החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.

חסר מנוחה

מאת:
הוצאה: | 2016-12 | 300 עמ'

ספר זה זמין לקריאה ביישום מנדלי קורא ספרים בלבד

זמינות:

35.00

רכשו ספר זה:

אביב שמר היא בחורה ישראלית יפהפיה ותוססת, שבמהלך טיול במזרח לאחר שירותה הצבאי, פוגשת על אי קטן בתאילנד את איילן ג׳ונס, כוכב קולנוע אמריקאי האהוב עליה ביותר, שלקח לעצמו פסק זמן הכרחי באמצע צילומי סרט חדש.

עבור אביב, המפגש עם איילן הוא הגשמת פנטזיה, מהדברים האלו שקורים רק פעם בחיים, אם בכלל.

איילן נמצא בתקופה של סערות רגשיות, מקצועיות ואישיות. המפגש עם אביב מעניק לו חיוניות מחודשת, ומחבר אותו חזרה אל מציאות שבה הוא יכול, ולו רק למספר ימים, להיות רק איילן ולא אישיות ציבורית.

שניהם נסחפים לרומן קצר שכולו מערבולת של התרגשות ותשוקה חסרת עתיד.

לסיפור האהבה המפתיע והסוחף ביניהם יש השלכות הרות גורל ומרחיקות לכת עבור שניהם, השלכות שהשפעתן יימשכו גם שנים לאחר מכן, ויסיטו את מסלול חייהם אל דרך לא צפויה, רצופה מהמורות וקשיים. מה יהיה בסופה – אף אחד מהם לא יודע.

מקט: 001-2850-010

ספר זה זמין לקריאה באפליקציית מנדלי קורא ספרים בלבד


1
*** לפני שבע שנים ***

״אני פאקינג לא מאמינה," אני לוחשת לדנה שיושבת לצדי ליד שולחן הבמבוק הכהה, המחורץ בסכיניהם של אלפי סועדים לפניי, והמוכתם בכתמי קפה וברוטב חמוץ מתוק.

אני מזדקפת בכיסא הבמבוק הקשה, מורידה באחת את הרגליים שלי מהכיסא שמולי אל רצפת הבטון החשופה. הקישוטים הסיניים האדומים זהובים הזולים שתלויים מעלינו נעים בפראות לכל הכיוונים ברוח החזקה שמגיעה מכיוון הים.

אני מביטה אל החוף הטרופי המשתרע לפנינו, עיניי טורפות את דמותו התמירה והנחשקת, העומדת על החוף כשלושים מטר מאיתנו.

״מה קרה?" דנה שואלת במבט מוטרד, מפסיקה לרגע לנדנד את רגלה המשוכלת על רגלה השנייה ולבעוט בשולחן, מרימה את עיניה מהתשבץ בעברית שהיא מנסה לפתור.

כבר יומיים שאנחנו יושבות בבית הקפה הזה, ממתינות שהסופה הטרופית תחלוף, ותאפשר לשמש התאילנדית המשגעת לחזור ולזרוח מעל החופים הנהדרים ומי הטורקיז. גגוני הוויניל המפוספסים המשוכים מטה מכרכובי בית הקפה במחצית הדרך עד לרצפה, מצליחים למנוע רק בקושי מקילוחי המים של גשמי המונסון העזים הנשפכים מן הגג מלזלוג אל רצפת בית הקפה ולהציף אותו.

אין נפש חיה על החוף מלבדו. כל המטיילים, ובכללם אנחנו, ברחו למרחב המוגן יחסית של בתי הקפה והמסעדות הפזורים על החוף, או לתוך הבונגלוס ספוני העץ בינות עצי הבננה הרחבים, והמתינו בסבלנות לשוך הסערה.

סערה טרופית כזו נמשכת בדרך כלל רק כמה שעות, אמרה לנו ננה בעלת הבית כשהגישה לנו תה תאילנדי מתוק, אבל הסערה הזו נמשכת כבר יומיים ברציפות, ולנו אין דבר לעשות מלבד לשבת ולהמתין לסיומה.

והוא, כאילו אדיש לאיתני הטבע, קורא תיגר על הרוח הסוחפת ועל ממטרי המים העזים המכים בו, עומד על החוף עירום מלבד מכנסיי דייגים תאילנדים שחורים הקשורים נמוך מאוד על איזור חלציו, מדגישים את קו המותן שלו ואת משולש בטנו השטוחה והשרירית, מרמזים על מה שיש מתחתיהם.

שיערו הארוך השחור כעורב, המשתפל עד כתפיו, מתנופף לכל הכיוונים ברוח העזה, מכה מדי פעם בפניו המחוטבים עזי המבע המופנים קדימה לעבר הים, עיניו מצועפות במבט מרוכז.

מרותקת אל דמותו, אני רואה אותו רק בפרופיל, ממקום יושבי בבית הקפה. הוא נראה בעיניי כמו אל אינדיאני עתיק יומין כמו הזמן עצמו, ומושך לא פחות, כשהוא עומד כך, ידיו על מותניו, לא זז ברוח המשתוללת.

״תסתכלי!" אני דוחפת מרפק לעבר דנה והיא שוב מרימה את מבטה.

״אביב מה יש לך?!" היא שואלת בתרעומת, ואני מצביעה לעבר הדמות על החוף. מבטה עוקב אחר האצבע שלי וגבותיה הבהירות מתרוממות בהפתעה, עיניה הכחולות נפערות כשהיא משתנקת.

״הוא דומה מאוד לאָיילַן. אבל זה לא יכול להיות הוא."

הלב שלי דופק כמו מטורף ואני משעינה את מרפקי על השולחן, תומכת בסנטרי ובוהה בו במבט חולם, לא מעיזה להסיר את מבטי מדמותו, שמא תתאדה אל מול עיניי פתאום כעשן המתפזר לאיטו דרך מסך הגשם הכבד.

״זה יכול להיות?!" דנה חצי מצהירה חצי שואלת, ואני מושכת בכתפי ומהרהרת בקול במבט חלומי, ״אנחנו בתאילנד, ארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות – הכול יכול להיות, לא? גם שחקני קולנוע יכולים לצאת לחופשה בתאילנד לפעמים, נכון? בכל מקרה הוא ממש דומה לו. אבל ממש. חתיך היסטרי."

״תתארי לעצמך…" היא אומרת, עיניה נוצצות אליי במשובה, "אם זה באמת הוא… והיית מתחילה איתו…" אבל אני כבר כמה צעדים לפניה, הפנטזיות שלי כבר מזמן משתוללות. כמו בסרט ההוא, שהוא שיחק את הגיבור שמציל את אהובת לבו ועל הדרך גם את העולם כולו, ואני דמיינתי את עצמי כגיבורת הסרט, והוא מאוהב בי. מנשק אותי. כמו כל מתבגרת טיפוסית, ראיתי את כל הסרטים שלו שלוש פעמים לפחות, ואפילו שמזמן אני כבר לא גרה בבית, עדיין תלוי בחדר שלי פוסטר שלו מסרט נעורים על אהבה ראשונה בגיל ההתבגרות.

אני מרימה אל דנה מבט מחייך והיא מבינה בדיוק את הכוונה שלי, כשהיא ואני מתחילות לזמזם יחד בחיוך את השיר מ"מופע הארנבות של קאספר״ – "אני אחלום לנצח… אולי אחלום לנצח… אני אחלום לנצח…" ומתחילות לצחוק בקול גדול.

״זה בטח לא הוא, בכל מקרה." אני מבטלת את הרעיון בהינף יד, "שחקני קולנוע הוליוודיים לא מסתובבים עם שומרי ראש בדרך כלל?"

אני מעיפה מבט נוסף אל דמותו האניגמאטית העומדת עדיין על החוף, רטובה לחלוטין מגשם, עיניו עצומות ופניו מופנות מעלה כלפי השמיים האפורים, מדגישות את קו הלסת שלו.

״למה שמישהו כמוהו יגיע בכלל לקו-פאנגן? עם כל הכסף שלו, הוא היה יכול לשכור מלון שלם באיזה חוף פרטי, אולי אפילו אי שלם. הוא לא היה מסתכן במיליוני מעריצים שיקפצו עליו ככה סתם בחוף רגיל, נכון?!" אני שואלת בהרהור את דנה.

״נראה שאת צודקת," דנה מחייכת בסקפטיות. ״בכל מקרה אני לא רואה מיליוני מעריצים מקיפים אותו כרגע. קרוב לוודאי שזה לא הוא, אבל אין ספק שהוא דומה לו." היא אומרת, נימה של סוף בקולה, ועוברת לנושא אחר.

״אז מה עושים הערב? נשאר פה בקפה למרתון סרטים או שנצא למועדון?"

״זה תלוי בסערה." אני עונה, מסיימת את הקפה שלי. ״בואי נחזור לבונגלו שלנו."

כשאנו קמות ללכת, אני שולחת מבט אחרון אל החוף האפור והסוער, והנטוש עדיין. בחורה דקיקת גו ובעלת שיער ארוך ושחור רצה על החוף אל עבר הדמות המסתורית שלי, לבושה בשמלת בד לבנה המתנפנפת ברוח העזה, נרטבת במהירות מהגשם, ושיערה נפרע לכל הכיוונים. היא צועקת לעברו משהו מעל הרוח, פניה זועפות, ידה מחליקה על זרועו מהכתף אל האמה ואל כף ידו, משלבת את אצבעותיו בשלו ומנסה למשוך אותו משם.

אני רחוקה מדי מכדי לשמוע דבר, בטח בסערה הזו, אבל אני מרותקת למראה, המתרחש כמו סרט מול עיני.

הוא מנער את ידו מידה בכעס ובמיאוס, משלב את ידיו על החזה שלו ועומד בעמידה גאה מול הים, נוטע את רגליו בחול, מסיט את מבטו ממנה, מהדק את לסתו בעקשנות. היא מתחננת אליו, כמעט בוכה, ידיה מביעות את רגשותיה, ולאחר מכן רוקעת בכעס בחול, מסתובבת ונעמדת מולו בעקשנות לא פחותה, מנסה להסביר לו משהו בתנועות ידיים נרחבות, פניה מלאות מבע, אבל הוא לא נכנע.

הוא מרכין את ראשו למטה, סנטרו נוגע בחזהו הרחב והוא מניד בראשו ימינה ושמאלה, שיערו נופל סביב פניו, מסתיר את הבעתו.

כתפיה נשמטות באכזבה והיא מוותרת והולכת משם לכיוון הבונגלוס העומדים בתוך הצמחייה העבותה של הג'ונגל על קו החוף, מותירה אותו לבדו. הוא רוכן על עקביו, סורק באצבעותיו את החול, מרים אבן וזורק אותה בכוח הרחק אל הגלים.

אין עדיין תגובות

היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “חסר מנוחה”