הפנינים המתוקות של רוייקה

"…והיא ידעה שהיום היא חוזרת עם שלל רב, שיפרנס אותה עוד שעות רבות בערב ולא יניח לה עד שתפתח ותביט לתוכו פנימה, עד שתפענח את המשפטים כולם ותרד לעומק סודם…"
רוייקה טשפצ'יק, אם חד־הורית האחראית על המכבסה בקיבוץ, היא גיבורת סיפורנו. משיכתה של רוייקה לאותיות העבריות של התנ"ך ולאותיות ה"סידור" ומזמורי התפילה מתבטאת בליקוט פתקי־נייר נשכחים בתוך כיסי הבגדים של החברים ומהם היא מפליגה רחוק אל זיכרונות עברה ואל סיפורים רבים שהיו או לא היו… דרך הפתקים הקטנים האלה מתוודע הקורא לסיפורי המקום, שנערמים בשכבות זה על זה, לדמויות הממלאות את שבילי המקום, איש איש וסיפור־חייו, איש איש וסודותיו, איש איש וגורלו במקום.
זהו גם סיפור של געגועים לרדיו ה"זניט" הישן ולתקליטי הוויניל החגים בפטיפון, לעוגיות המאפייה ולילדי השכונה במחצית השנייה של המאה העשרים, ושיר הלל ליופיו של הטבע ולמוזיקה העולה משבילי העפר, לניצוץ הקדושה והגבורה שיש במעשי האנשים בצד רגעי העצב והכאב ההולכים זה בצד זה ועוטפים את הדמויות ואת גורלן להמשיך ולחיות יחד אלה עם אלה במקום החדש הזה.
מוקי צור במוסף ספרות של הארץ: דילגתי על פרק חשוב: הפתקה

מקט: 978-965-565-317-5

31.3.03

[פרק פתיחה קצר, Prelude]

הייתה זו שֵינה של שבת בצהריים. שֵינה כבדה. ובחלומי אני נוסעת בג’יפ עם חברים, הרחק־הרחק במדבר. מזרחה לערבה. אנחנו שועטים בחולות ירדן, מעלים אבק סמיך מתוך הג’יפ, נוסעים וצוחקים כל הדרך, עד שכמעט אזל הדלק. עצרנו בלב המדבר, ליד בית־חֵמר מרובע, שגגו ישר, וכולו בצבע הטין. שמש צַהֲבָה את החולות מסביב. דממה מעיקה כיסתה את המדבר. שממה אין־קץ פיהקה מסביב. ירדתי מן הג’יפ החום־אפור ופסעתי לאיטי אל תוך מבנה החֵמר המרובע. המקום משך אותי אליו פנימה מבלי שאדע מדוע. מסדרון צר קידם את פני ובאמצעו עמד איש לבוש כתונת לבנה ותרבוש לבן על ראשו. פניו היו יפים ונקיים. עיניו בהירות וטובות.

“מה זה הבית הזה?” שאלתי אותו.

“זהו בית־עבוט”, ענה.

“מי צריך את זה באמצע המדבר, הרי אין פה איש…?” תמהתי.

“תתפלאי, אנשים באים לכאן מרחוק למַשכֵּן את החפצים היקרים להם ביותר”, ענה האיש בלבן.

“הרי הבית ריק לגמרי, הכול בו ריק, היכן כל המַשכּונות…?” התעקשתי ושאלתי את האיש הזר.

האיש בלבן סימן לי באצבעו הדקה שאתקרב אליו ויחד פסענו ויצאנו מן המסדרון החשוך והקר אל תוך חדר גדול, אל תוך אולם מוצף באור, אור־יום לבן ובוהק. האולם היה ריק. האיש הצביע על הקירות: “כאן מִשכָּן החפצים היקרים ביותר בעולם”, אמר.

“היכן כל נכסי האנשים…” המשכתי לתמוה לנוכח החדר הריק, המוצף באור לבן. מִכוות אור. אָהַלתי על עיניי מן האור המסנוור שפצע את עיניי.

“גשי אל הקיר וחושי אותו”, המשיך האיש בלבן.

ניגשתי אל הקיר. רטיבות קרה עלתה ממנו. אגלי מים נזלו מתוכו, ניגרים על־פני הקיר הלח, ואדים דביקים אפפוהו, מרחפים ועפים באיטיות מעלה־מעלה. ידַיי מיששו את החֵמר הרך, הבטני, השומני, שממנו היה עשוי הקיר. בתחילה נרתעתי ממגע הטין־הבשׂרי־הרך־והרטוב של הקיר. אחר־כך הלכה ידי ונבלעה אט־אט עד הכתף בחומר הדייסתי של החֵמר, עמוק־עמוק בתוך דם־הקיר. אצבעותיי חשו בקצותיהן את נזילות החומר ורכותו וידי שוטטה לה בתוך לוע־החלל העיסתי המקפיא שבקיר, במקום שאפשר היה למלא בו את החפצים היקרים במיוחד. היה זה קיר־בְּאֵר.

“אנשים מטמינים אצלנו את האוצרות היקרים להם ביותר…” שיסע קולו העמוק של האיש החום את הדממה. “זהו קיר חי ונושם, זהו קיר רטוב מבכי ומשמחה על האוצרות הנפלאים שבני־האדם טמנו בתוכו…” המשיך הנזיר, “את יכולה להחביא בתוכו מה שתרצי…” מאחר שלא עניתי לו, המשיך את דבריו לאחר הפסקה קצרה, “שום־דבר לא הולך פה לאיבוד. זה קיר המקדש. זה נכנס לנצח…” סיים את שיחתנו, יצא אל המסדרון החשוך ונבלע בתוכו.

הוצאתי את זרוע־ידי הימנית מתוך המחילה הנסתרת שבקיר. החמר סגר מייד את החור שנפער. הקיר חזר והיה שוב חָלָק ונוזלי ובּוֹצי כקודם ופֶּתח הכניסה שיצרה ידי הלך והתאחה, הלך ונסגר כאילו לֹא היה שם מעולם. ביקשתי להכניס חפץ יקר לי במיוחד. לא ידעתי את נפשי. יצאתי אל המסדרון לבקש אחר האיש החום, אך האיש לא היה בו עוד. יצאתי מן הקור הלוחך של פרוזדור הבית אל חוֹם המדבר המסנוור, אל חצר המשכן, ואיש לא חיכה לי בחוץ. קראתי “איש, איש…” קריאה ארוכה וחותכת את חום המדבר, אך איש לא ענה לי. “הלו… יש פה מישהו…?” ושום מישהו לא היה. נעתי במהירות מפינה לפינה במבנה החמר הרך ולא מצאתי איש. רק עורב וינשוף פרשו כנפיהם מתוך הענן שכיסה את הבית. חבריי שחיכו לי מאסו בי ובשגיונותיי ועזבוני לבדי במדבר. כנראה שהשתהיתי זמן רב מדי בתוך בית־החמר. אולי שעה אחת ואולי שעות אחדות. אינני יודעת. בלית־ברירה שבתי פנימה לצינת החדר. קראתי שנית לאיש, “א–י–ש…” והֵד קולי ענני. הפכתי בעל־כורחי לשומרת־הבית. שומרת משמרת הקודש. בעתה אחזה בי. ביקשתי להקיא.

תיירים קולניים הגיעו אחרי כמה ימים ואולי היה זה אחרי כמה שבועות. איבדתי לגמרי את חוש הזמן. הם שאלוני לטיב המקום. איש־איש מהם טרח להטמין את חפציו היקרים ביותר בתוך קיר־החמר הרטוב. שעוני־זהב. שרשרות־כסף. קופסת־שנהב. מדליון ובו תמונת האהובה. ציור שֵדים ומלאכים מטפסים על סולם. טבעת־נחש עקלתון. תהילים יצוק בנחושת קלל. מטבע כסף עתיק. משקפיים. קופסת־אבן קטנה וחריתת שֵם בְּעליה עליה ובתוכה מכתב פרידה. “סידור” חבוק בקופסת פליז ועליה חריתות כנפיים. פנים מחוטבות בגבס. מצלמת “קנון”. עיניים תותבות. טבעות נחושת, זהב וכסף. שיער גולש. כותונת פסים. אלבום ריק. חולצת משי רקומה בפרחים שעין־אדם לא ראתה כמותם. נר שחלבו קפא על רגלו. כד חרס ובתוכו צמה שחורה קלועה. נעל ברקמת שני. אותיות עבריות ארוגות במקלות וניל, כתרים־כתרים וציציות עולות מקצות אותיותיהן. יומן. שדיים תותבות. מסכה. שיר. מנורת כסף ומשני צידיה אריות שרעמתם משמשת קנים לנרות. פקעת רקפת שצבעה זהב. ברז שקוף. מפת דרכים עשויה עור אייל. אפר שחור. לסת חמור.

הקיר בלע את כל המטמונים של בני־האדם ולא נודע כי באו אל קרבו.

בית־אֵימת־כל־הארץ.

חיפשתי מישהו שיחליפני. רצתי מאיש לאיש מבין התיירים שפוקדים את המקום, אך איש מהם לא היה מוכן לקחת ממני את התפקיד. הם אפילו לא הפנו אליי את מבטם הקר, הנוקב.

נעורותי.