ל"בת הגדולה", הגיבורה של הרומאן הזה, יש שורשים מצריים מדורי־דורות. מצד האב – עוד מימי גירוש ספרד, אז הגיעו מקסטיליה, […]
פרק ראשון
חתונה בכרכור
הוא אמר שיבוא בטרקטור דרך השדות, שיחזרה ויוויאן בעודה מביטה בעצמה בַּמראָה בשירותים של הבנק ומסתרקת. היא לא היתה מרוצה. השיער לא הסתדר יפה. בכל־זאת יום חתונתה היום. אומנם אין לה שמלת כלה, והכל יתרחש בשיא המהירות בבית של הרב של כרכור, אבל חתונה! שוברים כוס, נודרים נדרים. מעכשיו היא לא תהיה שונה מהאחרות, משאר נפלטות הגרעין המצרי, שחלקן כבר בהיריון, ואחדות כבר יש להן ילד שֶׁרָץ – וכבר לא אחריהן! גם מאחיותיה לא תהיה שונה! שתיהן כבר התחתנו בבית־הכנסת המפואר "שערי שמיים" בקהיר. איזו עוגמת־נפש היתה לה שלא יכלה להגיע לחתונות שלהן. הרי כבר היתה אז בארץ, בקיבוץ.
ויוויאן היתה בת עשרים־ושש, ופיגרה אחרי כולן, וזה היה שוד־ושבר.
צ'רלי היה הצעיר בחמישה אחים שנולדו זה אחר זה עוד במצריים, במחצית הראשונה של המאה שעברה, לפְלוֹר ולדויד קַאשְׂתִּיל, אחרי שלוש בנות שנפטרו זו אחר זו כי לא היו אז תרופות מספיק טובות בשבילן. אחת הלכה מטיפוס בת שבע, שנייה מאבעבועות שחורות בת עשר, ושלישית נפטרה בגיל אחת־עשרה, מהתפוצצות של אפנדיציט. אִמם פְלוֹר מתה מצער בגיל חמישים, והיא קבורה בקהיר, לא בעזה כפי שוויוויאן חשבה תחילה.
גם לאמא של ויוויאן קראו פלור, אבל משפחתה של ויוויאן חייתה כבר מאות שנים במצריים, יותר מדי מאות שנים, אולי אפילו אלפִים, כי כנראה, כפי שאמרה לה אמא שלה פלור, הם היו שייכים לחמולה ההיא, לבית־האב האחד והיחיד ההוא שלא מסופר עליו בתולדות עם ישראל – אלה שביציאת מצריים הגדולה סירבו למשה רבנו ונשארו במצריים בתור עבדים. רק כעבור מאות שנים הם השתחררו והיו לציידים פראיים, וכשהגיעו יהודים למצריים אחרי גירוש ספרד, מיהרו אלה להתחבר אליהם, כי הרגישו באיזה אופן סתום, מיסטי, בקִרבה הקדומה.
צ'רלי היה בחור רזה ושתקן מאוד, שקוע בעולמו־שלו. הוא לא נרפא ממותן של שלוש אחיותיו, ובמיוחד מן ההשפעה שהיתה למותן על האם, שהצמידה אליה עד יומה האחרון את צ'רלי בן־הזקונים, הילד השמיני שלה.
ויוויאן הבחינה בנוכחותו של העבר בקרבו של צ'רלי לפי שתקנותו, ותדירוּת המצמוץ בעיניו, והכמות העצומה של הסיגריות שעישן. היא האמינה שדווקא בזכות הפצע הזה יסתפק צ'רלי, כאיש משפחה, במסירות למשפחה אחת, וישאף להכנסה קבועה שהולכת רק למשפחה אחת, וגם שלא יצעק בקולי־קולות כמו שני האחים שלה, שבילדותה נשמעו צעקותיהם בכל רחבי רובע הֶליוֹפּוֹליס בקהיר, עד כדי כך שוויוויאן ושתי אחיותיה, סֶסיל וסולנג', התביישו ללכת ברחוב.
וּויוויאן גם ייחלה שלא ירביץ ולא יבגוד. ונניח שירביץ – את זה היא עוד יכולה לספוג, אם כי אינה יכולה להתחייב שלא תהיה נקמה כואבת – אבל שיבגוד? שיהיו לה שותפות בו, ושיֵדעו עליה שבוגדים בה? את האובדן שמביאה איתה הבושה היא לא תוכל לשאת.
לעולם היא לא תוכל לשכוח את הדרמה שאמא שלה עשתה לאבא שלה, אחרי שיצא המרצע מן השק והתברר שהמשכורת שלו מתחלקת לשתיים, וגם לא בדיוק שווה בשווה. אומנם הס מלהזכיר את מה שעשה אביה אולי עשרים שנה מתחת לאף של כולם, אבל כמעט כולם יודעים. אצל ויוויאן לא יקרה שום דבר אפילו דומה לזה. היא תִּפְקח שבע עיניים, יומם ולילה. טוב, מקסימום בגידה אחת, מקסימום שתיים, אבל סיפור של חמש־עשרה שנה, אפילו עשרים, ועוד עם ילדים? כל הרָדָארים שלה מכוּונים לגלות, לפי סימנים שהיא והאחיות שלה ישבו ודיברו עליהם בריץ'־קפה, ותהו איך ייתכן שאמא שלהן לא שמה לב, וניתחו לעומק, והניחו שהיתה שקועה בטיפוח הבן הבכור.
מלבד אחיותיה שכבר היו נשואות, גם אָחִיו של צ'רלי, ויטָה, כבר היה נשוי לאָדֶל, שלא אהבה את הצהוב של הביצה הקשה, וסיפרה לכולם בגרעין המצרי בקיבוץ, שהיא חצי־אשכנזייה. בחדר־האוכל נתנו לה שתי ביצים, כי ידעו שהיא אוכלת רק את הלבן. את הצהובים היתה מעבירה לבעלה, גיסהּ־לעתיד של ויוויאן. ויוויאן לא הבינה מה הקשר בין העובדה שהיא חצי־אשכנזייה, לבין זה שהיא לא אוהבת את הצהוב של הביצה, אבל אדל היתה מציינת תמיד בחדר־האוכל את שתי העובדות האלה בסמיכות.
בשש היא צריכה להיות בביתו של הרב. הוא אומנם בא מאיראן, אך הטקס לא יהיה פרסי אלא על־עדתי. לוויוויאן לא היה אכפת איזה מנגינות יהיו, העיקר היה לגמור עם זה כבר ולהיות נשואה כמו כולן. גם צ'רלי אמר לה שלא אכפת לו מהמנגינות. הוא מביא אתו כמה לירות שייתן לרב בסתר, אז שהרב יעשה את העבודה שלו וישלח אותם לדרכם בלי לבלבל את המוח. צ'רלי יותר מדי אנטי־דתי לטעמה. והוא גם יותר מדי קומוניסט. הכניס את עצמו כל־כולו לתוך העניין, "השומר הצעיר" "השומר הצעיר".
ויוויאן חישבה שעליה לצאת מתל־אביב לכל המאוחר בשלוש. היא תתאפר בכרכור, במראָה בחדר־האמבטיה של הרב. תיקח איתה בתיק את כל כלי האיפור שלה. אין לה הרבה. מי יצלם אותה? בטח לא היא־עצמה.
היא חזרה למקום שלה בבנק ואמרה לממונה עליה:
"היום אני צריכה לצאת מוקדם, מר קונפורטי". שם בולגרי.
"למה?" שאל מר קונפורטי.
"יש לי חתונה".
"לכל אחד יש לפעמים חתונה, אז כל אחד יתחיל לצאת כל פעם מוקדם? נגמר היום ודי?" אמר קונפורטי.
"לא לא. אני בעצמי מתחתנת". כל חייה היתה ביישנית, אך בתוכה דלקה אש־התמיד.
"את?" נדהם קונפורטי. "היום?"
"כן. בכרכור. בשביל להיות שם בזמן אני צריכה לצאת מוקדם. אני נוסעת באוטובוס אגד".
"איזה חתונה זאת?"
"חתונה אצל הרב. אחת־ושתיים. מחר אני פה".
"ואיפה החתן?"
"בקיבוץ, בְּשֵׁרות".
"ואת בתל־אביב?"
"עד החתונה", הצטחקה, ואז בעטה במחשבותיה, כדי לא לפשפש במקום המטריד. לא היה לה מושג מה יהיה אחרי החתונה. הם לא דיברו על כך. היו לה משאלות־לב, אבל הם לא סיכמו דבר. היא עזבה את קיבוץ עין שמר יחד עם כל הגרעין המצרי, ואילו הוא רצה לגמור ארבע שנות שירות בקיבוץ, השקולות לשירות החובה בצבא. חיי הקיבוץ ממילא קסמו לו. במיוחד הפַלחה והמטבח.
מוזר, חשבה ויוויאן, בן־אדם שרק לפני שנתיים־שלוש קפץ גאה ועצמאי, עם תרבוש על הראש, ברחובות קהיר בהפגנות של השמאל המצרי, וקרא קריאות גנאי נגד המלך פארוק, שוויוויאן בכלל לא מצאה בו דופי אלא רק זוהר – גם אם אנשיו סילקו תוך יום אחד את משפחתה מרובע המכובדים לרובע עממי יותר – בן־אדם כזה, כאילו אין לו בכלל עמוד־שִׁדרה, נעשה ציוני ומתאהב פתאום בחיי קיבוץ, נטולי כל היגיון לדעתה של ויוויאן, שכל החיים חיכתה לרגע שיהיה לה משהו משלה שלא תצטרך להתחלק בו עם אחיות ועם "חברים".
חברי הגרעין באו מרבעים שונים בקהיר, והשומר הצעיר איחד את כולם והוציא אותם ממצריים לקיבוץ, ומן הקיבוץ גירש אותם באוטובוס לחדרה, כפי שעוד נספר. לכאורה היה אמור להיות ברור שאחרי החתונה יצטרף צ'רלי לאחיו ויטה, ולשאר החבורה שכבר התמקמה בעיר הגדולה תל־אביב, או בעיר החדשה חולון, ששכונותיה הלכו ונבנו.
"תצאי עכשיו", אמר לה באחת בצהריים הממונה הבולגרי, שהתגייס כל־כולו לטובתה. "שיהיה לך זמן להתכונן לחתונה שלך. ללבוש שמלת כלה".
"אין לי שמלת כלה…" צחקה ויוויאן, "אלה הבגדים…"
היא התמתחה והראתה לו בתוך השׂקית שלה את חליפת שני החלקים האפורה־לבנה, השִׁיקית מאוד, עם הנעליים על העקב שיא־המודה. מאוד קוֹקֶטי.
"מזל טוב שיהיה", אמר קונפורטי לאט, ופתאום, כמבקש להעירהּ, כמבקש להעיר את כל העולם כולו, קרא: "אני לא מבין למה לא לקחת יום חופש?"
"לא צריך", אמרה ויוויאן והרכינה את ראשה בביישנות.
"תצאי באחת־ורבע. מתי יש לך אגד לכרכור? מאיפה הוא יוצא?"
"כל שעתיים, בשעה שמתחלקת לשתיים, מתחנה־מרכזית".
"תתפסי את זה של שתיים", אמר הממונה אחרי שהסתכל בדאגה בשעונו, "באיזו שעה בדיוק החתונה?"
"בשש, אצל הרב…"
פניו נפלו.
"אז מה תעשי כל השעות האלה?"
"אל תדאג".
היא יצאה באחת־ושלושים כדי להספיק לעבור אצל הספר, שעשה לה בשני תשלומים, אחד החודש ואחד בחודש הבא, תסרוקת יפה מאוד שתחזיק עד כרכור. היא שמחה, כי היה לה שיער ללא פתרון. לצ'רלי לא היה שיער כזה, ולאור הגנטיקה שלו ושל ארבעת אחיו, שאת רובם פגשה, היא קיוותה מאוד שהילדים שייוולדו להם ייקחו את השיער ממנו, ובמיוחד רצוי שכך יקרה אם ייוולדו להם בנות, כי אז, כשיהיו גדולות, הן לא יצטרכו לבזבז כספים על מספרות. בכלל קיוותה ויוויאן שהילדים ייקחו ממנו הרבה, וזאת למרות העובדה שבקושי הכירה אותו. עד כדי כך דירדר לה אחיה הבכור את הביטחון העצמי.
מבחינת היופי, אם יהיו להם בנות, רצוי כמובן שייקחו גם מאחותה האמצעית, ואם בנים – מאחיה הבכור והגבוה, בעל הפרצוף היפה, שבצעירותם רצה שיביאו לו הכל למיטה על מגש, ומאחר שהיא סירבה לשרת אותו, הוא היה מחטיף לה מכות בלילות באמתלה שהוא חולם את זה. כל לילה שני היה הולך מתוך שינה מהחדר שלו ושל אָחיו אל החדר של הבנות, מסתער עליה ונותן לה מכות רצח. כל הבית היה מתעורר מצעקותיה. ומאחר שהכל התרחש תוך כדי שינה עמוקה עד מאוד, היה קשה כפליים לנתק אותו ממנה. פצעים נפשיים עמוקים פילח בה האח באותם חלומות.
מעל לחליפה לבשה ויוויאן מעיל, כי היה יום קר במיוחד. היא התכוונה לתת את המעיל, מיד אחרי החתונה, לאחותה שהתמקמה עם בעלה בירושלים. לחתונה בכרכור היא אפילו לא חלמה להזמין אותה. זאת היתה אחותה היפה, שבעלה המשופם הוא בן־אדם שקול, אשר מעולם לא הוציא מפיו דְבר טעות, ותמיד היה תומך את טענותיו בהוכחות ממילונים שונים שהיו לו בהישג־יד, או באמצעות מבט חודר ומפחיד.
בביתו של הרב, ברבע לשש, לא פתחו לה את הדלת, כי לא היה איש בבית. ויוויאן התיישבה בזהירות על מעקה האבן שבכניסה, ובעזרת מראָה קטנה, שהוציאה מתיקהּ, תיקנה את האיפור שעשו לה במספרה על חשבון הבית. היא הספיקה לעשן סיגריה. הרב חזר הביתה בחמישה לשש והכניס אותה לסלון. צ'רלי הגיע קצת באיחור, נוהג בטרקטור ששתי בנות, שוויוויאן לא הכירה, תלויות עליו – אחת מכל צד. הוא לבש חולצה לבנה ומכנסי עבודה, והיה מצוחצח והדיף את האפטר־שייב המשובח שתמיד היה לו, זה שהצטייד בו בצרפת, בדרכם ארצה, ומלאי קטן שלו שמר במקום מסתור באחד המחסנים של הקיבוץ. היה לו צרור מפתחות כבד, ובו גם מפתחות לכל המחסנים, ששמר עליו מכל משמר. הפעם לא הביא אִתו את הצרור הענק. ודאי הפקיד אותו בנקיפות־לב בידיים נאמנות.
"מגיע לחתונה בטרקטור דרך השדות…" אמרה ויוויאן לעצמה.
עוד אנשים הגיעו, אלא שבדרך הסלולה הרגילה, ואולי מישהו מבין החמישה שבאו לחתונה ממרכז הארץ היה אפילו בין אלה שסללו את הכביש שעליו נסע עכשיו לחתונתם של ויוויאן וצ'רלי. בסך־הכל הגיעו תריסר גברים ונשים, והגברים, כדי להשלים את עצמם למניין לצורך שבע הברכות, יצאו לצוד מתנדבים מבין העוברים־והשבים ברחוב.
במהלך הטקס התגלגלו הרבה צחוקים. מישהו אמר משהו וכולם צחקו. ויוויאן־עצמה חייכה כל הטקס, אך הקפידה לא לחשוף את שיניה, כדי שלא יראו שהן לא יושרו כיאות בעבר. צ'רלי היה פזור־נפש. הראש שלו נע לכל הכיוונים כמו ראשו של תלמיד שלא מקשיב בשיעור, ואפילו הרב העיר לו שהוא מפריע לטקס החתונה שלו־עצמו ושיירגע. הנשיקה היתה חפוזה. כשהאנשים עמדו להתפזר אמר צ'רלי לוויוויאן:
"את חוזרת לתל־אביב עם ויטה ואָדֶל, ואני חוזר לקיבוץ עם מרים ופולה".
הוא דיבר בצרפתית. "יש לי עוד שבועיים לגמור בקיבוץ. טיפשי שאני אסע כל יום הלוך וחזור, הלוך וחזור. אגיע בעוד שבועיים".
"בטח", הסכימה ויוויאן. "טיפשי מאוד לנסוע כל יום הלוך וחזור, הלוך וחזור".
היא ציפתה שלכל הפחות יחזור איתה לתל־אביב באותו ערב, והם יֵצאו לבלות, והוא יישאר ללון, ויתפוס אוטובוס ראשון או שני לקיבוץ. היא לא תוכל ללוות אותו לשני, כי לא הודיעה כלום בעבודה, אבל לראשון היא תוכל בהחלט.
יעל – :
מאוד התפעלתי מ'הרומאן המצרי'! פרק 8 מדהים.