סופר מנסה לענות על ראיון שנשלח אליו מאתר אינטרנט. בדרך כלל התשובות שלו בראיונות כאלה מחושבות. זהירוֹת. אבל הפעם הלב […]
האם תמיד ידעת שתהיה סופר?
לא. אבל בנקודה כלשהי סביב גיל ההתבגרות הסתבר לי שפנטזיות האוננות שלי הרבה יותר מפורטות משל חברי הקרובים. אצלם זה היה תכליתי כמו פוטו רצח. אצלי היו מכשולים, קונפליקטים, דמויות עגולות. הייתי חייב להאמין לפנטזיות שלי כדי להתגרות מהן. אז בניתי אותן לפרטי פרטים. אני זוכר איזה לילה, ישנו בשקי שינה במרתף של הבית של חגי כרמלי ברמות, ארבעה חברים טובים, וכל אחד סיפר את הפנטזיה שלו. אני דיברתי אחרון, ועד שסיימתי לדבר כולם נרדמו, חוץ מארי, שלפני שסגר על עצמו סופית את הריצ'רץ' של שק השינה אמר בקול מנומנם: אחי, נראה לי שתהיה סופר. אבל אתה חייב ללמוד לקצר.
מה המניע שלך לכתיבה?
המורה מאירה אמרה לכתוב יומן בחופשת פסח. לקחתי מחברת לראס בורקה ומדי פעם הייתי עולה איתה לגבעות וכותב על העולם שמתחת למים ועל העולם שמעל המים.
אחר כך ההורים שלי החליטו לעבור מירושלים לחיפה. כתבתי כמה שירי מחאה נגד המעבר, אבל כמו שקורה הרבה פעמים עם שירי מחאה, זה לא עזר.
אחר כך ב־י'ב היתה הצגת סיום וטלי לֶשם ניגנה בחליל צד. רציתי להיות בסביבה שלה כמה שיותר בתקווה שהיא תבחין בי אבל לא היה לי שום כישרון — לא נגינה, לא שירה, לא ריקוד. אז התנדבתי לכתוב את המילים לשירים בהצגה.
בצבא כתבתי לטלי מכתבים. חשבתי שאם היא תקבל ממני מכתב כל יום היא לא תעזוב אותי לטובת מישהו שיוצא הביתה יותר.
מדרום אמריקה, אחרי הצבא, כתבתי מכתבים לדקלה. לפעמים כתבתי לה על דברים שקרו בטיול ולפעמים המצאתי דברים שלא קרו. שמתי לב שאני נהנה יותר לכתוב את מה שלא קרה.
דקלה ואני נפרדנו ממש לפני שהצטרפתי לסדנת הכתיבה הראשונה שלי, אחרי התואר הראשון, וכל המילים שיצאו ממני שם, ואולי מאז בכלל, היו ניסיון למלא את החלל העצום שנפער עם לכתה.
אחרי שנה דקלה ואני חזרנו.
אחר כך עשיתי כמה בחירות בחיים: חתונה. ילדים. משכנתה.
החיים נכנסו למסלול צר מדי, והכתיבה היתה כל מה שמחוץ למסלול הצר מדי הזה.
את החיים שלא יכולתי לחיות — כתבתי. זה עבד לכמה שנים, אילחש קצת את הכמיהה, אבל אז ארי חלה. ושירה עזבה לפנימייה. ודקלה הפסיקה לשמוח בי.
והתחילה מין תקופה כזאת.
נדמה לי שקוראים לזה משבר. חשבתי שזה ייגמר תוך כמה חודשים, וטעיתי.
אנשים מבחוץ לא רואים אבל אני יודע שאני צולל. ויודע שעכשיו אני כותב כדי להינצל.
איך בעצם נראה יום העבודה שלך?
בשנה האחרונה אני מנהל מלחמה מתמשכת, מלחמת חפירות ממש, נגד הדיסתימיה: הפרעת מצב רוח אקוטית שמאופיינת בתחושת דכדוך קבועה, לאורך זמן, על אש נמוכה. ובמילים יותר פשוטות: פעם הייתי קם שמח. היום אני קם עצוב. אני לא בטוח שאני יודע למה, ואין לי מושג איך לצאת מזה. אני גם לא בטוח כמה זמן דקלה תוכל לשאת את זה. לאחרונה אני מרגיש שהיא שומרת ממני מרחק. אולי מפחדת להידבק.
בכל אופן — הבוקר שלי מתחיל תמיד בפעילות גופנית מאומצת, ריצה או רכיבה באופניים, שנועדה לשחרר למחזור הדם שלי חומרים משפרי מצב רוח. אחר כך אני מתקשר לארי ואנחנו מדברים על הפועל ירושלים כדורסל, על האחיות במחלקה, על הסיכויים לאיחוד של שב'ק ס' — הכול חוץ מהמחלה שלו. השיחה נועדה אמנם לרומם את רוחו אבל היא מרוממת גם את רוחי ומפיגה קלות את תחושת הבדידות החריפה שלי. אחר כך אני מנמנם קצת, מתעורר, שותה שתי כוסות קפה ברציפות, אוכל חפיסה שלמה של שוקולד פרה ופותח את המחשב כמו אחד שמתכוון לכתוב ברצינות את הרומן הבא שלו. ויושב קצת מול המסמך הריק. ואחרי כמה דקות נודד לראיון הזה, שנשלח אלי מעורך של אתר אינטרנט שריכז בשבילי שאלות של גולשים. ועונה עליו קצת. שאלה, שתיים. שלוש גג. והנה כבר אחת וחצי, והבת האמצעית שלי חוזרת מבית הספר, והרעש שהיא מקימה בסלון מוציא אותי מריכוז עד כדי כך שאין טעם להמשיך. אז אני סוגר את המחשב והולך להכין לה ארוחת צהריים. אנחנו יושבים ואוכלים צהריים יחד. בשנה האחרונה היא אנטיפתית במיוחד, ואני עם הדיסתימיה שלי קצת מתקשה לשאת את זה. ובכל זאת אני מנסה להגיע אליה מבעד לסבך הקוצים שגדל סביבה פתאום. זה כל כך מעייף, שאחרי הארוחה אני חייב לישון צהריים. אני מכוון שעון מעורר כדי שלא אאחר לאסוף את הילד הקטן, התמים, מהצהרון. כשאני נכנס הוא צוחק מרוב אושר ורץ אלי, ולרגע אחד, קצר כמו שיר, נראה שהכול יהיה בסדר.
עד כמה הספרים שלך אוטוביוגרפיים?
פעם ידעתי לענות על השאלה הזאת. כלומר, ידעתי שאני משקר במצח נחושה כשאני עונה על השאלה הזאת, כדי להגן על האנשים הקרובים לי ועל עצמי. אבל ידעתי גם את האמת. והאמת היא שיש בספרים הבדיוניים שלי, ותמיד היו, פיסות של אוטוביוגרפיה, ושבדרך כלל אני מעניק אותן לדמויות הנשיות. כדי להטעות את האויב.
עם השנים דברים התחילו להסתבך. כי מה עושים, למשל, עם ספר שניבא לך את חייך? המצאתָ עלילה קיצונית. מופרכת. ושנה אחרי שהספר ראה אור היא התרחשה במציאות. זה נחשב אוטוביוגרפי?
ומה עם כל סיפורי ה'מאחורי הקלעים' שאני מספר במפגשים עם קוראים? אלה שאמורים לחשוף את החוויה האישית שהובילה לכתיבה? הסיפורים האלה השתכללו מול קהל עד כדי כך שאני כבר לא בטוח אם הם באמת קרו או לא.
שלא לדבר על הזליגה של הכזבנות לתוך החיים האישיים, הלא ספרותיים.
אני מבקר, למשל, את ארי בתל השומר.
כשנסענו יחד לטיול הגדול סבתא שלי שאלה אותי: עם מי אתה נוסע? וכשאמרתי לה, עם ארי, היא נאנחה ואמרה, טוב מאוד, הוא ישמור עליך.
עכשיו זרועותיו החזקות, המגוידות, הידלדלו מאוד. ולחייו התפוחות שקעו לתוך עצמן.
הוא מבקש שאביא לו כוס מים קרים מהמתקן, וכשאני חוזר מהמטבחון אנחנו מתחילים לדבר.
פעם הייתי מספר לו מה עובר עלי. היום אני מספר לו אנקדוטות עשויות היטב. ואני רואה בעיני־הכימותרפיה שלו שהוא יודע שאני מספר לו אנקדוטות עשויות היטב ושהוא רוצה, צריך, שאספר לו משהו אחד לא משויף. משהו שאין לו התחלה, אמצע ופואנטה.
אבל אני כבר לא יכול אלא. כל מה שקורה לי בחיים האמיתיים מעובד, מרגע שהוא קורה, לסיפור טוב שאוכל לספר מתישהו. במפגש עם קוראים. בראיון. בשיחה בבית חולים עם ארי, שעוצם עיניים באמצע הדברים שלי, מחזיק בידי ואומר: בוא נשתוק קצת.
על מה אתה עובד עכשיו?
האמת שאני עדיין מתאושש מהספר הקודם. ליתר דיוק, מהריקנות התהומית שאחרי הוצאת ספר. בימים אלה אני בעיקר משקיע מאמצים בלא להתאהב. השנה הזאת שאחרי הוצאת ספר מועדת לפורענות. אתה מסתובב עם רעב פנימי כל כך חזק שאנשים יכולים לראות אותו מבחוץ. והכי קל להשביע את הרעב הזה על ידי התאהבות נואשת. חסרת תוחלת. נגיד, בבמאית דוקומנטרית סלובקית עם חתך בלחי השמאלית שנראה כמו גומת חן, שאתה פוגש בפסטיבל הקולנוע בחיפה. התאהבות שלוקח לך אחר כך שנה להתאושש ממנה. אז עדיף להישאר בבית. להסתגר. לאטום את חדרי הלב. לא לאפשר שום סדק שדרכו יכולה להיכנס אישה שהיא לא אשתך. על זה אני עובד עכשיו.
איך אתה, כגבר, מצליח לכתוב דמויות של נשים?
אף אחד לא שם לב, אבל בעצם כל דמויות הנשים בספרים שלי הן וריאציות על אותן שלוש:
אשתי.
האישה הדמיונית שהיא תמונת התשליל של אשתי, ושנאלצתי לוותר על האפשרות לחיות איתה ברגע שהחלטתי להתחתן.
האישה שהיא אני.
מביך להודות, אבל לאישה השלישית אני הכי נמשך.
איך אתה מתמודד עם החשיפה שכרוכה בלפרסם ספר?
עשיתי על עצמי גוגל. שוב. איזו טעות. כל הלילה קראתי דברים שאנשים כתבו עלי. פעם, באיזה טיול שנתי, העמדתי פני ישן ושמעתי שניים מדברים. עלי. הפעם הם היו הרבה יותר משניים. אולי אלף. אולי אלפיים. באתר אחד אפילו צילמו את כתמי השמש שיש לי בלחיים והדגימו איך אפשר להוריד אותם בפוטושופ. בארבע בבוקר הלכתי סוף־סוף לישון. טוקבקים מרושעים המשיכו לעלות לי בגרון. נצמדתי מאחור לדקלה. פעם כשהייתי נצמד אליה ככה היא היתה לוקחת לי את היד ומניחה על לבה. בזמן האחרון לא. בזמן האחרון התערער ביטחוני בכך שהיא אוהבת אותי. ובכל זאת התאמתי את קצב הנשימות שלי לשלה, ולחשתי לעצמי: יש לי בית. יש לי בית. יש לי בית. כל הלילה לא עצמתי עין, ומכל האנשים נזכרתי פתאום בשכנה שהיתה לנו לפני שנים. אישה מבוגרת, אפשר לומר זקנה, שלקחה אותי פעם טרמפ לים ובדרך סיפרה לי שהיא חלק מקבוצת נודיסטים. ואני, בן חמש־עשרה בסך הכול, התלהבתי ושאלתי אם אפשר להצטרף. להיחשף.
השחר כבר נחשף מבעד לתריסים. אשתי עדיין נשמה נשימות של שינה.
הכול צפוי, חשבתי. אבל הרשות נתונה.
אין עדיין תגובות