⋅ מנתח נודע עלול לאבד את כל עולמו מפני שהתפתה לרומן אסור… ⋅ הלום קרב מאבד את עשתונותיו ברגע אחד […]
1. הסיפורים
סיפור ראשון — פיתוי גורלי
פרק 1
כשקיבלתי אותה לעבודה כמזכירה במרפאה שלי, הייתי נתון בלחץ נורא.
נירה, שעבדה אצלי משך עשר שנים, היתה חייבת להפסיק לעבוד מהיום להיום בשל שמירת היריון, ונילי אשתי שהתה בבית אחרי ניתוח כריתת רחם, ועדיין המתנו לתוצאות המעבדה לגבי הממאירוּת.
זה קרה באמצע דצמבר 1999 — התקופה הכי עמוסה במרפאה. גם בבית החולים, שבו אני משמש ראש היחידה לכירורגיית ילדים, היו לי המון ניתוחים. אף שבאמצעות משרד כוח אדם שכרתי את שירותיה של מזכירה מחליפה על בסיס של שעות, הייתי לחוץ למצוא מישהי קבועה. לכן נוסף על פנייתי למשרד כוח האדם, פירסמתי מודעה באינטרנט.
לא היה דבר מאוס יותר בעיני מלראיין את שפע המועמדות, שהגיעו למרפאה במשך כמה ערבים בתום ביקורי החולים. בזמנים כתיקונם הייתי מבקש את עזרתה של אשתי בראיונות, אך עתה נמנעתי אפילו מלספר לה על עזיבתה של נירה, כדי לא להטרידה בעודה סובלת מכאבים ונתונה במתח ובחוסר ודאות.
היא היתה המרואיינת האחרונה בערב השלישי, ואף אחת מן המועמדות עדיין לא נראתה לי מתאימה, וכבר הייתי מותש וחסר סבלנות. נילי התקשרה כמה דקות קודם לכן ושאלה מתי אני חוזר הביתה בנימה של טרוניה, שהותירה אותי עם תחושת אשם כלשהי.
ברגע שהיא נכנסה לחדר, עדיין הייתי שקוע בעיון במכתב המלצה שהביאה קודמתה לריאיון, והיא התיישבה בכיסא שמולי. כשהרמתי את עיני, ראיתי שהיא היפה במועמדות שראיינתי עד כה. היא נראתה כבת שלושים, שערה הבהיר היה פזור עד לכתפיה, והבחנתי מיד בבת שחוק בעיניה הירוקות.
"שמי דלית," אמרה והושיטה יד קטנה ובהירת עור לעברי.
הופתעתי, שכן אף אחת מקודמותיה לא עשתה כן, ולחצתי את היד המושטת. ביקשתיה שתספר על עצמה ועל ניסיונה בעבודה קודמת, והיא סיפרה שתמיד היתה לה זיקה לרפואה, וכבר בשירותה הצבאי שירתה בתפקיד חובשת בגדוד צנחנים. לאחר השירות החלה ללמוד בבית הספר לאחיות של בית החולים "המרכז", ושם הכירה את סטיב — רופא ילדים יהודי אמריקאי, שבא לעבוד בארץ למשך שנה. הם התאהבו, והיא נישאה לו ועברה לגור עמו בניו יורק.
"סטיב עבד במרפאה משותפת עם כמה רופאי ילדים בניו ג'רזי, ליד גשר וושינגטון, ואני הייתי מזכירת המרפאה," אמרה.
"כמה זמן עבדת שם?" שאלתי.
"חמש שנים בערך."
השאלה "ומדוע את כאן עכשיו?" עמדה באוויר, ולא הייתי צריך לשאול אותה, כי היא עצמה מיהרה לומר: "לפני חצי שנה סטיב ואני נפרדנו וחזרתי לארץ."
לא התאפקתי ושאלתי: "ויש לך ילדים?"
"לא, אין לנו ילדים, ניסינו ולא הלך." לרגע השתררה שתיקה מביכה, ואז היא הוסיפה: "אולי יותר טוב כך. זה לא הסתדר בינינו. אתה יודע, מנטליות שונה לגמרי. אני רוצה להתחיל חיים חדשים, התחלתי לחפש עבודה וראיתי את המודעה שלך, וזה נראה לי מה זה מתאים."
גילוי הלב שלה נגע ללבי, וחשתי רצון לעזור לה. אפילו לא שאלתי אותה אם יש בידה מכתבי המלצה. כששאלתי: "ואם אחליט לקבל אותך, מתי את יכולה להתחיל לעבוד?"
היא ענתה: "אפילו מחר."
"אני נמצא כאן שלושה ימים בשבוע מארבע עד תשע, ולפעמים כשיש לחץ עד עשר־אחת עשרה. ביומיים האחרים אני מנתח באופן פרטי, ועל המזכירה להיות איתי ולטפל בכל העניינים הניהוליים. אני משלם עבור משרה מלאה."
"אין לי שום בעיה, אני פנויה לחלוטין."
התבוננתי בה וראיתי שהיא משתוקקת לקבל את המשרה, ולרגע היססתי, שכן מלבד הרושם הכללי החיובי בפגישה עצמה, בעצם לא ידעתי עליה ולא כלום.
נילי שוב התקשרה וביקשה שאגיע מיד, כי היא מרגישה לא טוב וצריך להשכיב את שני הקטנים לישון. קמתי ממקומי וביקשתי סליחה שכן עלי לסיים את הריאיון ולחזור הביתה בדחיפות.
"עלי לשקול בין כמה מועמדות, ועד סוף השבוע אתן לך תשובה."
היא נשארה ישובה במקומה, פניה נפלו, וכשהיא משפילה את עיניה, אמרה: "דוקטור, אני נורא מבקשת שתיתן לי צ'אנס. מבטיחה לך שלא תצטער."
היא הרימה את עיניה לעברי, והן היו לחות ובורקות. מצאתי את עצמי מופתע, אובד עצות ומהסס לרגע. אמרתי לעצמי שבעצם נמאס לי להיות בלי מזכירה קבועה, וגם אין לי עוד כוח לראיונות האלה, אז מדוע בעצם שלא אנסה אותה, הרי אין זו חתונה קתולית. אבל חשוב מכול — היא מצאה חן בעיני.
"טוב, בואי מחר ותתחילי לעבוד. אני מוכרח לברוח, תהיי כאן בשלוש וחצי ונדבר על המשכורת ושאר הדברים."
היא נראתה מאושרת וקמה ממקומה: "דוקטור, אתה לא תתאכזב."
עתה ראיתי אותה עומדת, גופה נשי ומלא, ועליו שמלה לבנה עם נקודות אדומות וסוודר אדום, קומתה בינונית, ועם נעלי העקב האדומות היא היתה נמוכה ממני במעט. צעדנו יחד לעבר הרחוב, ושם נפרדנו. הפעם הייתי אני זה שהושיט לה יד. היא לחצה את ידי בלחיצה רכה בידה הקרה ואמרה: "איזה ידיים חמות יש לך."
"נתראה מחר," אמרתי ומיהרתי לעבר מכוניתי.
בדרכי הביתה החל לרדת גשם, וחשבתי שהיא נרטבת ואולי לא הייתי בסדר שלא הצעתי לה טרמפ. כשהגשם התגבר, האצתי את תנועת המגבים וחשתי אי־שקט פנימי, שכן ידעתי שקיבלתי אותה לעבודה בדרך נמהרת, בעיקר משום שנמשכתי אליה, בעודי מדחיק את הסכנות הכרוכות דווקא בכך.
פרק 2
בתחילה היא השתדלה מאוד בעבודתה, ובשלושת השבועות הראשונים הדברים התנהלו למישרין. למרות העומס הרב שרבץ עלי, השתדלתי להקדים ולהגיע למרפאה מוקדם מהרגיל ולהסביר לה את דרך ההתנהלות, והיא גם קיימה קשר טלפוני עם המזכירה הקודמת, שסייעה לה. שמרתי על ענייניות וריחוק בהתייחסותי אליה, וגם היא לא הראתה סימני פלישה אל המרחב שלי, וכבר הגעתי למסקנה שאני מרוצה מכך שקיבלתי אותה לעבודה.
היה זה יום ראשון אחר הצהריים, והיא לא הגיעה לעבודה. כשניסיתי להתקשר לנייד שלה, לא היה מענה. התחלתי לקבל חולים, ובינתיים התמלא חדר ההמתנה בילדים ובהוריהם, והייתי עצבני לנוכח המהומה שנוצרה. היא הגיעה באיחור של שעה ונכנסה לחדרי, בעודי יושב ומולי זוג הורים וילדם שישב על ברכי אביו.
"אני כאן," היא אמרה. היא נראתה נורא — פניה היו חיוורות, עיניה נפוחות, וגם שער ראשה לא היה כתמול־שלשום.
שאלתי: "קרה משהו?"
"אספר לך אחר כך. אני מצטערת על האיחור."
היא יצאה, ואחרי כשעה שמעתי צעקות בחדר ההמתנה עד כי נאלצתי לצאת, ומצאתי את דלית עומדת נזעמת ותוקפנית מאחורי דלפק המזכירות, ומולה אישה שהחזיקה בידיה פעוט כבן שנתיים. הפעוט בכה, והנשים היו בעיצומו של ריב קולני בנוכחות הורים וילדיהם שהמתינו לתורם.
אֵם הילד, שזכרתיה מביקורים קודמים, טענה בהתרגשות וברוגז רב, כי ביום חמישי היא צילצלה למרפאה, והמזכירה קבעה תור להיום עבור התינוק, שזקוק כנראה לניתוח בטן בהקדם, ואילו עתה המזכירה מתכחשת לכך, ולא זו בלבד אלא שהיא מקללת אותה במילים של שוק כמו "פוסטמה" ו"שקרנית".
בעת שהאישה דיברה, דלית היתה נסערת ולא שתקה, אף שביקשתיה לאפשר לי לשמוע את דברי האישה, והיא חזרה ואמרה ללא הרף שהאישה שקרנית.
מעולם לא הייתי במצב מעין זה, ומיד הודעתי לאישה שאקבל אותם אחרי שאסיים את הביקור הנוכחי. בעודי צועד לחדרי, שמעתי את דלית רוטנת בנוכחות האנשים הממתינים שזה לא בסדר ושלא מגיע לה כי ההיא משקרת ומעולם לא קבעה שום תור, אך התעלמתי ונכנסתי לחדרי. הייתי מוטרד מאוד מהתנהגותה של מזכירתי החדשה, שכן האמנתי לאישה, ולא העליתי על דעתי שהמציאה את הסיפור בדבר התור שקבעה, ובעיקר תמהתי על התעקשותה המגוחכת של דלית ועל המהומה שחוללה. הייתי צריך להתאמץ ולהסיח את דעתי מן העניין, כדי להתרכז בעניינם של החולים שלי. כשתמו הביקורים, קראתי לה לחדרי כדי לבקש הסברים על פשר התנהגותה באותו היום.
היא התיישבה מולי כשפניה כעוסות ומבט מוזר בעיניה, ובטרם פתחתי את פי, היא אמרה: "השפלת אותי מול המנוולת הזאת וגם מול המטופלים שהמתינו. ההיא סתם שיקרה, היא לא הזמינה שום תור."
"ונניח שלא הזמינה, מה שקשה לי להאמין, אז היה שווה לעורר מריבה כזאת בנוכחות האנשים שהמתינו?"
"בסוף אני השקרנית, אני האשמה. קיוויתי שלפחות אתה תעמוד לצדי."
"זה לא בית משפט כאן, אני בסך הכול מנסה לברר איתך מקרה לא נעים שקרה. כולנו בני אדם, ואולי בטעות או בשל שכחה לא רשמת את התור. שום אסון לא קרה."
היא קמה ממקומה וצעקה: "אתה לא מברר וסתם מאשים אותי בשקר וזה לא הוגן מצדך."
אמרתי לעצמי שהיא בחורה שרוטה, והדבר האחרון שחסר לי בחיים זה לעסוק בוויכוחים כאלה.
היא המשיכה לצעוק: "אתה לא שואל אותי למה איחרתי, אתה לא מבין מה עבר עלי מאז שלשום בערב. כשהגעתי למרפאה, היית רגיש ושאלת אם קרה משהו וחשבתי שבאמת אכפת לך ממה שקורה לי, ושאחרי הביקורים תרצה לשמוע. במקום זה אתה מאשים אותי בשקרים."
לא האמנתי שנקלעתי למצב הזה, לא ידעתי מה לעשות ומה לומר, ראיתי שהיא נסערת במידה יוצאת דופן, ולא אמרתי מילה. דלית רצה לעבר ספת הישיבה הכחולה שעמדה בפינת החדר, השתטחה עליה ופרצה בבכי מתמשך, כשהיא כובשת את פניה בתוך אחת הכריות, ואילו אני פשוט המשכתי לשבת ליד שולחן העבודה שלי והתבוננתי בה, משתאה ונבוך, לא יודע כיצד לפעול.
לפתע הטלפון צילצל, ואשתי שאלה מה קורה איתי ואם נוכל ללכת לסרט הערב. מאז קיבלה תשובה משמחת כי לא נמצאו תאים ממאירים ברחם שהוצא, היא היתה נתונה במצב רוח מעולה, וכבר חזרה לנהל במרץ את מחלקת יחסי הציבור של חברת התרופות הגדולה, שבה היא עובדת כבר עשר שנים.
"אני עדיין עסוק כאן, וכנראה אצטרך לחזור לבית החולים, יש כמה מקרים דחופים ואני כונן, כך שאין מה לדבר על סרט."
"טוב, מתוק, תשמור על עצמך." אכזבה נשמעה בקולה.
דלית, שעדיין שכבה על הספה, כבר הפסיקה לבכות, אך פניה המשיכו להיות כבושות בתוך הכר, ולא היה לי ספק שהיא האזינה לשיחה. קמתי מכיסאי שליד שולחן העבודה והתיישבתי על אחת הכורסאות הסמוכות לספה שעליה היתה דלית שרועה, והתבוננתי בה. עתה, כששכבה על הספה, נחשפו עוד יותר רגליה החלקות, שכבר נתתי את דעתי עליהן קודם לכן. נמשכתי אליה מאוד, ודווקא התנהגותה המשוגעת באותו היום הגבירה את משיכתי, כשם שגם יצרה בלבי חרדה מפני הסתבכות ברשת הנפרשת לרגלי. היא ידעה שבאותו הערב לא הייתי כונן, שכן יידעתי תמיד את מזכירותי בימים שהייתי כונן.
פרק 3
דלית הזדקפה על הספה והחלה לספר לי בבליל של דבֶּרת, כשהיא בוכה וצוחקת חליפות, את דבר הסתבכותה עם בעלה. לא היה ברור לי היכן היא צמודה לאמת, ובעצם גם לא עניין אותי לקבוע מסמרות בסיפור. היא סיפרה על סוף שבוע מטורף שעבר עליה עם שלושה לילות לבנים עמוסי מריבות טלפוניות טרנס־אטלנטיות בינה לבעלה, שלא היה ברור לי כלל ועיקר אם הוא עזב או היא ומדוע. היו בסיפורה מריבות על כסף ואיומים של בעלה, שאותו הציגה כשטן בלבוש רופא ילדים אוהב אדם כביכול.
היא דיברה בשטף ולעתים בדמעות, וככל שהוסיפה ודיברה, כך חשפה את אופייה הנוירוטי שעד אותו יום לא ראיתיו, ולמרות זאת לא קמתי ולא קטעתי את השיחה.
עוד בטרם התוודתה כי למן הרגע הראשון שראתה אותי היא התאהבה בי, כבר ידעתי שנתנה אהבים באותו הערב, ואני מאמין שאף היא ידעה זאת.
התגלגלותה של הפרשה מאותו הערב ואילך הביאה אותי לחזור ולשחזר פעמים רבות את הרגעים שקדמו לרגע שהיא ניגשה אלי וליטפה את שער ראשי ואת פני, בעוד ידי מלטפות בשקיקה מטורפת את חמוקיה.
כמנתח, הייתי מורגל בלקיחת סיכונים, שהרי חלק ניכר מן הניתוחים כרוכים בסיכויי הסתבכות, שיש להם הצדקה בשל המטרה להציל את חיי החולה או את בריאותו. ואולם איזה אידיאל או ערך חיוביים עמדו אל מול לקיחת הסיכונים שנטלתי על עצמי בהסתבכות הרומנטית עם דלית? בסתר לבי אני יודע היום שדווקא החלק המשוגע שבה, הבלתי שגרתי והבלתי צפוי, הפחיד אותי ובו־בזמן משך אותי, וגרם לי להתעלם מן הסכנות, אשר בהתממשן כמעט ריסקו את חיי.
נילי אשתי היתה אהבת חיי, ומאז שהכרתיה בצבא עשרים וחמש שנה קודם לכן, לא הרביתי לבגוד בה. היו כמה סטוצים קטנים בכנסים בחו"ל ועוד איזה סיפור קצר עם אחות נשואה ממחלקה אחרת, ובכל אלה לא היו התאהבויות, והם נסתיימו בשלום, מה שתרם בוודאי לפזיזותי ולהתעלמותי מן הסכנות במקרה זה.
שנינו היינו סוערים מאוד בהתעלסותנו, ועירום גופה, עורה וריחה היו טובים ויפים בעיני עוד יותר ממה שדימיתי. בעת שגעשנו היא הרבתה לחזור ולומר לי מילות אהבה, ואילו אני נזהרתי ולא החזרתי לה מידה כנגד מידה במילותי, וכבר מיד לאחר מעשה, כשהיינו שרועים על הספה, עירומים ומתנשפים והיא בזרועותי, חשתי לפתע עצבנות עצומה. הדברים התגלגלו באותו הערב במהירות שהדהימה והפחידה אותי.
היא שאלה אם היה לי טוב, ועניתי, "כן, בטח, לא הרגשת?"
"אבל לא אמרת אף פעם שאתה אוהב אותי."
שתקתי, והיא ניתקה את עצמה מחיבוקי והביטה בי בתוכחה: "אתה אוהב אותי?"
"אני מחבב אותך מאוד. הרגשת כמה שהיה לי טוב."
קמתי ממקומי ואמרתי: "בואי נתקלח, אני חייב לחזור הביתה."
דלית קמה גם היא והחלה להתלבש במהירות.
"את לא רוצה להתקלח?"
"לך, לך להתקלח, תוריד מעצמך את הריחות והזיעה כדי שהיא לא תרגיש. אני לא צריכה לספק אליבי לאף אחד."
"אז תמתיני ואקח אותך הביתה."
"אני לא צריכה ולא אבזבז את זמנך היקר. טוס מהר הביתה ותספר לה על הילדים שהצלת בתורנות שלך בבית החולים."
היא טרקה את הדלת ויצאה מבלי לומר שלום, בעודי עושה את דרכי אל המקלחת הצמודה לחדרי, המום וחרד מן הבאות.
בלילה לא עצמתי עין לרגע, והייתי מבועת מן המצב שנקלעתי אליו בשל איוולתי ויצרי, ומדי פעם הבטתי על נילי שישנה בשלווה, וחשבתי רק כיצד אני יוצא בשלום מן התסבוכת הזאת, שעדיין לא ידעתי עד כמה גדולה היא. היה ברור לי שלמחרת עלי להבהיר לה נחרצות כי אין לי כל כוונה להמשיך, וידעתי גם שאני חייב לפטר אותה בהקדם, אך אצטרך לעשות זאת בזהירות רבה כדי שלא תנקום בי.
פרק 4
למחרת היא הגיעה לעבודה בזמן, ולא הפסיקה לחייך לעברי ברוך מופגן כאילו אנו בוס ומזכירה המנהלים רומן, אף שאני הקרנתי ריחוק ואפילו רשמיות.
בסוף היום קראתי לה לחדרי ואמרתי שלא ישנתי דקה בלילה, ושאני חושב כי יהיה זה שיגעון עבורי, ולא פחות מכך גם עבורה, להמשיך בקשר הרומנטי. היא השפילה את מבטה ולא הגיבה, כאילו דברי לא חדרו כלל לתודעתה. חשבתי לעצמי שעתה אצטרך להמתין לרגע המתאים שבו אוכל לפטר אותה. מכאן ואילך, במשך חודשיים תמימים עד לפיטוריה, היא כמו התעלמה מעמדתי, כשהיא מפעילה כל מניפולציה אפשרית כדי להביאני להמשך היחסים הרומנטיים. היא גררה אותי לשיחות בערבים, שבהם לא הצלחתי להתחמק ממנה, ומיד כשנסתיימו הביקורים במרפאה ניסתה לשכנעני — פעם במילים רכות ופעם בתחינות, פעם בבכי ופעם בתוכחה. היא לא היססה לגשת אלי, ללטפני ולנשקני, בעודי מתחמק בעקשנות, ותוך כדי כך נקלע למצבים אבסורדיים.
ככל שהזמן נקף, כך היא הפכה אובססיבית ומשוגעת יותר ויותר, וחיי הפכו לסיוט. ידעתי שעלי להיות חד־משמעי בעמדתי, ולא להתפתות או להיגרר אפילו לנשיקה. עם זאת, היה עלי להיות סבלני ללא גבול וזהיר בדחייתה, גם כאשר חשתי שאני משתגע מכעס ומתסכול, ובוודאי היה עלי שלא לפטרה, ולהמתין לשעת כושר שתקטין את הסכנה של נקמה נואשת. חייתי באימה מתמשכת שאם אגלוש מעבר לנקודת האיזון הרגישה בין שני הקטבים הללו, יבוא הפיצוץ הגדול שעמד באוויר. הוא היה תלוי בשמי חיי כענן אפור עמוס גשם, העומד בכל רגע להביא עלי את המבול שיטביעני. אשתי, ילדי, עבודתי ומעמדי כרופא — הכול עלול להיהרס. הייתי כגיבור בטרגדיה יוונית, הנע במהירות לעבר גורל שנחרץ.
בכל התקופה הזאת המשיכה דלית לבוא לעבודה בהתמדה, אך רבו מאוד התקלות והוויכוחים חסרי השחר עם המטופלים, ובכלל — תפקודה כמזכירה היה כושל ביותר.
כאשר בתום חודשיים הגיעה דלית לכלל ייאוש מן האפשרות להשיגני, היא החלה לאיים, אחוזת טירוף. “הרסת לי את החיים ואני אהרוס אותך”; “אתה חושב שאתה יכול לגמור את החיים שלי ולהמשיך לחיות איתה באושר ובעושר? תשכח מזה”; “אתה לא יותר טוב מרופא הילדים האמריקאי הנפלא שלי”; “אני כבר אדאג שישללו לך את הרישיון.”
עתה כבר הגיעו לביתי שיחות טלפון אנונימיות, וכאשר אשתי או ילדי הרימו את השפופרת, שררה שתיקה מעבר לקו ואחריה ניתוק, וכשאני הרמתי, היא אמרה דברים כגון — “רציתי להזכיר לך שאני קיימת.” משך כל התקופה הזאת היא הרבתה להתקשר לנייד שלי, וכשלא הייתי זמין, חזרתי אליה ותמיד היתה כוונת השיחות להזכיר לי שהיא קיימת, עם רמיזות ברורות שלא אֶנקה מחטאַי.
פרק 5
יותר מכול חששתי מן הרגע שבגידתי עם דלית תיוודע לנילי, והייתי בטוח שלאחריו היא לא תרצה לחיות עמי אף לא רגע אחד נוסף. אהבתי אותה והייתי חייב לה הרבה מאושרי ומהצלחתי המקצועית, וגם היא אהבה אותי, אך בהכירי את אופייה ותגובותיה, ידעתי שהיא לא תסלח לי. למן הרגע שראתה את דלית כשעברה לכמה דקות במרפאתי, ימים ספורים לאחר הערב הגורלי ההוא שבו שכבתי עם דלית, היא הבהירה לי שאינה מתלהבת מן הפקידה החדשה.
“אתה יודע, אורי, יש בה משהו מוזר, לא שקט, אפילו מעצבן, למרות שהשתדלה להיות נחמדה אלי,” אמרה לי לאחר כמה ימים, ואני התחמקתי מתגובה, ובכלל השתדלתי להסתיר מפניה את סערות הנפש שהתחוללו בי באותה העת. נילי נתנה בי אמון, אך מטבע הדברים התבוננה בחשדנות על כל אישה יפה בסביבתי.
לאחר כמה ימים חקרה אותי נילי על אודות הרקע של המזכירה החדשה, וכששמעה, הביעה ביקורת נרגזת על כך שקניתי חתול בשק, ואני הודיתי מיד שטעיתי ושהיא אינה מתאימה, ואמרתי שבהזדמנות הראשונה אפּטר ממנה ואמצא אחרת.
“כשקיבלתי אותה לעבודה הייתי לחוץ, ואת היית אחרי הניתוח ועוד לא קיבלת את תשובות המעבדה, כך שלא רציתי להטריד אותך.”
ערב אחד, לאחר שתכפו שיחות הטלפון שנותקו בעת שאשתי הרימה את השפופרת, אמרה לי אשתי: “זה מוזר ומפחיד. מי זה כבר יכול להיות, לעזאזל?”
“אינני יודע.”
“אני בוודאי לא יודעת, ולמה שאדע, אולי אתה במקרה יודע.” פניה היו חמורות סבר והביעו חשד ברור.
לבי החל לפעום בחוזקה וחשתי שפני סמקו באחת, וכדי להסתיר זאת ולהרוויח זמן, הפניתי את פני והודעתי שאני רץ לשירותים.
כשחזרתי היא אמרה: “מה קורה איתך בזמן האחרון?”
הנה זה בא, אמרתי בלבי, היא יודעת, המטורפת ההיא כנראה כבר אמרה משהו בטלפון, ואולי אף סיפרה לה הכול. חרדה נוראה מילאה את כל גופי וראיתי את חיי מתמוטטים. הגבתי מיד מבלי לחשוב הרבה: “תקשיבי לי, אני חייב לספר לך — הפקידה המשוגעת הזאת ניסתה להתלבש עלי, היא ממש ניסתה לאנוס אותי ואני דחיתי אותה. לא רציתי לצער אותך סתם ולא סיפרתי כלום. היא יורדת לחיי בגלל שלא הסכמתי, והיא ממש מטורפת וכבר יותר מחודש אין לי חיים.”
נילי התיישבה המומה וחיוורת.
“אני יודע שטעיתי טעות נוראה כשקיבלתי אותה, ואת זוכרת שדיברנו על כך.”
היא קמה והודיעה בפנים קודרות, שהיא הולכת לישון. הבנתי כי אינה יודעת את האמת, אך חששתי כי גרסתי לא שיכנעה אותה, ואולי אף הגבירה את חשדותיה כי ביני לדלית התנהל רומן, וכי לא היה זה אך ורק ניסיון חד־צדדי מצדה כפי שתיארתי. כשהגעתי לחדר השינה היא ישנה או העמידה פני ישנה, וכל אותו הלילה לא החלפנו עוד מילה.
למחרת, כשחזרתי מבית החולים, הילדים כבר ישנו, ונילי שצפתה בטלוויזיה בסלון קיבלה אותי במבט קודר ובקושי הפטירה שלום. הלכתי למטבח והכנתי לי כוס תה, ולאחר כמה דקות נכנסה נילי וסגרה את הדלת. היא זעמה ואף הרימה את קולה: “אז מדוע לכל הרוחות אתה לא מפטר אותה? אתה מנחית עלי פצצות, ואני לא מתחילה אפילו להבין את כל הסיפור ההזוי הזה.”
ישבתי נכלם והשפלתי את מבטי לרצפה.
“מה פירוש ‘ניסתה לאנוס אותי׳? מה, אתה איזה ילדה קטנה שמנסים לאנוס? אתה חייב לספר לי כל פרט עד הסוף, כדי שאני אבין מה קרה.”
היא החלה צועדת אנה ואנה במטבח הצר והארוך, ואז התקרבה אלי ואמרה: “תביט אלי, אני רוצה לדעת את האמת: שכבת איתה?”
עתה היה ברור לי כי דלית עדיין לא סיפרה לה, אלא שהיא חושדת בלבד, וכי דווקא מה שאני עצמי סיפרתי לה רק הגביר את חשדותיה.
“אני נשבע לך, נילי, לא שכבתי איתה. קשה להסביר את זה, אבל היא כמעט אנסה אותי וזו האמת.”
אותו לילה הייתי נתון בחדר השינה שלנו לחקירותיה הצולבות של נילי, שלרגעים האמינה לי שלא היה לי קשר מיני עם דלית, ולרגעים כינתה אותי שקרן. היה זה לילה שבו עברנו חליפות ממריבה סוערת לדו־שיח רך ואוהב, מטריקת דלתות למפלי התעלסות פראית, שבהם הוכחנו לעצמנו שאין תחליף לאהבתנו. במהלכן של השיחות הללו היא אמרה כי יותר מכפי שאני רוצה שהיא תאמין לי כי לא בגדתי בה, היא עצמה רוצה בכך. וברגעי הזעם כשלא האמינה, היא השתמשה כלפי במילים קשות ואף קשות מאוד.
חשבתי בלבי שהיה הרבה יותר טוב אילו יכולתי לספר לה את האמת ולהסביר כי היה זה פיתוי מטופש של רגע, שהוא חסר משמעות מבחינתי ואינו מעיב אף כהוא זה על אהבתי אליה. ואולם ידעתי שהיא לא תעכל זאת ותעזוב אותי, והתחושה שאני נאלץ לשקר לה כדי למנוע את הרס חיינו המשותפים הגבירה את סבלי שבעתיים.
פרק 6
למחרת היום פיטרתי את דלית.
לפני שטרקה את הדלת, היא לא השאירה ספק בלבי שמכאן ואילך היא תנקום בי בכל דרך שתוכל. אמרתי לנילי שפיטרתי אותה, אך היא עלולה לנקום בי כשתמציא סיפורי שקר, ובשלב זה היא האמינה לגרסתי ועמדה לצדי.
נילי אמרה: “אם כך, כדאי שנלך להתייעץ עם עורכת הדין רות לוין, על כל צרה שלא תבוא. שמעתי עליה דברים טובים מאוד.” רות קיבלה אותנו כבר למחרת לפגישה קצרה שנדחסה ביומנה המלא.
משרדה של עורכת הדין נמצא בבניין תל אביבי מיועד לשימור, ששופץ לאחרונה וחזיתו נצבעה בצבע חרדל עליז. היא קיבלה אותנו בחדרה, שחלק גדול מרצפתו מכוסה בשטיח פרסי מסוגנן ומהוה שהצבע האדום שולט בו. שניים מן הקירות היו מכוסים לחלוטין בספרייה עמוסת ספרים, ועל הקיר שמאחורי שולחנה היו תלויות שתי תמונות שמן גדולות של זריצקי ושל ליפשיץ. בקיר הנותר היה קרוע חלון גדול שהשקיף אל חצר אחורית שהיו בה עץ צאלון ולידו עץ פיקוס ענקי, אשר נשתל בוודאי כשהבניין הוקם.
היא נכנסה לחדר והתיישבה מולנו מאחורי שולחן שחור כבד, לבושה חצאית כהה וחולצה לבנה ארוכת שרוולים, שבקצה שרווליה ובצווארונה קישוטים עדינים עשויי רקמה כחולה. היא נראתה בשנות החמישים לחייה, מרשימה באישיותה וגם במראהָ. שערה האסוף היה כסוף בחלקו, ומשקפיים מלוכסנים שיוו לה מראה מורתי כלשהו. חזרתי על הגרסה שנשבעתי עליה בפני נילי, שלפיה לא שכבתי עם דלית.
אף שידעתי כי שכרתי את שירותיה של עורכת דין מעולה, לא הייתי רגוע אף לא לרגע, וחרדותי הגיעו לשיא כשקיבלתי כעבור ימים אחדים את מכתבו של עורך הדין יניב ממשרד עורכי הדין קרן, גולדשטיין ויניב, שבו נאמר בין היתר:
“לטענת מרשתי, הגב׳ דלית קרני, לאחר שהורית לה להישאר עמך לשיחה במרפאתך בתום קבלת הקהל, קיימת עמה מגע מיני מלא בניגוד לרצונה ותוך שימוש בכוח, וביצעת בה עברת אונס. לאחר מכן במשך כחודשיים ניסית לחזור ולכפות על מרשתי יחסי מין, ובעקבות סירובה העיקש פיטרת אותה מעבודתה כמזכירה. הנך נדרש לפצות את מרשתי על נזקיה בסכום של מיליון ש”ח, ואם לא תיענה לדרישה זו בתוך שבועיים ממועד קבלת מכתב זה, תנקוט מרשתי את כל הצעדים המשפטיים הדרושים. נוסף על האמור לעיל, מרשתי הגישה תלונה פלילית נגדך במשטרת ישראל בגין העברות שעברת”.
אף שההתפתחות הזאת היתה צפויה, היא הכתה בי כברק. השקר הבוטה, שלפיו אנסתי את דלית, הכעיס אותי בטירוף, אך גם הפחיד אותי מאוד, והמחשבה שאיחקר כנאשם ואולי אף איעצר, נראתה לי סוף העולם. המכתב נשלח אלי למרפאה, ומיד שלחתיו במייל לעורכת הדין לוין וביקשתי פגישה דחופה. היא קיבלה אותי באותו הערב, עוד בטרם סיפרתי לאשתי על אודות המכתב.
פרק 7
להפתעתי, הפעם רות לא התיישבה בכיסאה שמאחורי השולחן הישן מכוסה הזכוכית, כפי שעשתה בפגישתנו הקודמת שבה נכחה גם אשתי, אלא התיישבה לידי על אחת משלוש הכורסאות המוצבות לפניו.
רות פתחה ואמרה שממילא היא רצתה להתקשר אלי כדי לזמן אותי לפגישה עמה כדי להתכונן היטב לקראת חקירה אפשרית, ועתה כשברור שאזומן למשטרה, אנחנו חייבים להיכנס לכל הפרטים.
“המחשבה שאזומן למשטרה מחרידה אותי,” אמרתי.
“לא תוכל להתחמק מכך, ולפי המכתב של עורכי הדין שלה, היא התלוננה על אונס תוך שימוש בכוח וכדאי להניח כי חקירה משטרתית כבר החלה.”
“אלוהים אדירים, איזה אונס? היא ממש מטורפת. אני מרגיש שאני נמצא בסרט הזוי.”
“אני מציעה שתספר לי בצורה מסודרת את הסיפור כולו, מן הרגע שפגשת אותה לראשונה. בכוונה אינני קוראת לאף אחד מעוזרי להשתתף בפגישתנו, כדי שתוכל להרגיש נינוח וחופשי לחלוטין.”
“אשתי עדיין אינה יודעת על המכתב של עורכי הדין, ובאתי לכאן מבלי לעדכן אותה על כך.”
“מצוין. זה בסדר שהיא השתתפה בפגישה הראשונה שלנו, אבל בהמשך רצוי שתימנע מכך, כי בעיקרון בפגישות בין עורך דין ללקוח לא צריך להיות נוכח אף אדם אחר. אתה חייב לדעת שרק לעורך הדין, וכמובן גם לעוזריו, יש חיסיון שבין עורך דין ללקוח; אבל הדבר אינו רצוי מסיבה נוספת, חשובה יותר, והיא שמדובר בנושא אשר מטבע הדברים טעון ביותר, וגם חשתי בשיחה שהיא נכחה בה כי אכן קיים ביניכם מתח לא קטן בעניין הזה, והדבר מפריע לדיאלוג בינינו, שחייב להיות חופשי לחלוטין.”
“כן, הסיפור הזה באמת גרם מתח בינינו. היא כועסת שקיבלתי את דלית לעבודה בכלל, ושלא יצרתי מספיק דיסטנס ביני ובינה. עם זאת, נילי תתמוך בי לחלוטין בכל מאבק שיהיה לי מול המטורפת הזאת.”
כבר בפגישתי הקודמת עם עורכת הדין רות לוין התרשמתי מן השילוב שבין סמכותיות לרוך שהיה בה, ועתה, לראשונה מאז החלה ההסתבכות, הרגשתי שיש לי איזשהו חבל להיאחז בו. גם בפגישה הזאת לא ראיתי כל בררה מלבד להמשיך להיאחז בשקר, שלפיו לא קיימתי יחסים עם דלית. שבתי וטענתי שהיא חיזרה אחרי וניסתה בכל דרך לפתות אותי. הסברתי לרות כי התחמקותי העיקשת השפילה אותה והעבירה אותה על דעתה, שמלכתחילה לא היתה לגמרי נורמלית, וגרמה לה לרצות לנקום בי על ידי עלילת שווא שאנסתי אותה.
כרופא, ידעתי שהחולה חייב להיחשף בפנַי לחלוטין בסיפור מחלתו, כדי שאוכל להעניק לו את הטיפול הנכון, ובכל זאת שיקרתי לעורכת הדין, שהרי לא ייתכן כי אודה בפניה והיא תוכל לייצגני לאחר מכן בגרסה מכחישה. לא שקלתי כלל לספר לה את האמת: שהתפתיתי ושדלית רצתה בכך לא פחות ממני. סברתי כי אם אזומן לחקירה, אוכל לשכנע את המשטרה בגרסה שסיפרתי לאשתי ולעורכת הדין, ואוכל להראות גם להם כיצד נטרפה עליה דעתה והחיזור האובססיבי הפך לאיום, ועם פיטוריה — למלחמת נקם שכולה שקר.
הישיבה בכורסה ליד רות, ולא כשהיא מאחורי השולחן הגדול, והשקט שהקרינה הקלו עלי בעת שסיפרתי לפרטיו את הסיפור למן היום שדלית התראיינה וקיבלתיה לעבודה. כשסיימתי את דברי, הציעה רות שנעשה הפסקת קפה ונעבור לשבת בפינת הישיבה בחדר, שהיו בה שתי כורסאות ירוקות, ספת ישיבה קטנה צהובה ושולחן זכוכית נמוך בעל רגלי ברזל. רות יצאה לעשן, ואני נותרתי עם הקפה והעוגיות שהמזכירה הביאה, ועם מחשבותי. עד כה היא האזינה בקשב כשהיא מהנהנת מדי פעם ושואלת שאלות הבהרה, ולהפתעתי, לא רשמה ובעצם גם לא אמרה דבר, והמתנתי במתח לשמוע את תגובתה.
הטלפון שלי היה מושתק, ועתה התפניתי להשיב למסרון של אשתי: “מה קורה?” שנשלח במהלך השיחה.
“אני עסוק. אתקשר כשאסיים,” עניתי.
“אז מה את אומרת על כל הסיפור?” שאלתי מיד כשרות חזרה לחדר.
“לפני שאגיד לך, יש לי כמה שאלות.” היא לגמה מן הקפה, ואני חשתי מתח רב.
“איך אתה מסביר את העובדה שקיבלת אותה לעבודה מבלי שיש לך המלצה או נקודת אחיזה אחרת לגבי תכונותיה ויכולותיה?”
“הייתי לחוץ לגמור את הטרחה הזאת של ראיונות, והיא עשתה בסך הכול רושם טוב וסיפרה שיש לה ניסיון כמזכירה של רופאים, אז הלכתי על זה. ברור שבדיעבד טעיתי טעות נוראה.”
“בוא אשים לך את זה על השולחן — מתוך הסיפור שלך התרשמתי שהיא בחורה יפה ומושכת. תגיד לי, אורי, האם לא היה לכך משקל כלשהו בהחלטה לקבל אותה?”
“אני מקווה שלא. לא מזיק שהיא נראית טוב, אבל לא בגלל זה לקחתי אותה, אלא כדי שתעבוד כמזכירה טובה.”
“נמשכת אליה?”
לא ציפיתי לשאלה כה ישירה כבר בפתיחת השיחה, וידעתי כי מבוכתי ניכרה בפני. “תראי, היא בחורה יפה, אבל היא לא הבחורה הראשונה ולא היחידה שנראית טוב שאני נתקל בה בעבודה. את יודעת, אני עובד מול אחיות ורופאות צעירות ויש לי זוגיות טובה בבית, אז יודעים לנטרל.”
“יפה מאוד, אבל עדיין לא קיבלתי תשובה לשאלתי.”
“אם היא משכה אותי? טוב, אני לא עשוי מעץ, היא בחורה מושכת, אבל בהחלט הייתי בשליטה.”
“סיפרת שבאותו הערב, קראת לה לשיחה בשל הריב עם האמא של הפעוט בחדר ההמתנה, והיא אמרה לך שהיא התאהבה בך וניסתה לנשק אותך. אם כך, היא בוודאי הראתה סימנים שהיא רוצה אותך, מאוהבת בך, גם בתקופה שקדמה לאותו הערב. הבנתי שמדובר בשלושה שבועות בערך.”
“היא השתדלה להיות מאוד נחמדה, אבל לא פירשתי זאת כהתאהבות.”
“וכשראית באותו ערב שזאת התאהבות ושהיא די חסרת גבולות, לא הבנת שזה מוביל להמשך רע?”
“הבנתי, כן הבנתי, אבל פחדתי לפטר אותה כי היא נראתה פתאום משוגעת ומסוכנת.”
“מדוע מסוכנת? הרי לדבריך היית מאוד חד־משמעי בתגובה שלך שאינך מעוניין בשום קשר אינטימי. לא היתה לך שום סיבה לחשוש ממנה. האין זה כך?”
“זה לא בדיוק כך. אז כבר הבנתי שהיא מטורפת וחסרת גבולות, וחששתי ממה שהיא מסוגלת להעליל עלי. עובדה, את רואה מה היא עושה כעת — ממציאה סיפורים על אונס.”
“תגיד לי, איך אשתך מקבלת את כל העניין? הרי אמרת לי שכבר סיפרת לה שהמזכירה ניסתה לפתות אותך ושיום לאחר מכן פיטרת אותה.”
“איך היא יכולה לקבל? זה אסון לכולנו — לי, לה, לילדים. זה יכול להרוס לנו את החיים.”
“זה מובן מאליו, אך לא לכך התכוונתי בשאלתי. אשאל את זה בצורה ישירה — אשתך מאמינה לסיפור שלך שהמזכירה ניסתה לפתות אותך ואתה דחית אותה?”
שאלתה הכעיסה אותי מאוד. האם תפקידה כעורכת דין להכניס אותי לפינות? מה היא רוצה, להוביל אותי להרס חיי?
“אני חושב שבעיקרון אשתי מאמינה לי.”
“מה פירוש ‘בעיקרון׳?”
“כל התהליך איתה קשה מאוד. לפעמים היא מאמינה ולפעמים לא.”
“כשהיא לא מאמינה, לְמה בדיוק היא לא מאמינה?”
“לכך שלא נעניתי לדלית, שלא שכבתי איתה. לפעמים, מאז שסיפרתי לה שדלית ניסתה לפתות אותי, היא חוקרת אותי כמו משטרה וקוראת לי שקרן, ואומרת לי שבטח התפתיתי ושכבתי איתה. אני חווה סצנות קשות עם נילי כמעט מדי ערב עם בכי והיסטריה, למרות שבסופו של דבר היא איתי, ואני חושב שהיא איכשהו מאמינה לי, כי היא רוצה להאמין שלא התפתיתי לא פחות מכפי שאני רוצה שהיא תאמין. אם היא תשמע את הסיפור האבסורדי שאנסתי את דלית, אני בטוח שהיא לא תאמין ותבין שזו סתם נקמנות.”
עצרתי את דברי, והיא אמרה: “אני מבינה כמה השיחה הזאת קשה לך, אבל אין בררה, היא הכרחית. אני מכירה את המצבים האלה, האופייניים למקרים מסוג זה. מצד אחד, האישה שאיתך נתונה במאבק קיומי קשה כשאתם באותה הסירה, ומצד שני, היא במובן מסוים יריבה שלך, כי היא חושדת ומאשימה וחשה פגועה. זו הסיבה המרכזית לכך שלאשתך אסור להיות שותפה לשיחות בינינו.”
דבריה אלה של רות הקלו מעט את המתח העצום שחשתי קודם לכן, ומיתנו את כעסי בשל חקירתה הנוקבת.
“אני חייב לומר לך שגם כשנילי מאמינה לי שלא התעסקתי עם דלית, היא כועסת ומאשימה שאיפשרתי לדלית להתקרב אלי בכלל, ושלא פיטרתי אותה מיד כשניסתה להתחיל איתי.”
רות שילבה את אצבעות ידיה וקירבה אותן אל סנטרה כמהרהרת הרהור אחרון לפני שתחרוץ את דינה.
“או־קיי, אורי, הקשבתי לך קשב רב, ואני חוששת שאתה נופל למלכודת שעלולה באמת להרוס אותך. אני מבינה היטב מדוע אתה חושש כל כך שהודאה שבגדת באשתך עלולה לגרום לה לעזוב אותך. אבל כעת, כשהעניין מגיע לחקירת משטרה, ואולי גם למשפט, זה כבר מצב חדש שיכולות להיות לו תוצאות גורליות.
“אני חייבת להסביר לך את המצב המשפטי: אם קיימת יחסים עם דלית בהסכמתה, ובוודאי ביוזמתה, כי אז לא עברת שום עברה. זה אינו מצב של ניצול יחסי מרות. בציבור רווחת טעות נפוצה, שלפיה בכל מקרה שבוס שוכב עם מזכירתו זה ניצול יחסי מרות, והדבר בשום פנים ואופן אינו כך. אם היחסים היו בהסכמה מלאה, ובוודאי ביוזמת המזכירה, אין בכך ניצול יחסי מרות ואין בכך עברה. השאלה אם היה או לא היה ניצול יחסי מרות, היא שאלה עובדתית, שצריך להכריע בה על פי הנסיבות בכל מקרה ומקרה. רק ניצול יחסי מרות, אשר בעצם שולל את הרצון החופשי של המזכירה, הופך את המעשה לבלתי חוקי, אבל כשהיו התאהבות ורצון חופשי מלא, אין עברה. אולי עשית מעשה לא מוסרי כלפי אשתך, אבל זה לא פלילי.
“אם אלה הם פני הדברים, אתה חייב להודות בכך ולקחת את הסיכון שאשתך תעזוב אותך. אני יודעת שאני אומרת לך דברים קשים, כי הבררה כאן אכזרית מאוד. אני לא הייתי שם, ורק אתה יודע את האמת — אם קיימת איתה יחסים. ואם אכן קיימת — אני מציעה לך שתאמר זאת בחקירה שלך.”
“אני אאבד את אשתי. מבחינתי, זה הגרוע מכול.”
“האם אני יכולה להסיק ממה שאמרת כרגע ומהתרשמותי בכלל, שזו הסיבה שלא אמרת אמת בעניין קיום היחסים עם דלית?”
שתקתי ופני הביעו הכול. התפעלתי מן הדרך שבה היא פיצחה את השקר שלי, וכבר היתה לי הרגשה טובה בהרבה, כמי שהשתחרר ממועקה גדולה.
“כן, שכבתי איתה, לא עמדתי בפיתוי. אבל היא יזמה וגררה אותי, והדבר מעורר בי אשם קשה כלפי אשתי. כמו שאמרת — לא אשם פלילי, אבל זו בגידה בה, והיא לא תסלח לי. ובכל זאת אני רוצה לשאול אותך — מדוע אני חייב לשלם את המחיר הזה? הרי אף אחד לא יכול להוכיח ששכבתי איתה. זו מילה שלי מול מילה שלה, והיא ממש משוגעת, אז מדוע שלא יאמינו לי?”
“אשיב לך קודם כול במישור התועלתי. אם אתה משקר, אתה לוקח סיכון של הרשעה באונס למרות שלא ביצעת שום עברה. על הרשעה כזאת תשלם בשנות מאסר, וזה יהיה באמת אסון מבחינתך. אם בית המשפט יאמין לה שקיימתם יחסים ויקבע ששיקרת בעניין עצם קיום היחסים, הוא ירשיע אותך באונס. לפיכך אתה מסתכן באובדן ההגנה האמיתית שלך. הרי אינך יכול לטעון כי לא שכבת איתה, ובה בעת לומר שהיא הסכימה ואפילו יזמה. אבל אומר לך יותר מזה: אינני מאמינה שהשקר שלא שכבת איתה יחזיק מעמד. אני מעריכה כמעט בוודאות שגם אם תכחיש זאת, בית המשפט יקבע שקיימתם יחסים, ולכן הסיכון שאתה לוקח הוא עצום.”
עתה הרגשתי הקלה גדולה לאחר שהיא אילצה אותי לחשוף את האמת בפניה ואמרתי:
“אני מבין היטב את כל מה שאמרת ואכן שכבתי איתה, אך היא רצתה בכך לא פחות ממני.”
“אז בוא ספר לי עתה את הסיפור המלא,” היא אמרה, ואכן סיפרתי לה את הסיפור האמיתי במלואו. כאשר סיימתי, אמרתי: “אני מרגיש הקלה אחרי שהבאת אותי לומר את האמת, אבל עדיין אינני מסוגל להודות בפני נילי שבגדתי בה.”
“אינני יכולה לעזור לך בכך, וברור לי כמה זה קשה לך, אבל אם תחליט לעשות זאת, מוטב שזה יהיה לפני שתיחקר במשטרה.”
פרק 8
ממשרדה של רות נסעתי לחוף ימה של תל אביב, אשר בשל הקור ששרר בחוץ היה נטוש כמעט לחלוטין. צעדתי לכיוונה של יפו בחול הרטוב מן הגשם אשר ירד במהלך שעות הערב ועתה פסק.
כשיצאתי ממשרדה של רות, הבנתי כי אין לי בררה אלא להתוודות בפני אשתי ולספר לה את האמת. אך כיצד אעשה זאת? ממה אתחיל? איך בכל זאת אתן סיכוי כלשהו למניעת הקרע בינינו, ואולי אגרום לה להבין ולסלוח? הלכתי על החוף במשך כשעה, אחוז חרדה מפני הבאות, ותחושת אסון מתקרב געשה בתוכי. לא הגעתי לשום פתרון ולא ראיתי אור בשום כיוון, ורק גברה בי התחושה שהערב אני הולך לרסק את נישואי ולטלטל גם את חייהם של שלושת ילדינו. ככל שחשבתי, כך ראיתי את התסריט המשחיר והולך של חיי הצפויים לאחר שאתוודה בפניה. היה ברור לי שהעתיד עומד להכות בי ובמשפחתי בכל מקרה כאשר תיפתח חקירה שכל העולם ידבר עליה, והיא עלולה לפגוע בשמי הטוב ואף להרוס את הקריירה שלי כרופא. הייתי נתון במלכוד חסר מוצא בשל פיתוי מטופש.
לרגעים גם חשבתי, ברוב ייאושי, שאולי אחזור ואיאחז בגרסת השקר ואפנה לעורך דין אחר, שכן הבנתי כי במישור יחסי עם רות לוין נעלתי את עצמי בסיפור האמת, ולא העליתי על דעתי שאוכל לקבל את ייצוגה אם לא אתמיד בו. את המחשבה הזאת פסלתי עד מהרה, כי בשום פנים לא הייתי מוכן לוותר על ייצוגה של רות, והסבריה גם הבהירו לי שאפשרות השקר כבר איננה באה בחשבון מבחינתי.
הודעת המסרון של אשתי: “מה קורה? איפה אתה?” קדמה מעט לגשם שהחל לרדת שוב. עליתי למפלס הטיילת ומיהרתי לעבר מכוניתי, כשאני צועד במהירות ורץ חליפות, ובגדי ספוגים במי הגשם השוטף שלא הפסיק לרדת.
“אני בדרך,” סימסתי לאשתי מן המכונית. כשהגעתי, הילדים כבר ישנו ונילי אמרה: “תראה מה זה, אתה רטוב כולך, איפה היית?”
“תכף אספר לך, רק תני לי להחליף את הבגדים הרטובים.”
“תתלבש, ארוחת הערב כבר תחכה לך עם מרק חם שיחמם אותך. איך נרטבת כל כך? איפה הסתובבת בגשם השוטף?” לא עניתי ורצתי לחדר האמבטיה, וכשחזרתי עם בגדים יבשים, היא חיכתה לי במטבח והמרק המהביל כבר נמזג לצלחת.
לא היה לי תיאבון בכלל, ואחרי שלגמתי כמה כפות מן המרק, הנחתי את הכף ואמרתי: “נילי, אני חייב לדבר איתך.”
“תאכל את המרק, הוא יתקרר,” היא אמרה כמו מתעלמת מדברי, אך מיד הרצינו פניה כמי שמבינה כי עומדת לנחות עליה בשורה קשה.
“אין לי תיאבון ואני חייב לדבר איתך.”
היא תלתה בי זוג עיניים חרדות, שאמרו: “או־קיי, אז מה אתה הולך להנחית עלי עכשיו?”
“הילדים כבר ישנים?” שאלתי.
“כבר שתים־עשרה בלילה. יואב וטליה כבר עלו לישון לפני שעה, מחר יש בית ספר, והילה ישנה אצל חברה. אולי תיגש כבר לעניין, מה הסיפור שלך עכשיו?”
“רציתי לוודא שהם לא שומעים, לכן שאלתי.” פניה הביעו זעם וחוסר סבלנות, וכבר ידעתי שהשיחה התחילה רע.
“הייתי הערב אצל עורכת הדין לוין אחרי שקיבלתי מכתב מעורכי הדין של דלית. את לא מאמינה מה המנוולת הזאת טוענת נגדי. לא פחות ולא יותר מאשר שאנסתי אותה. היית מאמינה?”
פניה של נילי הביעו שאט נפש. “אני כבר לא יודעת למה להאמין ולמה לא להאמין. אז מה הם בדיוק רוצים, עורכי הדין?” קולה רעד.
“היא הגישה נגדי תלונה למשטרה על אונס, ועורכי הדין דורשים פיצויים. אני אפילו לא רוצה לומר את הסכום.”
“אונס? לא פחות ולא יותר. לא הטרדה מינית, אונס? אני לא מאמינה שאנחנו נמצאים בסרט הזה, ממש הזוי. מתי קיבלת את המכתב?”
“קיבלתי אותו אתמול, והערב הייתי אצל רות לוין.”
“אז למה לא אמרת לי מילה על כך? מה הולך כאן, אורי? למה אתה מסתיר ממני דברים?”
“פחדתי, חששתי מהתגובה שלך, הייתי במצוקה נוראה, אז העדפתי לדבר קודם איתה.”
נילי הרימה את קולה: “ממתי אנחנו מסתירים דברים אחד מן השני?! מה קורה לך, אורי? המשוגעת הזאת טימטמה אותך ושינתה לך את הראש. פרופסור אורי גלרון, תתאפס! אתה לגמרי באופסייד.”
“אני מסכים איתך לחלוטין, לא הייתי בקווים, ועכשיו אחרי השיחה עם רות אני רוצה ליישר איתך קו ולהפוך הכול לגלוי.”
היא הביטה בי בזעם. “איזו עוד הפתעה אתה מכין לי?!”
הרגשתי חולשה עצומה, כאילו כל הדם אזל מגופי, ולא ידעתי כיצד אכריח את עצמי לומר את שהייתי חייב לומר. גרוני היה יבש, ולא העזתי להביט בפניה. לבסוף אילצתי את עצמי לומר במבט מושפל ובקול שקט ומקוטע: “לא אמרתי לך את האמת. פחדתי, פחדתי נורא שתעזבי אותי. אבל היתה פעם אחת שעשינו סקס, רק פעם אחת מטומטמת, כאילו, התפתיתי, אני לא יודע איך זה קרה לי, כי אני באמת נורא נורא אוהב אותך, נילי, ואת חייבת, חייבת לסלוח לי.”
פניה התכרכמו, והיא קמה ממקומה ואמרה בקול זועם: “אז הכול היה שקר, שהיא ניסתה להתחיל איתך ואתה עמדת בגבורה מול הפיתוי, ובסך הכול אתה סתם שקרן עלוב ובוגדני!”
הרגשתי שאני מתכווץ לממדים של זבוב ומתגונן כשבעצם אין לי שום הגנה, ואמרתי: “נילינקה, את חייבת לשמוע אותי, זה היה כלום וכלום. אין לי כלפיה שום דבר. אני אוהב אותך, וזה היה פיתוי מטומטם של רגע אחד. סתם סקס חסר טעם, אני מתחנן בפנייך שתסלחי לי, כי זאת היתה טעות נוראה ואסור שהדבר יהרוס לנו את החיים.”
קמתי ממקומי כדי לחבק אותה, אך היא נרתעה לאחור ואמרה: “אל תיגע בי, אני לא רואה איך אנחנו ממשיכים לחיות יחד. ידעת היטב שאני לא אסבול בגידה והיית צריך לחשוב על זה לפני שהזדיינת איתה. אני מבקשת שתעזוב את הבית מיד!”
היא פרצה בבכי והלכה במהירות לעבר מרפסת הסלון, ושם נעמדה ליד המעקה, כשבחוץ המשיך לרדת גשם שוטף ללא הפסקה. הלכתי אחריה ונעמדתי לידה.
אמרתי: “נילי, אל תהיי נמהרת, את חייבת לפחות לשמוע אותי. את יודעת שאני אוהב אותך. יש לנו שלושה ילדים נהדרים, ואסור שהכול ייהרס בגלל שטות כזאת.”
היא הפנתה את גבה אלי, וראיתי שהיא ממשיכה לבכות.
“בואי תיכנסי, קר כאן, את יכולה להצטנן,” אמרתי. אך היא לא זזה.
התקרבתי אליה עוד ושמתי את ידי על כתפה, אך היא מיהרה לזוז כדי שידי תישמט.
“אני מבקש שתקשיבי לי, רק שתקשיבי לי, ואקבל כל החלטה שתחליטי. אני יודע שעשיתי טעות נוראה, שפגעתי בך, ואעשה הכול כדי לכפר על כך ושתסלחי לי. אני מבקש את זה קודם כול למען הילדים שלנו ואחר כך למען שנינו, כי יש בינינו אהבה גדולה, וחבל שהכול ייהרס בגלל שטות של רגע. אני אוכל את עצמי על המעידה הזאת.”
היא פנתה אלי וצעקה בבכי: “עכשיו אתה נזכר בילדים ובי?! כשעשית את זה לא זכרת אותנו, עכשיו אתה כולך מלא סליחה וחרטה, אני לא קונה את זה! לא קונה! לא קונה!” קולה גבר והלך והתערבב בקול הגשם השוטף. היא רצה חזרה לסלון, נטלה את מעילה ותיקה האפור ויצאה בסערה ובטריקת דלת.
יצאתי אחריה. היא לא המתינה למעלית. ראיתיה יורדת בחדר המדרגות וצעקתי לעברה:
“חכי, לאן את הולכת!” אך היא כבר נעלמה מעיני, ואני ירדתי בעקבותיה וצעקתי כשקולי מהדהד בחדר המדרגות: “חכי, נילי! חכי!” לבי פעם בחוזקה, ונשימותי היו כבדות מחמת ההיסטריה שאחזה בי, שמעודי לא חוויתי כמותה. כשהגיעה למטה, היא מיהרה למכוניתה, ועוד הספקתי לעמוד ליד דלת המכונית שחלונה היה סגור כשהיא התניעה אותה, מתעלמת ממני ומקריאותי, ויצאה בנסיעה מהירה. עליתי חזרה לדירה כדי להתקשר לטלפון שלה. למזלי, דלת הדירה נשארה פתוחה, שאלמלא כן הייתי נאלץ להעיר את הילדים. חייגתי אליה, אך היא לא ענתה. הייתי מבוהל ואובד עצות.
בשעתיים הבאות חשתי שהתסריט הגרוע ביותר מתממש, והסתובבתי בבית כאחוז טירוף, כשמדי פעם אני חוזר ומחייג אליה, ורק ההודעה חוזרת ואומרת ש”הלקוח אינו זמין כעת.”
בארבע לפנות בוקר התקשרה גלי, אחותה של נילי, והודיעה לי שהיא נמצאת אצלה ותישאר ללון שם. כבר שיערתי שהיא אצל אחותה, אך לא העזתי להתקשר בשל השעה המאוחרת. הידיעה שהיא שם הרגיעה אותי מעט, וכששאלתי בקול רועד איך היא מרגישה, אמרה גלי, “אנחנו מדברות.”
היה לי קשר מצוין עם גלי, פסיכולוגית קלינית במקצועה, וסמכתי עליה שלא תסית את אשתי נגדי ולא תלבה עוד יותר את האש הגדולה שהשתלחה בינינו. “תשלח את הילדים לבית הספר, ואני אתקשר אליך מחר בבוקר,” היא אמרה.
מובן שלא ישנתי דקה בלילה. לילדים אמרתי בבוקר שאמא היתה צריכה לצאת מוקדם לנסיעה מחוץ לעיר, וחיכיתי במתח לטלפון של גלי. בבוקר הודעתי למזכירתי בבית החולים שאני חולה. למזלי, לא נקבעו לי ניתוחים באותו היום. גלי התקשרה בעשר וביקשה שאבוא לביתה. כשהגעתי לשם, היא פתחה את הדלת והתנשקנו על הלחי כמו תמיד. ראיתי בכך סימן מעודד.
“נילי נמצאת בקליניקה שלי ואני מבקשת שתיכנס לשם ותדברו,” היא אמרה.
כשנכנסתי לחדר, נילי שכבה על הספה ועיניה עצומות. הייתי נבוך ולבי הלם כשנעמדתי לידה. רכנתי כדי לנשקה, והיא פקחה את עיניה ודחתה אותי בעודה מתרוממת לישיבה. היא נראתה מותשת ומפויסת כלשהו כשאמרה בשקט: “אתה חייב לספר לי כל מה שקרה ביניכם עד הפרט האחרון, אחרת אין מה לדבר. תספר למה זה קרה ואיך זה קרה, אל תחסיר אף פרט, ורק אז אדע כיצד לנהוג.”
פרק 9
באותו הערב הגענו יחד, נילי ואני, למשרדה של רות. הפעם ישבה הפרקליטה על כיסאה מאחורי השולחן, ושנינו ישבנו מולה.
נילי פתחה ואמרה: “אני מעודכנת בסיפור כולו, כולל מה שדיברתם אתמול במשרדך, אורי סיפר לי הכול. אני באה אלייך אחרי לילה שלם שלא ישנו בו אפילו רגע ואחרי יום שלם של שיחות ביני לאורי, שבהן דרשתי לדעת כל פרט ופרט. אני מעריכה מאוד את מה שעשית, ואני חושבת שהצלת את שנינו. בעלי שיקר כי הוא רצה להציל את הנישואין שלנו, אבל ברור לי שהשקר הזה היה מרסק אותו במשפט, וגם הנישואים שלנו היו הולכים לאבדון. הוא עשה הרבה שטויות, אבל הגיע הזמן לקטוע את מעגל האיוולת. כל חיינו תלויים על כף המאזניים. כשהוא התוודה בפני על הבגידה, הרגשתי מרומה ומושפלת ובכיתי במשך שעות. הרי את בעצמך אישה, ואת ודאי מבינה איזו השפלה נוראה זאת. אני לא משלה את עצמי, יעברו עוד שנים עד שהפצע יגליד, אם בכלל. לפני שבאנו לכאן, אחרי שעות של חשבון נפש, ביקשתי מאורי שנלך יחד לקבר של אמי. הלכנו לבית הקברות, ושם ליד הקבר אמרתי לו שאני סולחת לו כי אני אוהבת אותו, ויודעת שגם הוא אוהב אותי, ושכל מה שקרה כנראה באמת היה פיתוי רגעי מטופש. אני אעמוד לצדו בתהליך הקשה שעומד בפנינו ובאתי להודות לך,” סיימה נילי את דבריה, חנוקה מדמעות.
“את גיבורה אמיתית. בזכותך אני הולכת לנהל את המלחמה בלב שלם, כדי להוציא את שניכם מהבוץ הזה. אני מקווה שתעברו גם את המשבר ביניכם, אף שזה לא יהיה קל,” אמרה רות. היא קמה ממקומה, ניגשה אל נילי, ושמה את ידה על כתפה. עיניה של נילי היו לחות כשאמרה כמעט בלחש, “תודה.”
אין עדיין תגובות