״מפץ הגלים אל החוף זו מנגינת החיים. כמוהם גם אנחנו מתרסקים שוב ושוב ולא אומרים נואש. יודעים שהבאים אחרינו ימשיכו, […]
- “לקום ולעמוד”
גם הלילה התקשה קובי למצוא מסתור מפני העצב הקר של לילות הסתיו ההולכים ומתארכים. נואש, נטש את עמדתו מול המסך הריק של המחשב, והיה בדרכו למיטה, כשרגליו, יודעות נפש אדונן, הובילו אותו אל ארון הבגדים הלבן.
שלף מכיס המעיל החום פלאייר, הצליף בו מבט חטוף כדי להתבשר מה שידע: נפתח חוג מחול חדש למתחילים. מיהר להתייצב מול המראה, ובעת שגילח את הזקן בן החודש רטן על שפעת השיער העוטֶה כפרווה את רוב גופו אך דליל להכעיס על ראשו. מיהר להיכנס למכנסי הג’ינס וחולצת הטריקו השחורים, שהמתינו לו חודש תמים על הכיסא מול מיטתו, יודעים שתגיע שעתם.
עודו מתלבש והציפייה אל הלא נודע כמו הצמיחה לו כנפיים. כך לבטח חש בורא עולם, אחרי נצח של בדידות, בטרם יצא לברוא שוב את עולמו.
פתח את דלת חדרו של ערן, להודיע לו שהוא יוצא, אולם מיטתו הגדולה הייתה עמוסה תיקים, מדים וחפצים, עד שלא היה אפשר לדעת אם הוא שם. תוהו ובוהו כזה משאיר רק מי שיודע שהוא מיד חוזר. וערן לא אמר מעולם מתי הוא שב ומתי הוא הולך. הסיט מבטו נואשות אל ערימת דברי הדואר שעל שולחנו. דבר ראשון שערן שאל, בכל פעם שבא לחופשה: “יש דואר, אבא?” ומיד עט על המעטפות, פותח אותן בבהילות וקורא בלגימות חפוזות כמו להרוות צימאון אדיר. המעטפות במקומן, כפי שהניח אותן.
מבטו של קובי, ככלב שהשתחרר מאחיזת אדונו, שוטט ביער התמונות שנטע ערן בלא סדר על הקירות, כאלבום. ערן בטיול השנתי של כיתות י”ב ולצדו לילך, ועם החיוך הביישני שירש ממנו. ערן צולל בים האדום, גולש בחרמון עם “אחיו” הלוחמים וכבר חותם בגרות על פניו. ותמונת המחזור של הסיירת, שמרחוק מזכירה לו צילום אוויר של בית קברות צבאי. מה עבר אז בראשו בהמתנה המייגעת לצילום המסורתי? מה שעובר במוחו של כל חייל בשעה כזו.
כבר היה בדרכו לצאת כשנזכר שלא נפרד מאדומת השיער, בציור התלוי על הקיר מול מיטתו. רגע ארוך אחזה במבטו, עד שנפרד ממנה בתקווה מהולה בחשש לפגוש בה הערב על רחבת הריקודים. השאיר אור דולק בסלון – ערן לא אהב חושך – וירד במדרגות אל מגרש החנייה.
וכמו בלילה ההוא, והוא ילד בן עשר, הולך חרש אחר אביו בסמטאות מרקש בדרכו לארץ ישראל, יודע ולא יודע לאן, צעד בחשיכה לעבר מכוניתו, בוחן בקפידה את שדרת המכוניות החונות, יודע שמעתה יעשה כן כל פעם, בשובו ובצאתו.
אוחז בפלאייר שבידו כהזמנה חמק קובי באי-נוחות לאולם בית העם על הגבעה, תחושה המלווה אותו בכל פעם שהוא פוקד רחבת מחול חדשה, ומיהר להתיישב בפינה מרוחקת. גם הידיעה שכולם נמצאים כאן לאותה תכלית לא הקלה עליו. סרק בבהילות את מעגל הרוקדים, מקווה וירא לפגוש את אדומת השיער. היא לא כאן, לא נרגע. יודע שמעתה תמיד יחפש אותה ויסתתר מפניה, בכל רחבת מחול.
כדייג בהפוגה צפה בתערובת פליאה והערצה במעגל ה”מתחילים”. נשים וגברים, רובם ככולם מבוגרים ומן היישוב, ניצבים בהכנעה על רחבת המחול ומדדים חסרי אונים את “עוד לא אהבתי די”, באותן תנועות שבהן רקדו לראשונה ולאחרונה בגן הילדים ובכיתה א’. ואולם עתה הם נחושים לרכוש את אם כל השפות, שפת המחול. ריקוד או שניים בכל שבוע ושלוש שנות מחול ב”מתחילים”, עד שיעברו ל”בינוניים”. ולמבקשים להשתלב באצולה של מחולות העם נדרשות עוד כשבע שנים של חתירה בלתי-נלאית לשלמות, זמן וכסף להשלים תואר ראשון ושני. וגם אז יהיה עליהם ללמוד עוד ועוד, שאם יעצרו, כל מחולם היה לשווא. רבים מהם יתייאשו כבר בראשית הדרך, אחרים ינשרו לאורכה, ומי שיתעקש ויתמיד יבוא בשעריו של עולם מלהיב, אך גם מכאיב. ואולם רק מעטים שבמעטים, ברוכי האל, יגביהו לרקוד עד כדי לנגוע בקדושת המחול.
על הרחבה חוללה זהובת שיער וחטובת גוף, כולה בשחור, מתיזה יופיה לכל עבר עד שפגעה בקובי. השליך כחכה מבטו לעברה וארב לדעת אם תיעתר להזמנתו.
המחול הוא גם שפת הציד. ראשיתו מבט אורב, המשכו מרדף וסופו ריקוד בשניים. ורחבת המחול כר ציד בלתי-נלאה שהשפע בה כופה על המחוללים רעב תמיד. עוד העיניים אוחזות בטרף וכבר המבט משחר לטרף הבא.
טוביה המרקיד החל ללמד את “הוי ארצי מולדתי”. קובי, שכמעט לא רקד מעגלים, מצא נחמה במראה המשכר של מעגלי הרוקדים. עם ישראל, בני כל הגילים, ותיקים ועולים חדשים, מן העיר ומן הכפר, דתיים וחילונים, אשכנזים וספרדים, רווקים, נשואים וגרושים, רוקדים יחד מחולות מזרח ומערב, לשירי כל הזמנים והטעמים. רק ערבים ופועלים זרים נעדרים בינתיים, גם כאן כבר חסרות רגליים רוקדות. וגם כאן השאלה הנוקבת כמעט כל תחום בחיינו, אם רחבת מחולות העם תישאר שמורת ישראל הישנה.
אסף מבטו מאוכזב, יודע שהערב לא ירקוד עם זו שלמענה בא. רבים כאן רוקדים ולא עם מי שהיו רוצים, לא התנחם.
“‘אל החופש’ אחרון לפני זוגות!” הכריז טוביה המדריך. בשנות החמישים לחייו, עם פני נער ובלורית שיער והמחול כל עולמו. אלפי מחוללים חלפו תחת ידיו ורגליו, ולעיניו נבטו ונבלו אינספור אהבות ושפתיו כל העת נצורות.
קובי קם, ולא ידע אם כדי להצטרף למעגל או לשוב לביתו, ואז שלחה לעברו זהובת השיער חיוך מזמין. הצטרף למעגל קרוב אליה, כעין מארב גלוי, לרמוז לה שהוא רוצה לרקוד איתה, ומותיר את הבחירה בידיה.
בכל פעם שהגיע לא מסודר, כלומר ללא בת זוג, חש קובי חסר אונים במעבר שבין ריקודי המעגל לריקודי הזוגות. לא פעם קרה שהזמין בת זוג שנדמה היה לו שהיא פנויה, ולא הייתה. וכאילו סירבה להצעת נישואים, איבד עשתונותיו ונפל כפרי כושל לידי אחת הרוקדות הוותיקות, הניצבות על שפת הרחבה כנעלי מחול ישנות. הוא חש רתיעה בכל פעם שאחת מהן הזמינה אותו. לא רק שנטלה ממנו את הריגוש שבבחירת בת זוג, שהיא נשמת המחול, היא גם מצליפה בו את גילו ועם מי ראוי שירקוד.
על כן עשה את דרכו בהיסוס-מה להזמין את זהובת השיער, עד שגבר עקף אותו בצעד בטוח והקדימו. קטף חיוך נוזף מפניה, ולא מאוכזב שם פעמיו לשוב לביתו.
כבר היה בדרכו לצאת מהאולם, ולרחבה פרצה אדמונית אחת, כאיילה צמאה אל מקור מים חיים, וחבטה במבטו. רעדה אחזה בו לרגע שאולי היא זו שלמענה בא. הבחין בגבר הולך לעברה בצעד מהסס, להזמינה. שלא כדרכו לוותר, האיץ צעדיו והקדים אותו. “אפשר להזמין אותך?” נרגש כנער המזמין נערה לראשונה בחייו.
“אבל אני רק מתחילה,” הסמיקה כתלמידת גימנסיה החווה צעדי חיזור ראשונים. מבט גנוב, חיוך מבויש טובל בסומק לחייה, וכבר אחזו ידיים. רקדו את “שב אני אלייך” לקצב ואלס אטי ובחנו זה את זה. על אף הדמיון הרב, למד קובי מצעדיה המסורבלים מעט שאין היא זו שעמה קיווה לרקוד.
לכל רקדן קווי מחולו, כתווי פניו וטביעת אצבעותיו. אף על פי כן לא נרגע מהדמיון. ידיהם, יודעות שיש משמעות לכל נגיעה, המשיכו להחזיק גם בהמתנה לריקוד הבא.
ב”בבוסתנים”, ועדיין לא החליפו מילה, חיבק את מותניה כמצוות המחול. והיו קרובים כל כך שהבל פיהם התערבב ומבטו שוטט בבוסתנה והתבשם מניחוחו. מרפקו, מעת לעת, הבהיל קלות את שדיה, ואלה מופקדים על המשמר שילחו בו פטמותיהן.
ובעת שאדומת השיער הייתה עסוקה עד מעל לראשה ב”להעתיק” את הריקוד, קובי שידע היטב את צעדיו בחן אותה ממושכות. אישה בכל רמ”ח איבריה, שאף לבושה המרושל מעט לא הסתיר את קווי גופה החטוב. עם משקפי הראייה התקשה לזהות את גילה, אולי בראשית שנות השלושים. רחבת המחול מעיין נעורים, והמחול משיל שנים ומפייס קמטים. אף שלא ידעה לרקוד, מצאה חן בעיניו. נדמה היה לקובי שאף הוא מצא חן בעיניה. גבוה, נראה ורוקד טוב יותר מכל בני הזוג שקדמו לו. אמנם אינו צעיר כשחור התלתלים, מלך הרחבה, אך זה הרי לעולם לא יזמין אותה, אף שאין כרחבת המחול, לחלום.
טוביה החל ללמד את “כיוון שאין לדעת”. אדומת השיער לא ידעה שלימוד ריקוד חדש יכול להיות גם מסע ריגושים. שיכורה מריח גופו ומחיוכו המפתה, התקשתה לרסן את הרעד המתוק שלא ידעה שנים. וכשעטף אותה בזרועותיו החסונות ונסך ביטחון במחולה, כמו שבה אל נעוריה. עוד לא ידעה את שמו וכבר עורר בה רצון להישען עליו, ונשענה.
שמונה-עשרה שנה היא נשואה ליאיר, ומעולם לא קרה לה שגבר שאינה יודעת עליו דבר פורץ באחת למחוזות גופה האינטימיים, סוחף ומטלטל אותה, והיא, ולא מחוסר אונים, נעתרת לו. לא היה לה ספק שהיא באה רק לרקוד, אף שכל העת קיננה בה ציפייה ולא ידעה אל מה. חוששת ומצפה, והערב ידעה שתבקע.
“מעגלים!” קטע טוביה בקול אבהי את הקשר שהחל נרקם לעיניו. ומתקשים להיפרד אחזו ידיים עוד רגע. קובי ביקש לומר לה שמאוד מצאה חן בעיניו, אך בלא מחלפות המחול בגדה בו לשונו. “את באמת לא יודעת לרקוד!” סומק הבעיר לחייה והעיד שנפגעה. “הזהרתי אותך, נכון?” ה”נכון” הטבול בסומק לחייה ובחיוכה התם שיגע אותו. “אני, בכל אופן, מאוד נהניתי,” השיב בחיוך נבוך, ולא אמר לה אם יישאר לסיבוב הזוגות הבא.
עלה ליציע ועקב אחריה רוקדת ולא נרגע. האם יד המקרה היא, או שמרקיד היקום הועיד לו את אדומת השיער הדומה להפליא לבקי, בקי המזכירה לו הכול? ואולי פגש בה פעם על רחבה כלשהי? כל חיינו אנו חולפים כזרים על פני אנשים שפעם היו חלק מחיינו.
“‘לקום ולעמוד’ אחרון לפני זוגות!” הכריז טוביה. קובי קם, ומבלי להיפרד מאדומת השיער חמק מן האולם באותה התחושה שבה נכנס. עשה רגלי את ה”מסלול” ואסף בשביל ערן טלכרטים מתאי הטלפון ודואר מהתיבה. סרק במבט אטי את מסדר המכוניות במגרש החנייה. עלה במדרגות לקומה השלישית, פתח בבהילות את דלת חדרו של ערן והניח הכול על שולחנו. הדליק את האור בחדרו, שלח מבט מבולבל אל אדומת השיער מהציור שמול מיטתו ונבהל.
שטף גופו במקלחת קרה, הפעיל את המחשב והתיישב בחשש מול המסך השחור, כמו אלוהים בעת שהחל לברוא שוב את עולמו.
שבוע כהרף חלף, וקובי שוב חמק לאולם בית העם על הגבעה, כמו שב לחפש דבר יקר שאבד לו. אם החלו ריקודי הזוגות, חשש, הג’ינג’ית ששמה לא ידע לבטח רוקדת עם אחר.
טוביה המרקיד, יודע נפש מחולליו, כמו המתין לבואו, ואחרי שהמתיק עמו חיוך הודיע בתחושת הקלה: “‘איך עף הזמן’, ריקוד אחרון לפני זוגות.”
לכדו זה את זה במבט ראשון.
“הייתי בטוחה שנעלמת לתמיד!” והסומק עוד בלחייה כמו לא חלף שבוע.
“אשמח לרקוד איתך אם לא קבעת!” שבוע חלף וכמו להתחיל מחדש.
“רחבת המחול אינה מוסד נישואים.” הושיטה לו ידה. “אולי לא שמת לב, עדיין לא הכרנו.”
“לרקוד ולהתחבק זה יותר מלומר את השם. אני קובי.”
“ובורח בלי לומר שלום. ואני לי.”
“קיצור של חלי? גלי? מלי?”
“שום קיצור. פשוט, אבא קבע: ‘היא דומה לי,’ ואמא התעקשה: ‘דווקא לי.'”
“ולמי באמת את דומה?”
“לי!” חייכה בביישנות.
“נשואה?” תמה על השאלה החצופה.
“כן,” אמרה בחשש. “ואתה?”
“פרוד.”
שבוע חלף, והערב היא שונה כל כך, עד שהתקשה להאמין שהיא זו שרקדה איתו בשבוע שעבר. מבטו כמעט מעד אל תהום מחשוף חולצתה השחורה שעיצבה חזה חצוף, עד שלא יכול היה שלא לתהות אם בעלה ראה אותה יוצאת כך.
“המעיל במכונית.” ואף לא מילה על שהסירה את משקפי הראייה.
טוביה, שותף לאהבה הנרקמת לעיניו, החל ללמד את “אהבה אסורה”.
“אז יש סיכוי שתחזרו?” אחזה בתשובתו.
“לא יודע,” ענה קצרות. אולי מחשש שטוביה, שהשיח לא נעלם מעיניו, יעיר להם כמו הרב בעת תפילה.
שבוע לא התראו ויש לכבוש מחדש את השביל, אך הצעידה בו מהירה. לקצב צעדי הטנגו של “אהבה אסורה” חיבק מותניה מעבר למצוות המחול.
לי נעתרת ונרתעת, עד שהתחוור לה שכמו בבית הכנסת, גם על רחבת המחול כל אחד עסוק במחולו, והתירה מעט את הרסן. “יש לך ידיים חמות,” השפילה חיוכה, מתקשה לרסן את הרעד בגופה.
“והידיים שלך קרות,” הצמיד אותה אליו עד שחזהו התחכך בפטמות שדיה.
“אז יש לך משימה!” היניקה אצבעותיו מתק גופה.
ריקוד רודף ריקוד, ולי עייפה “להעתיק” עד שכמעט טבעה ב”ים השיבולים”, והציעה לעלות לקפטריה הצופה אל הרחבה. “אין כמחול לבטא את היחד!” נתנה דרור לפליאתה למראה מעגלי הרוקדים.
“לצערי, כבר לא אוחזים ידיים במעגלים כמו פעם וכל רוקד לעצמו. שלא לדבר על מבול המחולות החדשים. חודש לא רקדתי, וכמו להתחיל מחדש.”
“ולמה הפסקת לרקוד?”
“ומה הביא אותך לרקוד?” הדף על הסף את שאלתה.
“לפני כשנה, ידידה טובה שלי, למדנו יחד בבצלאל, הביאה לי פלאייר של החוג הזה. לא היה קל לשכנע את יאיר, בעלי, שהעלה, איך לא, את הרינונים סביב ההרקדות. זו הייתה גם הזדמנות לבחון את הזוגיות. לאן רוצים ועד כמה יכולים ובאיזה מחיר.”
“ויש מחיר!”
“מאז שאני רוקדת אני כמו בתוך חלום. שמת לב שלמחול ולחלום אותן האותיות?”
“גם ללחום ולמחול.”
“איך אמרה מיה, שכנה וחברה טובה, שעזרה לי לשכנע את יאיר: ‘זו מלחמת העצמאות שלי.’ וזה נכון.”
“בעל המסכים או משלים עם זה שאשתו רוקדת צריך להביא את הכול בחשבון.”
“אז גם בעל שאשתו עובדת. נו, באמת! טוב שלא היית אז בסביבה. לא היה לי מה להפסיד. מיה הבטיחה לו שנרקוד זוגות יחד. וכך היה. אתה יודע מה זה בשבילי, אישה ואם, לצאת לבד ערב שלם, להשאיר בבית ילדים בעל ובעיות שלא נגמרות ולחזור הביתה אחרי שלוש שעות מחול? זה נותן לי אוויר לכל השבוע. אפילו הילדים יודעים שזו הנישה של אמא, ואין לנגוע בה.”
ולא אמרה לו שמאז השבוע שעבר ציפתה בכיליון עיניים להרקדה היום.
“ברור לי שכדי לעבור ל’בינוניים’ אני צריכה לרקוד פעמיים בשבוע, כמו מיה. אך לא רוצה להגיע למצבה.”
“גרושה?”
“הגירושים הביאו אותה לרחבת המחול.”
“ואם יום אחד יאיר יגיד לך שהוא לא מסכים שתרקדי?”
“אני רוחשת כבוד ליאיר, ואם יתנגד לא אלך לרקוד. אך הוא יודע שאין גרוע מלסגור אישה.”
“גם אם יחשוד שאת יוצאת ולא רק כדי לרקוד?”
“אתה יודע מה זה לחיות שמונה-עשרה שנה, תסלח לי, אחד בתחת של השני? ובכל זאת, זה לא פגם ברגשותיי אליו. אני לא יודעת, אולי זה שעון הזמן שהולך ואוזל. בת ארבעים, בחודש הבא.”
“לא נותן לך יותר משלושים.”
“תודה. ואתה היית מסכים שאשתך תרקוד?”
“מעדיף לא לענות. ואם כן אז רק איתי.”
“כמובן! ואיך אתה התחלת לרקוד?”
“אני רוקד מהיום שבו עזבתי את הבית לבד, בגיל עשר.”
“לבד? בגיל עשר?!” קראה בבהלה.
“יום אחד, אחרי הלימודים באליאנס של מרקש ומשחק כדורגל – הייתי שוער לא רע – עצרתי כמו תמיד בחנותו של אבא. להפתעתי, לא בדק את המחברות ולא הושיב אותי להכין שיעורים ורק ציווה עליי בקול רך: ‘לך, בני, הביתה, הלילה אתה יוצא לארץ ישראל.’ היה לי משחק כדורגל למחרת, ומבחינתי ארץ ישראל יכולה לחכות עד אחרי המשחק. ידעתי שזה לא ישכנע את אבא לדחות את נסיעתי וסיפרתי לו שיש לי מחר מבחן חשוב. ולא תאמיני, אבא, שהקפיד מאוד שאתכונן היטב למבחנים, אומר לי: ‘המבחן לא חשוב, בני, לך הביתה לישון, הלילה אתה יוצא לדרך ארוכה.’ לא ידעתי אז שהעלייה לארץ ישראל מבטלת מבחנים.
“הגעתי הביתה, ואמא כמנהגה מיהרה להגיש לי את ארוחת הצהריים. ראיתי דמעות בעיניה, ולא שבה כמנהגה לעבודת התפירה, וישבה לידי עד שנרדמתי. באמצע הלילה העירה אותי, ולא זכרתי למה עד שהגישה לי את המאכל האהוב עליי, כדורי בשר בגבעולי כרפס, ארוחה אחרונה, ונזכרתי. חיסלתי צלחת אחת, ואמא, שלא רצתה שאסיים, הגישה לי עוד מנה. הייתי ממשיך לאכול עוד גם בשבילה, אבל אבא, אוחז את המזוודה בידו, דחק בי. שעה ארוכה נשארתי בחיקה של אמא, עד שאבא תלש אותי.” קובי חש מחנק בגרונו, ולכד דמעה בעיניה של לי.
“צעדנו שותקים בסמטאות החשוכות של מרקש, אבא בראש ואני אחריו. הגענו לרחבת בית הכנסת. אבא הושיב אותי על המזוודה ליד ילדים מבולבלים כמוני ונכנס להודיע על בואי. חזר, ובלי להביט בי לחש לי כמה מילים בקול רך, השאיר אותי לבד על הרחבה והלך. בחצות העמיסו אותנו על משאית ויצאנו לדרך. כך החלה ‘יציאת מצרים’ שלי.
“נסענו כל הלילה והיה קר, ולא הפסקתי לבכות. בבוקר הגענו תשושים ורעבים למחנה. מראה ראשון שראיתי, ושלעולם לא אשכח, היה מעגלי רוקדים בלב שדה של פרחי בר. מוקסם הנחתי את המזוודה והתקרבתי אל אחד המעגלים. ילדה עם שתי צמות הזמינה אותי לרקוד וחיבקה אותי לעיני כולם. זו הייתה הפעם הראשונה בחיי שרקדתי, ועם דמעות בעיניים,” מחה דמעה. “מאז אני רוקד עם הפסקות. וביום שלא אוכל לרקוד, אמות או אשתגע.”
“איתי שלי מתגייס בסוף השנה, ואני לא ישנה בלילות,” לא הסתירה לי את דמעותיה.
“כשהשליח ביקש אותי מהוריי, זה היה לדידם כמו צו גיוס.”
“לילד בן עשר?!” ומתקשה להאמין: “כשליאת שלי הייתה צריכה לישון לילה מחוץ לבית, בטיול השנתי, לא ישנתי כל הלילה. לא יודעת מה עם אמא שלך, אני הייתי משתגעת.”
“זה פחות או יותר מה שקרה לה. אל תשכחי שלא ידענו אם ומתי ניפגש.”
“ואחרי כמה זמן נפגשתם?”
“שבע שנים.”
“לא מאמינה! זה כמו לאבד בן!”
דבריה הלמו כאגרוף בפניו. נבהל לגלות שבלילה ההוא על רחבת בית הכנסת איבד את הוריו והוריו אותו. וכל השנים הסתירו זה מזה את הסוד הנורא.
“אולי כדאי שנעביר נושא,” התעשת. “וכמה זמן את רוקדת?”
“חצי שנה ועם שלושה בני זוג שהתייאשו. אולי אני מפחידה גברים.”
“או שהם רוצים לבוא אל המוכן. השפע בלתי נסבל, גם הפיתוי.”
“מי שישקיע בי לא יצטער!” חששה שהייתה נועזת מדי, ורק ביקשה לרמוז לו שהיא רוצה מאוד לרקוד איתו. רקדו שוב את “אהבה אסורה”. המילים, הלחן והחיבוקים שיותר ויותר מפורשים רקחו ראשית לאהבתם.
“כל כך הרבה מחולות אהבה, שאי-אפשר שלא להתאהב,” אמרה.
“גם מחולות פרידה,” צינן התלהבותה.
זהובת השיער שעמה ביקש לרקוד הצטרפה. “תכיר, מיה, בת הזוג הראשונה שלי.” לחצו ידיים ובחנו ממושכות זה את זה. “איפה רפי?” קטעה לי בחשש את המבט הגלוי מדי שנרקם ביניהם.
“מכה! גם מרוקאי, גם נשוי וגם צריכה לשמור עליו,” קרצה לה מיה והסתלקה.
“אגב, אתה בכלל לא נראה מרוקאי,” שבה לשיחתם.
“תוקעת סכין!”
“תירגע, היה לי חבר מרוקאי.”
“עוד סכין!” עטף אותה בחיוכו המשכר.
“היה כיף. והערב נהניתי יותר מאשר בשבוע שעבר.”
“מזכירה לי את סבא שלי. כל ערב שבת אחרי הארוחה היה אומר לאמא: ‘הארוחה של השבת הייתה טעימה מזו של השבת שעברה.'” ומשלא ירדה לסוף כוונתו הוסיף: “בשבוע הבא ארקיד אותך טוב יותר.”
משתיקתה הבין שהיא צריכה ללכת, וגם רמזה לו שלא יראו אותם יוצאים יחד. יצא אחר דקות אחדות והמתין בחשיכה ולא ידע אל מה. עד שטוביה הודיע: “ואלס עגור הזהב” ריקוד אחרון.
צינה ביתרה את גופו ודמעות חנקו את גרונו. לפני שנה, במרתון הסתיו בקיסריה, רקד אותו לראשונה עם בקי, ובסופו ידעו, “ואלס עגור הזהב” הוא מחול אהבתם. ולפני חודש, ושוב במרתון הסתיו בקיסריה, רקדו אותו ולא ידעו שיהיה מחול הפרידה שלהם.
הוא קיווה לפגוש כאן הערב את בקי, ולרקוד יחד את אהבתם ואת פרידתם לצלילי המנגינה האלוהית הזו.
שיגר מבטו אל רחבת היקום, מישהו שם שלח אליו את לי, הדומה להפליא לבקי, עד שלפעמים לא ידע עם מי רקד. בקי ולי, כשני ירחים, שאולי במועד כלשהו ייפגשו על אחת הרחבות. עד אז ימשיך לרקוד עם לי, שתזכיר לו עד כאב את אהבתו לבקי. ובקי המזכירה לו הכול.
אין עדיין תגובות