הרי את מחודשת לי

קובי הגיע אל משרדה של חן בטעות משום שהוריו הכירו זה את זו בטעות. ואין טעם שתחזרו ותקראו את המשפט הזה שוב, ולא שוב נוסף, כי הוא לא יהיה מובן יותר גם בקריאה השנייה וגם לא בשלישית.

השעה היתה שבע בערב כשהטלפון של חן, פסיכולוגית קלינית, צילצל. התיק כבר היה מונח על כתפה והיא עמדה לצאת מהקליניקה.

מאחוריה היו תשע שעות עבודה של שיחות עם מטופלים טעוני טענות — כלפי אחרים אך בעיקר כלפי עצמם — וטעוני ציפיות שחייהם יתהפכו כציפית של כרית, מן הפְּנים החוצה. שחן תגרום לאלת המזל לזרוק להם איזו עצם עסיסית, אשר תחולל שינוי בדייסת החיים שלהם, שלא הם רקחו לעצמם, כמובן, אלא החיים הם שבחשו בה מאחורי גבם. והם מקווים גם שהפסיכולוגית תסייע להם למַצק בידיהם שלהם, מעתה ועד עולם, את גורלם.

זבוב, זבוב על הקיר בקליניקה — מה היה רואה? היה רואה פסיכולוגית שבדרך כלל מדברת מעט ומקשיבה הרבה. באים אליה כדי לפרוק, והנבונים שבמטופלים מבינים שאת החלל שנפער עם הפריקה כדאי למלא בְּמה שהיא יכולה להעניק. אבל לשם כך הם צריכים גם להקשיב ולא רק להשיב, משימה קשה לרוב הבריות.

את הפגישה הראשונה, כדי למוסס את הקרח, היא פותחת במילים, ‘אני תמיד טוענת שהקשבה היא אחת התכונות החשובות בחיים,’ ואז מוסיפה בשמץ של חיוך, ‘אבל לא מקשיבים לי.’ ולאחר שהמטופל צוחק בנימוס, היא מספרת על מורה זן שנתן עצה לאדם שנישואיו נקלעו למשבר:

תקשיב לכל מילה שאשתך אומרת.

חזר האיש אל המורה אחרי חודש ואמר לו שעשה כעצתו והיחסים אומנם השתפרו, אבל לא מספיק. מה עוד עליו לעשות? ענה לו חכם הזן:

עכשיו תקשיב לכל מילה שאשתך אינה אומרת.

היא הרשתה לעצמה רק הפסקונת אחת באמצע יום העבודה כדי להסתער על ‘כריך בריאות’. כך כינתה את שתי הפרוסות העבות של לחם הדגנים שהוציאה בבוקר מהמקפיא, מרופּדות בשכבה נדיבה של חמאה, שעליה הניחה שתיים ולפעמים שלוש פיסות גבינה צהובה שישה־עשר אחוז שומן, ואותן עטפה במִמרח זיתים.

את כל אלה קישטה בגזיר גזר ובְעלה של חסה, להוכיח כי יש לה עמוד שדרה מפלדה שבזכותו היא חסה בהצלחה על גזרתה. ואכן, היא הלכה והכחישה. במיוחד הכחישה את העובדה שהסנדוויץ’ אינו מסייע כהוא זה להפוך אותה לכחושה.

ולמרות זאת, בגיל ארבעים ושבע עדיין שמרה על מראה ספורטיבי אשר נפרשֹ על פני גובה ממוצע, ולא נפגם בשל נטייה להתרחבות באזור הירכיים, נטייה שירשה מאמה. את עור פניה המתוח ייחסה לגנטיקה טובה וגם לקרם משובח שפינקה בו את לחייה, את מִצחה ואת צווארה לפני שיצאה מהבית.

היא ידעה כמובן שהפינוקים המשובחים הם הבל הבלים, ואף על פי כן יצאה מעורה כשאמרו לה שהיא נראית בת פחות מארבעים.

היא התלבטה אם לענות לצלצול. כבר שעה שאמהּ ממתינה לה לארוחת הערב השבועית המשותפת שלהן, הרגל שהוּפר רק פעמים ספורות בשש השנים האחרונות מאז שחן התגרשה לאחר ארבע שנות נישואים.

היא רצתה ילדים אך לא מבעלה, שכן אחרי תקופת הדיפה ארוכה מדי של רגשותיה האמיתיים הבינה כי טעתה בבחירתו, וכבר ידעה כי תוחלת נישואיהם תהיה קצרה ולא רצתה לטעות שוב. היא לא היתה מוכנה להביא לעולם ילדים שיגדלו להורים גרושים. אני זקוקה לזמן, אמרה לו, אני לא שלמה עם עצמי ועם הזוגיות שלנו. הבעל, גרוש ללא ילדים ומבוגר ממנה בשמונה שנים, לא היה מוכן להמתין.

עד היום היא לא מבינה איך נפלה למלכודת הדבשת: היא תמיד הצליחה לראות את הדבשות שעל גבה, אך את הדבשת שלו לא ראתה.

את טקס הארוחה השבועי הן הנהיגו בזרימה הטבעית של אם־בת, אלמנה וגרושה, הזקוקות זו לזו כפי שנזקקו בילדותה הרחוקה של הבת: אם צעירה חרדתית, וגוּרה יחידה שחיפשה בכל רגע את חיקה של האם.

אבל ליבה לא הניח לה להתעלם מהצלצול. מה זה בעצם? הירהרה ולא לראשונה. מצפּון מקצועי? חוש אחריות מוגזם? ואולי זה המחיר המופקע שהיא משלמת משום שתורת הגֶנים מוכיחה את עצמה שוב, לפעמים באכזריות ולפעמים בנעימוּת, ומה לה להיאבק בַּגֶּן הזה שנחלה מאמה והמתעורר בתוכה חדשות לצלצולים.

עוד היסוס של שנייה או שתיים, ושאלה נוספת פלשה:

אולי זו המטופלת הצעירה החדשה, אותו עלה נידף אשר רפיפות עמידוּתה מול המתחולל סביבה עוררה בחן, מהרגע הראשון שהופיעה במרפאתה, דאגה אימהית וחשש אמיתי לשלומה. כן, אין ספק שהגנטיקה עובדת, לפעמים גם שעות נוספות. לעולם כבר לא תדע אם הדאגנות הזאת תעבור גם לדור הבא. היא דחתה למועד אחר את המשך הדיון שהתנהל בראשה, ונאנחה.

אם לא תענה לטלפון, השאלה מי זה היה תטריד אותה במשך הערב. ועיניה של אמה — אם זו היא המתקשרת — המכווצות תמיד בסקרנות מהולה בביקורתיות, ישגרו מעבר לַקו מבט ירקרק אל התכול העמוק של עיני בתה, ואליו יחבוֹר בדל של חיוך מלגלג. חיוכון שלא נועד אלא לכסות על המגוֹר, שכל אם חשה מאז שהגוּר חדל לגור בקרבה.

איפה את, חן? תשאל אותה. למי את דואגת עכשיו? היא תהגה את שמה חן, ולא חנוּשקה. כך היא נוהגת כשהיא מזהה שבתה, היושבת מולה לארוחת הביחד השבועית, טרודה בעניינים שאינם קשורים לשיחה שביניהן.

גם שעות העבודה של פסיכולוגיות מסורות צריכות להסתיים לפעמים, היא תרצה להעיר לה, עוד הערה בשרשרת שתחילתה כמעט לפני יובל, אך תימנע מלהוכיח. היא התעייפה זה מכבר ממבטי ה’עצור’ הקשוחים שהבת המבקרת והמבוקרת משגרת לעברה, ורק ה’חן’ יישאר עדוּת לתוכחה שנבלמה.

אבל את דיבוק האכפתיות לא תצליח הילדה לשרש מאמה. בסנטר מורם בסיפוק היתה האם בוחנת את חן בעת שריחפה מולה בעולמה המקצועי, וחושבת: הרי ממי היא קיבלה תכונות אלה אם לא מאמהּ?