החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.

הר אדוני

מאת:
מאיטלקית: מרים שוסטרמן-פדובאנו | הוצאה: , | 2003 | 144 עמ'
הספר זמין לקריאה במכשירים:

38.00

רכשו ספר זה:

"הר אדוני" אינו בירושלים, אלא דווקא בנפולי: רובע של סמטאות צפופות ("מוֹנטֶדידיו"), שאם אתה רוצה לירוק בו על הרצפה, לא תמצא מקום פנוי בין הרגליים. אבל נקי-כפיים ובר-לבב יוכל(?) לעלות בהר-אדוני האמיתי.

בסביבות 1960, על גג הכביסה הכי גבוה במונטדידיו, מתאמן נער במשך קיץ שלם בתנועות ההעפה של "בּוּמֶראן" שקיבל במתנה, וגם כותב את מאורעות חייו באיטלקית שותקת (בניגוד לנפוליטנית, שתפריע לו ברעש שלה). זה-עתה התחיל להיות שוליה אצל נגר. בנגרייה הזאת יש פינת עבודה גם לסנדלר יהודי אדום שיער, פליט שואה "מסורב-מוות", שב-1945 היה בדרכו לירושליים, אבל נתקע בנפולי, שבה הדביקו לו את הכינוי "דון רפניֶלו" (דון צנונית). יש לו גיבנת; עינִיֵי נפולי, שהוא מפליא לתקן את נעליהם בחינם, מברכים אותו שיֵצא לו זהב מהגיבנת, אבל בתוך הקופסה של הגיבנת חורקות לו כנפיים, מנסות להתנועע. כשתתבקע הגיבנת (יש כבר פצע, נקודה סגולה בפסגה), יעוף לירושלים ויעבוד יחד עם רבי יוחנן הסנדלר. זה עתיד לקרות בלילה של ה-31 בדצמבר, כשהנפוליטנים משליכים כמנהגם את כל החפצים הישנים מבעד לחלונות ויורים זיקוקי-דינור והכל עף באוויר. ואז גם יעוף סוף-סוף "הבומראן".

בקיץ הזה גם מדברת אל הנער, לראשונה, מָרייה, נערה מהקומה העליונה. גם היא בת 13, אבל כבר מכירה את "הגועל של החיים". עליה להרוויח את שכר-הדירה של הוריה בהיענות לתביעותיו של בעל-הבית, לעשות לו את "התענוג של הגברים". מעכשיו – תסרב לו.

השניים מחליטים שהם "מאורסים", עושים אהבה (מין כזה, מלא תום ורגש, בין ילדים בני שלוש-עשרה, לא מצאתי בשום יצירת ספרות). הכל חדש בשביל הנער, הכל מתגלגל מהר מדי. רק בִּשְׁנַיים הוא לומד "שהוא ישנו", הנכונות של מָרייה היא "לטיפה בעצמות", אבל יש לו המון שאלות. "אמא, אני חושב כשאני יורד במדרגות, תחזרי מהר, כי אני צריך לשאול אותך כמה ידיעות על נשים". אלא שאמו, הנמצאת בבית-חולים, לא תחזור. מרייה תעבור לחיות אתו ועם אביו, שחייו דועכים באבלו…

מי שיעצור לספר לעצמו מה בעצם קורה בספר, אולי יופתע שמצבור הדרמות היה בו די בשביל רומאן של דוסטוייבסקי: ילדה "זונה", מותה של אם, ניצול מיני של נערים על-ידי סוטים מזדקנים, רצח, התאבדות של אדם שהכיב הסרטני חשוך-המרפא שלו כבר גורם לו כאבי-תופת שאינו יכול לשאת. ולכך יש להוסיף את נוראות מלחמת-העולם לפני 15 שנים, המסופרים ברקע. אבל דה לוקה הנפוליטיני, בסיפורו המבליע והמאופק ובבחירת הפרטים שלו – יותר משהוא מזכיר את דוסטוייבסקי, מזכיר את מיטב כישרונו של יוסל בירשטיין: קטעים-קטעים עם פואנטה נהדרת בכל אחד; עם הומור "יהודי"; ועם דימויים ומטאפורות מעוררים-קנאה, שאין בהם שום התייפייפות ושום מאמץ, והם שופעים טבעיות.

ה"בומראן", הממשי כל-כך, הוא גם מטאפורה למה שקורה בהתבגרות; אבל לא פחות ממנו מאיר את ההתבגרות של הנער "המעוף" הדו-משמעי של רפניֶלו. הנער התמים לא לגמרי נאיבי. הוא יודע שלא הכל טוב בגדילה של הגוף. יחד עם הגוף גדֵל גם הרוע, גדל כוח מר שמסוגל לתקוף, ומתוודעים לעצבות ולייאוש. כדי לחיות אין מנוס ממהלומות. גם כדי לעוף.

לנער בר-הלבב הזה יש יכולת (אצלו זה אולי בגלל הערבוב בין ילדות לבגרות) שיש גם לרוב דמויות הספר המבוגרות – לעצום את העין שרואה ברור כל מה שקרוב, ולפקוח את העין "החלשה", שרואה טוב יותר את השמיים. אין כאן אשליה תמימה, אלא בחירה.

האנושיות הנדירה, העמוקה, שקורנת מכל דף בספר, נובעת מכך שיש בו שורת אנשים שיודעים להפוך היעדרות לאי-אילו רגעים של נוכחות; אנשים שיודעים למצוא את האור בדמעות ואת הנקודה החמקמקה שבה "גם אנחנו, על האדמה, מתנודדים עלה-ורד בשמיים, כמו מצוֹפים". מ.פ.

מקט: 4-31-3843
לאתר ההוצאה הקליקו כאן
מאמר על הספר בעיתונות
ביקורת על הספר
סקירה
"הר אדוני" אינו בירושלים, אלא דווקא בנפולי: רובע של סמטאות צפופות ("מוֹנטֶדידיו"), שאם אתה רוצה לירוק בו על הרצפה, לא […]

“היממה היא טעימה אחת”, נשמע קולו של מַאסְטְרוֹ אֶריקוֹ בפתח בית־המלאכה. אני כבר עמדתי שם רבע שעה לפני הדלת כדי להתחיל טוב את יום העבודה הראשון שלי. הוא מגיע בשבע, מעלה את תריס־הברזל ואומר את משפט העידוד שלו: היממה היא טעימה אחת, הזמן קצר, אז נתחיל לעבוד. לפקודתך, אני עונה לו, וככה זה הלך. היום אני כותב את הידיעה הראשונה, כדי לשמור את חשבון הימים החדשים. יותר אני כבר לא בבית־ספר. הגעתי לגיל שלוש־עשרה, ואבא שלח אותי לעבוד. זה צודק, הגיעה השעה. חינוך־חובה זה עד ג’ יסודית, והוא נתן לי ללמוד עד ה’ כי הייתי קצת חולני, וחוץ מזה, ככה יש לי תעודת לימודים טובה יותר. בסביבה הזאת ילדים הולכים לעבוד גם בלי בית־ספר, את זה אבא לא רצה. הוא סוור בנמל, לא למד, רק עכשיו הוא לומד לקרוא ולכתוב, בשיעורי ערב של איגוד הסוורים. הוא מדבר בדיאלקט ומפחד מהאיטלקית וגם מהידע של אלה שלמדו. אומר שעם האיטלקית הבנאדם חמוש יותר טוב. אני יודע איטלקית כי אני קורא ספרים בספרייה, אבל אני לא מדבר בה. אני כותב באיטלקית כי היא שותקת ואני יכול לכתוב בה את אירועי היום אחרי שנחו מהרעש של הנפוליטנית.

סוף־סוף אני עובד, גם אם רק בקצת כסף, אבל בשבת אני מביא הביתה משכורת. זאת התחלת הקיץ, בבוקר בשש קריר, שנינו אוכלים יחד ארוחת־בוקר ואחר־כך גם אני לובש את הז’קט של העבודה, יוצא יחד אתו מהבית, מלווה אותו קצת ואחר־כך חוזר, בית־המלאכה של מַאסְט אֶריקוֹ נמצא בסמטה שמתחת לבניין שלנו. ביום־ההולדת שלי נתן לי אבא במתנה חתיכת עץ מכוּפף, קוראים לזה בּוּמֶרָאן. אני מחזיק אותו ביד, בלי לשאול, עובר בי דגדוג, זעזוע קטן של זרם. אבא מסביר שמעיפים אותו רחוק והוא חוזר בחזרה. אמא מתנגדת: “אבל איפה הוא ישתמש בו?” היא צודקת, מעל רובע הסמטאות הזה, שקוראים לו מוֹנטֶדִידִיוֹ, אם אתה רוצה לירוק על הרצפה, לא תמצא מקום פנוי בין הרגליים. אין כאן מקום לתלות כביסה. בסדר, אני אומר, אני לא יכול להעיף אותו אבל אני יכול להתאמן בַּתנועות של הזריקה. הוא כבד, כמו ברזל. אמא נותנת לי במתנה זוג מכנסיים ארוכים, היא קנתה אותם בשוק של רֶזינָה, איכות טובה, אמריקאית. קשים, כהים, אני לובש אותם ומסדר כדי להתאים אותם לברך. “עכשיו אתה גֶבֶּר, מביא משכורת הביתה”, כן, בשבת אני מביא משכורת, אבל מכאן ועד להיות גבר, גֶבֶּר, עוד חסר הרבה. בינתיים הקול הלך לו ואני מדבר צרוד.

אבא קיבל את הבּוּמֶרָאן ממַלח, חבר שלו. זה לא מין משחק, איזה צעצוע, אלא כלי של עַם עתיק. הוא מסביר לי, ובינתיים אני מתוודע אל פני השטח שלו, משפשף עליו את היד, מלטף אותו עם כיוון העץ. ממַאסְט אֶריקוֹ אני לומד על הכיוונים של העץ, יש להם פלומה ופלומה נֶגדית. אני ממרק את הבּוּמֶרָאן לפי הכיוון שלו, והוא קצת רוטט ביד שלי. הוא לא צעצוע, אבל גם לא כלי־עבודה, זה משהו באמצע, כלי־נשק. אני רוצה ללמוד אותו, אני רוצה להתאמן להעיף אותו, הלילה, כשאמא ואבא יתפסו שינה. ראיתי שבאיטלקית קיימות שתי מלים דומות לשינה ולחלום, ‘סוֹנּוֹ’ ו’סוֹנְיוֹ’, היכן שבנפוליטנית יש רק מלה אחת: סוּאוֹנּוֹ. בשבילנו זה אותו דבר.

אין עדיין תגובות

היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “הר אדוני”