הפיתוי להיות מאושרים

צ’זָרֶה אַנוּנציאטָה

תקתוק השעון הוא הרעש היחיד שמארח לי לחברה. בשעה הזאת אנשים ישנים. אומרים שהשעות הראשונות של הבוקר הן הרגע הטוב ביותר לשינה, המוח בשלב REM, השלב שבו חולמים, הנשימה נעשית בלתי סדירה והעיניים נעות במהירות מצד לצד. מחזה לגמרי לא משעשע, בקיצור, כמו להימצא מול אדם שהשטן השתלט עליו.

אני לא חולם אף פעם. או נכון יותר אין לי זיכרונות מיוחדים. אולי מפני שאני ישן מעט ומתעורר מוקדם. או מפני שאני שותה יותר מדי. או פשוט מפני שאני זקן, ואצל הזקנים החלומות מתרוקנים. למוח היו חיים שלמים להמציא את הפנטזיות המוזרות ביותר, טבעי שעם הזמן אתה מתחיל לאבד את ההשראה. היצירתיות מגיעה לשיאה מתישהו במהלך קיומו של כל אחד ואחד מאיתנו, ואחר כך, בשלב מסוים, מתחילה הירידה הבלתי נמנעת, ובסוף ימיך אתה כבר לא מסוגל אפילו לדמיין סצנת סקס. כשצעירים, לעומת זאת, מתחילים בדיוק משם, מלפנטז על לילות מדהימים של תשוקה עם השואו־גירל התורנית, החברה לספסל הלימודים, או אפילו עם המורה בעצמה, שמשום מה אמורה להשתוקק למצוא מפלט בין זרועותיו של דרדק עם קצת שפם והרבה חצ’קונים מסביב. ברור, כושר ההמצאה מתחיל קודם, בגיל צעיר מאוד, אבל אני חושב שהאוננות בילדות משפיעה מאוד על התגבשות היצירתיות.

אני הייתי יצירתי מאוד.

אני מחליט לפקוח את העיניים. גם ככה, במצב הזה, אין מה לדבר על שינה. במיטה המוח יוצא למסעות יוצאי דופן. למשל, מתחשק לי לחשוב על הבית של סבא וסבתא שלי. אני עדיין יכול לראות אותו, לבקר בו, לעבור מחדר לחדר, להריח את הריחות העולים מהמטבח, את החריקה של דלת הארון בחדר האוכל, או את הציפורים המצייצות על המרפסת. אני מתעכב על הריהוט, זוכר כל פרט, ולו הקטן ביותר, גם את הקישוטים. אם אני מהדק היטב את העפעפיים אני מצליח אפילו להביט בעצמי במראה של הסבתא ולראות את עצמי כילד. אני יודע, אמרתי שאני כבר לא חולם, אבל התייחסתי לשינה. בשעות שאני ער, לעומת זאת, אני עדיין מסוגל לומר את שלי.

אני מציץ בשעון ופולט קללה מתחת לסדין. חשבתי שחמש, אבל רק ארבע ורבע בבוקר. בחוץ חושך, אזעקה רחוקה מצלצלת במרווחים קבועים, הלחות מטשטשת את קווי המתאר והחתולים מכורבלים מתחת למכוניות.

הרובע ישן, אני מוצף במחשבות.

אני מסתובב לצד השני ומאלץ את עצמי לעצום שוב את העיניים. האמת היא שבמיטה אני לא מצליח להישאר במקום אחד לרגע, אני משחרר את האנרגיה שהצטברה במהלך היום, קצת כמו הים בקיץ שאוסף את חום היום כדי להעניק אותו ללילה. סבתא שלי הייתה אומרת שכשהגוף לא מוכן לנוח צריך להיות דוממים; אחרי זמן מה הגוף מבין שאין לו מה לעשות בלגן והוא נרגע. רק שבשביל לעשות את זה דרושות שליטה עצמית וסבלנות, וכבר מזמן, לצערי, כיליתי את שתיהן.

אני קולט שאני נועץ מבט בספר שעל שידת הלילה לצידי. בחנתי לעיתים קרובות את הכריכה של הספר הזה, ובכל זאת עכשיו אני מבחין בפרטים שנשמטו ממני. תחושת פליאה מתעוררת בי, ואז אני מבין ממה היא נובעת: אני מצליח לקרוא מקרוב. אף אדם בגילי, בעולם, לא יכול לעשות זאת. הטכנולוגיה התקדמה בצעדי ענק במאה האחרונה, ועם זאת הראייה לקרוב נשארת אחת התעלומות שהמדע לא הצליח לפתור. אני מרים את ידיי אל פניי ומבין את הסיבה להירפאות הפתאומית והמופלאה הזאת: הרכבתי את המשקפיים, פעולה שאני כבר מבצע באופן אינסטינקטיבי, בלי מחשבה.

הגיע הרגע לקום. אני הולך לשירותים. אני לא אמור לומר את זה, אבל אני זקן ואני עושה מה שבא לי. בקיצור, אני משתין בישיבה, כמו אישה. ולא מפני שהרגליים לא נושאות אותי, אלא מפני שאחרת, עם צינור הכיבוי שלי הייתי מרטיב גם את אריחי הרצפה מלפנים. אין מה לעשות, הדבר הזה אחרי גיל מסוים מתחיל לקבל חיים משלו. כמוני (וקצת כמו כל הקשישים), לא אכפת לו ממי שרוצה להסביר לו על החיים, והוא עושה מה שבראש שלו.

מי שמתלונן על הזִקנה הוא משוגע. בעצם לא, עיוור נדמה לי יותר קולע, אחד שלא רואה סנטימטר מהאף שלו. כי יש רק תחליף אחד והוא לא נראה לי רצוי. לכן, עצם העובדה שהגעתי עד הלום היא חתיכת מזל ענקית. אבל הדבר המעניין יותר הוא, כפי שאמרתי, שאתה יכול להרשות לעצמך לעשות מה שאתה רוצה. לנו הזקנים מותר הכול ואפילו על קשיש שגונב בסופרמרקט מביטים בחום ובחמלה. אבל אם הגנב הוא בחור צעיר, יקראו לו, במקרה הטוב, ‘נבל’.

בקיצור, בשלב מסוים בחיים נפתח עולם שעד לאותו רגע היה בלתי נגיש, מקום קסום המאוכלס באנשים נחמדים, אכפתיים וידידותיים. ועדיין הדבר יקר הערך ביותר שמשיגים בזכות הזִקנה הוא הכבוד. המוסריות, האחווה, התרבות והכישרון מתגמדים אל מול העור המקומט, הכתמים על הראש והידיים הרועדות. מכל בחינה היום אני אדם מכובד, וזה איננו דבר של מה בכך. הכבוד הוא נשק המאפשר לאדם להגיע למטרה שמבחינת רבים היא בלתי מושגת, לעשות מחייו כל מה שהוא רוצה.

קוראים לי צֶ’זָרֶה אָנוּנציָאטָה, אני בן שבעים ושבע, ובמשך שבעים ושתיים שנה ומאה ושנים־עשר יום זרקתי לפח את החיים שלי. אחר כך הבנתי שהגיע הרגע להשתמש בניסיון שרכשתי בתחום כדי להתחיל ליהנות ברצינות.