פאשה, מורה לאוקראינית, יוצא לאסוף את אחיינו בן ה־13 מהפנימייה שבה הוא שוהה ושעמה נותק הקשר. הימים הם ימי מלחמה […]
“סע, קח אותו משם,” אביו צועק.
“זה הבן שלה,” פּאשָׁה עונה לו, “שתיקח אותו בעצמה.”
“הוא האחיין שלך,” אביו מזכיר לו.
“אז מה?”
“הוא הנכד שלי.”
וכל זה בלי לכבות את הטלוויזיה. את הטלוויזיה הוא לא מכבה אפילו בלילה. היא אצלם כמו אש תמיד – דולקת פחות כדי לשמח את החיים, ויותר לזכר המתים. אביו מאזין לתחזית מזג האוויר בתשומת לב דרוכה, כאילו תכף יוזכר בה שמו. כשהתחזית מגיעה לסיומה, הוא יושב זמן מה כלא מאמין למשמע אוזניו. פּאשָׁה אינו צופה בטלוויזיה, בייחוד בשנה האחרונה, כשהחדשות פשוט מעוררות בהלה. הוא יושב בחדרו ליד שולחן שספרי לימוד נערמים עליו, אחר־כך אינו מתאפק, קם מן הספה, יוצא החוצה. אביו מפנה את הראש: קפיצי הספה משמיעים צליל יבש כמו ירייה, כשל זרדים מתפצחים במדורה של הצופים. הרהיטים בבית ישנים אך נאחזים בחיים: בוודאי יאריכו ימים יותר מבעליהם הנוכחיים. אחותו הציעה לרפד מחדש לפחות את הכורסאות, אבל פאשה התייחס להצעות שלה בביטול. למה לרפד, היה אומר, זה כמו מישהו שעושה תרגילי מתח בגיל שבעים: אפשר, כמובן, אבל עדיף לבלוע כדור נגד כאבים. אחותו כמעט לא הופיעה בזמן האחרון, ולכן אף אחד גם לא דיבר עוד על הריפוד מחדש.
פאשה אהב את הבית שלהם, הוא גר בו כל חייו והתכוון להמשיך לגור בו. שבויים גרמנים בנו אותו מייד אחרי המלחמה. היה זה מבנה דו־משפחתי די מרווח. הרחוב השני מתחנת הרכבת, מתחם של בתים פרטיים מאוכלס בצפיפות שגרו בו בעיקר עובדי התחנה. היישוב כולו אף נבנה סביב תחנת הרכבת – שסיפקה עבודה וגם תקווה, ודמתה ללב שהשחיר מעשן קטרים, המזרים דרכו את דם הערוצים ורצועות היער הסמוכים. אפילו כעת, כשהמוסך עמד ריק כמו בריכה שרוֹקנה ממימיה, ובסדנאות דרו אולי רק סנוניות וחסרי בית, נותרו חיים בתחנה. אבל עכשיו לא הייתה עבודה. מסיבה כלשהי, דווקא ביישובי פועלים נעלמת העבודה בראש ובראשונה. הסדנאות נסגרו והכול התפזרו איש־איש לענייניו, הסתתרו בחצרות הצפופות שהשמש היוקדת החריבה בהן את הבארות והמלאי במרתפיהן אזל עוד לפני חג המולד.
לפאשה, עם זאת, אין זכות להתלונן – יהיה אשר יהיה, הוא עובד מדינה. כן־כן, פאשה חושב כשהוא יוצא החוצה וסוגר אחריו את הדלת המרופדת בשמיכות של בית חולים, מה שלא יהיה, הוא מתוקצב, מה שלא יהיה, הוא עובד מדינה. השלג בחוץ ורדרד־כחול, משקף את השמש הנוטה לשקוע ואת שׁמֵי הערב, משחיר בנקבוביותיו העמוקות. צורב במישוש, מדיף ריח מי הפשרה של מרץ, מכסה בשכבה דקה את האדמה השחורה הצמיגית. אם כן, אין צורך בשום תחזיות: החורף יימשך זמן רב, הכול יספיקו להסתגל, להתייגע ולהתרגל. וכשיתרגלו, משהו אחר יתחיל. ובינתיים העולם מזכיר חופן שלג בכפות ידיים חמות – נמס, זורם והופך למים, אך ככל שהזמן עובר כן נעשות כפות הידיים קרות יותר, כן פוחתת בהן התנועה הפנימית החמימה, כן גדלה צינת הקרח. המים, אפילו מי ההפשרה, נשארים קטלניים, השמש טובעת במערכת סבוכה של מראות ובבואות מים, איש אינו מצליח להתחמם בה – מייד אחרי הצהריים, בעקבות הצפירות הלחות הנתלות מעל לתחנה, יורדים הדמדומים, וכהרף עין נעלמת התחושה של הפשרת השלגים, תחושת החמימות המתעתעת.
פאשה עוקף את הבית, עושה את דרכו בין העצים בשביל בוצי. כל חייהם הם חלקו את הבית עם אחד מעובדי תחנת הרכבת. המחצית האחת הייתה שייכת לו, המחצית האחרת – למשפחתו המלוכדת של פאשה: אבא, אימא, פאשה ואחותו. לפני כחמש־עשרה שנים, כשכולם עוד גרו יחד, שרף עובד התחנה את המחצית שלו. הספיקו לכבות. אך העובד מיאן לשקם את מה שנחרב בשריפה: הלך לתחנה, עלה לרכבת הנוסעת מזרחה ונעלם מחייהם לתמיד. את חלקו השרוף של המבנה פשוט הרסו, סיידו את הקיר והמשיכו לחיות. מבחוץ הזכיר הבית חצי כיכר לחם על מדף בחנות. אביו תמיד היה קונה כך – חצי כיכר, כדי לא לשלם יותר מדי. וכדי שלא יישאר יותר מדי. כך לימדו אותו החיים בתחנה.
עצים שחורים עוטים שלג, ענפים חדים על רקע שמיים אדומים – מעבר לגדר משתרע הרחוב, בתי השכנים הקטנים הלבנים, במקומות אחדים – התפוזים הצהובים של אורות החשמל, גנים, גדרות, ארובות מעלות עשן, מָשָׁל היו אלה גברים עייפים שעומדים ומדברים בכפור ופולטים הבל נשימת ינואר חמה מריאותיהם. הרחובות שוממים, אין איש בשום מקום, רק בתחנה מעת לעת נצמדים הקרונות, מתכת כנגד מתכת, כאילו מישהו מזיז רהיטי ברזל. ועוד: מדרום, מכיוון העיר, במשך כל היום, מהבוקר נשמעים פיצוצים כבדים בודדים: פעם תכופים ומועצמים, פעם נדירים יותר. ההד מתפזר גבוה באוויר, האקוסטיקה בחורף מבלבלת, קשה לקבוע מאיפה עפים הפגזים, איפה הם נופלים. אוויר צח, ריח עצים לחים, דממה דרוכה. שקט כזה משתרר רק כשהכול משתתקים ומתחילים להאזין. פאשה סופר עד מאה ועושה את דרכו בחזרה. עשרה. אתמול בערב היו שישה. באותו פרק זמן. מעניין מה יגידו בחדשות.
את אביו הוא מוצא במטבח. הלה עומד רכון מעל השולחן, אורז את תיק הספורט שלו.
“נוסע רחוק?” פאשה שואל.
אבל מה יש לשאול? ברור שהוא מתכוון ללכת להביא את נכדו. זורק בהפגנתיות עיתון לתוך התיק (איך אפשר לקרוא מחדש עיתונים שכבר נקראו? זה בדיוק כמו לעיין מחדש בתשבצים שכבר נפתרו), משקפיים (פאשה תמיד רב איתו בגלל המשקפיים האלה – עדשות עבות ותמונה מעוותת, מוטב כבר שתרכיב משקפי שמש, הוא אומר לאביו, בין כה וכה אי־אפשר לראות כלום), תעודת גימלאי (אם יהיה לו מזל, ייסע בחינם), טלפון נייד משופשף כמו חלוק אבן, ממחטת אף נקייה. אביו מכבס ומגהץ את ממחטות האף שלו בעצמו, אינו מטיל את המשימה על בִּתו, אינו רוצה. פעם בחודש עומד ליד קרש גיהוץ ומעביר בשקדנות את המגהץ על פני ממחטות אף שהאפירו עם הזמן, כמייבש שטרות כסף שערכם נשחק. פאשה מביא לו בקביעות מגבוני נייר, אבל אביו ממשיך להשתמש בממחטות שלו – הרגל ישן, עוד מהזמנים שעבד במשרד התחנה, כשמגבוני נייר פשוט לא היו קיימים. וגם ממחטות בד. אביו כמעט אינו יודע להשתמש בטלפון הנייד, אבל כל הזמן סוחב אותו איתו – מכשיר חבוט, לחצן ירוק משופשף. פאשה דואג לו ליתרה כספית אצל הספָּק, עד היום הוא לא למד לעשות את זה בעצמו. והנה עכשיו הוא אורז הכול בשקדנות, נובר בתוך התיק, שותק בעלבון – ככל שהזמן עובר קשה איתו יותר, אי־אפשר לדבר על שום נושא, נעלב כמו ילד קטן. פאשה הולך אל התנור, מרווה את צימאונו ישר מהקומקום. הבארות יבשו בקיץ ומי ברז מפחיד לשתות – מי יודע מה שט לו שָׁם היום בצינורות. לכן את המים מרתיחים, ואת מקורות המים עוקפים. אביו שותק, נובר בכיסים.
“בסדר,” אומר פאשה, “אני אסע, אביא אותו.”
אבל אביו לא נכנע בלי מאבק. שולף את העיתון, פורשׂ אותו, מגלגל, מקפל לארבע, תוחב בחזרה לתיק. אצבעותיו הצהובות הגרומות שוברות בעצבנות את נייר העיתון. בפאשה אפילו אינו מעיף מבט, מתגבנן מעל לשולחן, רוצה להוכיח משהו, נלחם בכל העולם.
“אתה שומע?” אומר פאשה, “אסע, אביא.”
“לא צריך,” אביו עונה.
“אבל אביא אותו, אמרתי לך,” פאשה אומר שוב בעצבנות מה.
אביו שולף החוצה בהפגנתיות את העיתון שלו ויוצא. מושך חזק ופותח את דלת חדר המגורים. פס האור הרך מהטלוויזיה מוטל אל המסדרון החשוך. הוא טורק אותה אחריו בתנועה חדה, כאילו מסתגר מבפנים בתוך מקרר ריק.
אין עדיין תגובות