הפונדק האדום

בארוחת ערב חגיגית שעורך בנקאי פריזאי לכבוד ידיד גרמני, משמיע האחרון באוזני האורחים סיפור פשע מזוויע, מרתק ובה־במידה מעורר מחשבה עמוקה. גיבור הסיפור הזה הוא פְּרוֹספֶּר מַנְיָאן, כירורג צעיר בצבא צרפת, הנקלע לעת ערב עם חברו פרדריק – אף הוא כירורג צבאי – לפונדק בשולי עיירה קטנה על גדות נהר הריין. השניים עוצרים ללינת לילה בדרכם לבסיס שבו חונה יחידתם. לפונדק הזה, הפונדק האדום שמו, מגיע גם סוחר גרמני עתיר ממון הנושא עימו מזוודה כבדה. הסוחר החביב הזה חובר לשולחנם של שני הכירורגים הצעירים. בין השלושה מתפתחת שיחה נעימה וכיוון שהפונדק מלא עד אפס מקום, הוא נאלץ לחלוק עימם את החדר באותו לילה גורלי. בעוד שני חבריו לחדר נמים את שנתם, פרוספר מניאן מתקשה להירדם. האוצר הטמון מתחת לראשו של הסוחר מגרה את דמיונו. הוא שוקע בהזיות, הוגה במוחו הקודח תוכנית רצח, ומפנטז מה יעשה בכסף שמכילה המזוודה. לעת בוקר מתגלה גופתו ערופת הראש של הסוחר. הכירורג הצעיר נעצר ומואשם ברצח. אבל האם הוא באמת הרוצח?

מקט: 4-644-1068

לאתר ההוצאה הקליקו כאן

בארוחת ערב חגיגית שעורך בנקאי פריזאי לכבוד ידיד גרמני, משמיע האחרון באוזני האורחים סיפור פשע מזוויע, מרתק ובה־במידה מעורר מחשבה […]

---

לאדון המרקיז דה קוסְטִין

בשנה כלשהי, איני יודע מתי בדיוק, בנקאי פריזאי אחד שהיו לו קשרי מסחר נרחבים בגרמניה, קיבל במאור פנים את אחד מידידיו — מאלה שסוחרים נוהגים לרכוש פה ושם אגב חליפת מכתבים. ידיד זה, מנהלו של בית עסק חשוב כלשהו בנירנברג, היה גרמני עב בשר, איש אנין טעם ומשכיל, חובב מקטרת מושבע, בעל פרצוף נירנברגי רחב ונאה, מצח מרובע, חשוף, מעוטר בכמה קווצות שיער זהובות. חזותו הייתה כשל אחד מבניה של אותה גרמניה אצילית וטהורה, כה משופעת באנשים נכבדים והגונים שמידותיהם הנינוחות ואורחותיהם השלֵוות לא הופרכו מעולם, אף לא אחרי שבע פלישות. הזר צחק בתום, הקשיב רוב קשב והיטיב לשתות. ניכר בו שהוא אוהב שמפניה אולי אף כפי שחיבב את יינות טירת יוֹהניסבֶּרג שגוֹנם כצבע הקש. שמו היה הֵרמן, בדומה לשמם של רוב הגרמנים המופיעים ביצירותיהם של סופרים. כמי שאינו מסוגל לעשות דבר בקלות ראש, הוא ישב אֵיתן אצל שולחנו של הבנקאי, אכל באותו תיאבון גרמאני שורשי כה ידוע באירופה, ונפרד במודע ובמתכוון מתפריט “התענית הגדולה”. כמחווה של כבוד לאורחו, הזמין בעל הפונדק לסעודה כמה חברים קרובים, סוחרים ובעלי הון, נשים אחדות נאות מראה ונעימות הליכות, שיכולתה של פטפטת הסרק החיננית שלהן תאמה להפליא ללבביות הגרמאנית.
אמת, אילו יכולתם, כמוני, להתענג למראה המפגש העליז הזה בין אנשים שהצניעו את טופריהם העסקיים כדי להמר על מנעמי החיים — הייתם מתקשים לשנוא את שטרי החוב בריבית החמסנית או לארוֹר את פשיטות הרגל. האדם אינו יכול להרע ללא הרף. וכך, גם בחברה של פּיראטים עשוי אדם לחווֹת כמה שעות נעימות שבהן נדמה לו שהוא נמצא על נדנדה ולא על סיפון ספינתם המרושעת.
“בטרם יעזוב, יספר לכם אדון הרמן, אני מקווה, עוד סיפור מעשה גרמני שיעורר בנו פחד רב.”
את הדברים האלה אמרה בעת אכילת הקינוח דמות צעירה, חיוורת וזהובת שיער, אשר קראה בלי ספק את סיפורי הופמן ואת הרומנים של סר ולטר סקוט. הייתה זו בתו היחידה של הבנקאי, ברייה משובבת לב שחינוכה הסתיים במחוזות ה”גימנסיה,” שמהם התמוגגה.
ברגע זה היו המסובים נתונים במצב המאושר הזה של רוגע עצֵל ושל דומייה שארוחה משובחת שכזאת משרה עליהם, בעיקר כאשר הם מפריזים בהערכת יכולת העיכול שלהם. גבם שעון על הכיסא, וכפות ידיהם נחות על קצה השולחן, משחקים הסועדים ברפיון בניצבי סכיניהם המוזהבים. כאשר ארוחת ערב מגיעה לרגע שקיעתה יש המגלגלים גרעין של אגס; אחרים ממוללים פיסת לחם בין האצבע לבוהן; הנאהבים יוצרים אותיות חסרות צורה משיירי פירות; הצייקנים סופרים את החרצנים והגלעינים ומסדרים בצלחתם, כמחזאי המציב את ניצבי המחזה בירכתי אולם התיאטרון. אלה הן מיני הנאות קטנות שאינן מוזכרות בספרו של בְּרייָאה־סַאווארֵן, מחבר קפדן, למרות הכול. המשרתים נעלמו. בעת הקינוח דמינו לפלוגת חיילים בתום הקרב: אבודים, שדודים, דהויים. הצַלחות נדדו על פני השולחן למרות עיקשותה של בעלת הבית שניסתה להחזירן למקומן. כמה אנשים התבוננו בתמונות של נופי שווייץ התלויות באורח סימטרי על קירות חדר האוכל. איש מן המסובים לא השתעמם. אין בנמצא ולו אדם אחד שיתעצב אל ליבו בשעה שהוא מעכל ארוחה טובה. או אז אנחנו אוהבים להיות שרויים במין מצב של רוגע ושלווה, מעין שביל זהב בין הזיותיו של האדם השקוע בהרהורים לבין תחושת הסיפוק של בעלי חיים המעלים גירה, מצב שמן הראוי לכנותו המלנכוליה החומרית של הגסטרונומיה. וכך, הסבו המסובים כולם את ראשיהם באורח ספונטני לעבר הגרמני הזה, שמחים להזדמנות להאזין לסיפור מעשייה גם אם לא מובטח שיהא זה בהכרח סיפור מרתק. במהלך ההפוגה המבורכת הזאת, דומה שקולו של מספר סיפורים נשמע תמיד נעים וערֵב לחושינו הרדומים. הפוגה זו מקילה את קיומו של אושר שלילי. אני, חובב התמונות והפרצופים, התפעלתי מהפרצופים האלה שהחיוך העטה עליהם מעטה של עליצות, הפנים הוארו באור נרות והמטעמים והיין העלו בהם סומק. הבעותיהם השונות והמגוונות הפיקו אפקטים מסקרנים בינות לפמוטי הנרות והנברשות, סלסילות הפורצלן, הפירות וכלי הבדולח.
לפתע רותק דמיוני למראהו של האורח שישב בדיוק מולי. היה זה גבר שקומתו ממוצעת, שמנמן למדי, צחקן, אדם שחזותו ומחוותיו דמו לאלה של סוכן בורסה. הוא נראה כבעל נפש רגילה למדי, ועד כה לא הבחנתי בו כלל. פניו, שהואפלו בלי ספק בשל האור הלקוי, נראו לי ברגע זה אחרים משהיו. גונם היה לאפרורי כצבע העפר, גוונים סגלגלים חרשו אותם. אפשר היה לדמות את ראש הבר מינן שלו לזה של גוסס.
בעודו קפוא על מקומו כמו דמויות מצוירות בדְיוֹרָמָה, עיניו נותרו אטומות מבע, ממוקדות בפֵּאִיוֹת הנוצצות של פקק הבדולח, אבל אין ספק שהוא לא מנה אותן אלא נראה שקוע בהרהורים מדומיינים על העתיד או על העבר. שעה שבחנתי ממושכות את הפנים הסתומות האלה הן עוררו אותי לחשוב; האם האיש הזה סובל? שאלתי את עצמי, האם הפריז בשתייה? האם התרושש בגלל ירידת ערכן של אגרות החוב בהנפקת המדינה? האם הוא מהרהר באפשרות להונות את נושיו?
“ראי נא!” אמרתי לשכנתי והצבעתי לעבר פניו של האלמוני, “האין אנו עדים לתחילתה של פשיטת רגל?”
“הו!” השיבה, “הוא היה שמח יותר אילו כך היה.” אחר כך היא נדה בראשה בחינניות והוסיפה: “אם אי פעם האיש הזה יתרושש, אני אישית אלך להכריז על כך בפֶּקין! יש לו מיליון בנכסי מקרקעין! הוא היה ספק של ציוד וצורכי מזון לצבאות הקיסרות, ברנש מקורי למדי. התחתן אומנם בשביל הכסף, אבל מסב אושר רב לאשתו. יש לו בת יפה שלאורך זמן רב התכחש אליה, אך מות בנו, שנהרג לרוע המזל בדו־קרב, אילץ אותו להכיר בה כיוון שלא היה ביכולתו להוליד ילדים נוספים. כך, באחת, הייתה הבת המסכנה לאחת היורשות העשירות ביותר בפריז. אובדן בנו היחיד הסב לאיש היקר הזה כאב עמוק הצף ועולה מדי פעם מעל לפני השטח.”
באותו רגע הרים ספק הציוד הצבאי את עיניו לעברי. התחלחלתי ממבטו שהיה קודר ומהורהר כל כך. אני יכול לומר בבטחה שהמבט הזה אצר בחובו את סיכומה של מסכת חיים שלֵמה. ואולם, לפתע פתאום לבשה חזותו שמחה. הוא נטל את פקק הבדולח, הניח אותו בתנועה מוכנית על קנקן מלא מים שניצב ליד צלחתו, והסב את ראשו בחיוך לעבר אדון הרמן. ראשו של האיש הזה, הרווי אושר גסטרונומי עילאי, היה ודאי ריק ממחשבות והוא לא הרהר בדבר. ובאשר לי, בושתי ונכלמתי במידה כזו או אחרת מכך שבזבזתי את יכולות הניחוש שלי על נשמתו הנתעבת של איל הון עב בשר.
בעודי עסוק אך לשווא בהתבוננות פְרֶנוֹלוֹגית באיש, מילא הגרמני הזה את נחיריו בקמצוץ טבק להרחה והחל את סיפורו. אתקשה במידה לא קטנה לשחזר את הסיפור הזה כלשונו, על האתנחתות התדירות ועל הסטיות עתירות המלל. על כן, כתבתיו על פי דרכי. את השגיאות השארתי לבעליהן, איש נירנברג, ולעצמי ניכסתי כל מה שנראה לי מעניין ופואטי בסיפורו, וכל זאת בתום לב ובכנות, כאותם סופרים השוכחים לציין בכותרת ספריהם: תורגם מגרמנית.