכלל או זריזון אנדרואידי למשימות המעייפות הללו, אולם התברר אחרי בדיקות ונסיונות שטח רבים הבולחאנים ניחנו באיזו ערמומיות ששום רובוט ואפילו זריזון יעיל ביותר לא יכולים היו להתמודד איתה.
הבולחאנים שהבחינו במאספים, היו קופאים כמו סלעים. הרובוט שבדרך כלל תוכנת לסיים את עבודתו מהר ככל האפשר, לשם חסכון בהוצאות ולשם מניעת תקלות, היה מפעיל רק את חיישני התנועה שלו, היה זה חלק מהתניית החיסכון שמנע ממנו לבצע סריקה אוטומטית עמוקה בזמן האיסוף.
התוצאה היתה, שלעיתים קרובות חלק מהבהמות נשארו במעמקי המערות ונוגה היה צריך לסרוק את המחילות העמוקות והמסובכות הללו אחת לאחת הן פיזית בשטח והן בעזרת האנרגין חזור וסרוק במשך זמן ממושך ואחר כך נאלץ להיכנס לכל מערה לחוד ובכל מפגש, להתמודד עם הסרבניות המתחכמות הענקיות הללו שנאבקו בו התנגדו לו וגעו בקולן הצרחני האדיר כאילו הן יודעות את מר גורלן.
איסוף בעזרת רובוט היה מסתיים באיחור רב ובכך הסתכן נוגה באיבוד המועד המתאים ביותר למכירה. לא פעם שאלו חבריו מדוע אין הוא מפעיל זריזונים. הוא ניסה זאת פעמים מספר אך הזריזונים פשוט לא התאימו למלאכה והיו מטרידים את מעסיקם בשאלות אידיוטיות לגבי כל בולחאן לחוד וגם לגבי כל סלע הדומה לו.
הזכרונות המשיכו לשטוף. באותה שנה בה מצאו את הילאר, נזכר נוגה, היה הגשם הבוער שוצף מתמיד. הערוצים נתמלאו ומים זרמו בנהרותיהם כסרטי אודם רותח, גועשים בדרך אל אגם ואריה הענקי. התמונות נחרטו עמוק בזכרונו.
הוא נזכר איך יצא עם אשתו ושלושה מילדיהם הגדולים אל הגבעות אחרי הגשם. הפועלים הקימו שם מבנה ארעי לתקופת האיסוף. אחרי שהצטיידו במזון הורה דרון, בנו הבכור לאנרגין לבצע סריקת שטח ראשונית לאיתור החיות הענקיות. התנעת המובילורים וההדים האלקטרוניים שהוחזרו מהסלעים אשר מילאו את השטח הרטוב הקשו לא מעט על אבחון הפרטים.
העבודה החלה להיכנס אל שיגרתה המעייפת וכולם החלו להסתגל לרעש, כאשר פתע קלט דרון אות משונה על האנרגין. הוא בחן אותו מספר פעמים והשווה אותו ללוח האותות שהעלה לפניו. לא היה מקום לטעות. האות סימן באופן ברור וחד משמעי הימצאות של יצור אנושי וכאשר כיוון לשם את רגש האודיו בקע ממנו קול כמו פטפוט של תינוק. הוא לא האמין למשמע אזניו. האנרגין ציין גודל ומשקל וסימן את המקום בקירוב. דרון הגביר את האות, ביצע בדיקות נוספות ומייד התברר לו על אף חוסר ההגיון שבדבר שחושיו והאנרגין הנאמן שלו לא הטעו אותו. אכן היה זה קולו של תינוק.
דרון הזעיק את הוריו ואת שאר העובדים בשטח וסיפר להם על ממצאיו הוא הרכיש את הנתונים שאסף לאנרגינים שלהם שהיו עסוקים בעיצומן של משימות השיגרה והספיקו להתביית על ראשוני הבולחאנים.
כאשר נזעקו נוגה סאהאיה וכל האחרים ובאו עם המובילורים שלהם החלו
כולם בסריקה אנרגטית מתואמת בשטח המסומן המוצלב של הגבעות הפראיות.
נוגה זכר את ההתכווצות הפנימית שחש אז. היתה זו חרדה לגורלו של הפעוט. גם עכשיו כאשר נזכר באותה תחושה חש שמץ ממנה ונד נמרצות בראשו על מנת להרחיקה. חששו של נוגה לתינוק נבע מהכרתו את השטח.
רק בולחאנים ענקיים וחיות טרף יכלו להתקיים בין הגבעות הללו. סלעי הברזל האפורים הצמיחו מעט מאד שיחים והעצים המעטים עצי הקודאר הכמעט שחורים, גבוהים ומתנשאים כחניתות אל השמים, השרו אווירה עגומה של תופת אחרי קרב מסתורי ואפל. הנהרות והנחלים האדומים שחרצו את השטח עוד הדגישו את הדמיון ואפיקי הנחלים נראו כמערכת עורקים אדירה של חיה ענקית שותתת דם. הרוחות הקרות בהתפרצויותיהן המהירות, חידדו וליטשו את ראשי הגבעות והבריחו משם את כל מי שלא היה לו עניין חשוב לעסוק בו.
החאנדר-המצליף וחיות טרף אחרות ששכנו בין הגבעות היו מחסלים וטורפים כל יצור שלא היה מצוייד למלחמה בהם, או די זריז כדי להימלט מהם. חושיהן של חיות הטרף הללו היו מפותחים במיוחד.
נוגה זכר את הסיפורים ואת המיצגים על התקופה שלפני תהליך הסיגוליות. החאנדרים היו עד לפני זמן לא רב, טורפים מאולפים אשר ליוו את לוחמי אריאן בקרבותיהם האינסופיים. הם עברו טיפול גנטי שהשביח את יכולותיהם ואת חושיהם עד שהפכו ליחידות מלחמה כמעט עצמאיות שצייתו בכל לאדוניהן.
מאז עברו כל תושבי הכוכב אריאן את תהליך הסיגוליות המבורך שהפך אותם לחברה שוות זכויות בגלקסיית הוקראן, שוחררו החאנדרים אל אזורי הגבעות בעיקר משום שליבם של האריאנים לא נתנם להשמיד את ידידיהם התוקפניים ואלה, בשוטטם במרחבים הפתוחים ללא פיקוח וללא מטרה, חזרו במהירות להיות חיות פרא.
החאנדרים היו שייכים לתקופה הפראית של הכוכב.
לזמן שבו עוד היו משמידים והורגים אוייבים במלחמה.
ממרחק טק שלם היו החאנדרים חשים באנרגיית חיים חייתית או אנושית.
הם יכלו לחסל בולחאן בודד בהצלפה אחת של שוט האנרגיה שלהם. רק קבוצת בולחאנים גדולה היתה מעזה לתקוף בו-זמנית חנדאר בוגר ולהרגו תוך שהם סובלים אבדות ופציעות. לאור כל התיאורים הללו היה זה מוזר ובלתי נתפס בדעת, לשמוע קול של תינוק פעוט במקום קשה ומסוכן זה.
הסימן הפועם על האנרגין ציין את מקומו המדוייק של הפעוט. קרני ההתבייתות הראו את הכיוון ואת המרחק והמובילורים שהוזנו בנתונים,
חשו-טסו כמיטב יכולתם אל מקומו של הרך.
כשהתקרב למקום ראה נוגה מחזה מסמר שער,
מראה שהוטבע עמוק בתודעתו ולעולם לא יוכל לשכוח.
חבורת לכידה של חנדארים בוגרים. קבוצה גדולה במיוחד, התרוצצה במעגלים, רתחה תססה ונאבקה בינה לבין עצמה. כנראה נאבקו החיות הללו על זכות החזק לטרף.
מספר חיות קטנות יותר נראו זוחלות מתקרבות: החדף הקוצני וזנב-עוקץ המסוכן ניסו בזהירות רוחשת כבוד לטורפים הגדולים, לחדור מדי פעם את טבעת החנדארים אך כשהבחינו בהם אלה, היו חושפים את ניביהם, ומייד היו החיות הקטנות יותר נמלטות במהירות לכל עבר.
היתה שם כמות גדולה מאד של חיות טרף שונות. “סיכויי ההישרדות שהיו נותנים בהתערבויות הדיואן ליצור קטן כמו זה ששכב שם בודד ועטוף פרוות חיה, היה בטח מאה לאחד.” חשב נוגה.
בינתיים שום דבר רע לא קרה לתינוק. משום מה נמנעו החנדארים מלהפעיל את שוטי האנרגיה שלהם. כאילו משהו או מישהו בלם אותם.
הם נעו במהירות במעגלים קבועים ושום חיה אחרת לא הצליחה, עד עתה לפחות, לעבור את הטבעת הנוראה שיצרו מסביב לתינוק.
אי אפשר היה לחזות מראש אם החנדארים יחליטו פתע לתקוף או ימשיכו בתנועה המעגלית מסביב. נוגה לא חיכה לברר פרט שולי זה. הוא הכיר היטב את התנהגותם של החנדרים. הוא ידע שכאשר הם מתבייתים על הטרף כמעט שום כח שבעולם לא ישנה את יעדם. אבותיהם אומנו להקריב את חייהם אם היה צורך בכך תוך כדי חתירה להשגת מטרתם.
הוא שקל את המצב במהירות. התקפה ישירה על החאנדרים לא היתה יכולה להספיק למנוע התקפה של אחדים מהם על התינוק. למשוך אותם למקום אחר היה אפשרי לו היה מביא זאת בחשבון מראש ומכין פתיון מתאים. הוא התלבט במהירות כשמוחו מעביר אופציות שונות ומחפש דרך הצלה ואז זכר את ספינות הקרב הגדולות – הוארגות המושבתות חלקית מאז תהליך הסיגוליות. אלה שנמצאו עדיין בחלל מעל לאריאן.
נוגה אותת את אות המנהיג שלו ומייד התכסה האנרגין במפה צבאית של השטח לפניו. הוא הרכיש את נתוני המצב אל מחשבי העל של הוארגות והוסיף ושידר קריאת מצוקה. כמעט מייד, בקע שוט אנרגיה בצבע סגול בהיר את חשרת העננים הכהים. נראה היה שהאנרגיה הסגולה מקפצת בין חיות הטרף וכהרף עין היו כולן משותקות מבלי יכולת לזוז ממקומן רק ברק עיניהן ורטט בית החזה כאשר נשמו במאמץ רב, העידו כי עדיין הן בחיים.
נוגה ידע שיעבור זמן מה בטרם תוכלנה לשוב ולתפקד.
סאהאיה עצרה את המובילור הכבד וזינקה ארצה. היא רצה אל הפעוט, הרימה אותו מהקן המוזר המרופד בו שכב ואימצה אותו אל ליבה. נוגה נזכר איך התינוק חייך אליה. הוא לא ישכח את הבעת פניה, את התכווצות השפתיים והזעפת הגבות שליוו אצלה כל החלטה נחושה: כאשר הסתכל בעיניה היוקדות ידע שגם אם המועצה האריאנית העליונה תתבע את הילד ממנה היא לא תוותר ללא קרב ולבסוף כרגיל, תשיג את שלה ובמקרה זה תאמץ את התינוק אל משפחתה. היא תעניק לו בית חם מזון והגנה ומשפחה ענפה.
נוגה שאל את עצמו מניין הגיע התינוק לשם. היו לכך מספר אפשרויות:
נוודי אוכף היו חוצים את היבשות אחרי שאיבדו את רכושם ואת אחוזותיהם. מדי פעם היו משאירים ילד על סיפם של בתים ששפר מזלם על מנת שאלה יגדלו אותו בתנאים שהם עצמם לא היו מסוגלים להשיג.
לעיתים כאשר הרוויחו מעט ממון, היו מנסים את כוחם ואת מזלם בתביעה להחזרת הילד. היתה גם האפשרות שבחורות צעירות שנכנסו להריון ולא יכלו לגדל את תינוקן היו נוטשות אותו כשהן מקוות שמישהו ירחם עליו ויאמץ אותו. לדעתן היה הדבר עדיף על הסידור שהונהג באריאן לגדל את הנטושים הללו במוסדות של הממשלה.
דבר אחד לא היה לו ברור. מדוע נטשו את הילד במקום כל כך מרוחק ממקום ישוב, שהרי הסיכוי שיימצא ושלא ייגרם לו כל נזק במקום מרוחק כזה בין הגבעות, היה מזערי.
בזמן שסאהאיה הרימה את הילד, לא היה נוגה בטוח אם ראה או שהאור הטעה את עיניו – היה שם איזה רטט אנרגטי שכאילו התפוגג מעל לשטח בו שכב הילד קודם לכן. מאחר שלא היה לכך כל הד על גבי האנרגין לא ייחס לכך נוגה כל חשיבות.
בעוד שאר האנשים חוזרים לעבודתם לקחה סאהאיה את האסופי הביתה. הסיפורים על מה שהתרחש שם, ההתלהבות והעניין שעורר התינוק בכולם, ליוו את משפחתו של נוגה שנים רבות. כל בני המשפחה שנותרו בבית סבבו אותו, ליטפו אותו, נאבקו זה בזה על מנת להחזיקו ולפנקו. הבית היה כמרקחה. נראה שהתינוק נהנה מההמולה ששררה סביבו. הוא היה מביט בהם בעיניו האפורות הגדולות כשהוא מחייך.
אשתו וכל ילדיו היו מאוהבים בתינוק. עיניו היו עמוקות ונבונות. מעולם לא בכה או התלונן. כאשר הגיע זמנו לאכול או כאשר רצה לשחק תמיד נמצאו בני משפחה שרצו לטפל בו להאכיל אותו ולשחק אתו עד שנוגה חשב שהילד משפיע עליהם בדרך כלשהי לעשות את מבוקשו, אך מאחר ולא נגרם נזק כלשהו. חדל נוגה להתעניין בכך ונתן לצעירים ולאשתו לפנק את בן המשפחה החדש.
מעט מאבקים התחוללו, כאשר ביקש נוגה לקרוא לילד הילאר. נדמה היה שאפילו הילד אינו נהנה מהשם משום שעיווה את פניו. בניו רצו לקרוא לו על שם גיבוריהם ואשתו קיוותה שמישהו מבני משפחתה המרובים יזכה בכבוד אבל לנוגה היה חשוב מאד לתת את השם הזה דווקא לאסופי. הילאר ווקאר היה אחד מאבות אבותיו הידועים לתהילה, הוא היה מקובל ונערץ באריאן ונוגה חשב שהילד הרזה יהיה זקוק להגנה כלשהיא לאורך ימי ילדותו. השם הנערץ הזה יכול היה לספק אותה.
נוגה הירהר בשנים הראשונות להימצאו של הילאר בקרב בני משפחתו. להילאר היתה נטיה מוזרה להתבודדות ולכניסה אל תוך הוויתו הפנימית.
רק יצור אחד הוציא אותו מבדידותו. היתה זו ילדה אסופית כמוהו ושמה פיינוג. עד למפגש ביניהם, חשבו הכל כי הילד מופנם מדי. תמיד היו צריכים להתאמץ ולמשוך את תשומת לבו. לרוב היה שקוע בעולם פנימי משלו ונדמה היה שהוא משוחח עם איזו ישות פנימית. לפעמים היה משיב בקול כאילו דיבר אליו אי מי ולפעמים היה פורץ בצחוק רם. הדבר היה מביך למדי. ביחוד כשהיו אנשים בסביבה. משהגיעה פיינוג נדמה היה שהדברים החלו להסתדר. כאשר הוריה היו מביאים אותה לזמן מה על מנת שהקטנים ישחקו מעט ביחד
היה הילאר נרגע באורח קסם.
בהמשך התפתחותו של הילאר כאשר הגיע זמן הלימוד וההתניה, חשב נוגה שיצטרך להזמין טיפול מיוחד עבור הילד. הדבר נשקל במיוחד כאשר שאר הילדים בני גילו הותנו מנטלית על ידי מדריכיהם, ללמידה מהירה. כמויות החומר העצום שהיה עליהם לעכל הצריכו שיטות למידה מיוחדות. התניה מוחית היתה המקובלת ביותר מביניהן.
הילאר משום מה, לא הגיב בכלל להתניה. לא לכולה ולא לחלקה. המדריכים לא הצליחו לארגן את מוחו שככל הנראה היה בנוי בצורה שונה ממוחותיהם של כל הילדים האחרים, למרות זאת ברור היה לכל שהוא לומד גם ללא התניה מוחית וכנראה כפי שהוכיחו הבדיקות הרבות שבוצעו עליו, לומד הרבה ומהר יותר מכל האחרים רק שדרכו היתה מוזרה ושונה.
כאשר בחנו האנלייזרים את דרכי חשיבתו וטכניקות זכירתו של הילאר התברר לכל כי כל מילה שנאמרה לו וכל מידע שנמסר לו עוברים עיבוד מיוחד, נראה כאילו הם נשלחים לבדיקה אל גורם מסתורי ורק לאחר אישורו, הם מופנמים והופכים לחלק מאוצר הידע האישי של הילד. הדבר היה מתבטא בהמתנות הארוכות יחסית בין השאלות ששאלו אותו המורים והמדריכים לבין תשובותיו. כולם ייחסו זאת לאיזה שהוא פיגור שנבע מהטראומה של נטישתו.
רק בשלב מתקדם יותר של חייו, נתברר למדריכיו שהילאר קולט דברים בצורה מושלמת. מעולם לא שכח דבר שנאמר לו. לא שם של אדם שהוצג בפניו ולא פרצוף או יצור חי או חפץ. בניתוחים ההשוואתיים של האנלייזרים התברר שקליטה מושלמת זו, היתה יסודית הרבה יותר ועמוקה יותר מקליטת התניה.
נוגה היה מעמיד את הילד במבחנים שונים ומשונים. מפעם לפעם היה מתגרה בו ובוחן את זכרונו כשהוא משטה בו ביחס לשמות חבריו או לשמות בעלי חיים או צמחים. הילאר היה מביט מחייך ואומר את התשובה הנכונה כאילו ברור היה שלא יכולה להיות אפשרות אחרת. הוא זכר אינספור פרטים. אף אחד מהילדים האחרים לא זכר את תכניות מכלולי העבודה, טוב כמוהו.
הילאר גילה מיומנות בלתי רגילה בהפעלת האנרגין ובשימוש בו. כמו כן גילה מיומנות בהפעלה של כל מכלול חקלאי מורכב ככל שיהיה. כאשר נדרשו הוא ושאר הילדים לסייע בהפעלת המכונות החקלאיות בעונות הבוערות, היו ביצועיו של הילאר מושלמים ללא עוררין.
למרות הכישורים המופלאים שנתגלו בו ככל שהלך והתבגר, היו כמה תחומים שנמצאו כנראה מחוץ ליכולת הקליטה שלו. לדוגמה: חוקי הסדר הבסיסיים המוטבעים בתודעתו של כל צעיר באריאן החל מצעדיו הראשונים מאז הופעלה הסיגוליות. את הכללים האלה לא הצליח הילאר להפנים בשום פנים ואופן. החוקים וההוראות דלגו משום מה על תודעתו. מדריכיו ניסו כל שיטת הטמעה ידועה וגם כמה שיטות בלתי מפורסמות על מנת להחדיר בו את החוקים ויחד איתם את הציות להם, אך ככל שהתאמצו, היה מביט בהם במבט עמוק, כמו מתגרה משהו, ומושך בכתפיו.
נוגה נזכר בשיחות הארוכות שניהל עם סאהאיה ובחשש שביטא לא פעם לגורלו של הילאר. אי ציות לחוקי הסיגוליות, היה עלול להעמיד כל צעיר בסכנות אינספור הנובעות משימוש במנגנונים המסובכים המצויים בסביבה ולמנוע ממנו לנצל את מנגנוני הקיום וההגנה המורכבים שהועמדו לרשותו. למרבה המוזרות מעולם לא קרה שהילאר נפגע ממשהו.
אחרים היו נופלים נפגעים ומדי פעם חוטפים מהלומת אנרגיה בעוצמה כזו או אחרת מגדרות המכלאות או ממתקני ההגנה הפזורים סביב, עוד בטרם נכנסו המגינים האנרגטיים לפעולה. הילאר מעולם לא נפל, מעולם לא נפצע וכאשר היה מתקרב אל גדרות האנרגיה בצורה שעלולה לסכן אותו, נדמה היה שהגדר היתה מתקצרת חשמלית באורח מיסתורי ומפסיקה את פעולתה להרף עין עד שהילד היה מתרחק ממנה. נוגה היה מוכן להישבע על כך אך לא היה לו הסבר הגיוני לתופעה ומשום שחשש לליגלוגם של חבריו השאיר את הטיפול בסוגיה המוזרה הזו לזמנים אחרים.
נוגה חשב על התקופה בה קבוצת הגיל של הילאר למדה להפעיל את צמידי העוצמה הראשונים. אנרגיות המגן החיצוניות אך זה החלו להתפתל ולהתפרש סביב כתפיהם של הצעירים.
המדריכים השתדלו לאמן את חניכיהם ולתרגלם בשימוש בצמידי העוצמה מוקדם ככל האפשר. על מנת להשיג תוצאות במהירות, הרבו המדריכים להפעיל התניות וטכניקות אימון פולשניות אחרות.
הילאר פשוט לא הגיב להתניות ולהפעלות האנרגטיות הללו. הסיבה לחוסר התגובה היתה בלתי מובנת בעיקר בשל התלהבותם הרבה של כל שאר התלמידים מיכולותיהם המגוונות שהתפתחו לאין שיעור בעקבות הפעלת הצמידים ובשל התועלת הרבה והגאווה שהתלמידים היו מפיקים מהצמידים ככל שהקדימו להשתמש בהם.
היועצים והמורים אליהם פנה נוגה בעניין בנו, הגיעו למסקנה שהילאר נחסם על ידי בלוקים מנטליים חזקים ותהיה סיבתם אשר תהיה וכתוצאה מכך אינו יכול להגיב לפקודות וכנראה גם להתניות המאפשרות לתלמידים להתפתח ולהתנהג בהתאם להכוונת הרב-מערכת באמצעות הסיגוליות.
הנושא הועבר להערכה ולטיפול לידי קבוצת מדענים אשר החלה בבדיקות מעמיקות של התופעה. הם ניסו בדרכים שונות לחדור אל מוחו של הילאר במטרה לסלק את הבלוקים המנטליים, אך לשוא.
מיד עם כל נסיון התערבות כזה אפשר היה לראות את גלימת האנרגיות הבסיסית מסביב לכתפיו של הילאר מתעבה וגופו היה גוחן קדימה כשהוא מנמיך את ראשו כאילו הוא ממתין להתקפה, אך כעבור זמן מועט היה חוזר לשיגרתו המשועשעת.
דרכי החינוך המתקדמות לא הרשו שימוש במתקף המנטלי כאמצעי למידה, המתקף היה מקובל בעידנים הקדומים לריסונם של עבריינים קשוחים. היתה קבוצה של מדריכים מבוגרים שהמליצה בהתלהבות להשתמש בו אחרי שכל המאמצים והטכניקות הידועות נכשלו.
מוטב שיעזבו אותו לנפשו, אמר לעצמו נוגה, עם הילד הזה, שימוש במתקף עוד עלול להוליך לתוצאות לא מצופות.
המדענים לא התיאשו אך לבסוף כאשר כילו את כל הצעותיהם והילאר נשאר באותו מצב בדיוק כמו בהתחלת הבדיקות, ניסתה קבוצת הותיקים בחשאי להפעיל עליו את המתקף.
קשר של שתיקה אפף את כל המעורבים בפרשה. למיטב זכרונם הם כיוונו את המתקף פעם אחת בלבד אל הילאר. משהו הלם בהם כמו אור גדול בקע בתוך מוחם וכולם אבדו את הכרתם. כאשר חזרו אליהם חושיהם לא יכול היה איש מהם לזכור מה בדיוק אירע. הרצון לבחון את השפעתו של המתקף המנטלי נטש את כל הנוכחים וכאשר העז מישהו להעלות את הרעיון בפעם נוספת ניצבה מולו חומה של טובי המדענים בתחום מנגנוני הלמידה האקטיביים ואסרה עליו להתיחס לעניין ברצינות.
שברירי מידע שדלפו במשך הזמן מהאירוע המופלא גרמו לנוגה להיזכר
במה שאירע במשחק הבולרום הראשון של הילאר.
היה זה היום הראשון לחופשת חג התודה. ברחבי מחוז הדראגה סיימו החקלאים את מלאכותיהם ויצאו לעשרים ימי חופש שעשועים והנאות.
הקהל הרב שבא אהב לראות את בחירת השחקנים החדשים במשחק אימון הבולרום הראשון, הוא התקבץ בהמוניו ולחץ על שערי האמפיודרום.
המשחק הראשון היה תמיד חשוב במיוחד. הכל ידעו והיה זה סודה הגלוי למחצה של אריאן שהצבא האריאני לא פורק עד אחרון מרכיביו. הוא אמנם נמנע מפעולות גלויות אך בכל יבשת כוכב אריאן היו מגייסים את הצעירים ומאמנים אותם אימונים מעין צבאיים, בהם היו יכולותיהם נבחנות ובהמשך גם משתכללות עד שהיו מגיעות לרמה המבצעית הנדרשת להפעלת מנגנוני הקרב.
הדרך העיקרית הנוחה ביותר והבלתי מזיקה לחלוטין להשגת מטרות אלה היתה, משחק הבולרום. במשחק זה היו נציגי הצבא הסמוי והמאמנים הבוחנים מטעמו, משקיפים ובוחרים את אלה שימשיכו להתאמן ולשחק ומבודדים ומסלקים מתוכם את אלה שמעכשיו ועד עולם אסור יהיה להם להתקרב למשחקים.
מאז נכנסה הסיגוליות האימפריאלית של הוקראן לפעולה, הפך עניין ההכשרה לצבא למערכת מפוקחת ומבוקרת היטב והכשרת הלוחמים הוסוותה בעיקר כדי למנוע את התעוררות ה”מחרג” – תאוות הלחימה האריאנית. המחרג היה שריד לתקופה התנינית. היתה זו התאווה הבלתי מרוסנת לדמו של האוייב. היה זה הכח המניע המרכזי בקרב והיתה בו גאוות הניצחון… כאשר הירהר נוגה במחרג הצטמרר כל גופו ולהרף עין נדמה היה לו שהקול הקדמון קורא אליו… שאגה קפאה בגרונו אך מייד התאושש וחזר לחשוב על משחק הבולרום.
האנרגינים הציבוריים הענקיים בהקו וריחפו מסביב לשדה הענקי. תמונות שחקנים ותיקים מהמפורסמים ביותר, חלפו על המסכים. קטעי משחקים מפורסמים והטבעות כדורורים מוצלחות במיוחד עוררו שאגות של התפעלות בקהל המתאסף ותופס את מקומותיו. מתח והתלהבות שררו בכל. כאשר נפתחו שערי השחקנים לרווחה זרמו פנימה צעירים שזו להם הפעם הראשונה להתנסות במשחק המרתק, הם נכנסו כשהם שולחים מבטים סביב. כל השחקנים החדשים ידעו שמשפחותיהם, קרוביהם וכל מכריהם ואוהביהם, מחכים למשחק ותולים בהם תקוות. כולם הימרו בסכומים נכבדים על יקיריהם. עצם הידיעה שהימורים כאלה נערכו, רק הגבירה את המוטיבציה של השחקנים הצעירים.
כל אריאן המתינה למשחקים הללו ושידרה אותם אל האנרגינים מסביב לכוכב כולו. ימים ולילות רבים נמשכו השידורים ללא הפסק. תמונות של מצבי ניצחון שודרו חזור ושדר ומיטב הפרשנים הסבירו את המאמצים הגופניים המנטליים והספורטיביים המיוחדים שהיו נדרשים כדי להטביע כדורור זה או אחר.
המשחקים נערכו בכל הגזרות האזוריות ברחבי הכוכב עד שנבחרו המנצחים האזוריים ואחר כך התחרו המנצחים מגזרות שונות ביניהם.
הכל ידעו שאלופי המשחקים יזכו בדרגות פיקוד בצבא שאינו קיים.
נוגה ראה בעיני רוחו את הצעירים שנכנסו למגרש כשהם לובשים בגדים בוהקים בצבע זהב ובצבע אדום זוהר.
שתי הקבוצות נחלקו כל אחת לתוקפים ולמגינים כך שלמעשה נראו כמעט ארבע קבוצות שונות זו מזו.
משחק הבולרום היה משחק רק בשמו. הוא היה בנוי כולו על טכניקות התקפה והגנה באופן כזה ששולבה בו תשתית מתוכננת מתאימה לטכניקות ולטקטיקות הלוחמה המשוכללות ביותר שהפעילו צבאות אריאן. צמידי הכח ששלטו בכדורורים היו זהים לצמידי הכח שהפעילו את מכונות המלחמה המתוחכמות.
עקרונות המשחק היו פשוטים. ארבעים כדורורים הונחו על בסיסים מוגבהים במרכז השדה העצום. קבוצות התקיפה היו אמורות להשתלט על מקסימום כדורורים ולהכניסם אל טבעות ההטבעה אשר נמצאו בקצה השדה של הקבוצה היריבה. ההשתלטות על הכדורורים היתה אנרגטית הם הופעלו בעזרת הכוונת האנרגיה הנובעת מצמידי העוצמה של השחקנים. הפעלת הצמידים נעשתה על ידי הכוונה מנטלית ומיקוד תודעה מיומנת.
ההגנה היתה אמורה למנוע מהתוקפים לבצע את תכניתם ובעוד התוקפים נשענו על עוצמה ומהירות, פעלה ההגנה על זריזות ותמרון. זו היתה הסיבה העיקרית לכך שהתוקפים היו גדולים וחזקים ואילו המגינים היו רזים יותר וגמישים.
המיון הראשוני והבחינות המוקדמות לנבחרת הבולרום היו חשובים במיוחד. הממיין בדק את יכולותיו של כל שחקן את שליטתו בכדורור. את שיטות ההתקפה שהפעיל ואת שיטות ההגנה שנקט. יוזמותיו, תנועותיו, התקפתו, נסיגותיו והגנותיו היו מוקלטות ומנותחות. מומחים בחנו כל תנועה ובעיקר את השליטה המנטלית בכדורורים דרך צמידי העוצמה. צמידי העוצמה ששימשו במשחק היו שונים מהצמידים שקיבל כל תלמיד בתקופת לימודיו. הם שאבו אנרגיה מהמרכז האנרגטי הצבאי הקרוב ואיפשרו ביצועים מרהיבים שעלו במורכבותם ובמהירותם על אלה המופקים מהצמידים האזרחיים הרגילים.
לבסוף אחרי בדיקות מקיפות ומדוקדקות החליטו המאמנים לגבי כל שחקן ושחקן באם הוא מיועד להמשך הפעילות הספורטיבית או לאו. ההחלטה לשלול משחקן את המשך הדרך הספורטיבית היתה סופית וללא ערעור ולדבר היתה משמעות כואבת לגבי כל הסובבים אותו.
כל בני משפחתו הענפה של הילאר תפסו מקומות על מירניהם. נוגה אהב לשבת ביניהם בעיניים חצי עצומות ולשמוע אותם נכנסים במלוא חושיהם ונישמתם למשחק. צורחים עם כולם ומייללים במקרה של ספיגת כדורור מהקבוצה הנגדית ושואגים ומוחאים כפיים בטירוף עם כל הטבעה מוצלחת של קבוצתם.
הקהל שאג את הברכות לשחקנים החדשים וגם ליגלג בקול רם על צורתם הגולמנית, על בטחונם העצמי הרופס ועל הסיכויים הטובים לכשלון ההתניות שלהם מול מצבי לחץ אמיתיים. רבים שראו את הילאר על שדה המשחק, צחקו ואמרו שכנראה לא היה מספיק בשר על שולחנו של נוגה לכן יצא הילאר צנום כל כך.
הצעירים והצעירות החזקים ביותר נבחרו לעמוד בראש יחידות ההתקפה כאשר הזריזים שתפקידם לדהור מאחור כיחידה מסייעת הסתתרו מאחוריהם. גם לקבוצות המגינים נבחרו שחקנים ושחקניות קשוחים למראה וחזקים אך הרוב ניסו להשתמט מעינו של ראש הקבוצה המגינה ולהיבחר לקבוצות התוקפות.
תוקף או תוקפת עמדו בראש סולם הסטטוס הספורטיבי ונערות ונערים בכל ארצות אריאן שמו תמיד את התוקפים בראש סולם ההעדפות שלהם. תמונותיהם של התוקפים היו מועלות בכל האנרגינים. כולם הכירו אותם ודבריהם צוטטו בפי הכל.
צפירת איתות קצרה וכדורור זהוב שוחרר מעמודו ונתפס על ידי קבוצת התוקפים הזהובים ומייד לאחריו בבודדת ובצרורות שוחררו במרכז השדה
כל ארבעים הכדורורים.
כאשר רדפו השחקנים אחרי ארבעים כדורורי הזהב בו זמנית, החל המאבק על כל כדורור כשכל שחקן מתביית דרך צמיד העוצמה והאנרגין שלו על כדורור אחד או יותר, שובלי האנרגיה שהפיקו הצמידים התנחשלו וזהרו וכאשר פגעו בהם שובלי האנרגיה של הקבוצה הנגדית פרצו ניצוצות והתעופפו לכל עבר. המהומה שליוותה את הקרב שבין תוקפים למגינים ובין תוקפים לתוקפים היתה רבה למרות שלוותה באסטרטגיות הגנה והתקפה מתוכננות. בתוך כל המהומה הזו, נראה היה כי הילאר נותר עזוב מאחור ואינו יודע מה לעשות עם עצמו.
הוא נבחר לקבוצת המגינים האדומה שהתפרסה באומץ רב ותפסה עמדות בין התוקפים הזהובים לבין טבעות ההטבעה. שאר חבריו המגינים נעו לעיתים קרובות במהירות גבוהה יותר מזו של התוקפים כי נראה היה שהם צריכים להיות במקומות רבים בבת אחת מול ההתקפה המדהימה שפיתחו הזהובים.
אך בעוד כל השחקנים נעים לכאן או לשם כשהם מסיטים בגופם את מובילורי המשחק לפי דוגמאות מסובכות שהכתיבו המאמנים שישבו ליד שולחנות מיוחדים מוגבהים מעל לשדה, על האנרגינים שלהם, נע רק אחד מכל השחקנים לאיטו, משום מה הוא לא הניע את המובילור לשום כיוון.
חבריו לקבוצה ריחפו על גבי המובילורים הדקים המקושתים, כשהם בוחנים את ריכוז הכדורורים, מעריכים לפי המיפוי לאן יופנו על ידי התוקפים ומשתדלים להקדים אותם לשם. חלק מהכדורורים נבלם בדרכו והוצא אל תיבות ההמתנה מחכה לחלוקה מחדש בשלב השני אולם חלק אחר המריא מעל למגינים והחל לנוע בדרך אל טבעות ההטבעה.
בראש צוות תוקפי קבוצת-הזהב נעו עשרה תוקפים מהמגודלים שבין הצעירים. הם נבחרו במיוחד על ידי אורטאג המאמן הקשוח ונראה היה שהם עומדים להצליח להשיג את מירב הנקודות הדרושות כבר בהטבעה הראשונה, בשלב הזה כבר הצליחו לעבור את מגיני האודם ולא נשארו שום מגינים ליד הטבעות.
רק הילאר היה שם. רזה מתכופף קדימה כמו להתקפה. הקהל עצר את נשימתו מחשש שהרזה הזה יחטוף את שוק חייו מהעשיריה הבריונית
השועטת מולו.
עשרים כדורורים זהרו באוויר מונעים ומונחים על ידי צמידי העוצמה ומשתקפים בכל האנרגינים האישיים וגם באלה המרכזיים העצומים התלויים גבוה באוויר מסביב לשדה. מישהו מקבוצתו של הילאר פנה לאחור וצעק “הילאאאאר תעשה משהו…”
ימים רבים וארוכים, במיוחד אחרי שעות האור, כאשר האנשים יושבים בדיואנים וגומעים מי-דבש מלוא הכדים, התנהלו דיונים וויכוחים על מה שקרה בשדה המשחק באותו רגע. ככל שהתרוקנו כדי מי הדבש הועלו רעיונות מוזרים יותר ויותר. בדבר אחד היו כולם משוכנעים. הילאר הבזיק כשברקי אור מתעופפים סביבו. שדות האנרגיה העוטפים אותו נתמלאו ופתאום הוא היה בכל המקומות בבת אחת ובהרף עין הבא היו עשרים כדורורים מונחים קפואים ללא תנועה לידו. הוא היה כפוף ודרוך כמו בהתחלה וכאילו אין לו כל עניין בשאגות ובצרחות המטורפות שנשמעו מסביב.
כולם התחבקו עם כולם הצביעו עליו ודברו בהתלהבות כשהם מנסים לתאר ולהסביר את מה שקרה. המילה הכי נפוצה בוויכוחים על מה שקרה היתה: “הישתגעת?” לאיש לא היה הסבר למה שהתרחש. מעולם לפני משחק זה לא נראתה תופעה מרשימה כל כך ואפקטיבית כל כך. אפילו המומחים והפרשנים הגדולים ביותר עצרו את שטף המלל שלהם והשתמשו במילים כמו “וואו לא נורמלי, מאיפה הוא הביא את זה” ומילים דומות.
המשחק נמשך, קבוצתו של הילאר ניצחה פשוט משום שאי אפשר היה לחדור את המגן ואת הגנתו הבלתי מנוצחת. ככל שניסו הזהובים, לא הצליחו
להטביע אפילו כדורור בודד בטבעת.
נוגה חשב בצער על כך שבעונות הבאות לא המשיך הילאר לשחק. טובי המאמנים ניסו למצוא אפשרות לשבץ אותו בקבוצותיהם אך נאלצו לחזור בהם משום שהוא פשוט לא היה מסוגל להפנים את חוקי המשחק. הוא לא ידע לשחק. אמנם לא היה בלם שיתחרה בו אך מאחר ולא הפנים את חוקי המשחק היה זז ועושה במשחק כאוות נפשו. הכדורורים פשוט נמשכו אליו בכל פעם שהיה צריך לבלום אותם, אך זה כל מה שעשה הוא אפילו לא החזיר את הכדורורים אל שחקני קבוצתו והם נאלצו להפעילם מהמקום בו הניח אותם אחרי הבלימה. הוא פעל כאילו לפי איזה שהוא קול פנימי שהינחה אותו ולא על פי החוקים הידועים כל כך לכולם.
כששאלו אותו פעם אם הוא אוהב את המשחק, רק משך בכתפיו. כל בני משפחתו הענפה של נוגה והוא עצמו, אם כי אף פעם לא דיבר על כך בגלוי,
חשו שבעניין המשחק היה הילאר אכזבה קשה. מצד אחד כושר מופלא ונדיר כזה ומן הצד השני חוסר עניין מוחלט במשחק ובנצחון.
היה זה אורטאג שעודד אותם כשאמר להם: “הילאר אינו משחק לא משום שאינו מתאים למשחק, המשחק אינו מתאים לו כי הוא פשוט לא ברמה שלו”
בשום תחום אי אפשר היה לדעת לאיזו רמה יכול הילאר להגיע. תוצאות מבחניו היו מביכות עד אשר אמר לו נוגה יום אחד: “המבחנים הם כמו תחרות הילאר, אתה חייב לנצח כדי לזכות בהערכה.” מאותו יום ואילך היו ציוניו של הילאר הטובים ביותר. הוא לא התאמץ כלל להשיגם. מעולם לא תפסו אותו כשהוא לומד למבחן אך תמיד ידע את החומר.
נוסף לכך, היה את הסיפור עם בית הספר:
אזרחי אריאן טוראן העריכו מאד את ההשכלה שהוקנתה לילדיהם.
מאחר שכל משפחה היתה שולחת לפחות נציג אחד ל”היכל הידע” היו נציגי כל המשפחות מגיעים אל הרצאת הפתיחה של השנה החדשה. כולם שמעו פעמים רבות את סיפורי המהפך של תרבותם כאשר זו עברה את תהליך הסיגוליות. היתה בטקס הפתיחה מעין העלאת מנחה לזכרה של תרבות הקרב ההיסטורית המפוארת ולכן גם משפחות שלא היו להן ילדים באותה שנת לימוד, דאגו שמישהו מבני המשפחה ייצג אותן וישתתף בטקס הפתיחה. הקהל בהרצאות הפתיחה הללו היה רב.
קאנג’ח – מורה הזמנים הזקן, היה השריד החי האחרון של המורשת העתיקה. אפילו שמו היה חלק ממסורת עתירת גאווה ופאר של שפת הקרב האריאנית, הוא נשא את הנאום שלו בפעם המי יודע כמה, אך הקהל עמד על רגליו והביט בו בחיבה ובהערצה. צלקת הקרב שעל פניו היתה אות כבוד ולמרות שכמעט חצתה את פניו לאורכם לא ראה בה איש סימן מכוער.
קאנג’ח נשא את קולו וידו נגעה מבלי משים בצלקת.
“הזיכרון הראשון והחשוב ביותר של מורשתנו הוא הקרב. לפני שנים רבות
גידלנו את ילדינו דרך אימוני קרב, לימדנו אותם הפעלת מערכות נשק, ביון והונאה, שליטה בשדה קרב מורכב והפעלה של אסטרטגיות קרב. עבדנו איתם על תכנון משוכלל של התקפה והשמדת האוייב תוך פגיעה מינימלית ברכושו, שאותו לקחנו שלל. כל ילדינו התפתחו בהתנסות תחת אש וגדלו כשהם נושאים עיניהם לרגע בו יוכרע האוייב ותושמע שאגת הנצחון. החנדארים היו מלווי הקרב של כל לוחם שלנו ועזותנו וטורפנותנו עלו על שלהם פי כמה. בעת הגיעו צאצאינו לבגרות היו חשים את המחרג. מלתעות הטרף שלהם היו מתעבות. צפרני הקרב היו מתפתחות וחיית הקרב האריאנית המפוארת היתה מגיחה בשיא כוחה ויכולותיה.
עידנים חיינו על הכח. על השוד של כל מי שאיתרע מזלו והגיע לכוכב שלנו. כולם פחדו מאתנו ולא היה כח שיכול לעמוד נגדנו. אחר כך כשחדלו אנשים להגיע אלינו, העברנו את המלחמות אל הכוכבים השכנים. בכל מקום בו עברנו הותרנו שממה. בסופו של דבר גרמנו על ידי ההרס המתמיד של שכנינו להתיבשות מקורות פרנסתנו. תרבותנו הלכה ודעכה. אוצרותינו לא הספיקו יותר לשלם עבור כלי נשק, ציוד, מזון ווארגות. היגענו לתקופות רעב וסבל שהיו קשות מכל מה שהדעת מעלה. לא ידענו לייצר מאומה לא גידלנו כלום ורק חיכינו ל”זר” שיפול לידינו.
הערצנו את הכח. ליד המדורות הגרנו דם קורבנות ושרנו שירי הלל לגיבורי ה”מלחמות” ולנצחונות. רוח הקרב היתה הדבר האחד שריגש אותנו, פעם בתוכנו והחזיק אותנו.
רוח זו ריחפה ליד מדורות השבטים. מסורות המלחמה ושמות הגיבורים והמנצחים נישאו בפי כל. כל אחד מאתנו ידע לדקור, לשסף, לחנוק ולהפעיל כלי משחית. הרעב להרג היה חזק יותר מהרעב למזון. המלחמה היתה הדבר המוחשי היחיד. כל השאר היה צל.
אחדים מאתנו, הנבונים שבחבורות הקרב שלנו חשבו שיש צורך דחוף בשינוי עמוק של דרכינו. הם נאלצו להילחם על דעתם וחלקם לא שרדו להביע אותה פעם נוספת.” קאנג’ח מחה את פיו היבש ולגם ממי הדבש.
כאשר החמיר מאד מצב המלאים שלנו וכאשר בשום יבשת לא נשאר מזון ראוי לשמו וגם התרופות הפכו נדירות, הגיעו גם הקשוחים שבנו למסקנה כי דרוש שינוי אך לא ידענו מה לעשות. לא הודרכנו מעולם לבצע שינוי ולא הותרנו מישהו בחיים כך שיראה לנו איך לבצע את השינוי. הרבה יותר מאוחר התברר כי היה משהו אפל טבוע בסדרוגנים שלנו. תשתיות החלבונים שלנו נתקבצו באורח שונה מאשר אצל תבוניים אחרים. ניסיונותינו נכשלו וכל מאמצינו לסחור או לייצר או לגדל מוצרים חקלאיים – לא נשאו פרי.
המצב עוד החמיר והלך ואז – הופיע הסוחר מהוקראן.
כאשר הגיעה הוארגה שלו אל מרחק שאיפשר מעקב מכוכבנו נדרכו כל קלאני הקרב בציפיה לקרב מהיר ואכזרי ולשלל.
הוארגה הקטנה המבהיקה בצבע הכסף לא נראתה טרף ראוי לשמו ורק כאשר וארגת הקרב האימתנית שנשלחה נגדה לא הצליחה להבקיע את מגיניה העלו המפקדים את דמותו של הסוחר על מסכיהם.
לתמהונם של הכל, הסוחר חייך. הוא חייך מעל כל האנרגינים של אריאן.
אחרי קרבות אינספור והקפאה של וארגות הקרב, היה חיוכו של הסוחר בלתי נתפס. הוא היה מפחיד במשמעותו ותכנו המלגלג היה בערך כך:
“כל מה שתנסו לעשות לא יכול לעזור לכם”.
אריאן החלה להבין שיש להתיחס אליו קצת אחרת מאשר לטרף שגרתי.
“בני אריאן” – פנה אליהם הסוחר תחילה בשפה מרוסקת אך מובנת ועם כל מילה שאמר השתכלל המתורגמן הקולי שלו עד שהשפה שיצאה מפיו היתה איכותית כשל בן אריאן: “אתם מנסים לקחת בכח מה שבעצם באתי לתת לכם במתנה” אמר הסוחר.
שלושה ימים נאבקו בני אריאן בויכוחים במועצותיהם ולבסוף הכריעה מועצת הקרב העליונה ובראשה אביו של נוגה, את הכף והוחלט: “אנחנו נשמע את הסוחר”.
“מגע הקסם של הוקראן פתח שער לחיים חדשים באריאן. אריאן כמו נולדה מחדש ולמדה לחיות מחדש. למדנו לעצב את חיינו למדנו לחיות מן האדמה למדנו טוב ורע. לא עוד מתו עוללינו מרעב ולא דעכו חיינו בהמתנה לקרבן הבא. אוצרותינו נתמלאו, עושרנו התרבה והתחלנו להבין את המשמעות של ייצור וסחר. זמן חלף והפכנו לחברים שווי זכויות במועצת הגלקסיה ואף הוכרנו על ידי המועצה הבינגלקטית והדבר החשוב מכל, תאוות הקרב ‘המחרג’ נמוגה. אנו שותים את מי הדבש ואורך חיינו הוכפל ואף שולש.
היינו רבבות ועתה אנו מליונים.
כוכב אריאן שמלבד ערי הקרב שבו היה ברובו שממה עבר את התניית הסיגוליות ועתה אנו חלק מהשגשוג ההוקראני. למדנו להשתמש בטבעות האנרגיה ובמובילורים לצרכים אזרחיים. האנרגינים המשוכללים המלווים עכשיו כל אחד מאתנו משרתים אותנו בכל שטחי הקיום. אנו אדונים לחיינו ואנו מעוניינים מאד להמשיך בחיים הפוריים האלה.
את ספינות הקרב השבתנו ומלבד אלו המעטות המרחפות בחלל ומיועדות להגנתנו סילקנו ודוממנו את כל הציים ההתקפיים שלנו.
להגנה על עולם הבית יש לנו צבא סמוי כלכל כוכבי הוקראן, אך צבא זה מיועד להגנה בלבד ולא להתקפה. צעירינו עוברים הכשרה דרך משחקי הבולרום ודי בכך כדי להשביע את תאוות הנצחונות שלנו. שוב אין אנו חווים את המחרג.
אנחנו נשארים בדמותם של בני הוקראן וכל זאת הודות למי הדבש שהוקראן מייצרת עבורנו. אנחנו שווי ערך לכל עולמות בני התבונה ויחד היננו חברים שווי זכויות וחובות במשפחה הענקית של עמי אימפריית הוקראן.”
כל התלמידים שעקבו אחרי דבריו של קאנג’ח שתו אותם בצמא. הילאר היה כמעט רדום. נוגה וגם אחרים מבני המשפחה ראו זאת וליגלגו עליו, אך כאשר למחרת התקיים מבחן שדקדק בפרטים היו מהתלמידים כאלה ששלטו בחומר אבל רק אחד מכולם חזר על כל דבריו של קאנג’ח מילה במילה.
היה זה הילאר. משהו בתוך מוחו הכתיב ושיחזר את כל הנאמר. המדריכים שכבר היו רגילים לראות אצלו תופעות מוזרות מעין אלה, לא אמרו דבר. לנוגה נודע על הצלחתו של הילאר רק בדיווח העונתי.
***
רעש זחלילים ושריקה גבוהה של מנוע-על, הוציאו את נוגה מהרהוריו. היה זה רובוט התיקונים המורכב שהתקרב במהירות. “סוף סוף” אמר לעצמו נוגה בקול. בזריזות העלה את מערכת הבעיות של המכלולים עם דרישת התיקון על האנרגין והרכיש אותן לרובוט עם התקרבו לטווח. הרובוט קלט את ההוראות ומייד יצא לעבודתו.
אין עדיין תגובות