לראשונה בעברית: ספרות אנתאוגנית. הספר הסגול הגדול: "הארגוט – היסטוריה, רפואה ודת" עוסק בהיסטוריה של אחד מהמזיקים המסתוריים ביותר של […]
מבוא
דגנים: רקע בוטני
הדגנים צומחים כעשבים או כדשא, עם כמה סוגי שורשים. לכולם יש שורשים תת קרקעיים (שורשי נבט), ולחלק מהם יש גם שורשים בפרקים התחתונים. מעל לאדמה צומח נבט בעל פרקים, שלעיתים מתפצלים לקנים. בהרבה זנים יש שיחים עם כמה וכמה גבעולים. המבנה המיוחד של הגבעולים מסייע לדגנים להיות בעלי יציבות רבה. הם נבובים ובנויים ממפרקים-מפרקים, ועל כן כשיש רוח הם יכולים להתכופף ולא להישבר – כך שהם עמידים לרוח. אמנם לא כל רוח, ובמשך הזמן השביחו אותם כדי שהקנה שלהם יהיה הרבה יותר עמיד, אבל עדיין הקנה שלהם ראוי לציון מול קנים אחרים בגלל מבנהו.
חלק מהדגנים רב שנתיים, חלקם חד שנתיים ובעצם הזרעים שלהם, הגרגירים הם הדרך היחידה שלהם להפיץ את עצמם. בהתאם לכך התפתחו מנגנונים שונים של הפצה, ומנגנונים שונים של התפרקות הפרי. הדגנים משתמשים בשני מנגנונים: האבקה עצמית והאבקה זרה, בדרך כלל הם משתמשים ברוח כדי לקדם האבקה זרה. האבקה זרה עדיפה על פני האבקה עצמית כי האבקה עצמית בדרך כלל יוצרת מגוון גנטי צר שהופך את השדה כולו פגיע למחלות.
מיני בר שנפוצים בצורה של ניתוק הגרעינים, מבצעים זאת באמצעות "ירייה" של השיבולית שבנויה בצורת ראש חץ וניתוקה מהמכבד. כך היא נופלת על הקרקע ומתחפרת בו באמצעות תנועת בורג. הדבר הזה מאפשר גם לזרעים להסתתר בתוך סדקי האדמה והופך אותם למוגנים מפני פגעים כמו רמיסה או להבדיל שריפה. בעת שריפה, גם אלה מביניהם שיש להם שורשים עמוקים מוגנים יותר ולכן חלק מהדגנים מוגנים יחסית משריפות, ויצמחו גם לאחר שהיתה שריפה (יזומה או לא) בשדה.
הפרחים מתפתחים בצורה של שיבוליות. יש כמה צורות אופייניות של שיבולים: אשבול או מכבד. המבנה של השיבולים הוא טורים "חפים" של פרחים, כל אחד עטוף במוץ. הפרחים בנויים בצורה של אבקנים, עלי וקשקשים שסוגרים עליהם בצורה של כרית. ככל שהצמח מבשיל כך הקשקשים הללו תופחים ומפשקים את המוץ, עד שבסופו של דבר הפרח נפתח ומאפשר הפריה באמצעות הרוח. לאחר ההאבקה מתפתח הפרי, גרגר יבש עטוף בקליפת הפרי ומאוחה בקליפת הזרע. בעת הדיש עשויים הגרגירים להשתחרר מהמוץ ולהפוך לחשופים, אך לא בכל המקרים, לעיתים הם נותרים עטופים במוץ. המוץ נקרא בשפה העממית סובין, ועושים ממנו סולת או קמח מלא כשהוא מעורבב בגרגירים.
הדגנים סובלים רבות ממזיקים שונים. בין אם מדובר במזיקים מהחי או פטריות. בין השאר מזיקים חרקים כמו חיפושיות, עשים וזבובים ומכרסמים כמו נברן ומריון. פטריות שונות מהוות פתוגנים ומחוללות מחלות שונות שפוגעות באיכות וכמות היבול. כמו כן, שדות לא מטופחים (וגם כאלה שכן) עשויים להתמלא בעשבים סתגלנים וחזקים יותר מהחיטה, ובכך לגזול להם משאבי מחיה. בין הזנים הטפילים ניתן למצוא חרדל שדה ומצליבים שונים, וכן דגנים מסוגים שונים (כגון זונין) שמסוגלים "להעמיד פנים" שהם חיטה. באופן כללי דגנים נחשבים כפגיעים מאוד, ומהסיבה הזאת הגידול שלהם נחשב לא רווחי מבחינת ההשתעבדות לצורך הפקה של תבואה איכותית.
משערים שמקור החיטה בעשבי בר בעלי גרגירים גדולים שמשכו את האדם לאגרם כמזון ובמרוצת הזמן לזרעם בסמוך למקום מושבו. הדגנים העתיקים לא היו בעלי יכולת לשאת את השיבולת או המכבד כי הם היו כבדים מדי, ולכן הגרגירים ניתקו מיד עם הבשלתם. זה גרם לפחות יבול ויותר השקעה באיסוף. לצורך כך בני האדם השביחו והעדיפו דגנים שבהם הגרגירים צמודים לשיבולת, דגנים שהם עתירי יבול וכאלה שהם בעלי קנה חזק ועמיד מפני רוחות או רמיסה.
כיצד בייתו דגנים? ניתן להסביר את זה באמצעות המבנה הכרומוזומלי של החיטה, הדבר דומה גם בדגנים אחרים שבהם המינים המקוריים הם בעלי מס' הכרומוזומים הקטן ביותר, והמוכלאים והמפותחים יותר עם כמות כפולה ומעלה. ספציפית באשר לחיטה, בד"כ מחלקים אותה לשלושה סוגים לפי מס' הכרומוזומים בתאי המין: 7, 14 ו-21. ההבדלים במספר הכרומוזומים בסופו של דבר יוצרים את ההבדלים בעמידות, הפוריות ובתכונות שונות של הדגן. החיטים עם 14 ו-21 כרומוזומים לרוב פותחו מהכלאות של החיטים עם ה-7, כך שניתן בעצם לחלק את התירבות לשלושה שלבים. ה-7 המקורי, פיתוח ה-14 ופיתוח ה-21.
● קבוצת ה-7 נקראת צורה דיפלואידית (בעלת גנום אחד). במקור בן-חיטה שממנו התפתחה חיטה תרבותית חד-גרגירית. היבולים שלה נמוכים והאיכות נמוכה, אך מה שהופך אותה למועדפת היא העמידות היחסית שלה ממחלות ומתנאי קרה ויובש.
● בשלב ה-14, התפתחתה הקבוצה הטטרפלואידית (בעלת שני גנומים). הצורות האלה נמצאו במצרים העתיקה והן היו נפוצות במזה"ת לפני התקופה היוונית-רומית. המאפיין אותם הוא השיבולת הבלתי שבירה והשחרור המהיר של הגרגירים מהמוץ בשעת הדיש, חיטה קשה המבשילה באקלים חם ויבש. החשוב מהסוג הזה הוא חיטת הדורום שהופיעה במאה ה-1.
● שלב ה-21 נקרא הקבוצה ההקספלואידית, הוא השלב האחרון מבחינה אבולוציונית. הוא מאפיין את החיטה הרכה, וממנו פותחה חיטת הלחם הנפוצה כיום. הוא מצטיין באיכות ובכמות היבול.
כפי שניתן לראות, האדם נזקק לפתח חיטים משוכללות יותר משום שהעדיף כמות ונוחות, ציר שיבולת פחות שביר וגרגירים ברי דישה, על פני עמידות בתנאי גידול ומחלות. אנו רואים שהיום במקום ללכת קדימה באבולוציה מנסים ללכת אחורה ולהכליא חיטות עם זני בר כדי להחזיר להן את התכונות האלה.
חיטה כיום מגדלים בעיקר כך שבזמן הגידול הוגטטיבי יהיה קר יותר, ובזמן ההבשלה יהיה חם. מזג האוויר באופן כללי מתאים לישראל באיזורים הגשומים יותר, אך לא באיזורים הצחיחים כמו ספר המדבר והנגב. לכן אנחנו רואים שביהודה גידלו פחות חיטה ויותר שעורים. בשומרון ובגליל לעומת זאת גידלו יותר חיטה ופחות שעורים.
שעורה: כאמור, כמו חיטה, השעורה התרבותית פותחה משעורת הבר כך שציר השיבולת שלה יציב יותר ובלתי מתפרק בעת ההבשלה. כנראה ששעורת הבר היא שעורת התבור. השעורה התרבותית כמו החיטה התרבותית היא עם מס' כרומוזומים 14, מה שנתן לה תכונות אחרות שיעילות יותר מבחינת נוחות ותפוקה אבל גם פגיעות יותר.
השורשים של השעורה חודרים בחלקם עמוק יותר עד 2 מטר לאדמה (האחרים בעומק של 40 ס"מ) ובאופן כללי שעורה היא מהדגנים שמצטיינים בגידול מהיר של השורשים. השעורה עמידה ליובש וחום יותר מהחיטה ולכן מפיקה יבולים גבוהים גם בתנאים פחות טובים ובאדמות דלות ושחונות. היא דורשת מעט גשם יחסית וגם עמידה להתייבשות עקב מרווחים גדולים בין גשם לגשם. השעורה עמידה בקרקע מלוחה ולכן היא שורדת גם בחקלאות שלחין. בגלל התכונות של השעורה, מוצאים אותה הרבה פעמים כצמח מתנחל בעזובות.
כשביית האדם את השעורה הוא שם לב ששעורים עם מלענים חלקים יותר שיפרו את היבול ולכן העדיף אותן. גם כאן העדיף האדם יבול על פני עמידות, ולכן השעורה התרבותית פגיעה כאמור יותר למחלות. כדי לשמור עליה יש לחטא את הזרעים שלה, ואם היא לא מחוטאת היא נוטה להפגע. בדרך כלל הפגמים הללו לא פוסלים אותה למאכל, אבל בני האדם מתפנקים ולכן ייעדו את האוכל לבהמות.
שיפון: גם הוא כמו שעורה בעל מערכת שורשים מפותחת, ואפילו יותר. לכן הוא גם עמיד יותר בתנאי קרה, רטיבות יתר וטמפרטורה נמוכה. מאחר שכך הוא גדל בעיקר באדמות דלות ובאיזורים קרים במקום החיטה, וגם נצרך שם יותר. באופן מסורתי באירופה. באדמות כאלה הסיכויים של חיטה ושעורה לשרוד גם ככה נמוכים ולכן מראש מעדיפים לגדל את השיפון כשמחפשים דגני חורף.
שיבולת שועל: דגן המתאפיין בהמון מוץ, ולכן בני אדם מעדיפים לא לאכול אותו, ובמקום זה נותנים את זה לחיות. בני האדם צורכים את זה בצורה של דיסה, כי אז זה אכיל יותר. שיבולת שועל גדלה באקלים ממוזג-לח ולכן באירופה מגדלים אותה יותר.
זון משכר: דגן הזה אין בית גידול טבעי ולכן הוא נחשב עשב רע. הוא היה אחד מהעשבים הרעים השכיחים ביותר בשדות שעובדו בצורה פרימיטיבית. בגלל שהוא דומה לדגנים אחרים לא היו מנכשים אותו. החומר הרעיל בו נקרא טמולין, שכנראה מקורו בפטריה שאחד מתוצרי הלוואי שלה הוא התפתחותו. אמנם מבחינה מורפולוגית הוא שונה מדגנים רגילים אך בדומה אליהם הפירות נותרים על השיבולת בזמן ההבשלה וגם לרוב בזמן הדיש. בנוסף, הגרגירים שלו דומים בגודל לגרגירי חיטה ולכן גם אחרי הדיש קשה להבחין אלא אם כן בוררים אותם ידנית וזה לוקח המון זמן ומן הסתם גם מייקר את מחיר הקמח. לכן בחלק מהמקרים הגרגירים הגיעו לקמח וללחם, והפכו את הלחם לאיכותי פחות ומריר. סביר שבגלל זה כשעשו לחם סובין (פת קיבר, "לחם שחור"), הוא היה פגיע יותר לרעלנים.
אין עדיין תגובות