בכתיבה רבת־תנופה ומלאת חיים, שופעת פרטים לא־צפויים ומאלפים, מציירת פֶּטריניָאני את חייה ויצירתה של נטליה גינצבורג – גיבורת תרבות, סופרת […]
עיניים שחורות ודוקרות, נשיות
באמצע שנות השמונים מצאתי את עצמי עולָה במדרגות הרחבות האפלוליות קמעה בתוך בית דירות היסטורי ברומא, פָּלָאצוֹ נָארוֹ מהמאה השבע־עשרה בפְּיָאצָה קַמפּוֹ מַרצְיוֹ 3, שני צעדים מן הפנתיאון. שמונים מדרגות, ואחריהן עוד עשרים־ושתיים הנחלקות לשני גרמי מדרגות צרים יותר, כדי להגיע אל דירת הגג שבה גרה נטליה גינצבורג. אני בקושי עשיתי משהו עד תחילת שנות השלושים שלי, גיל שבו לה כבר היו שלושה ילדים, וכבר פרסמה קומץ סיפורים, שירה מקסימה, רומאן, ותרגמה את שתיקת הים של וֶרקוֹר ואת בצד של סוואן של פרוסט. כשהגעתי למעלה הופתעתי למצוא על הדלת לוחית נחושת ועליה שורה אחת "גַבְּריאֶלֶה ונטליה בַּלְדיני". גַבְּריאֶלֶה בַּלְדיני היה בעלה השני, שנפטר בשנת 1969; הוא לימד ספרות אנגלית באוניברסיטה שבה לָמדתי גם אני, ברומא. אבל בראש של האנשים, וכך גם בשלי, היתה נטליה לנצח אלמנתו של לֶאוֹנֶה גינצבורג, אבי המולדת, נפש דגולה, אם להשתמש במונחים שבהם הייתי מתבטאת אז, בתקופה שבה הגחתי מתוך הִיפִּיוּת נוודית ופרחונית, תרגלתי יוגה ולָמדתי את גנדי. לֶאונה גינצבורג היה, לצדו של ג'וּליוֹ אֵינָאוּדי, המייסד וה"מוח" של בית הוצאה־לאור שהמשיך לעצב את הדור שלי כפי שעיצב את הדורות הקודמים, לפחות מהתקופה שלאחר מלחמת־העולם השנייה ואילך, ומבחינתי זה היה כמעט חשוב יותר מכך שהקריב את חייו כדי לשנות את העולם. היה לי מינוי באינאודי וקניתי מדי פעם כמה ספרים ממוכר צעיר בן־גילי, שהיה מגיע אלי הביתה, והיינו מדפדפים יחד בכרך הלבן עם רשימת הספרים החדשים, ודנים בשפע האפשרויות מהרשימה ההיסטורית. תחומי ההתעניינות שלי היו רחבים, מספרות ועד אנתרופולוגיה, משירה ועד פולקלור, מהקסם של ההיסטוריה ועד לדתות, מאגדות ועד פסיכולוגיה. באותו קטלוג מצאתי מזון לכל, הספיק לי רפרוף על שמות הכותרים כדי להתרגש, ותקף אותי מין רעב לבעלות על כל הטקסטים האלה.
מול הדלת ששיקפה לי איזו נטליה בלדיני שהסכימה ששמה יופיע שני, לאחר השם של בעלה, איזו נטליה שנעשתה פתאום רגילה וביתית, בלי ספק היטלטלתי. לא רק מפני שנטליה זו פגעה בפמיניזם הנלהב שלי, אלא גם כי לא התאימה לדימוי שהיה לי, ושהיה לכל אחד לגביה. היא היתה ההיסטוריה, כי כשלֶאונה, אינאודי ופָּאבֶזֶה הפכו את ההוצאה הזאת להוצאה הגדולה והיחידה שפעלה בתוך ונגד הפשיזם, היא כבר היתה שם.
והיא הפכה עכשיו להיות גינצבורג בה"א הידיעה, המחברת של אמרות משפחה, ספר מיתי. היתה בעלת סמכות עריכתית, סמכות שנשללה מכל ברייה אחרת מהמין הנשי. היתה מחזאית מוּכּרת ואפילו מצליחה. כתבה מאמרי דעה לוחמניים בעיתונים הגדולים באיטליה ועמדותיה הדהימו, הרגיזו, ושבו לבבות. כפי שהפיראט פאזוליני ידע להתסיס את הנפשות המוֹרדות אחרי המאורעות של שנת שישים־ושמונה. היא היתה אשה חמורה ועצובה, שחייכה רק לעתים רחוקות. היא התלבשה בסגנון נזירי, בבגדים כהים, נעלה נעליים נמוכות גבריות. היתה לה תספורת קצרה, לא מעוצבת, כמעט כאילו הסתפרה לבד בלי שיהיה לה אכפת מהתוצאה. התהלכה בלי שמץ איפור, בלי מסקרה, פודרה, שפתון, כלום. נזירה חילונית. היא עוררה תרעומת, בשל מה שייצגה, בשל מה שהיתה. הייתי בת שבע־עשרה כשהמאמר שלה בלה סְטַמפָּה (6 באפריל 1969) שכנע אותי לקרוא את מאה שנים של בדידות, וגם עודד אותי, בתוך ההכרזות הניאו־אוונגרדיות על מות האמנות ומות הרומאן, שיש אפשרות להמשיך לכתוב בצורה מובנת. "הרומאן הוא בין הדברים בעולם שהם בעת ובעונה אחת חסרי־תועלת והכרחיים", הכריזה במאמר על גרסיה מארקס.[1] היא היתה תמיד החלטית למדי כשכתבה בעיתונים. לכן היה אפשר להימנע מלטבוח את הטקסטים, לפרק אותם, לאכזב את הציפיות, לרסק בהתמדה את כישופו של סיפור, היה אפשר להפסיק להשתין על הקוראים, כפי שאכן קרה במופע של כַּרמֶלוֹ בֶּנֶה: שחקן השתין על יושבי האולם, שהיו אשמים בכך שהם בורגנים.
היא הזמינה אותי לדבר על כתב־יד ששלחתי לה לקריאה, טיוטה מבולגנת של רומאן. זה היה דיוקן של אשה שונה מאוד ממנה, סיפור של בחירה בין סערת תשוקה ארוטית־רגשית לבין כתיבה, אבל הכתיבה נחוותה כפזרנות וכהוללות. הכל אוּרגן ביקום מטא־היסטורי, באמצעות דמותה הנצחית של איזו קירקֶה, שהיתה המכשפה של הומרוס וגם פתיינית בת זמננו, קצת צוענייה וקצת היפית. איני זוכרת למה חשבתי לשלוח את הטיוטה הזאת לקריאה דווקא אליה, כנראה הסתמכתי על העובדה – הלא־החלטית במציאות – שהיא אשה. לא ידעתי כמה אינה אוהבת להשתקף בשבריריות, בבלבול של אשה.
היא באה לפתוח לי בחצאית קפלים אפורה ובקרדיגן כחול חסר־צורה, רָזָה, מעט גבוהה ממני. הושיבה אותי בסלון על כורסה לצד ספה, כחולה. היא התיישבה על הספה ליד המסעד, השעינה את זרועה על המסעד. כדי להביט בי היתה צריכה לסובב את ראש השיער הקצר שהחל להאפיר. כתב־היד היה מונח על השולחן הקטן מולה. זיהיתי את הקלסר התכול שבו איגדתי את הדפים שלי. היא הביטה בי וחקרה את פני, עיניה היו כהות מאוד וחודרות מאוד, "עיניים שחורות ודוקרות, נשיות", הגדיר אותן צֶ'זָארֶה גַרבּוֹלי, חבר קרוב שלה בחייה הבוגרים, בהקדמה שכתב לאף־פעם אל תחקרי אותי.
"אני את הספר הזה לא הבנתי", אמרה. "מאחר שלא הבנתי אותו, אני לא אוהבת אותו. אבל מאחר שלא הבנתי אותו, אני לא יכולה לשפוט אותו". היא אספה אותו מהשולחן הקטן והחזירה לי אותו. איני יודעת מה הצלחתי למלמל בתגובה. הרגשתי שהיא לא אמרה דבר רק כדי לומר, רק כי כך נהוג, או משהו מהסוג הזה. היא היתה כנה להחריד. וזה הפך בשבילי את הכל לחסר־תקנה ולמר. אני זוכרת במעורפל את התחושה שעלי לנחם אותה על כך שנאלצה לפגוע בי בשעה שהיא בעצם חשה כלפי אהדה מסוימת. מקומת ביניים, שהגיעו אליה באמצעות מדרגות עץ הנתמכות בקיר בירכתי החדר – מערכת מדרגות קצרה, שמחובר אליה אחד מאותם כיסאות גולשים לנכים – הגיעו מדי פעם קריאות מוזרות שהפכו את המצב לסוריאליסטי קמעה. תיארתי לעצמי שזאת עשויה להיות ציפור בכלוב, מי יודע למה. לעתים נסקו הקריאות והפכו לצווחה של ממש. נטליה לא הגיבה, וגם לא סיפקה הסברים. היא המשיכה לנעוץ בי אותו מבט ממוקד שלה, בסקרנות, ואולי, כן, באהדה, בשל הנעורים שלי, ואולי בשל מה שחשה שהוא בלתי־מפוענח וחמקמק בשואפת־להיות־סופרת שהייתי. במבט לאחור יש לי רושם שעוררתי בה רוח־רפאים מן העבר, אולי הזכרתי לה משהו או מישהו, שהיתרגם לשמץ סדיסטיות, כמעט סיפוק חשאי מניפוץ חלומותי. נותרתי פגועה זמן רב מדי, ואחר־כך, במדרגות, קרסתי על מדרגה ובכיתי.
סערה דומה חשתי זמן־מה לאחר־מכן, למראה מכתב קצר שקיבלתי מנטליה על נייר רשמי של בית־הנבחרים: היא ישבה בפרלמנט משנת 1983. הפעם יש לי תאריך מדויק, מוטבע על המעטפה: 7 במארס 1987. היא טרחה להלל אותי במלים חמות מאוד ובכתב־יד גדול ועקום, על סיפור שפרסמתי בקוֹריירֶה דֶלָה סֶרָה כמה ימים קודם־לכן. היא כתבה שהסיפור הזה מצא חן בעיניה מאוד, עד כדי כך שגזרה אותו כדי לשמור אותו.
כמובן, גם אני שמרתי את המכתב שלה. ועכשיו, כשאני רוצה לכתוב עליה, הוא מונח כאן מולי, יחד עם תצלום שלה מנעוריה, לא לגמרי ממוקד, שקיבלתי במתנה מאוֹרֶסטֶה מוֹלינָה, המנהל הטכני המיתולוגי של אינאודי, מסוף המלחמה ואילך. הוא צילם אותה בסביבות 1947: נטליה היתה אז בת שלושים וצחקה, בשיניים חשופות. היו לה חולצה לבנה ושיער שחור קצר שהרוח פרעה. כשהגעתי לבקר אותו בדירתו בטורינו, בתחילת התחקיר שלי, הוא דיפדף לעיני בתצלומים ישנים שצילם בהם את קלווינו, פָּאבֶזֶה וגינצבורג. הזיכרון שלו בא והלך חליפות, אבל התצלום הזה החיה בו את העבר, והוא הביט בתצלום ושִׁחזר עבורי, תחת מבטה המגן של אשתו, את הזמנים הרחוקים כאילו הם אגדה יפה. הוא סיפר לי, למשל, שמאחר שהיה נהג טוב רצתה נטליה תמיד שיהיה המסיע שלה, נערה אמיתית, וכך הוא הסיע אותה תמיד בטורינו ובסביבתה בטופולינו שלו, הפיאט 500. "כשגם קלווינו היה באזור, היא בכל־זאת העדיפה שאני אנהג, כי איטאלו לא היה מוצלח במיוחד מאחורי ההגה. טיילנו, היא נסעה לבקר חברים. לפעמים גם יחד עם פָּאבֶזֶה". מולינה יליד 1925. הוא התחיל לעשות עבודות בשביל ההוצאה בגיל חמש־עשרה, היה סַדָר, ואחר־כך מגיה, עד שנשכר רשמית בשנת 1945. "הייתי הקטן של החברה. הם היו בקומה הראשונה, המשרד שלי היה למטה. את נטליה אני זוכר כאשה שקטה, רגועה למרות הכל, רגועה למרות כל מה שעבר עליה". הוא הראה לי את הגלויות שפָּאבֶזֶה שלח לו, אותו אהב במיוחד. והוא נתן לי במתנה את התצלום הזה.
אחר־כך ביקרתי את נטליה מדי פעם, בשנותיה האחרונות. הייתי מעורבת בהוצאה־לאור שרק נולדה וזכתה לתשומת־לבו של ג'וּליוֹ אינאודי: את ההוצאה שלו הוא איבד בינתיים בפשיטת־רגל. כשהיה ברומא אהב לפגוש אותנו, קומץ סופרים, משוררים ואינטלקטואלים צעירים, שמדי פעם יעץ להם, לא, לא בדיוק יעץ, אמר את דעתו אם הראו לו כריכה, או בישרו על סדרה חדשה. יצא מפיו קול קטן כמו חומד־לצון. "קול מאנפף, מייבב, ביישן ולעגני", הגדירה אותו נָט באחת מאותן סדרות מפורסמות שלה של ארבעה תארים ברצף בתוך "זיכרון נגד זיכרון", המאמר שבו שִׁחזרה את שנותיה הראשונות של הוצאת אינאודי (בפָּרָגוֹנֶה, פברואר 1989). פָּאבֶזֶה הוא מי שקרא לה נָט, לעתים נטשה. לכאורה בפיזרון־דעת ליטף אינאודי את הכריכה ביד מיובלת, הסיט את עיניו המימיות התכולות כשמיים, אישר, או הסביר במשפטים מועטים את הסיבה למבוכה או לדחייה, נשען אל המסעד והחל להסיע את הכיסא המסתובב. הוא היה גבר יפה־תואר גם בגיל שישים, גם בגיל שמונים. כשבסופו של דבר התפרסם הרומאן שלי על קירקה, אמר – אולי רק מתוך אבירות – שהיה רוצה לפרסם אותו בעצמו, ואני התביישתי לספר לו על הכישלון שהרומאן ספג אצל גינצבורג. הוא היה יוצא איתנו לארוחות־ערב, ולפעמים הגיעה נטליה, אבל רק לעתים נדירות, כי משעה מסוימת היתה מנומנמת. אף־פעם לא דיברה. היא הביטה בג'וליו שדווקא דיבר בחפץ לב. היא נראתה מרותקת לשפתיו. הוא שאל לדעתה לעתים קרובות, "נכון, נטליה?" והיא אמרה כן, או אמרה לא. שום דבר נוסף, אבל הביטה בו בחיבה, כמו שמביטים בבן שאוהבים למרות הכל. וחייכה בקושי, משועשעת. אחר־כך ניקרה, והתעוררה, ועקבה אחר המתרחש בלי לאבד הגה, כאילו אותם נמנומים קצרים, במקום לבודד אותה, סייעו לה להבין כל דבר לעומק.
יום אחד, בפברואר 1989, טלפנה אלי ואמרה לי שאני חייבת לקרוא ספר שמצא חן בעיניה מאוד, ושבעצם היא תרגמה אותו מהגרסה הצרפתית וכתבה לו את ההקדמה. זה היה אל תשכחי אותי מאת הסופרת הפינית סירקוּ טַליה. אמרתי לה שאקרא אותו בשמחה. ואז ביקשה ממני לעשות לה נחת. כך בדיוק אמרה, "אני מבקשת ממך לעשות לי נחת". היה לה קול יפה מאוד, שלא הזדקן, קול רציני עם מוזיקה בתוכו, שמתלקח וכבה מיד, הוא עדיין מתנגן באוזני. המחברת היתה אמורה לבקר באיטליה והיה צריך להציג את הספר, היה צריך לראיין את הסופרת בפני קהל, בצרפתית. "אני לא מדברת טוב צרפתית, הייתי רוצה שאת תראייני אותה", אמרה. "בעצם הייתי רוצה שגם תציגי אותה, אני אוֹמַר רק שתי מלים. אני לא מדברת טוב בפני קהל". אין ספק שהצרפתית שלי פחות טובה משלה, אמרתי, אני לא תרגמתי את פרוסט. "לא משנה", אמרה, "תכיני משהו. דבר פשוט. הספר יפהפה". זה היה ספר עם אירועים קשים. פרסמה אותו הוצאת בּוֹלאטי בּוֹרינגְיירי. סיפור אוטוביוגרפי של ילדה שבשנות המלחמה האחרונה "הביאה אותה אמה לבית־יתומים, אולי מתוך לֵאוּת, או בגלל הקושי לפרנס אותה, או בגלל קשיות הלב, בגלל אנוכיות, בגלל אדישות רגשית. אנחנו לא יודעים", כתבה נטליה בהקדמה. איש אינו יודע – וגם המחברת, סירקו טליה, לא ידעה אף־פעם – מדוע האם, לאחר שסגרה אותה בבית־יתומים, נעלמה לחלוטין מחייה, ולכן היא "מעולם לא החלימה מהפצע של אותו עלבון". היתה כאן מעורבות מאוד אישית, זאת־אומרת של נטליה, בכל הסיפור הזה, הבנתי את זה במעורפל בזמן שדיברנו בטלפון. אבל רק שנים מאוחר יותר הבנתי למה התמקדה בו, רק כאשר התקדמתי בכתיבת ספר זה.
עשינו זאת יחד, ובשלב מסוים לקחה נטליה את רשות הדיבור ודיברה בצרפתית מושלמת. שאלתי את עצמי תמיד למה חשבה עלי ולמה התעקשה שאתלווה אליה, דווקא אני מבין כל הסופרים והעיתונאים הצעירים שיכלה לבקש מהם, שהיו מבריקים יותר ובעלי צרפתית רהוטה יותר. שאלתי את עצמי מה חשה בי שגרם לה להבין שאותו סיפור על ילדות נואשת ייגע בי מיד ולפיכך אני האדם הנכון שיעריך אותו. היא לא היתה טיפוס שמספק הסברים, אני מאמינה שהלכה בעקבות חוש שאינו טועה. ג'וליו אינאודי אמר עליה: "יש לה אנטנות מסתוריות שקולטות חלק גדול מן הרגשות העמוקים של האנשים", הוא כתב את זה בשברי זיכרון שלו. או אולי ראתה תנועה שבאותם זמנים חזרתי עליה באופן כפייתי, והיא הפתיעה אותה. לעתים קרובות, כשהייתי שקועה במחשבות, כרכתי קווּצת שיער סביב האצבע המורה. זה היה סוג של טיק. אינאודי שהבחין בכך כמעט תקף אותי יום אחד: "תפסיקי", אמר, אבל בלי לאבד את הניצוץ הלגלגני בעיניו, "אל תעשי את זה יותר", או משהו בַּסגנון. הייתי נבוכה, שאלתי אותו למה זה מעצבן אותו כל־כך. "זאת תנועה אובדנית. צֶ'זארֶה פָּאבֶזֶה עשה אותה תמיד". פָּאבֶזֶה היה סופר שאהבתי בזכות השירים של יבוא המוות, בזכות שלושת הסיפורים בהקיץ היפה, ובעיקר בזכות האוּמנות לחיות, היומן שלו. אבל בנעורי הכאוטיים הזדהיתי יותר עם הנשים שבהן התאהב מאשר אתו. נשים מפתות בעל־כורחן, אכזריות ללא כוונה או ידיעה, מאוהבות תמיד במישהו אחר שלא אוהב אותן, גחמניות, אומללות. האם נטליה ראתה זאת בקירקה שלי? האם זאת רוח־הרפאים השנואה שספר הביכורים שלי עורר מבחינתה? היא היתה חברה קרובה של פָּאבֶזֶה, פָּאבֶזֶה עזר לה להתאושש לאחר מותו של לאונה. כשאיבדה את דרכה הוא נתן לה תפקיד חשוב בהוצאה, תמך בה ודחף אותה. היא כתבה על פָּאבֶזֶה דפים שנחרתו בזיכרון, הדפים היפים והעמוקים ביותר שנכתבו עליו, והיא הזכירה שם גם את התנועה של כריכת השיער.[2] התנועה הזאת הרשימה אותה מאוד והיא העניקה אותה לכמה מדמויותיה כדי לאותת על מצוקה – למשל ניני מן הדרך אל העיר, ותומזינו מקולות הערב – אבל בלי לקשר אותה לכוונות אובדניות כפי שעשה ג'וליו אינאודי באותה הזדמנות בנוגע אלי. בכל אופן, עד היום אני נזהרת מאוד לא לחזור על התנועה הזאת. מדי פעם מתחשק לי, אבל כשאני מבחינה בכך אני עוצרת מיד ומפסיקה.
זיכרון אחר שקשור באינאודי לוקח אותי שוב לנטליה גינצבורג. זה היה 8 באוקטובר 1991. נטליה מתה בלילה. הלכתי להיפרד ממנה. שוב עליתי במדרגות הרחבות והחשוכות של פָּלָאצוֹ נָארוֹ. חציתי את הסלון, כי הפעם היה צריך לעלות גם את המדרגות הפנימיות, אלו שבראשן הדלת הסגורה אשר מאחוריה בקעו צווחות של ציפור שנים קודם־לכן. כעת ידעתי שזאת היתה הדרך שבה ביטאה את עצמה סוזנה, הבת הנכה שלה, שנולדה ב־4 בספטמבר 1954 מהנישואים לבלדיני. נטליה היתה קשורה לברייה הזאת ודאגה לה תמיד, היא גם היתה משוכנעת שהיא מבינה את הצלילים המקוטעים שלה. הדלת היתה פתוחה. סוזנה נלקחה משם. נטליה היתה מונחת במרכז המיטה הזוגית. מתים מפחידים אותי, ולא התבוננתי בה ארוכות. היא נראתה לי קטנה להדהים, היא, שהיתה אשה גבוהה. באותה מיטה גדולה היא כמעט נעלמה. נזכרתי, כמו בכאב בטן, באחד מן הסיפורים היפים והעצובים של גינצבורג הצעירה, "האם", שבו היא מתארת את הגוף המונח על מיטה של הגיבורה שהרעילה את עצמה: "היא היתה קטנה, בובה קטנה מתה".[3]
איני זוכרת מי היו שם. חברים שדיברו ביניהם, אבל איני יודעת לומר מי הם היו. אך בשלב מסוים ביקש ממני ג'וליו ללכת אתו, שאלווה אותו הביתה. הוא גר לא רחוק, עשר דקות ברגל, מקַמפּוֹ מַרצְיוֹ לפיאצה פָּגָניקָה. ניהלתי יומן וכתבתי בו הכל. הוא הבחין בעוד דבר שעשיתי כמו פָּאבֶזֶה. העברתי את אצבעותי באופן כפייתי באמצע הדפים של הספרים כשהם היו דפים ישנים ונקבוביים. הפקתי מכך הנאה כמעט ארוטית. כשנודע לי מג'וליו אינאודי שלצֶ'זארה פָּאבֶזֶה היה אותו שיגעון, נוסף לשיער, התרשמתי מאוד, וגם קצת נבהלתי. הלכנו לאט, בשתיקה, ואני חשבתי על כך, יותר מאשר על מותה של נטליה.
כשהסתובבתי להביט בו, היו דמעות בעיניו התכולות. קרירותו היתה לאגדה, אני מאמינה שבכה רק לעתים נדירות בחייו.
[1] כונס בספר המסותאף־פעם אל תחקרי אותי, שיצא בעברית בתרגום לקוי בשםאל תשאלי אותי לעולם. הציטוטים מן הספר הזה תורגמו כאן מן המקור האיטלקי. (ההערות לאורך הספר הן של העורך.) [חזרה]
[2] הממואר "דיוקן של חבר" (בלי להזכיר את שמו), שכונס בהמידות הקטנות, בעברית בתרגום יונתן פיין (תשע נשמות). [חזרה]
[3] הסיפור נכתב בטורינו ב־1948, ונחשב לסיפור הקצר היפה ביותר של גינצבורג. בעברית, בתרגומו של יונתן פיין, הוא כלול בספר חמישה רומאנים קצרים וסיפורים אחרים (הספריה החדשה). [חזרה]
אין עדיין תגובות