הסרטאו הגדול

הסרטאו הגדול מאת ז׳וֹאָאוּ גימָרָאֶס רוֹזָה הברזילאי נחשב ליצירת מופת עולמית. תרגומו לעברית פותח לנו דלת אל אחת הקלאסיקות היפות ביותר של המאה ה-20.

הרומן ראה אור בברזיל בשנת 1956 והקנה לגימָרָאֶס רוֹזָה את מעמדו כאחד מגדולי הסופרים הברזילאים.

הסֶרטָאּו הגדול הוא מונולוג של אדם אחד, ריובלדו, המספר על עברו כשכיר חרב בערבות הסרטאו בברזיל, אזור מדברי מיושב בדלילות, אשר אין בו חוק ואין בו סדר וכנופיות שכירי חרב שולטות בו.

סיפורו של ריובלדו הוא סיפור על חיי לוחמים – אנשי שוליים ופשוטי עם, על מסעות ארוכים במרחבי טבע פראי, קרבות משולחי רסן, יריבויות וחברויות אמת. בלב הסיפור רוחשת השאלה שאינה מרפה מריובלדו בדבר קיומו של השטן, או – בדבר קיומם של טוּב ורוֹע מוחלטים. האופי האכזרי של המאבקים בין הכנופיות ושל שגרת החיים בסרטאו הגדול הוא שמעמת אותו על כל צעד ושעל עם שאלה קיומית-מוסרית זו. אלא שבתוך העולם הקשוח הזה נרקם גם סיפור אהבה עדין בין ריובלדו לבין אחד מחבריו לנשק. גימָרָאֶס רֹוזָה, שמעז לעסוק בזמנו בטאבו ההומו-אירוטי, מפליא לתאר את עומק הרגש, ההיסוס והלבטים של שני הלוחמים. לאורך הרומן כולו הוא מצליח לשקף באופן יוצא מגדר הרגיל את תודעתו ונפשו של ריובלדו – מחשבותיו, רגשותיו, נימי תחושות דקות שבדקות – ולברוא באמצעותן עולם עמוק, חי וחכם, הקורא תיגר על גבולות המגדר, החברה והסוגה הספרותית.

ייחודו של הרומן ניכר גם בשפתו, שפה שגימראס רוזה ברא והמציא.

תרגומו של ארז וולק, המשמר את השירתיות והייחוד שבטקסט המקורי, פותח בפנינו פתח אל עולם הסֶרטָאּו הגדול.

לספר מצורף מבוא מרחיב דעת מאת ד"ר דפנה הורניק.

מקט: 4-31-9005881

מסת"ב: 978-965-02-0792-2

לאתר ההוצאה הקליקו כאן

ביקורת על הספר

הסרטאו הגדול מאת ז׳וֹאָאוּ גימָרָאֶס רוֹזָה הברזילאי נחשב ליצירת מופת עולמית. תרגומו לעברית פותח לנו דלת אל אחת הקלאסיקות היפות […]

---

— לֹאכְלוּם. היריות ששמעת לא היו ממריבה בין אנשים, ברוך האל. כיוונתי לעצים בשדה, אדוני, שם למטה בנחל. אימון. כל יום אני יורה, אני נהנה מזה; עוד מנעורַי. ואז באו לקרוא לי. בגלל עגל. עגל לבן, תִּפְלָץ, שהיו לו מין עיניים שאין — עיוור, אולי — ומסכת פני כלב. סיפרו לי; לא רציתי להסתכל. וגם בגלל איזה פגם בהמלטה, היו לו שפתיים מעוקלות, כמו בן אדם שצוחק. פני אדם, פני כלב, קבעו — זה השטן. אנשים סכלים. הרגו אותו. אין לי מושג של מי הוא היה. באו אלַי לבקש נשק, נתתי. לי אין אמונות טפלות. אני רואה שאתה צוחק… תראה, כשיורים באמת, קודם כול הכלבים מתחילים לנבוח, מייד — ואז, אחר־כך, האנשים באים לראות אם מישהו מת. אתה תבליג; כזה הוא הסֶרטָאוּ. לא כולו מִדבר. יש כאלה שרוצים אחרת: הסֶרְטָאוּ בכלל במדינת קַמפּוֹס זֵ׳רָאִיס, הם אומרים, בקצה הדרך, ברמות, מעבר לנהר האוּרוּקוּיָה. קשקוש. מה, בעינֵי מי שגר בקוֹרינטוּ ובקוּרבֶלוּ מה שפה לא נקרא סֶרְטָאוּ? שטויות! הסֶרְטָאוּ מקום שמעיד על עצמו. שם שדות המרעה לא מתוחמים; שם אדם רוכב עשר, חמש־עשרה פרסאות, כלומר מאה קילומטרים כמעט, ולא רואה בית איכר; ושם כל פושע חי לו על מֵי נצרותו, הרחק משוט הסמכות. האוּרוּקוּיָה בא מההרים במזרח. אבל היום, על הגדות שלו תמצא הכול — חוות אדירות לצד שדות יבול טובים, מושקים בשיטפונות; חריש מיער אל יער, עצים עב־עבים, בתוליים כאלה עוד יש שם. הזֵ׳רָאִיס, הרמות, מקיפות מסביב. לזֵ׳רָאִיס האלה אין מידה. בסוף, איש־איש ודעתו, אתה יודע: על טעם ועל פעם… הסֶרְטָאוּ נמצא בכל מקום.

השטן? אני לא מתייחס. שאל את האיכרים. בפחד מדומה הם נמנעים מהשם שלו — אומרים רק: הנזכר. טיפשים! לא… בָּרַחְתָּ— מָשַׁכְתָּ. מספרים על אחד אָריסְטידֶס — הוא חי בחורשת דקלי הבּוּריטי הראשונה כאן מימין, מקום שקוראים לו נווה הפרה העדינה של ריטה הקדושה — כולם מאמינים שהוא לא יכול לעבור בשלושה מקומות מסוימים, כי אז נשמע בכי מאחור וקול קטן מודיע: “אני בא! אני בא!…”, שזה השטן, הנזכר… ואחד ז׳יזֶה סימפּיליסְיוּ — כולם פה נשבעים שיש שד אצלו בבית, שׂטנון קטון, אסיר שמחויב לעזור לו בכל דבר בצע; ולכן סימפּיליסְיוּ הזה הולך ומתעשר. נו, בגלל זה אומרים גם שהסוסים אצלו נתקפים בהלה, נרתעים הצִדה, לא עומדים במקום כשהוא רוצה לעלות… אמונה טפלה. ז׳יזֶה סימפּיליסְיוּ ואָריסְטידֶס, ככה או ככה הם הולכים ומשמינים, עם או בלי השמועות. ותראה עוד משהו: ממש עכשיו, בימי התקופה הזאת, מלהגים שהשטן עצמו נעצר בדרך באַנדרֵקיסֶה. בחוּר זר הופיע שם, והתרברב שכדי לבוא לכאן — רגיל, על סוס, מסע של יום וחצי — מספיקות לו עשרים דקות… כי הוא מקיף את נהר השיקוּ, הסאו פרנסיסקו, ממקורותיו! או אולי, מי יודע — בלי עלבון — אולי למשל אפילו אתה זה שהציג את עצמו ככה, כשעברת שם, בתור שעשוע והלצה? בסדר, אל תוכיח, אני יודע שזה לא נכון. לא חיפשתי ריב. אלא ששאלה בזמן המתאים לפעמים שופכת אור. אבל תבין, הבחור ההוא, אם היה, חמד לצון. כי הרי מי שמקיף את הנהר ממקורותיו צריך להעמיק למעמקי המחוזות שלנו, מסע מפרך בן שלושה חודשים… ובכן? הנזכר? טירוף. חלום שווא. ולגבי השמות המוסווים האלה שנותנים לו, הרי הם כמו קריאה שקוראים לו שיקרום קרום, שיופיע!

זה לא יקרה. אני אישית כבר כמעט איבדתי את האמונה בו, השבחים לאל; זה מה שאני אומר לך, האמת הטהורה. אני יודע שיש הוכחות, שהוא מוזכר בבשורות הקדושות. דיברתי פעם עם בחוּר, פרח כמורה, משכיל מאוד, אחד כזה ששקוע בספר תפילה, לבוש גלימה, ביד מחזיק ענף של עץ מריה השחורה — הוא היה בדרך לעזור לכומר להוציא את ההוא מהבשר החי של אישה זקנה במפל השור, התלווה לכומר מקַמפּוּ רֵדוֹנדוּ… אני יכול להבין. אתה לא כמוני? לא האמנתי לשום מילה. ידידי קֵלֵמֵם מספר שאלה שההשפעה שלהם נראית לעין הם השדים הנמוכים, הנחותים, ממדרגה שלישית, שבוחשים במחשכים ומבקשים להתערות בין החיים — הם רודפים. ידידי קֵלֵמֵם הוא נחמה גדולה לי — קֵלֵמֵם דִי גוֹיְס. אבל הוא נאלץ לגור רחוק מכאן, בז׳יז׳וּזָ׳ה, נווה הבוריטי החום… אָהֶה, מה אומר לך, בטח כבר הכרת כל מיני רדופים ואחוזי דיבוק, גברים, נשים. לא ככה? אני מצִדי, הרבה מהם ראיתי ולמדתי. צָהַלְאֵם, דם־אחר, השׂפתן, המשסף, קַרְלָהַב, שעיר עזים, טְרֵסיזיאָנוּ, נחושתן… אֶרמוֹזֵ’נֶס… מאלה מלוא חופניים. לו יכולתי לשכוח את כל השמות האלה… אני לא מאלף סוסים! וחוץ מזה, הרי כל אדם באשר הוא זָ׳גוּנסוֹ, כלומר שכיר חרב, כבר יש לו עסק עם השטן. לא נכון? נכון?

בהתחלה עשיתי ופעלתי, ולחשוב לא חשבתי. לא היה לי זמן. משכתי מקושי אלי קושי, דג חי בתוך מחבת. מי שמסובב אבני ריחיים לא שוגה בחלומות. אבל עכשיו באה לי המנוחה, ואין לי עוד טרדות קטנות, רק אוושת ערסל. והמצאתי לי מין מנהג שכזה לשער השערות. השטן קיים ולא קיים? קטונתי. ירחק מעלַי! מרות שחורות שכאלה. תראה, אדוני: המפל קיים, ומה זה אומר? מפל הוא הרי גדת עפר, ומים שבאים וצונחים; עצור את המים האלה או הרוס את הגדה, יישאר מפל? החיים הם עסק מסוכן מאוד…

אני אסביר. השטן שוכן בתוך האדם, נבכי האדם — או שהאדם כושל, או שהוא מרושע. ככה חופשי, בפני עצמו, אזרח, אין שום שטן. שום שטן! — זה מה שאני אומר. אתה מסכים? אמור לי הכול, בגילוי לב — חסד גדול אתה עושה, ואני יכול לשאול, לדרוש. העניין הזה — מצדי שיחשבו אותי קל דעת — קצת חשוב לי. הלוואי ולא היה… אבל אל תגיד לי שאתה, איש פיקח ומלומד, מאמין בו בגופו?! לא? אני מודה לך! דעתך הטובה מרגיעה את כבודי. כבר ידעתי, חיכיתי לו — בשדה! הה, כשאדם זקן הוא זקוק למשב של רוגע. אני מודה לך. אין שום שטן. גם לא רוחות. לא ראיתי. אם נולד האיש שיראה דברים כאלה הרי זה אני, עבדך הנאמן. אם הייתי מספר לך… טוב, השטן מקיים את קיומו השחור בבעלי חיים, בנשים, בגברים. אפילו בילדים — זה מה שאני אומר. האם לא נאמר: “ילד, שד משחת”? ובבגדים, בצמחים, במים, באדמה, ברוח… גללים… השטן ברחוב, באמצע המערבולת…

הה? הה? אה. ביטוי שלי, מזיכרונות מסוימים, רעים. שככה יהיה לי! כואב לי לא לספר… מוטב תביט: ובכן, בקרקע אחת, ובתצורה אחת של ענפים ועלים, האם לא צומח שורש המָניוֹק הרגיל, שאנו אוכלים כל יום, ולצדו המניוק המר, שהורג? והנה דבר מוזר. המניוק המתוק יכול פתאום להזדעם — על שום מה אני לא יודע; אומרים שזה עשוי לקרות כששותלים אותו שוב ושוב באותו מקום, ואז מעבירים ייחורים — הוא נעשה מר, מדי פעם מפתח רעל מתוך עצמו. ועכשיו תראה: זה האחר, המניוק המר, גם הוא לפעמים יכול להתמתק, סתם ככה, ואפשר לאכול בלי שום השפעה. וזה מה? הה, וכבר ראו עיניך פעם עד כמה מכוער פרצופו המפחיד, הקמוט, של נחש עכסן? התבוננת בחזיר השמן, שמִדֵי יום רק מתכער לשמחתו, ושאילו יכול היה נוחר ובולע את העולם כולו בהנאה? והנץ, העורב, ואלה, החזות שלהם הרי כבר מייצגת את הצורך לזנק, לתפוס ולקרוע לגזרים במקור, כמו סכין מושחזת בתאווה רעה. הכול. יש אפילו אבנים ממין מעוות, מחרידות, רעילות — שיהפכו מים למי מוות אם ינוחו בקרקעית הבאר; השד ישן שם בתוכן, הן־הן השטן. מכיר? והשטן — כי רק כך תיקרא הרוח הרעה — יש לו פקודה ללכת בדרכו, יש לו רשות להילחם?! אָהֶה, ידו בכול.

כי הדבר שמצמצם את השטן, שמרכך אותו בתוך האדם מגיל צעיר, הוא הסבל הנבון. ושמחת האהבה — ידידִי קֵלֵמֵם אומר. באמת? כן, וגם לא. אתה מסכים ולא מסכים. הכול ישנו ואיננו… כמעט כל פושע מושבע אכזר, עדיין הוא בעל טוב מאוד, בן טוב, אב טוב וחבר טוב לחבריו! אני יודע על אלה. אבל גם הם עולמם יבוא — ואלוהיהם. ראיתי הרבה עננים.

אבל האמת היא שגם ילד עוזר להקל. ראה: אחד ושמו אָלֶיְשוּ, שגר במרחק פרסה מפּאסוּ דוּ פּוּבּוּ, בנווה החול, היה הרשע הכי רגוע שראיתי. ליד הבית שלו היה מקווה מים קטן שאהבתי, בין הדקלים, ושחו שם דגי זאב, ענקיים, עצומים באמת, ששמם יצא למרחקים; אָלֶיְשוּ הזה האכיל אותם בשעות קבועות, והם התרגלו להתקבץ כמו משוגעים בשעת ההזנה, כמו דגים מאולפים. יום אחד, סתם כדי לחמוד לצון, הוא הרג זקן שעבר במקום, נכה שקיבץ נדבות. תאמין לי — יש אנשים בעולמנו המשועמם שהורגים אדם רק כי העווה פנים אליהם. ואז, אחר־כך, את ההמשך אתה כבר מכיר: בא האב, באה האֵם, בא ההוא, באו הם. אותו אָלֶיְשוּ היה איש משפחה, אב לילדים קטנים; הם היו האהבה שלו, כל כולו, בלי גבול. שים לב וראה שלא עברה שנה מיום שאָלֶיְשוּ הרג את הזקן המסכן, והנה הילדים שלו נפלו למשכב. חצבת, אומרים, אבל שהסתבכה; הם לא החלימו מזה. זאת אומרת, כן, החלימו. אבל העיניים שלהם אדומות לגמרי, והעפעפיים דלוקים בדלקת שלא עברה. ואחר־כך — אני לא יודע אם כולם הלכו ביחד, או פעם־פעם אחד־אחד — נהיו עיוורים. עיוורים, ושום שבריר של אור לרפואה! שווה בנפשך: סדרת ילדים — שלושה בנים ובת — כולם מעוּורים. ואין רפואה. אָלֶיְשוּ לא איבד את השפיות; אבל הוא השתנה. הה, השתנה לגמרי — עכשיו הוא חוסה בצל האל, בזיעת אפו רק טוב ומיטיב כל שעותיו בלילה וביום. נראה אפילו שהוא נהיה מאושר כמו שלא היה בעבר. הוא עצמו אומר שהתמזל מזלו, כי אלוהים רצה לחוס עליו, להסיט את מסלול נשמתו. אני שמעתי את זה ונתקפתי זעם. בגלל הילדים. אם זה עונש, מה אשמו הילדים הקטנים במעשים של אָלֶיְשוּ?

ידידי קֵלֵמֵם דחה את התהיות האלה. הרי אין ספק שבחיים שונים, אילו חיו, גם הילדים היו נעשים רשעים מרושעים, תפוחים מעץ אבא, שדים מאותה קלחת. מה דעתך? והזקן שנרצח? אתה בטח רוצה לשאול. אבל גם הוא. כי גם הוא היה לו חטא על פשע, בגופו, לכפר עליו. אם בני האדם — ככה ידידי קֵלֵמֵם אומר — אם בני האדם חוזרים ומתגלגלים לחיים, אני משער שאפילו אויב יכול לחזור מהמוות להיות בן לאויבו. הבט. אני מספר שיש אחד פֶּדרוּ פּינדוֹ, שכן שגר במרחק שש פרסאות מפה, איש טוב מכול וכול, הוא ואשתו, תמיד היו טובים, כלילי הטוּב. יש להם ילד בן עשר, וַלטֵי שמו — שם מודרני, ככה אוהבים פה, אתה יודע. נו, אז הבחור, הנער, מיום ששביב בינה ניעור בו, הראה במעשיו מה טיבו: אכזר שבאכזרים, מצית מושבע, חובב הרוע בעמקי יסוד ההוויה. אחד שמתעלל באקראי בכל בעל חיים או ילדון שהוא פוגש; פעם הוא נתקל באישה קריאולית שחורה שישנה שיכורה, תפס בקבוק שבור, דקר את אחורי הרגל שלה בשלושה מקומות. הילד הזה מזיל ריר כשהוא רואה איך שופכים דם של תרנגולת או שוחטים חזיר. “אני אוהב להרוג…” הוא אמר לי פעם, כשהיה קטנטן. והתעורר בי פחד; כי ציפור שמרפרפת — עוד תפרוש כנף! ובכן, שים לב: האב, פֶּדרוּ פּינדוֹ, כדי לתקן את המעוות, והאם לא חוסכים שבטם — הם זורקים את הילד בלי לאכול, קושרים אותו לעצים בחורשה, עירום כביום היוולדו, אפילו בכפור של חודש יוני, עודרים את הגוף הקטן בשוטים ובעקרבים, אחר־כך מנקים את הדם מהעור, במי מלח מנקים. האנשים יודעים, מסתכלים, מתמלאים בחילה. הילד כבר שדוף ומצומק, העיניים שלו שקועות, הפנים גרומים, חלולים, והוא נעשה כמו שחפן, כל הזמן משתעל, שיעול כזה שיוצא מחזה יבש. נו, ועכשיו, ניכר לעין שפינדו ואשתו התרגלו להרביץ לו, מעט־מעט התחילו לרוות מעין תענוג־שעשוע מכוער מהדבר — כיוון שהם נותנים את המלקות בשעות מסוימות שנוחות להם, הם אפילו קוראים לאנשים שיראו וייראו. אני חושב שהילד לא יאריך ימים, הוא כבר דועך, לא יראה את חג הפסחא הקרוב… נו־נו, ובכן?! אם זה לא כמו שידידִי קֵלֵמֵם רוצה, איזה הסבר תיתן? הילד הזה היה פעם גבר. נזקפו לו חטאים נוראיים. נשמתו הייתה טבולה בזפת. זה ניכר עליו. ועכשיו הוא שילם. הה, אבל כשהוא בוכה ומתייסר, הרי הוא סובל בדיוק כאילו היה ילד טוב… אללַי, ראיתי הכול בעולם הזה! כבר ראיתי גם סוס נאנח… ודבר קשה מזה אין.

יפה, אבל אתה תאמר, ודאי תאמר: ובהתחלה — של חטאים ושל דרכי אדם — איך התחיל תיקון שכזה? הנה, הנה, שם נתקעים כולם. אפילו ידידי קֵלֵמֵם. אני רק איש מהסֶרְטָאוּ, אני לא משייט במחשבות גבוהות. אני עני מרוד מאוד. כל כולי קנאה באנשים כמוך, למודי קריאה ודעת. לא שאני אנאלפבית. שיננתי אותיות, שָׁנִים וחצי, במקראה, בשינון ובמלקות. היה לי מורה, המורה לוּקָס, בקוּרָלינְיוּ, למדתי דקדוק, פעולות חשבון, משוואות, אפילו גאוגרפיה ומולדת. מפות יפות ציירתי בדפי נייר גדולים, כטוב בעינַי. הה, דברים שאין לומר. אבל בהתחלה נחשבתי לעילוי, למחונן. ושאני צריך ללכת לבית ספר מיוחד, ללמוד לטינית — גם את זה אמרו. ימי ערגה! גם היום אני מעריך ספר טוב, מרווח. בחוות עץ הלימון, של חבר שלי בשם ויטו סוֹזיאָנוּ, יש מינוי לספר שנתי שמן, מלא חידות וחידודי לשון ושאר שעשועים, פעם בשנה הוא מגיע. ועדיין, אני נותן קדימות לקריאה שמרחיבה את הדעת, חיי הקדושים, מידות טובות ודוגמאות — איך המיסיונרים החכמים מפתים את האינדיאנים בתחבולות, או חיי פרנציסקוס הקדוש מאסיזי, אנטוניוס הקדוש, גֵּרַלדוּס הקדוש… אני אוהב מאוד סיפורי מוסר. פלפולים, הטפה לדרך הישר, עצות טובות. אשתי, אתה יודע, היא שומרת עלַי, היא מתפללת הרבה. היא ברכה. ידידִי קֵלֵמֵם תמיד אומר שאני יכול לחיות במצפון שקט, שיש לי עזר טוב כנגדי ולכן רוחות טובות נוראות מגוננות עלַי. אוהו! בשמחה… כיוון שההשפעה טובה, אני עוזר ברצוני להאמין. אבל לא תמיד אני יכול. דע לך: כל חיי חשבתי מטעם עצמי, בחופשיות, נולדתי שונה. אני אני ותו לא. אני שונה מכל האחרים… אני לא יודע שום דבר כמעט. אבל אני חושד בהרבה דברים. ברשותך אומר: בחשיבה למרחקים אני אלוף — רק שים לי רעיון קטן במצח, ואני אלך בעקבותיו למעמקי כל סבך, אמן! הבט: מה שצריך זה שיתכנסו יחד כל החכמים, הפוליטיקאים, גדולי עולם, ויחתמו אחת ולתמיד — יכריזו פעם אחת באספה שאין שום שטן, לא קיים, לא ייתכן. בשם החוק! רק ככה ייתנו לנו שלווה. למה הממשלה לא מטפלת בזה?!

אה, אני יודע שזה לא אפשרי. אל תחשוב שאני בור. דבר אחד הוא להציע רעיונות מסודרים, ודבר אחר להתמודד עם אנשים מלוא הארץ, בשר ודם, בני אלף ואחד סבלות… כל־כך הרבה אנשים — מבהיל לדעת — ואף אחד לא נרגע. כולם נולדים, גדֵלים, מתחתנים, רוצים עבודה, אוכל, בריאות, עושר, להיות חשובים, רוצים גשם ועסקים טובים… אז צריך לבחור: או שמתארגנים לחיות בתועבה כללית, או שדואגים לדת ורק לה. הייתי יכול להיות כומר, לולא הייתי מנהיג זָ׳גוּנְסים, ראש לשכירי חרב; לדברים אחרים לא נולדתי. אבל זִקנתי כבר התחילה, טעיתי מכאן ומכאן. והשיגרון… כמו שאומרים, על ערש דְּוַי. אהה.

הה? הה? מה שאני חושב ומעיד ומסביר יותר מכול: כולם משוגעים. אתה, אני, אנחנו, כל בני האדם. זאת הסיבה העיקרית שיש צורך בדת: כדי לחזור מהטירוף, לרכוש שפיות. התפילה היא הרפואה לשיגעון. באופן כללי. זה פשר ישועת הנשמה… הרבה אמונה, בחוּרִי! הנה אני לא מפספס שום הזדמנות לדת. אני מנצל את כולן. אני שותה ממֵי כל הנהרות… דת אחת לבד, בשבילי היא מעט, אולי לא תספיק לי. אני מתפלל תפילה נוצרית, קתולית, משקיע את עצמי באמת; ואני מקבל את הטקסים של ידידִי קֵלֵמֵם, את הדוקטרינה שלו, הספיריטיזם של קַרדֵק. אבל כשמזדמן לי אני הולך למינדוּבּים, ששם יש כומר אחד ושמו מתיאס, מתודיסט. אנשים מתוודים על חטאים, קוראים מכתבי הקודש בקול רם, ומתפללים ושרים את המזמורים היפים שלהם. הכול מרגיע אותי, משהה אותי. כל חלקת צל מרעננת אותי. אבל זה רק זמני מאוד. הייתי רוצה להתפלל כל הזמן. הרבה אנשים חולקים עלַי, חושבים שלאלוהים יש חוק אחד ויחיד, בלתי משתנה. ואני! אנדרלמוסיה! אני מתעב את זה! מה אני? אני עושה מה שאני רוצה, אדוק מאוד. ובפני כול אני עושה את זה, מבצע. אני? אני לא מרפה!

הבט: יש אישה אחת שחורה, מריה לֵאוֹנְסיה, לא רחוק מכאן היא גרה, התפילות שלה ידועות בכוחן הגדול. אז אני משלם לה, פעם בחודש, שתתפלל למעני שליש מחרוזת כל יום ומחרוזת שלמה בימי ראשון. שווה, זה שווה. אשתי לא רואה בזה רע. והנה כבר שלחתי הודעה לאחת אחרת, מוָאוּ וָאוּ, איזינָה קָלַנגָה שמה, שתבוא הנה, שמעתי שגם היא מתפללת בזכות גדולה, אני הולך לעשות אִתה עסקה זהה. אני רוצה כאלה מלוא החופן, שאחסה באל, והן מאוחדות סביבי… פצעי ישוע!

לחיות זה מסוכן מאוד… מי שרוצה את הטוב בכוח מופרז, בצורה שגויה, כאילו ביקש את הרע מלכתחילה. האנשים האלה! כולם משכו את העולם אל עצמם, כדי לתקן תיקון. אבל כל אחד רואה את הדברים ומבין אותם רק בדרכו. העליון, הרם מכול, הרציני מכולם — היה מֵדֶיְרוּ וָז. איש מפעם… מר ז׳וֹאָאוּזינְיוּ בֵּם־בֵּם, האמיץ מכולם, אף אחד לעולם לא יפענח מאיזה חומר הוא קורץ. ז׳וֹקָה רָמירוּ — איש שליט גדול! — הוא היה פוליטיקאי. זֶה בֶּבֵּלוּ רצה להיות פוליטיקאי, אבל המזל בא לו ולא בא לו. שועל שהתעכב. סוֹ קַנדֵלַרְיוּ כפאו השד, כי חשב שלקה במחלה רעה. טיטָאוּ פָּסוס היה מה שהיה בזכות החברים. רק מחייהם, מחברותם, קרה שאיש נעלה כזה הִז׳דַגֵנְס. אַנטוֹנְיוּ דוֹ — פושע קשוח. אבל רק במחציתו; אם גם המחצית הגדולה. אַנדָלֶסְיוּ, בבסיס, איש טוב ומיטיב, חמום מוח בכל בינתו. ריקַרדָאוּ, הוא רצה לנוח על מי העושר, למען זה הוא נלחם. רק אֶרמוֹזֵ׳נֶס לבדו נולד נמר ורוצח. ו”הגֻמְצָן הלבן”? אה, הס מלדבר. אה, זה… קדורני חסר מנוח, זה מה שהוא היה — ילד אומלל של הגורל…

טוב ויפה. יאה. שמעת, אמרתי: רשע עם רשע, בסוף יישברו שדרותיהם — אלוהים מחכה למפלה. נערי! אלוהים הוא סבלנות. ההפך מזה הוא השטן. הוא בוער ונאכל. אתה מחכך סכין בסכין — ומשחיז — מהחיכוך. אפילו אבני המעמקים, אבן מקישה על אבן והן הולכות ומתעגלות ומחליקות כשהנהר מגלגל אותן. עכשיו כשאני חושב, כל מה שבעולם הזה קיים כי הורווח וכי נצרך. היה נחוץ כבר בדיעבד. אלוהים לא מופיע ופגיון בידו, הוא לא כופה את החוקים. למה לו? הוא מניח להם. טיפש עם טיפש — בא היום שמישהו נתקל ולומד, מחכים. רק שלפעמים, בתור עזרה, אלוהים בוזק פלפל חריף…

נכון? אז בתור דוגמה: לפני כמה זמן נסעתי ברכבת מסֵטי לָגוּאָס לאיזה מקום כדי להתייעץ עם רופא שאמרו לי את שמו. הייתי לבוש יפה, ישבתי בקרון של מחלקה ראשונה, למען הספקות, שלא יחשדו בי שהייתי פעם זָ׳גוּנסוֹ. ואז קרה שממש לידי, ממול, בדרך חזרה מהצפון הפראי, התיישב בחור אחד ושמו זָ׳זֵוֵדָאוּ, שוטר מקצועי. הוא בא עם שומר הראש שלו, סמוי, ואני ידעתי טוב מאוד מי שני אלה, שכמו שהאחד רע, ככה החבר שלו גרוע. תֵאמר האמת, בהתחלה הרגשתי דחף להתרחק מהמושב שלי, לעבור מקום. השכל אמר לי, מוטב שתישאר. כיוון שנשארתי, הסתכלתי. ואני אומר לך: מימַי לא ראיתי פני אדם חרושים בהמיות ורוע כמו פניו של זה. הוא היה עצום, עטוף שומן, וגולמיות נצצה בעיניים הקטנות שלו, והיה חמוש בסנטר של אבן, ומצח תמיר; גבוה יותר מראש. שום צחוק לא היה בו, לא צחק; אבל, אם דיבר ואם שתק, תמיד ראית אצלו איזו שן, ניב זאבי מחודד. אָהֶה, והוא נשף, קצת. רק נחר קצרות, בשקט, בחצאי מילים יהירות. הוא הביט והתבונן ותיעד במסמכים — בזה אחר זה דפי תצלומים ותשחירי אצבע של זָ׳גוּנסים, שודדי סוסים ורוצחים. השקעה כזאת, בדבר כמו זה, עוררה בי זעם. הסמוי, רחרחן, כולו ער, ישב לידו, כרה אוזן, דימה עצמו לכלב. הוא עורר בי פחד, אבל רק בקרבי הגוף, לא בתעוזת הלב. הגיע רגע ונפל אחד מהדפים — ואני מיהרתי והתכופפתי, אין לי מושג למה, לא רציתי, לא חשבתי — עד היום אני שואב בושה מזה — תפסתי את הנייר שעל הארץ והושטתי לו. לכן אני אומר: היה בי זעם, כי עשיתי את זה; אבל הדבר כבר נעשה. האיש לא הביט בי, גם לא אמר שום תודה. אפילו סוליות הנעליים שלו — די היה במבט — סוליות קשות עבות, מעוקמות מרוב עונק, כמו ברזל ברונזה. כי ידעתי: זָ׳זֵוֵדָאוּ הזה, כשהוא בא לעצור מישהו, הדבר השקט הראשון שקורה זה שהוא נכנס, בלי צורך לומר, מדמה איזה חיפזון, ודורך על הרגליים היחפות של המסכנים. ובהזדמנויות האלה הוא צוחק, צוחק… לכל הרוחות! הגשתי לו את הנייר ויצאתי משם, כדי לשים יד על עצמי שלא אשמיד את האיש הזה ביריות. כובד המשמנים… והטבור שלו נטוע בראש מין כרס כרסתנית, שיצרה בי רצונות… בחולשתי, בשמחה הייתי הורג. אבל את הזוועות שהשוטר הזה עשה ועולל לא תוכל לשמוע, כי אין לך צלקת בלב. בגללו, רבים ורבות הזילו דמעות של דם ביקום הזה שלנו הקטן. הסֶרטָאוּ. אתה יודע, הסֶרטָאוּ הוא מקום ששולט בו החזק, הפיקח. אלוהים עצמו, כשיבוא, שיבוא חמוש! וכדור רובה הוא רק פירור מתכת…

לכן אני אומר: זָ׳זֵוֵדָאוּ — אחד כזה, האם היה צריך להיות, היה נחוץ? אה, נחוץ. עור קשה דורש מַלמָד חד. אחר־כך — עניינו שלו — בחיים האלה או באחרים, כל זָ׳זֵוֵדָאוּ, משהשלים את מכסתו, נופל לזמן כפרתו, גם הוא, עד שישלם את החוב שצבר — ידידִי קֵלֵמֵם נמצא שם ומכלכל. אתה יודע כמה מסוכן לחיות… אבל רק באופן מהאופנים האלה, במכשיר מכוער, רק ככה בא הקץ לזָ׳גוּנסים. אתה חושב שאַנטוֹנְיוּ דוֹ או אוֹליבינוּ אוֹליביאָנוּ הלכו ונהיו טובים סתם ככה מכוח שדקדקו, או מכוח תחנוני האומללים, או מכוח ששמעו שוב ושוב את הכמרים מטיפים? באמת! באותות…

זָ׳גוּנסוֹ שפעל וחזר למוטב בלב מעשיו, אני מעלה רק אחד: ז׳וֹאֶה קָזוּזוּ. זה קרה בקרב יריות, מעל למקום ששמו סֵרה נוֹבָה, במחוז רִיוֹ פַּרדוּ, על נהר הטְרָסָדָל. היינו במיעוט זעום, וסגרו עלינו מלמעלה האנשים של קולונל אחד ושמו אָדַלווינוּ, פוליטיקאי חזק, והרבה חיילים לובשי מדים באמצע השטח, בפיקודו של הסגן רֵייס לֵמי, שאחר־כך נהיה קפיטן. החזקנו מעמד שעה ועוד שעה, וכבר כמעט כותרנו. אז פתאום, אותו ז׳וֹאֶה קזוּזוּ — גבר אמיץ מאוד — הסתובב, כרע ברך על קרקע המתחם, נשא זרועות כמו ענפי זָ׳טוֹבָּה יבשה, וצעק, שאגה צלולה ושאגה עמומה: “ראיתי את הבתולה בזוהר השמים, אותה ואת ילדיה המלאכים!…” צעק ולא הפסיק. “ראיתי את הבתולה!…” האם נכנסה בו הרוח? האיזון הופר. דהרת הסוס שלי — מצאתי אותו — זינקתי לאוכף, אני אפילו לא יודע באיזה זמן סחרחר התרתי את האפסר מגזע עץ. דהרתי, עפתי. כדורים באו. המתחם רעם. בסבך, הפחד יוצא במלואו, פחד שיש בו כוונה. יכולתי לקלל, כמו חמור גרם, יהי, יהי. שניים או שלושה כדורים התחפרו בריפוד של האוכף שלי, חוררו ועקרו כמעט הרבה מהמילוי. הסוס רעד, בדהרה, ידעתי: הוא חושב על אדונו. לא יכולתי להתכווץ יותר מזה. חורר גם תיק העור שעל הגב שלי, ובו כמה חפצים. ואחר־כך כדור רובה, כנראה כדור שניתז, חימם את הירך שלי, בלי לפצוע, אתה מבין, הכדור עושה מה שהוא רוצה — השתחל צמוד, בין הגוף לאוכף! זמנים משוגעים… בּוּרוּמבּוּם! הסוס כרע ונעצר, מת אולי, והנה אני כבר נופל לפנים, אחוז עלווה עבה, סבך ענפים ומטפסים, שערסלו ודקרו, כאילו הייתי תלוי בקורי עכביש… לאן? חציתי את החיים האלה כולם… מפחד לחרדה, שברתי בחיכוך הגוף את הסבך ההוא, הלכתי — אני יודע? — והידרדרתי במורד העולם, התגלגלתי בחלל מערה צפופת שיחים, עדיין נאחזתי בסבך — התגלגלתי ממש ככה. אחר־כך — אחר־כך, כשהסתכלתי בידיים, כל מה שבהן שלא היה מגואל בדם היה רק גוש ירוק, באצבעות, של עלים חיים שתלשתי ומוללתי… נחתתי על עשבי התחתית — וחיה אפלה התנערה בבהלה, זוררה, גם היא טרופה מפחד. זה היה סמור טַיְרָה, ראיתי בחטף; הוא קם לברוח, זה הכול. כיוון שהייתי גדול ממנו, ירדה עלַי עייפות; והשתרעתי כולי. ושביב מחשבה: אם היצור הזה הסמור שכב שם, אז אין נחשים. לקחתי את מקומו. לא היה שום נחש. יכולתי להישכב. הייתי כולי רך, רוך, אבל זה לא עמעם את הטלטלות בפנים, של הלב. נאנקתי. דמיינתי שבאים, הורגים אותי. אפילו לא כאב, לא היה חשוב לי. וכך רגעים אחדים רק שמרתי על רשות שעת הכושר לנוח. חשבתי על דִיאָדוֹרִים. רק עליו חשבתי. ציפור שרה, פַּזָּאי. רציתי למות במחשבה על חברי דִיאָדוֹרִים, אח ועזר, שהיה בהר הפָּאוּ ד׳אַרקוּ, כמעט בגבול מדינת באהיה, עם המחצית האחרת שלנו, הסוֹקַנדֵלָרים… אימצתי את חברי דִיאָדוֹרִים ללבי, דעתי הלכה־עופפה היישר אליו… הה, אָהֶה, אבל הפה הזה שלי אין לו שום סדר. אני מספר מבחוץ, דברים חסרי קשר. האם אני סומך עליך? עד־אשר, עד־אשר. יאמר המלאך השומר… אבל איפה הייתי. אחר־כך נודע שאפילו החיילים של הסגן והאנשים של הקולונל אָדַלווינו הרפו וכיבדו את אותו ז׳וֹאֶה קזוּזוּ. ושזה בסוף נהיה האיש הכי רוגע בעולם, יצרן שמנים ושַמש בכנסיית סָאוּ דומינגוס בְּרַנקוּ. זמנים!

עם הכול, מה בכך, אני ממשיך לחשוב. אני נהנה. הכי טוב בשביל שהמחשבה תיפתח זה לנסוע במסילת ברזל. לו יכולתי הייתי חי שם מעלה ומטה. אני רוצה לשאול: אפילו בשמים, בסוף הקץ, איך זה שנשמה מצליחה לשכוח כל־כך הרבה סבל ומחלה שנסבלו ושהוטלו? איך? אתה יודע, יש דברים מבהילים מדַי, קיימים. כאב הגוף וכאב הדעת משאירים סימן חזק, חזק כמו כל האהבה וטירוף השנאה. ראה, ים… הנה תביט: אחד ושמו פירְמיאָנוּ, המכונה רַברֵגֶל, נפל למשכב ורגלו נפוחה מעבר למידתה, מהמחלה הזאת שלא נרפאת; וכמעט לא ראה עוד, בגלל לבנונית בעיניים, תבלול. קודם לכן, שנים קודם, הוא נאלץ לעזוב את חיי הזָ׳גוּנסוֹ. אז, פעם, היה מישהו בחווה שלו, באַלטוּ זֵ׳קיטאי, אחר־כך הוא סיפר — עבר הזמן, בא העניין, הוא אמר: “אני מתגעגע להכות בחייל, ככה באבחה טובה, בסכין עיוורת… אבל קודם כול לסרס…” אתה תופס? מנת השטן הכי גדולה היא אצל האינדיאנים, בכל הגזעים שיש אצלם. תוכל לראות עם של אלה, שם בלב רמות גוֹיאס, ששם יש נהרות גדולים נָדים, שמימיהם תמיד צלולים נעימים, זורמים בסחף בדולח ורדרד… רברגל התגאה שהוא נצר לעובדי אלילים. אתה תגיד: אבל הוא אמר את זה בפה מלא, כדי להראות שהוא עוד לא זקן ירוד. מעשה התנגדות, מחשש לרפיון, וסיבה להשראת כבוד. כולם מרמים ככה: מדברים ברע, כדי להוסיף לערכם, כי האנשים שמסביב קשים־עזים. אבל הגרוע מכול הוא שבסוף, באותה דרך, בבוא היום יהיה עליהם לבצע מה שהצהירו, לקיים. ראיתי כל־כך הרבה רשע! אין טעם לספר; אם אני רואה, אני לא נעצר. ודוחה אותי, פי שלושה מחליא אותי כל זה. טוב בעינַי שהאנשים כיום טובים בלבם. כלומר טובים בדברים הקטנים. התנכלות ונבזות וסטיות, תמיד יש משהו, אבל פחות. הדור שלי, האמִתי, עוד לא היו ככה. אה, עוד יבוא זמן שלא יהרוג איש את אחיו… אני כבר זקנתי.

טוב, דיברתי. השאלה, זה מה שמגרד לי… אה, הצגתי את השאלה הזאת לידידִי קֵלֵמֵם. והוא ענה לי שכשאנשים מגיעים לשמים הם כבר התנקו כל־כך שכל דברי העבר המכוערים התפוגגו ולא היו — כמו עבֵרות פשוטות מימי הילדות, מעשי קונדס. כמו שאדם לא צריך להתחרט על דברים שחשף בהלמות סיוטי הלילה. כך: נקצר, פרח! אה־הה. על כן נאמר שהדרך לשמים אִטית. אני מתייעץ עם ידידִי קֵלֵמֵם, אתה יודע, על שום האמונה שיש לו — שעל כל רע שאדם עושה, יבוא לו גמול בבוא היום, גמול מדויק. אדם כזה יתעורר שלוש פעמים לפני שייתן יד לכל שטות מפוקפקת… ידידִי קֵלֵמֵם לעולם לא ידבר דברים ריקים, לא יקל ראש. רק שאת זה לא אומר לו. לעולם אל יכריז אדם שהוא מקבל את הזר במלואו — זה חוק המלך!

אדוני… הבט וראה. החשוב והיפה מכול בעולם הוא זה: בני האדם לא שווים תמיד, ואף לא הושלמו — אלא הם הולכים ומשתנים. הם מכוונים או מקלקלים. אמת עילאית. ככה החיים לימדו אותי. זה משמח אותי מאוד. ועוד דבר: השטן פועל בגסות, אבל האל מתחבל! אה, תחבולות נאות, מרחיבות לב! הכוח שלו, כשהוא רוצה — בחורי! — נוסך בי פחד חלחלה! אלוהים בא. בבואו, אין איש רואה. הוא פועל מעדנות, כזה הוא הנס. ואלוהים תוקף יפה, מתעתע, חוסך. יום אחד, בבית מלאכה לעור, הסכין הקטנה שהייתה לי נפלה לתוך מְכל שבישלו בו קליפות עצים לבורסקאות, קליפות בַּרבָּטימָאוּ, אַנז׳יקוּ, מה אני יודע. “מחר אוציא…” אמרתי לעצמי. כי היה לילה, ואור אין, לא התווכחתי. אה, אז דע לך: למחרת, מוקדם, הסכין, הברזל שלה היה מאוכל, כמעט מחציתו, מהמים האפלים האלה, מהמים השקטים. השארתי, כדי לראות עוד. חזיז ונפץ! אתה יודע מה היה? ובכן, עוד באותו ערב, הנה, מהסכין נשארה רק הקת… הקת, כי לא הייתה עשויה מתכת קרה אלא מקרן הצבי. הנה לך: אלוהים… טוב, אתה שמעת, מי ששמע יודע, מי שיודע מבין אותי…

אבל אל תחשוב שהאמונה מחלישה. להפך. בזמנים ההם האחרים, ברור שדמיינתי — עץ הקָרוֹאָה מלבלב באדמת טין לבנה. הה, המרעה שלי טוב… נעורים. אבל הנעורים הם מטלה שלימים יש לסתור. וגם, אילו התחלתי אז לשגות במחשבות הייתי מאבד את היכולת לפקד כגבר, בלב כולם. אבל היום, לאחר שהרהרתי ואני חושב ללא הרף, הנה גם זה לא פוגע ביכולתי באש ובברזל. נראה. אם יבואו הנה להילחם בי, במזימות רעות, בחוקים אחרים או במבטי תעוזה, אני אדע להצית את האזור הזה, אח, אִם, אִם! זה בפי המוסקט, בטָה־רָטָה־רָטָם… ולבדי בדד אני לא יושב, לא. בשביל זה הצבתי כאן סביב את האנשים שלי. תסתכל: פה קרוב, במורד הנווה, פַּספּי — הקוצר שלי — הוא משלי. ועוד פרסה משם, אם לא פחות, ישנו בז צוחק, וישנו החבר סיריל, הוא ושלושה בנים, אני יודע שהם יועילו. בכיוון הזה, אָלָריפּי. אילו רק ידעת איך האיש הזה מסֵאָרָה אוחז רובה וסכין! ואחרים: ז׳וֹאָאוּ נוֹנָטוּ, קיפֶּס, פָּקָמָה שיניים. ופָפָפָה — זה חילק חבטות, לצִדי, אי־אז בקרב טָמַנדוּאָה טָאוּ. פטרנו את האוויר ממי שלא הייתה לו זכות לנשום, וקודם הקפנו אותם… פָפָפָה זה יש לו עדר. הוא מגדל סוסים טובים. ועוד קצת במרחק, לרגלי ההר, מהקבוצה שלי היו סֶסְפְרֵדוּ, זֵ׳זוּאַלדוּ, נלסון וז׳וֹאָאוּ קוֹנקְליז. ועוד כמה. טְריוֹל… ואני מה? אני נותן להם אדמה, שלהם שלי, קרובים כמו אחים. למה שארצה לצבור עושר? הם שם, בכלי נשק מצוחצחים. אם יבוא אויב, נחצה ונקרא זה לזה ונתאסף: בא הזמן לקרב יריות בנחת, נסו ותראו. אני אומר לך את זה, בנאמנות. ואל תחשוב כפליים. אנחנו רוצים לעבוד, להציע מנוחה. אשר לי, בן אדם, אני חי בשביל אשתי, שראויה לכל טוּב, ולמען התפילה. האיחולים של אשתי הם שתמכו בי, התפילות שלה, דברי הלל. אהבה באה מאהבה. זה מה שאני אומר. דִיאָדוֹרִים, גם עליו אני חושב — אבל דִיאָדוֹרִים הוא הערפל שלי…

עכשיו, טוב, לא רציתי לשוב לעניין שלו — של אבי השקר; די. אבל יש בְּרָם. אני שואל: האם אתה מאמין, האם אתה מוצא אמונה אמִתית בדברי הבטל האלה, שעם השטן אפשר לכרות ברית? בוודאות לא? אני יודע שלא קיים. סתם דברים שדיברתי. אבל אני נהנה מכל אישור טוב. שאדם ימכור את נשמתו… דברי בלע! ונשמה, מה היא? הנשמה צריכה להיות משהו פנימי שבפנימיים, הרבה יותר פנימה, ורק ככה, ממה שאדם חושב. הה, נשמה מוחלטת! ההחלטה למכור את הנשמה היא רהב ריק, בדותה של רגע, אין לה שום תוקף חוקי. האם אני יכול למכור את האדמות היפות האלה, מכאן ועד ארבעת הנוות — ששייכות לאדון אחד אדמירל שגר בעיר הבירה? אני יכול לעשות דבר כזה?! ובכן, אם ילד הוא ילד, ועל כן לא מורשה לסחור… והאדם, את זה אני יודע, לפעמים הוא רק כמו ילד. הרוע שעוללתי בחיי, היה בתוך מין ילדות בחלומות — הכול עובר ובא מהר כל־כך — האם יש אור של אחריות? אדם חולם; הנה כבר נעשה… תן סוכר לחמור! אהה. ובכן. אם יש נשמה, ויש, הרי היא מייסודו של האל, אם אדם רוצה ואם לא. היא לא למכירה. אתה לא מסכים? אמור לי בגילוי לב, אני מבקש. אה, אני מודה לך. רואים שאתה יודע הרבה, בראש איתן, מעבר לתעודת הדוקטור. אני מודה לך בינתיים. חברתך מעניקה לי הנאה נשגבת.

באמת, הייתי שמח אם היית גר כאן, או במקום קרוב, זה היה עוזר. כאן אין חברים ללמד. סֶרטָאוּ. אתה יודע: הסֶרטָאוּ הוא המקום שמחשבת האדם חזקה בו מכוח המקום. לחיות זה מסוכן מאוד…

מה, הולך? כבר־כבר? לא. לא היום. לא מחר. לא ארשה. אתה תסלח לי, אבל למען חברותי, הישאר. אחר־כך, ביום חמישי מוקדם בבוקר, אם תרצה ללכת אז תלך, אפילו אם תשאיר בי חוסר. אבל היום או מחר לא. ביקור כאן אצלי בבית הוא של שלושה ימים!

אבל אתה באמת מתכנן לחצות את ים השטחים האלה, לברור ולוודא מה קיים? יש לך המניעים שלך. עכשיו — בשם עצמי אני אומר — אתה בא, באת באיחור. חלפו זמנים, השתנו המנהגים. מהנאמנים האמִתיים נשאר מעט, אפילו לא כלום. כנופיות הקשוחים הטובות חלקו את סופן; הרבה כאלה שהיו זָ׳גוּנסים מתייסרים עכשיו, מבקשים נדבה. אפילו הבוקרים כבר לא רוצים לבוא לשוק בבגדי עור, ז׳קט הז׳יבָּאוּ נעשה מכוער וכפרי בעיניהם. ואפילו הבקר שבסבך הולך ומתמעט ומאבד עזוז, רוכש דרך ארץ. הכליאו אותו עם בקר זֶבּוּ, ועכשיו לא נאָה לו החברה של שאר הבהמות, חיות מכלאה וחיות המקום. תמיד בזֵ׳רָאִיס יש עוני, יש עצב. עצב שאפילו משמח. אבל, אם כן, בשביל יבול נאה של מוזרויות, אייעץ לך לשקול מסע ארוך יותר. אם לא הייתי חלש מצרבות ומשיגרון, הייתי הולך אני. הייתי מוביל אותך עד הכול.

להראות לך מֵי פסגות זכים באַלמָס. נהר זורם משם, בדחף, קצף שופע, סוֹאֵש; כל מפל, רק נפילות. ייחום הנמרה השחורה בהר האַרמָדיל — שמעת פעם יגואר מגרגר? הערפילים המבליחים בהר קוֹנפינְס, עם שחר כשהשמים מלבינים — ערפל שקוראים לו ערפל זרזוף. דִיאָדוֹרִים לימד אותי להעריך דברים יפים שאין להם אדון… ברָאיזָמָה, ששם אפילו הציפורים מחשבות את מסלול הירח — כך אומרים — ויגואר הקַנגוּסוּ מראה את מִדרכו סביב. ירח שמטביעים בו מטבעות. כשתחלום, חלום על זה. ריח חזק של שדות פרחים באפריל. הקָליאַנְדְרָה, סגולה, והניאיקָה והאַפֵּאיבָּה, צהבהבות… זה בסָרירינְיֵם. הציקדות מתגודדות. בצל עץ התמרינד… הה, קר! שם יש כפור אפילו על גב שור, אפילו בגגות הבתים. או במִיָאוּמִיָאוּ — שם בהמשך האדמה כמעט כחולה. כחולה יותר מהשמים. כחול־רקיע חי, כמו ביצי טינָמוּ. רוחות כאלה שהטל לא שוקע… אבחת רוח חמה, באה בין כפות דקלים… אני זוכר, אני לא זוכר. או — אם תבוא — בימי ספיגה, מגשם־גשם. תראה נחל קשה למעבר, או נהר מתערבל. בבּוּריטי מִירִים, באַנז׳יקָל, באֶקסטרֵמה די סנטה מריה… אתה צד? יש שם חוגלות יותר ממה שיש בערבות בצלע ההר… לצוד טַפּירים בנווה ראש הכושי או בנווה הבּוּריטי הארוך — אלה שאוכלים עשב שונה ולועסים קליפות של הרבה עצים אחרים. הבשר, בטעם שלו, משתנה. בכל המרחקים האלה עברתי, והאנשים שלי לצִדי, בחברוּת טובה. אתה יודע? כבר מדדת בסבל את אוויר הגעגועים? אומרים שיש געגוע של דעת וגעגוע של לב… הה. אומרים שהממשלה הורתה לסלול כביש סובב מפּירַפּוֹרה לפָּרָקָטוּ, שם…

בהר הקָפוּנדוֹ — תשמע שם רעם ושוב רעם, תכסה את האוזניים, אולי אפילו תבכה מפחד אשליה, כמו כשהיית ילד. תראה פרה ממליטה בסערה… מעולמים, תמיד, במעלה נהר האוּרוּקוּיָה, האוּרוּקוּיָה — בזעם כזה הוא בא… כל־כך הרבה הרים, מסתירים את הירח. הרכס מעוקם שם. יש בו חוד. במקום אחד, על הצלע, עולה מהאדמה אד גופרית בשאגה עמומה, הבקר בורח משם מפחד. כמו בהר הרעם ובהר הנחרות — ששם יש הדהודים מדי פעם. הה? אתה? הבט: נהר הקָרינְיַנְיָה הוא שחור, הפָּרָקָטוּ שחום; היפה מכול בעינַי הוא האוּרוּקוּיָה — שלווה של מים… הוא החיים!… אחרי נמל הנמרים יש חווה קטנה. חנינו שם אי־אלו שבועות, נחנו. מנוחה נחוצה. כי באנו ברגל, שלא להרוס את הסוסים המותשים. מֵדֶיְרוּ וָז, במקומות כאלה, הרחק מהלחימה, אהב לישון בכותונת ובכומתה; לפני שנשכב תמיד כרע ברך והתפלל שליש מחרוזת. ככה עברו עלַי הימים. צדנו, כל אחד שכח מה שרצה לשכוח, אוכל לא חָסַר, דגנו בנוות… לך לשם, תראה. המקומות נשארו, הם מאשרים.

מענג מאוד. צְלוּלמַיִם, מעיינות, צל ושמש. חוות השור השחור, של אחד ושמו אֵלֵאוּטֶריוּ לוֹפֶּס — עוד לפני השדה התכול, בכיוון כיוונו של הקֶיְמָדָאוּ. שם הייתי בפברואר או בינואר, בזמן שהתירס פורח. כמה פריחות. האמלג מוכסף החוד, רב עלווה צפוף; עשב האניס המקשט את סבכיו; ופרחוני הדֵזָ׳נירות. זה עשב עיקש מאוד, מכפיל את עצמו מייד אחרי הנביטה, ירוק־ים כל־כך, בן כל גשם. מכל כסות הצמחייה, מבין כמעט כל נגיעה של שני עלים, יצאו סביב כל צבעי הפרפרים. דברים שלא נראו, כאן ראית. כי בזֵ׳רָאִיס, אותו גזע של פרפרים, שבמקומות אחרים הוא רגיל־שכיח — כאן הוא צומח, גדל מאוד, ומבריק מאוד, זה ידוע; לדעתי זה בא מהיובש של האוויר, מהניקיון, מהאור העצום הזה. על גדות מולד האוּרוּקוּיָה, כאן הפּוֹבי שר בקול רם. והיה השֶנשֵן שמטנטן עם שחר, וקוקיית האחו, והדוֹאידינְיָה, והגַנגוֹרינְיָה, הקוקייה המפוספסת, ויונת השדה… והקיסקָדי שקורא “ראה אותי”, ותוכי האָרָה הצרוד. טוב היה לשמוע את הפרות גועות ולשתות את החלב. אבל ציפור הבּילוֹ באפלולי השחר, על כל עצב שרוצה מחשבת האדם היא שואלת ומדמה תשובה. כך עם ערב, הבֶּנטוּ־וְיֵירָה חגה וחוגגה, וניקרה במעופה כל יצור עדין כנף; ציפור פיקחית. התחיל גשם עוד ועוד. בערב העצים מתמלאים ציקדות — אז לא ירד. שריקות סגרו את היום: האוֹרוֹפֶּנדוּלָה, האָזוּלֵז׳וּ, יונת האחו, הסוּאירירי, הקיכלי אדום הבטן, העוּגָבי… הייתי כל הזמן כמעט עם דִיאָדוֹרִים.

דִיאָדוֹרִים ואני, אנחנו שנינו. יצאנו לטייל. ככה התבדלנו מהאחרים — כי זָ׳גוּנסים לא נוטים לשיחה מתמשכת ולא לחברויות קרובות. הם מתערבבים ונפרדים, באקראי, אבל איש־איש לעצמו. על שנינו יחד לא דיברו שום דבר. נזהרו. אם מישהו היה אומר, מלגלג, שְמע לי — מוֹת היה מת. הם התרגלו לראות אותנו שניים. יותר לא הלעיזו. ושוחחנו ליד התעלה — ערוץ מים של חווה ישנה, ששם גרגיר הנחלים פורח. מאותו אור וקְדוֹר התחיל להחשיך. דִיאָדוֹרִים הדליק מדורה קטנה, אני הלכתי להביא זרעי סמבוק. הרבה פרפרים עברו בין הפרצופים שלנו, וחיפושיות גדולות התנגשו. רוח רפרפה. הלחשוש של הרוח בא ובו ריח גשם קרוב. ורצרוץ הצרצרים במחנה, במתחמים. כשלעצמי, לבד, כל הפרטים האלה, לא הייתי זוכר אותם, אני לא אחד שמתעכב על זוטות; אבל הגעגועים מזכירים. כאילו זה היה היום. דִיאָדוֹרִים השאיר לי את זכרו לעד בכל פרטי־הפרטים האלה של הטבע. אני יודע כמו שאני יודע. קול הצפרדעים שֶגָעו. דִיאָדוֹרִים, מרצין סבר, יפה כל־כך בהבהוב הגחלים. כמעט לא פצינו פה; אבל משהו משך אותי אליו — המשך חסר תקנה של החיים. מבחינתי, במין סחרחורת של בושה, כשהוא שתק צייתתי לו בשתיקה. כמעט בפשטות ככה זה היה. הגענו למקום, הוא אמר לי שאשב; ישבתי. אני לא אוהב לעמוד. ואז, אחר־כך, הוא התיישב בתורו. תמיד רחוק. לא היה לי האומץ לזוז ולהתקרב. רק לפעמים נדמה שחשד מתעורר בדִיאָדוֹרִים; חשד בי, בידיד שלו! אבל במקרה הזה הוא היה שם, קרוב, חצי זרוע ממני. ואני — במקום לסרב להיאחז בדברים ענוגים שהם מכוערים — אני שכחתי מהכול, בשעשוע של סיפוק הפסקתי לחשוב. אבל אז בא ספק, צחנת רתיעה. הפכתי בדבר, עיגלתי וריבעתי. אבל הלב שלי יכול יותר. הגוף לא זז אבל הוא יודע הרבה, מנחש אם הוא לא מבין. על שפת מים רבים הכול מאושר. נשמעו מהנהר לוטרה ועוד לוטרה. הלחשוש, פְּלינג, היניקה. “טוב ויפה, אבל אני רוצה שהיום הזה יבוא!” דִיאָדוֹרִים אמר. “אני לא יכול לשמוח שום שמחה, גם לא לחיות כל עוד שתי המפלצות האלה בחיים…” והוא נאנח בשנאה, כמו מתוך אהבה; אבל יותר מזה לא השתנה. השנאה שלו הייתה גדולה כל־כך עד שלא ניתן להוסיף עליה. היא דממה. שנאה שיש בה סבלנות; אתה מבין?

והרגש החזק הזה שבו הלך ודבק גם בי — אבל לא כשנאה, אלא בי הוא הפך לעצב. כל עוד שתי המפלצות יחיו, דִיאָדוֹרִים פשוט לא יחיה. עד שייקום את נקמת אביו, הוא ידמדם. בזמן שהיינו ככה מחוץ להתקדמות הדרך, בשעת המנוחה, זמן שרציתי בו עוד חברוּת, דִיאָדוֹרִים רק דיבר על קצוות העניין. להרוג, להרוג, דם דורש דם. ככה חיכינו שנינו, על מקורות הלילה, צד אל צד. שותקים. אני זוכר, הה. הצפרדעים. צפרדע זכר מילא את נאד קולו, קולות מגעילים, זקנים. הבטתי בגדת התעלה. כל עלוות גרגיר הנחלים — אתה מכיר — יש שעות שהיא מפיצה אור מתוך עצמה, באפלה. עלה אחר עלה, זרחוחית — הגרגיר ניצת מעצמו, כמו חשמל. והרגשתי פחד. פחד בנשמתי.

לא עניתי. מה הטעם. דִיאָדוֹרִים ביקש את הסוף. לכן רכבנו. בפיקודו של מֵדֶיְרוּ וָז, אחרי אותה מנוחה נחוצה, חזרנו לדרך, עקבנו אחרי האחרים — אחריהם! — ביקשנו קרב. תחמושת לא חסרה. היינו כשבעים איש — אבל כולם מהטובים ביותר. המפקד שלנו, מֵדֶיְרוּ וָז, לא איבד לוחם מימיו. מֵדֶיְרוּ וָז היה גבר מפוכח, פיקח, למוד ניסיון, לא בזבז מילים. אף פעם לא אמר מראש מה התכנית שבראשו, לאן נלך עם שחר. ועוד, כל כולו דרש אמון וציות. גרום, אדיר צוואר, בעל ראש עצום נמוך, הוא היה אדון ליום וללילה — כי כמעט לא ישן עוד. תמיד התעורר בלב הכוכבים, התהלך סביב, מתון, בצעדים, לרגליו המגפיים היפים מעור פֵּקָרי, עתיקים כל־כך. לו חשב בדין כבוד שהוא צודק, מֵדֶיְרוּ וָז יכול לטמון את מחרוזת התפילה בכיס, להצטלב ולהורות בקור רוח על מותם של אלף אנשים. מאז ומעולם הערכתי את החוסן הזה באנשים אחרים. הסוד שלו היה סוד אבן.

אה, אני חייתי, חוויתי. אני זוכר דברים לפני שהם קורים… האם בזה תהילתי מתבהרת? חייתי חיים שלוחים. הסֶרטָאוּ, המרחבים. אתה תבוא. משהו עוד תמצא. בוקרים? יש אחד, בערבות האוּרוּקוּיָה — ששם כל־כך הרבה פרות גועות… או רחוק משם, בוקרים מהאחו הירוק ומערוץ קֶבּרָה קינָאוּס. הסוסים שלהם מלחששים — ככה אומרים — לתת עצה טובה לרוכב, כשאין עוד איש קרוב שמסוגל להקשיב. אני מאמין ולא מאמין. יש דברים ויש דברים, ויש עורות ויש שוורים… משם לפה, תבוא, תחילת הקָרינְיַנְיָה והפּירָטינְגָה בן האוּרוּקוּיָה — במקום ששני אלה, בשניים, מפנים גב זה אל זה. שם יוצאות שתי ביצות זהות — שדרות דקלים עצומות. שם הפיתון נאנק. כל פיתון עבה בן עבה, משליך את גופו על הקרבן ונכרך על פניו, מְחַנֵּק — שלושים טפחים אורכו! מסביב רק בוץ דביק, שתופס אפילו פרסה של פרד, תולש ברזל מברזל. מרוב פחד מהנחש, רואים הרבה חיות מתעכבות לחשוב, מחכות לשעת רוגע לשתות מהמים החבויים מאחורי כפות דקלי הבּוּריטי. אבל עץ הסָסַפרָס נותן סבך, שומר על המעיין; וזה מפיץ ניחוח. התנין צועק, פעם, פעמיים, שלוש פעמים צועק, צרוד ניחר. התנין נתקל — עין עצומה, קרושה מבוץ, מכוערת מביטה בך. הה, הוא יודע להשמין. באגמים ששם אפילו בן כנף לא נעצר, כי רעבים התנין והפירניה. או אחר — אגם ששם אתה כמו עיוור מרוב צמחי סָמָר. משם רחוק הרחק, הביצות נעשות לנהרות. סבך הדקלים מתלווה שם, דקלי הבּוּריטי עוקבים, עקובים. כדי לעבור מאגן לאגן אתה עולה בצלעות שבשולי הרמה, נכנס פתאום לרמה, ערבה שאין לה חזור. מים אין שם בכלל — רק מה שתביא אִתך. הערבות האלה הרחבות מלאות זבובי בקר עוקצי אדם. זבובים! השמש נותנת גל חזק, כל־כך הרבה אור רב פוצע. הסוסים הזיעו מלח וקצף. הרבה פעמים אנשים שופדו בסבך הצמחייה, בשבילי טַפּירים — בדרך חזרה… בלילה, אם נגזר, השמים פולטים זוהר. הראש כמעט נתקל בהם. יפים ברוב יפעה, שמי הכוכבים באמצע פברואר! אבל, באֵינְיָרֵחַ, בחושך המוחלט, זהו מחשך שכובל ולוכד. זה לילה רב נפח. כל אפלות הסֶרטָאוּ תמיד עשו לי רע. לדִיאָדוֹרִים לא, הוא לא התרחק מאש קרחון המחשבה, ומעולם לא חשד. אבל אני רציתי שיבוא הבוקר. יום חם, לילה קר. תלשנו קינמון נַנדוּ להדליק בו מדורה. אם היה מה לאכול ולשתות נרדמתי מייד. חלמתי. רק חלום טוב או רע, משוחרר. ירח מסויג היה לי. עם שחר שמעתי ציפורים אחרות. טירָן, גְרָאוּנָה, יונה לבנת חזה או יונה אדומה מהיער הבתולי. אבל יותר מכול קיסקדי. מאחורַי ומלפנַי, מכל עבר, כאילו היה רק קיסקדי אחד. “בחורים! אתם לא חושבים שזה אותו אחד, אחד ויחיד?” שאלתי את דִיאָדוֹרִים. הוא לא אישר, והיה מסופק פנים. כשהיה ככה ידידי, איבדתי את השכל הישר. והתחלתי לפקפק בכך — שזה קיסקדי אחד, יחיד, שרודף את חיי, קורא “ראה אותי”, מאשים אותי בשעות רעות שעוד לא עברתי. עד היום זה ככה…

בדרך חזרה, טוב תעשה אם תבקר בכפר של השחורים. אלה ניפו בנהר — בגומחה הסבוכה של וַרזֶ׳ם דָה קְרִיָה — ששם הזהב כבר נלקח. מאיכות גרועה, אני חושב. נשארו כמה שחורים שעוד יודעים שירי הלל בשפה שלהם מהחוף. רכבנו שם, שם אף אחד לא יעכב זָ׳גוּנסוֹ; בערבה, התושבים המסכנים חיים כולם לאט מִדַי, אדישים. סבל שכזה. הערבה, בחוּם, היא זהה, זהה — הרבה מתעצבים ממנה; אבל אני אוהב אותה מלידתי. הגשמים התעדנו…

אני אומר: בחודש אחר, במרחק אחר — חנינו באָרוֹאֶיְרינְיָה. אז, בפתח דלת, ראיתי אישה צעירה לבושה אדום, צוחקת. “הנער המגולח…” היא אמרה. בחזית הפה, כשצחקה היו לה כל השיניים, הציגה בשורה. יפה כל־כך, לבדה. ירדתי מהסוס וקשרתי אותו לגזע עץ קרוב. מבפנים הרגליים כאבו לי, כי נעצרנו אחרי חצייה מאומצת בת שלושה ימים. שלושים פרסאות. דִיאָדוֹרִים לא היה כדי לנזוף בי. פתאום עברו בדהרות ובצעקות כמה חברים, גררו שור שחור שרצו לשחוט ולבתר על שפת המים. עוד לא התחלתי לדבר עם הבחורה, והאבק שמילא את האוויר כבר חיבר בין שנינו, באודם. ואז נכנסתי, שתיתי קפה מסונן ביד אישה, שתיתי לימונדה קרה מאגס השדה. נְיוֹרִינְיָה היה שמה. היא קיבלה את חיבתי בעור של קטיפה — אושר שהיה, כמו חתונה, אישוּת. הה, את פרי המַנגַּבָּה היפה אוספים רק אחרי שנפל לארץ, מלמטה… נְיוֹרִינְיָה. אחר־כך פתאום היא נתנה לי שן תנין לשים בכובע, סגולה נגד הכשת נחש; והגישה לי שאנשק תמונת קדושה שאומרים שהיא מחוללת נסים. היה הרבה.

אימא שלה באה, זקנה פעורת עיניים, אנה דוּזוּזָה שמה. אמרו שהיא בת לצוענים, וגבירה מנחשת גורל אדם לטוב ולרע; כאן בסֶרטָאוּ זה נותן הרבה עָצמה. היא ידעה שהבת שלה יצאנית, ועדיין — כל עוד זה עם גברים מחוץ לכפר, זָ׳גוּנסים או מובילי בקר — היא לא התנגדה, אפילו נתנה את הסכמתה. אכלנו קמח מניוק וסוכר גולמי. ואנה דוּזוּזָה אמרה לי, מָכְרָה סוד גדול, שמֵדֶיְרוּ וָז עומד לנסות לחצות מצד אל צד את מישור סוּסוּאָרָאוּ. היא חזרה מהמחנה של מֵדֶיְרוּ וָז, ששלח לקרוא לה שתתנבא. טירוף של אחת? בשביל מה? לא האמנתי. ידעתי שאנחנו רוכבים לכיוון הר האָרָרָס — לעבור בכפרונים שבאדמות הבּוּר שיש שם, ששם כל שודד מתחבא — שם נוכל לגייס עוד חברים מזדמנים. אחר־כך, ככה: מישור סוּסוּאָרָאוּ לא נתן מעבר לאנשים חיים, זה היה המשטח הגרוע מכולם, זה היה שדה מהשאול. האם הוא ישנו, האם? הה, הוא קיים, ידידי! אה… כמו עמק הבור? הה, לא, זה משהו אחר — לפני שנהר הפְּרֵטוּ נפרד מהפַּרדוּ… גם שם נוצר חום מוות, אבל אחר… שם המדרונים גורסים… אה, הטַבּוּלֶיְרוּ? אז אתה מכיר? לא, זה בשטח שמנווה הפרה השחורה עד נחל דקל הקָטוֹלֶה, פה למטה, וממקום שנולד הפֵּרוּאָסוּ עד לנהר הקוֹשָה, שבא משדה הנַנדוּ. אחרי יערות המַנגַבָּה…

אפס, אפס ואפסי אפס הוא השטן. המקום הזה, מישור סוּסוּאָרָאוּ, הוא הרחוק ביותר — שם, שם, במדבריות. בתוך עצמו הוא. מים אין בו. מאמינים שכשאדם נכנס לשם העולם נגמר. צריך לפנות לאחור, תמיד. יש כאלה שלא מתקדמים פנימה, רק מציצים בהתחלה, לבד. לראות את הירח מאיר, הלבנה, ולשמוע את צעקות הרוח שיודעת שהיא לבד, על מצע המדבריות. אין גללים. אין ציפורים.

כששמעתי את זה, תפסתי את אנה דוּזוּזָה ההיא, והיא לא עמדה בזעם שבעינַי. “אדון מֵדֶיְרוּ וָז, הוא בעצמו סיפר לי…” נאלצה לומר. מחשכים. לא ייתכן!

דִיאָדוֹרִים חיכה לי. הוא כיבס את הבגדים שלי: שתי חולצות וז׳קט וזוג מכנסיים, ועוד חולצה אחת חדשה, מכותנה בולגרית. לפעמים אני כיבסתי את הבגדים, את שלנו; אבל כמעט תמיד דִיאָדוֹרִים. כי בעינַי זו הייתה המטלה הכי בזויה, וחוץ מזה דִיאָדוֹרִים עשה את זה בכשרון גדול יותר, ביד טובה יותר. הוא לא שאל איפה הייתי, ואני שיקרתי שרק נכנסתי בגלל אנה דוּזוּזָה הזקנה, לדרוש בפשר עתידי. דִיאָדוֹרִים גם לזה לא השיב. הוא אהב שתיקות. כיוון שהוא עמד בשרוולים מופשלים, הסתכלתי בזרועות שלו — זרועות לבנות יפות כל־כך, טובות מתאר, והפנים וכפות הידיים מאודמים ומיובלים מעקיצות זבובי הבקר. בו ברגע נפלה בי המחשבה שהייתי יכול לשאול את אנה דוּזוּזָה איזה פרק מחיי ולראות את פשרו. וגם דבר אחד שלי, סגור, הייתי צריך לשאול. דבר שאפילו עם עצמי לא חקרתי, לא היה לי האומץ. ואם דוּזוּזָה הייתה מנחשת משהו, האם הייתה מכירה את בד הגורל לפי גבו? לא שאלתי, לא ידעתי לשאול. אולי, מי יודע, אולי כושפתי? התחרטתי שלא ביקשתי את קיצור הדברים מאנה דוּזוּזָה. הה, יש דבר שחוזר שוב ושוב בחיים שלי. אני חוצה את הדברים — ובאמצע החצייה אני לא רואה! — בראש שמורים רק מקומות הכניסה והיציאה. אתה ודאי מכיר: אדם רוצה לחצות נהר בשחייה, וחוצה; אבל הוא מגיע לגדה האחרת הרחק במורד הנהר, במקום שונה מאוד משחשב בהתחלה. לחיות זה לא מסוכן מאוד?

סיפרתי לדִיאָדוֹרִים את מה שגיליתי בתחבולות: שמֵדֶיְרוּ וָז מתכנן רק להוביל אותנו למישור סוּסוּאָרָאוּ — פנימה, לפנים, עד הסוף. “וזאת האמת. אמת,” דִיאָדוֹרִים ענה, והופתעתי להיווכח שהוא ידע מהדבר ולי לא נתן בדל מילה. וראה: כל־כך הרבה זמן נלחמתי ברצון של דִיאָדוֹרִים לאהוב אותי יותר משראוי לחבר לאהוב בגלוי; והנה עכשיו לא הרגשתי בושה על שמצאתי בתוכי קנאה מרה. בגלל ההבנה שמֵדֶיְרוּ וָז נותן בדִיאָדוֹרִים אמון גדול הרבה יותר מזה שהוא נותן בנו האחרים, עד כדי כך שהחצין את הדברים אצלו. האם ההבדל הזה בין חוק לחוק טרד אותי? אבל מֵדֶיְרוּ וָז היה איש מזמנים אחרים, הוא צעד בעולם הזה ביד נאמנה, לא נד אף פעם, לא נרתע. ידעתי שהוא, במלוא המובן, נוצר את זכרו של חבר אחד בלבד: ז׳וֹקָה רָמירוּ. ז׳וֹקה רָמירוּ היה ההערצה העמוקה של חייו: אלוהים בשמים וז׳וֹקה רָמירוֹ בגדה האחרת של הנהר. כראוי. אבל את הקנאה קשה להשקיט עוד יותר מאשר את האהבה. לב האדם — חשוך, מחשכים.

אז דִיאָדוֹרִים תיאר לי את השאר. מעבר לסוּסוּאָרָאוּ, כבר בתחומי מדינת באהיה, אחד משני הבוגדים מחזיק את החווה הגדולה ביותר שלו, ובה הרבה בקר, מרעים, ושם גרה המשפחה שלו, אנשי דמו — אישה וילדים. אם נשכיל לחצות את המישור במעללים טובים, אם נבוא לשם בלי שיצפו לנו, נתפוס את האנשים האלה בהפתעה קשה — וסוף לעניין! כי מי יצפה שאפשר יהיה לכפות מסלול על מישור סוּסוּאָרָאוּ? הה, הם משגשגים בחווה שלהם שהיא כמו בית של ברונזה — מכיוונים אחרים אי־אפשר לגשת, כי מסביב בוודאי יש להם שומרים, מצבורי תחמושת וכנופיות של חברים, בנקודות קשות למעבר שהם חולשים עליהן, בכל מערה ובכל מקווה. בתכסיס פתאום, מהצד הכי לא אפשרי, נוכל לצוץ, להפתיע אותם בשעת מעשה… הקשבתי, ואפילו נתקפתי חלחלה. אבל דִיאָדוֹרִים הרצין פתאום ומיתן: “הזקנה הזאת, אנה דוּזוּזָה, היא שטנית ואין בה תועלת… מהשאלות שמֵדֶיְרוּ וָז שאל, היא הוציאה במחשבה את הכוונה שלו, ולא היה צורך לדבר את השתיקות… זו צריכה למות, שלא תהיה יד־כול־בה…”

כאשר שמעתי — אבדתי. נשטפתי מים קרים. כזה היה דִיאָדוֹרִים: כשהוא הרג, אם הרג — זה היה כדי להיות בטוח. ובוגד כלשהו? — בסכין! זה היה צריך להיות ההרגל שלנו. האם לא ידעתי? אני לא אדם של צהרי יום טלולים, אין לי טבע חלש. אבל הכריעו אותי הרחמים על אותה אנה דוּזוּזָה, זו שעיניה בחוץ — אפשר היה לגעת באצבעות. אז היא סיפרה לי כמה בדותות. שטות, שבר זקנה, פה סגור דְלוּעי, בלי שיניים. היא גירדה את כיכר הסוכר בסכין, בללה בכף היד עם סובין דביק מוכן; ואחרת, אחזה היטב בנתח, לִעְסְסָה, ליקקה. אתה נתקף גועל, הריר ניגר. מדוע, אם כן, היא ראויה לכאב שכזה? לא הייתה לי הפיקחות לסתור. כל מחשבתי הייתה מסורה לדִיאָדוֹרִים. המחשבה שלו הייתה מהסוג המכוון. רק חששתי שהוא ידבר ויאמר שאני בעצמי אלך־אחזור לשם, לחסל את אנה דוּזוּזָה במו. לא כבשתי הכול, מרוב רגש. זמן מה לא הבטתי לדִיאָדוֹרִים בעיניים.

אבל אחר־כך חשבתי: אם יהרגו את דוּזוּזָה הזקנה כדי להגן על הסוד, אז אולי יהרגו גם את הבת, נְיוֹרִינְיָה… אז זה רצח! הה, גמלה בי החלטה, ופתחתי שבעה חלונות: “הדבר הזה שאתה אומר, אני לא מסכים לו! ההתעסקות בחיים של האישה הזאת רק תעכב אותנו…” — ככה אמרתי. דִיאָדוֹרִים ניחש אותי: “אני כבר יודע שהיית עם הנערה הבת שלה…” הוא ענה לי, ביובש, כמעט באנקה. שיני נחש. או־אז הבנתי את האמת. הבנתי שדִיאָדוֹרִים אוהב אותי כל־כך עד שגם הקנאה שלו לי התעוררה. אחרי הפתעה שבעת רצון, התערבלה בי הבושה ההיא האחרת, גועל נמהר.

ואני כמעט צעקתי: “זה אִיוּם? אז בבקשה, אני יוצא מביניכם לעולמי עולמים. יותר לא תראה אותי!…” דִיאָדוֹרִים הניח יד על זרועי. והתפלאתי, בפנים, אבל דחיתי את טלטלות הרוך האלה. הוא נתן לי יד; גם אני. אבל כאילו החזקתי אבן מחודדת בין שתי ידַי. “כבר אתה משלם מעט כל־כך בשביל ז׳וֹקָה רָמירוּ? בגלל מכשפה אלילה, והחיים הרעים של הבת שלה, כאן בפאתי הזֵ׳רָאִיס?” הוא קרא בשקט. ואני זעמתי. “בדיוק!” אמרתי. אז כולם צריכים לחיות מתוך כבוד לדמותו של האיש, ז׳וֹקָה רָמירוּ, כאילו נעשה ישוע המשיח בכבודו ובעצמו?! ואני כבר עישנתי סיגר או שניים. להיות אדון לעצמי ללא עורר, זה מה שרציתי, רציתי. אבל דִיאָדוֹרִים ידע את זה, נראה שלא הרפה:

“ריובלדו, תקשיב, הנה: ז׳וֹקָה רָמירוּ היה אבא שלי…” הוא אמר — אני לא יודע אם הוא היה חיוור מאוד, ואחר־כך האדים. בגלל זה הוא השפיל את הפנים, קירב אותם אלַי.

נשימתי שקטה. ההפתעה הזאת לפתה אותי. כאילו עמדתי על רִיק. והאמנתי בוודאות שכזאת, בבת אחת, כאילו תמיד ידעתי. רק בלי לומר. הבטתי בדִיאָדוֹרִים, הראש הקשה מורם, רציני כמו שהוא יפה. ובעינֵי רוחי ראיתי את ז׳וֹקָה רָמירוּ: היציבה הצלולה, הצעד הקל, המגפיים הרוסיים, הצחוק, השפם, המבט הטוב המצווה, המצח הגבוה, בלורית השיער השחור, הנוצץ. כל כולו כמו נצץ. כי ז׳וֹקָה רָמירוּ היה מעל לבני האדם, ממש כך, היה בו אור, מלך הטבע. הידיעה שדִיאָדוֹרִים הוא הבן שלו שימחה אותי עכשיו בבת אחת, הפתיעה אותי. רציתי לקרוא: בי נשבעתי, דִיאָדוֹרִים, אני אִתך, נחוש, בכל מערכת ובזכר אביך!… אבל אלה הדברים שלא אמרתי. למה לא? האדם הוא יצור של שלילה ושאלה, חבל בעל שלושה קשרים, שלושה קצוות. “ובכן, מבחינתי, לכל השומע, אנה דוּזוּזָה היא אימא שלי!” — זה מה שאמרתי. ולסיום כמעט צעקתי: “מצדי תחכה עד מחר: לא אלך! אני דוחה את הזוועות האלה!…”

הכול מערבולת. חיכיתי למוצא פיו. מתוך ההתרגשות, ידעתי על עצמי: מקור כל דעתי היה שאני, בטירוף, אוהב את דִיאָדוֹרִים, וגם, במין גומחה היה זעם לא ברור על כך שלא אוכל לאהוב אותו כרצוני, בכבוד, אחת ולתמיד. האוזניים שלי עיוותו את קולו. ואפילו, בסוף כל ההתעלות הזאת, האהבה תפחה בי עד שהכתימה את כל העלים, ואני ייחלתי לאחוז בדִיאָדוֹרִים, לקחת את דִיאָדוֹרִים בזרועותַי, לנשק אותו, פעם ועוד הרבה פעמים, לעד. הרגשתי רתיעה גדולה מאותה אנה דוּזוּזָה, שאולי באה לפרק את ידידותנו. ואפילו כמעט זיהיתי יוקרה אילמת במקרה שאצטרך ללכת לשם ולטפל בזקנה — רק בנְיוֹרִינְיָה לא יכולתי לפגוע, שמרוב חיבה אליה רחשתי לה רק טוב. האם איבדתי שליטה? לא יודע, לא יודע. לא הייתי צריך להיזכר בזה, לספר ככה את קדרות הדברים. סיפור משעמם. לא הייתי צריך. אתה אדם מבחוץ, ידיד אבל זר לי. אבל אולי דווקא בגלל זה. לדבר ככה עם איש זר, עם איש שמאזין היטב ואז הולך, זו הנאה שנייה, כאילו המשכתי לדבר עם עצמי. הבט־ראה: את הרע שבתוכנו, תמיד אנחנו משחיתים מכוח שאנו מרחיקים אותו מעלינו. האם זאת הסיבה שמדברים הרבה?

והרעיונות המלומדים שלך מביאים לי שלווה. בייחוד האישור שנתת לי שההוא לא קיים; נכון? המלעיז, הכלב, הפלוני, האדון, רגל הברווז, הסָאוּב, הגבר, השחור, הצולע, האיטר, הנער, בעל דמות היגון, הנזכר, זה שאינו צוחק, חסר הלצון… ובכן, הוא לא קיים! ואם הוא לא קיים, אפשר לכרות הסכם אתו? והרעיון חוזר אלַי. על רע מדומיין, אֱמור לי את האמת: האם, זאת אומרת — אפשר גם שהכול הוא בעצם עבר רחוק, במעמקים, מרשם, שכשאדם חושב למכור את הנשמה שלו זה כי היא כבר הייתה מכורה, בלי ידיעתו; והאדם בסך הכול חוזר ומאשר איזה הסכם ישן — שכבר נמכרה מעט־מעט, לפני זמן רב? יסרב האל; האל הסובב! אמור לי, עלַי אמור. אפילו ייתכן שמישהו ביום מן הימים ישמע ויבין ככה: אולי האדם הוא עדיין יצור רע כל־כך, כל־כך, שאלוהים לפעמים יכול לתמרן את בני האדם רק כשהוא שולח את השטן כנציג? או שאלוהים — כשהתכנית שהוא מתכנן מתקדמת מאוד, הרוע המולד של האדם מסוגל לראות את קרבת האל רק בדמותו של האחר? שזה מה שאנחנו מרגישים באמת? עשר שנים אני מהרהר. רוחות הלילה האומללות. יסתובב העולם! אני שומר על הגב, מכוח התפילות. אהה. אהבות אני אוהב… אני זוכר את דִיאָדוֹרִים. אשתי שלא תשמע. נערי, כל געגוע הוא סוג של זִקנה.

אבל הנה, הייתי באמצע הסיפור — כשסירבתי אז בצעקה ההיא, בזעם, דִיאָדוֹרִים ענה תשובה שלא ציפיתי לה: “אין סכסוך, ריובלדו ידידי, תירגע. אין צורך להרוג את אנה דוּזוּזָה זו. ואנחנו לא הולכים עם מֵדֶיְרוּ וָז לעולל זוועות לאשתו ולילדיו הקטנים של ההוא, הגרוע משני הבוגדים, אפילו שזה מגיע להם, כי הוא ודומיו יש להם מנהג להתנהל ככה. אנחנו רוצים רק לקחת את המשפחה אתנו בשבי; ואז הוא יבוא, אם יבוא! וכשיבוא הוא יהיה חייב להילחם… אבל, אם בבוא היום תיפרד מעלינו, אני נשבע: אמות מצער…” הוא אמר. הוא פנה להניח יד בידי, בתחילת הדיבור, ואחר־כך משך אותה והתרחק ממני. אבל מעולם לא הרגשתי שהוא טוב וקרוב יותר מזה, לפי הקול, הקול החנוק. הלב — זה הוא, הפרטים האלה כולם. זו הייתה הארה. האהבה, כבר כשלעצמה, היא חרטה מסוימת. חיבקתי את דִיאָדוֹרִים, כמו כנפי הציפורים כולן. בשם אבא שלו, ז׳וֹקָה רָמירוּ, הייתי הורג ומת עכשיו, אילו נדרשתי.

אבל דִיאָדוֹרִים לא הוסיף לדברים שלא הסביר יותר. ואולי בשביל לפרט בשיחה, הוא שאל אותי: “ריובלדו, אתה זוכר היטב את אמך הנכבדה? ספר לי על סוג הטוּב שהיה לה…”

בזמן ששמעתי, אני אומר לך, לא אהבתי את השאלה. העניין הוא שאני תמיד בורח כשמישהו רוצה לדעת על דבר שהוא שלי משלי. אבל הנחתי לזה כעבור רגע, כשנוכחתי שרק דִיאָדוֹרִים לבדו היה יכול להצליח בניסיון הזה, בחברות העדינה שלו. זה מה שהבנתי. אי־אפשר אחרת. כל אימא חיה חיי טוּב, אבל כל אחת יש לה מתת יחידה שהיא שלה ומשלה, טוּב אחר. ואני מעולם לא חשבתי על הסדר הזה. מבחינתי, אימא שלי הייתה אימא שלי, דברים כאלה. עכשיו חשבתי. הטוּב המיוחד של אימא שלי היה טוּב האהבה העשויה עם הצדק, שהייתי זקוק לו בילדותי. והטוּב שאפילו כשהענישה אותי על ההפרזה, היא אהבה בי את השמחה. הזיכרון שלה פקח את עינֵי רוחי, דיבר — רגע חולף — כמו גדוּלה בת שיר, כמו בין שחר לזריחה.

“…ובכן, את שלי לא הכרתי…” המשיך דִיאָדוֹרִים ואמר. חרץ בפשטות, כאילו אמר: למה — כמה — שמה… כאילו היה עיוור מלידה.

ואני חשבתי: לי לא היה אבא; רציתי לומר את זה, כי מעולם אפילו לא ידעתי מה שמו האמִתי. אני לא מתבייש שנולדתי במחשכים. יתומים ידועים ומתועדים זה דבר שרואים הרבה כאן בסֶרטָאוּ. אדם נוסע, קושר קשרים, עובר, משנה מקום ומחליף אישה, וילד הוא שנשאר. אדם עני ממעט לדבוק, הוא סב־סובב בזֵ׳רָאִיס כמו ציפורי הנהרות והאגמים. ראה: זֶה זים, הקוצר הכי טוב שלי פה, איש צחקן ומוכשר. אני שואל: “זֶה זים, למה אתה לא מגדל תרנגולות אנגולה כמו כולם?” “אני לא רוצה לגדל כלום…” הוא ענה לי, “אני אוהב לנדוד…” הוא שם, עם בחורה בת תערובת בבית, שני ילדים היא כבר ילדה לו. יום אחד יפה, הוא יעבור. ככה זה. אין איש חולק. אני, הרבה פעמים אני אומר את זה בעצמי. אני מגן. אני, כלומר — אלוהים, באמצעים של מטה… זה לא פָּסח גם על אימא שלי, כשהייתי ילד, בסֶרטָאוּ הקטן שנולדתי שם — למרגלות הר המָרָוִילְיָס, בין זה להר האָלֶגְריס — בין הר הפלאות להר השמחה — באדמות הבור במקום ששמו קָרָמוּז׳וּ, מאחורי מקורות נהר הוֶרדִי, הוֶרדִי שזורם לתוך הפָּרָקָטוּ. קרוב לשם יש עיירה גדולה — קראו לה אָלֶגְריס — עוד תראה. היום היא שינתה את השם, שינו אותו. את כל השמות הם משנים והולכים. זה סימן. האם סאו רוֹמָאוּ לא נקראה בתחילה וילה ריזוֹנְיָה? האם סֶדרוּ ובַּגרי לא היו ואינם? וטַבּוּלֶיְרוּ גְרַנְדי? איך הם יכולים להזיז שמות ככה? אתה מסכים? שם של מקום שאדם נולד בו צריך להיות קדוש. כאילו תגיד: מה, מישהו היה צריך לדחות את השם בית לחם של אדוננו ישוע המשיח שנולד שם, עם גברתנו ויוסף הקדוש?! צריך יותר חיבור. אתה יודע, אלוהים הוא הבהחלט; השטן הוא ההפך ממנו… ככה אני אומר; אני, שכבר ראית שיש לי זיכרון שלא כושל, זוכר הכול מילדותי. יפה היא הייתה. אני זוכר אותה בהנאה; אבל בלי געגוע. כי מייד ינשבו רוחות המה־אילו. מבט לאחור, אין בו מזור. אתה יודע, הדבר הכי רחוק משחר הילדות שאני מוצא בזיכרון הוא השנאה שרחשתי לאדם בשם גְרָמָסֵדוּ… האנשים הטובים מהמקום היו כולם ממשפחת גֵדֶס, ז׳ידיאָאוּ גֵדֶס; כשיצאו משם לקחו גם אותנו, את אימא שלי ואותי. גרנו בעמקים בסירְגָה, שם במקום שהדה ז׳ניירו זורם לתוך הסאו פרנסיסקו, אתה מכיר. הייתי אז בן שלוש־עשרה או ארבע־עשרה שנים…

ובכן מתוך מה שהתחלתי לספר לך, עבר לילה, וכולם ישנים בשלווה. הדבר היה באפריל, בכניסה. מֵדֶיְרוּ וָז, בשביל התכנית שרקם, רצה להיבדל משיירי הגשמים של חודש מרס — יום יוסף הקדוש והסערות שבו — כדי ליהנות משמים מושלמים, כשהשדות עדיין נובטים מוריקים, כיוון שעמדנו לרדת בהתחלה בחלקות בִּיצה, ומשם להתקדם כאמור, אחרי האחר־כך. כי זו הייתה אמת מופלאה, מייד זיהיתי; והדבר לא היה נורא בעינַי. העברנו יומיים בחוסר מעש בוֶספֶּה — שם היו סוסים טובים נינוחים, סוסים אחרים ששמר בשבילנו חבר בעל חווה, ז׳ואֶה אֶנגְרַסיוּ שמו. בדרכים עדיין התבוסס הרבה בוץ מאתמול. “לצאת למסע על גב סוס בלי דרך סלולה — רק משוגע עושה דבר כזה, או חתיכת זָ׳גוּנְסְ׳…” ז׳ואֶה אֶנגְרַסיוּ ההוא אמר. הוא היה איש רציני, עמל, אבל טיפש מטופש; ועל הדברים שאמר הוא עצמו צחק מייד, בקול רם. אבל הוא טעה — כי מֵדֶיְרוּ וָז תמיד ידע דרך בת קיימא, ביבשה. ואפילו ככה, ז׳ואֶה אֶנגְרַסיוּ הביט בכמות האוכל והאספקה שאספנו, על כל אותם חמורים עמוסים. וכל השִפעה הזאת נראתה לא הולמת — הבשרים והקמחים, כיכרות הסוכר הגולמי, ולא חסר מלח ולא קפה. הכול מכול. והוא, כשראה מה שראה, שאל לאן הולכים, והשתמע שגם הוא רוצה לבוא. “השתגעת?” מֵדֶיְרוּ וָז ענה ולא הוסיף. “השתגעתי, המפקד. סליחה אני מבקש…” ז׳ואֶה אֶנגְרַסיוּ התרפס.

מֵדֶיְרוּ וָז לא דבק בהרגלים. הוא היה רק איש פיקח, מלומד, מיושב. לפעמים היה מדבר בשקט, ממרמר. אותו אף אחד לא ניווט. שתקן מטבעו, תמיד הוא קיבל כל עצה טובה וצודקת. אבל הוא לא שיבח מקהלה. כולם מדברים יחד? אז מֵדֶיְרוּ וָז לא שם. את הסיפור שלו שהיה קודם אתה מכיר? כשהוא היה נער, צאצא לבעלי ממון, הוא קיבל חווה גדולה. היה יכול לנהל את החווה ולהיות בעל נכסים. אבל באו המלחמות ומרידות הזָ׳גוּנסים — בכל מקום רק מוות ושוד וטומאת בשרים לנשואות ולבתולות, שום מנוח לא היה אפשרי מיום שנחשול הטירוף הזה עלה מעל לגדת ההרים והתפשט ברמות. ואז מֵדֶיְרוּ וָז, בסוף מחשבה עזה, הכיר את חובתו: הוא הרחיק הכול מעליו, התנער מכל מה שצבר, אדמות ובקר, השתחרר ונהיה קליל כאילו רצה לחזור ללידתו. לא היו לו פיות להאכיל, הוא לא כלכל יורשים להכעיס. בסוף עשה מעשה — במו ידיו הוא שלח אש בבית החווה המיוחס, החווה הגדולה שהייתה בית אבא, סבא, סבא רבא — והביט בגצים המתעופפים; היום יש שם חורשות. ואז הלך למקום שאימא שלו הייתה קבורה שם — בית עלמין קטן בצלע האחו — ופירק את הגדר, פרץ פרצה באבן; עד מהרה, בהקלה הוא נוכח שאיש לא יוכל לגלות ולחלל את כבוד המקום ששם המשיכו לנוח עצמות ההורים. ואז, נקי מכול, אדון מרוקן לעצמו, הוא עלה על סוס משובח, חמוש ועתיר תחמושת, אסף אנשים אמיצים, בחורים בני הרמות, ויצא לסוב בדרכים האלה ולהשליט צדק. שנים הוא רכב. אומרים שנעשה נפלא יותר ויותר. כשפגש את ז׳וֹקָה רָמירוּ הוא מצא תקווה חדשה גדולה. בעיניו, ז׳וֹקָה רָמירוּ היה גבר יחיד, גיבור חיל שמסוגל לקחת לידיו את הסֶרטָאוּ הזה שלנו, למשול בשם החוק, לשלוט בכיפה. האמת היא שז׳וֹקָה רָמירוּ גם הוא יצא בשם הצדק והפוליטיקה הגבוהה, אבל רק למען חברים נרדפים; והוא תמיד שמר על נכסיו הטובים. אבל מֵדֶיְרוּ וָז קורץ מחומר שכבר לא תזכה לראות; אני עוד ראיתי. הייתה לו חזות חזקה כל־כך שלידו אפילו הרופא, הכומר והעשיר התעשתו. הייתה לו היכולת לברך ולקלל, והגבר הכי צעיר, עז ככל שיהיה, לא מיאן לנשק את ידו. לכן צייתנו לו כולנו. קיבלנו עלינו בכי וצחוק, טירוף בתוך בינה. הקצין ברמות — היה הוא. אנחנו היינו המֵדֶיְרוּ־וָזים.

מהסיבה הזאת הגבנו בסבר פנים יפה כשמֵדֶיְרוּ וָז אמר בקיצור שנחצה את מישור סוּסוּאָרָאוּ, ונחדור לעמקי באהיה להילחם שם! ואפילו הייתה התרגשות חגיגה בהערכה ההיא. את הדבר שאף אחד עוד לא עשה, הרגשנו מסוגלים לעשות. ככה רכבנו: משם, מווספּה, רכבנו, ירדנו בנקיקים ובשיפולים. אחר־כך עלינו. מקום שבו עצי ערבה צומחים ומתרבים בדרך לפסגה. פר בר פראי יכול להגיח מבין הצמחים, מלוהט שלא ראינו כמותו — מכוער, גרוע מיגואר. ראינו להקות ארוכות־ארוכות של תוכיי ארה, באוויר, כמו בד כחול או אדום, פרוש, מהוה על חלצי הרוח החמה. משם ירדנו עוד, ופתאום הגענו למורד צופה למרחקים, נעים ומאושר, ובו אגם כהלכתו, מוקף דקלי בּוּריטי גבוהים־גבוהים. הבּוּריטי הוא עץ ירוק שמעדן ומקשט, יפהפה. והיו שם שרידים של בית שהזמן הרס, וחורשת במבוק שניטעה בימי קדם, וחווה קטנה. קראו למקום “במבוקי השור”. שם נעביר את הלילה ונכין הכנות אחרונות.

אני הייתי השומר, מרחק רבע פרסה משם, במקום תצפית. משם ראיתי את ההמולה: הגברים, כמו ילדים ממרחק, שמחים, כמו עננה של דבורים בפרח אָרָסָה, ההתרוצצות, איך הם פשטו את הבגדים ורצו להספיק להתרחץ בעיגול המים הכחול, שכל הציפורים נבהלו ועפו ממנו — האנפות, היַבּירוּ, הקַרקיר, ולהקות של קטיפניות שחורות. נדמה היה שהם יודעים שמחר יתחיל עול החיים, ולכן עכשיו הם רצו רק לקפץ, לצחוק וליהנות די צורכם. אבל כעשרה היו צריכים תמיד לעמוד דרוכים, עם הרובים והרימונים, כי ככה מֵדֶיְרוּ וָז פקד. ועם ערב, כשהרוח השתנתה, היה משב עדין בכפות הבּוּריטי, וזו אחר זו הן נדו. וחורשת הבמבוק, כמעט אותו דבר. קול גשמים טוב. אז דִיאָדוֹרִים בא לארח לי לחברה. חששתי קצת. אני, אולי יותר מכל האחרים, פחדתי מהעתיד לבוא. אני מודה. אני לא קמתי אמיץ בבוקר; כלומר, האומץ שבי היה נד. הה, בזמנים ההם לא ידעתי, היום אני יודע, שכדי שאדם יהיה לרע או לאמיץ, הה, די להציץ במראה — ולעווֹת בתור משחק פנֵי אומץ; או פנֵי רוע! אבל היכולת שלי נקנתה בכסף מלא, היא צעדה ברגלי הזִקנה. ואני אומר לך, אותו דבר ממש שאנו חוששים לעשות כשאלוהים מצווה, אחר־כך, כשהשטן יבקש, נעשה גם נעשה. המזיק! אבל דִיאָדוֹרִים היה בנועם. “תראה, ריובלדו,” הוא אמר לי, “הדרך שלנו מובילה לתהילה. כשהלב שלך ייחלש, זכור את אימא שלך; אני אזכור את אבא שלי…” אל תדבר עליהם, דִיאָדוֹרִים… השתיקה היא הדיבור במתים… חסר לי הביטחון לענות לו את מה שחשבתי. כי אני רציתי להניח אצבעות, מעדנות, בעדינות, על העיניים הענוגות שלו, להסתיר אותן שלא אצטרך לראות ככה את הקריאה שבהן, שלא אראה עד כמה העיניים האלה, היופי הירוק הזה, שמשגע אותי, בלתי אפשרי כל־כך.

ישנו טוב. לפנות השחר — ערב רב של ציפורים ועופות ושריקות ושירה — כל האנשים התרוצצו, נפוצו, טרודים במטלות, עזרו למתעכבים. מילאנו את נאדות העור במקורות האגם וקשרנו לצדי החמורים. הבאנו גם חמורים אִתנו, בהמות משא. הסוסים עדיין רעו קצת, ליחכו עשב ערבה שכיסה את הרגליים שלהם. שמעו מילים שמחות. כל אחד לקח גם את דלוע המים שלו, ובתיק העור צידה ליום — בשר מיובש בקמח מניוֹק. מֵדֶיְרוּ וָז, אחרי שלא אמר שום דבר, נתן פקודה לצאת. בראש, בחזית, הייתה קבוצה של חמישה גברים, פטרול קטן. כי היו אתנו שלושה גששים טובים מאוד — סוּזַרטי, ז׳וֹאָקים טפיוקה וטיפּוֹטי — טיפּוֹטי הזה היו לו דרכים לגלות נקיקים ומערות שיש שם מים טובים, סוּזַרטי היה לו חוש ריח כמו של כלב מומחה, וז׳וֹאָקים טפיוקה הכיר כל פינה בזֵ׳רָאִיס, ביום ובלילה, כמו ספר עיון, אילו רצה היה משרטט את מפת הצמחייה. יצאנו, בתנועה. שישה שוורים צעירים שמנים הובלנו, כדי לשחוט בדרך. פתאום, עוד אנחנו מתרחקים והנה הציפורים כולן חגו בשמים, ירדו למקומות המדויקים שלהן על גדות האגם הקריר — הה, ההמיה בין הדקלים, שִבשוּב הכנפיים. דבר ששווה לראות, והשמש זינקה במסלולה הרחק מאחור, מעל לסבכי הצמחייה נולדה עצומה. יום כפול.

ככה העמקנו לחורשת עצי מַנגַּבָּה, הלכנו באין חזור, כמעט עד שעת הארוחה. אבל הסביבה התגברה והלכה. והעצים התנמכו וקטנו, השפילו חצאית לארץ. שם נראה רק ארמדיל פה ושם, מחפש לו דבש ומַנגַּבָּה. אחר־כך נגמרו עצי המַנגַּבָּה, תמו המַנגַּבּיות. שם השדה נפרש. נשרי האוּרוּבּוּ התפרשו בחללי ענק. בא הקץ לשדות הדגן ולשׂלווים, ובאו עצים קוצניים, שאפילו העלים שלהם כסופים, עשב שכזה. נגמרו השיחים במקומות החניה החומים. בהדרגה כשבאנו, כבד הרושם כאילו העולם הזדקן כשנגמר היער. תם עשב המִשיין שצומח פרא במרחבים. הסתכלנו לאחור. בשמש הבוהקת לא נראה שום שביל. ראיתי את האור, עונש. נץ־סנונית: הציפור האחרונה שראינו. הרושם, אם כן, במקום הזה, היה של ישימון מוחלט, ציה חרירית, מכשול. זו הייתה אדמה אחרת, משוגעת, ואגם של חול. איפה היה הגבול שלה, התחום? השמש שפכה את חמתה לאדמה המלוחה, זהרורים. הרחק במרחק, שדות מתים; וכמה ציצות צמחייה יבשה — כמו שיער בלי ראש. במרחק, לפנים, אד צהוב התאבך. והאש התחילה לחדור, עם האוויר, לחזותינו המסכנים.

אני מציג בפניך שהסבל שהיה הופיע כולו כבר בהתחלה; משם הוא רק התגבר. ומה שנועד להיות. מה שנועד להיות — אלה המילים! הה, מדוע. מדוע? אני נשבע: בדיוק ברגעים שדרכנו במישור, אחד החברים, ז׳ואאו האינדיאני שמו, אמר לי, או אמר למישהו אחר לצִדי:

“…אֶרמוֹזֵ׳נֶס הזה יש לו ברית… הוא כרת ברית עם האָפֵל…”

שמעתי את זה. ברית! ככה אומרים — אתה יודע. קשקוש. שבנאדם הולך לפרשת דרכים בחצות הלילה וקורא בקול רם לַהוא — ומחכה. אם הדבר מתקיים, באה מערבולת, בלי סיבה, וחזירה עם להקת אפרוחים, או אפילו תרנגולת שגוררת מלוא הבטן חזרזירים. הכול שגוי, סותר, פגום… אתה מדמיין את זה? והכרבולת — ככה טוענים — מפיצה אז ריח של זפת שרופה. והקרוי — הצולע — לוקח לו מין, קורם צורה! צריך לשמר את האומץ. חותמים על החוזה. חותמים בדם אדם. התשלום הוא הנשמה. אחרי הרבה זמן. אתה רואה, אמונה טפלה תפלה? חזיז ורעם!… “אֶרמוֹזֵ׳נֶס יש לו בריתות…” בדקתי. התעמקתי. אף אחד לא יכול לו? אֶרמוֹזֵ׳נֶס — שד. רק זה כן. הוא עצמו.

אנחנו באנו מהתופת — כולנו — ככה ידידי קֵלֵמֵם מלמד. ממקומות נחותים, מפלצתיים־מבהילים כל־כך, שישוע בכבודו ובעצמו הצליח להעמיק ולהציץ שם רק מכוח טבעו המאיר, בדמדומי ערב היום השלישי. אתה מאמין בזה? שם ההנאה הקטנה של כל אחד היא להתעלל באחרים, לייסר היטב; והחום והקור ממשיכים עוד ועוד; וכדי לעכל את מה שאוכלים צריך לאמץ את הקיבה, בכאבים חזקים; ואפילו הנשימה מכאיבה; ואין שום מנוח והרף. אתה מאמין? לדעתי יש מקום לספק. אני נזכר בחניה במָקָאוּבָּה דָה זָ׳איבָּה, לאור מה שראיתי בעצמי וגם סיפרו לי; ואחרים — רוע החוק שהחילו בכפרים קטנים רבים כל־כך: יורים, דוקרים, שופכים מעיים, עוקרים עיניים, כורתים לשונות ואוזניים, לא מרחמים על הילדים הקטנים, יורים בבקר התמים, שורפים בני אדם בעודם חצי חיים, עומדים להיחנק מדם… אלה לא באו מהשאול? געגועים. רואים שהם עלו משם לפני הזמן, לדעתי מתוך הסכם להעניש את האחרים, לתת דוגמה שלא תישכח אף פעם למה שמולֵך למטה. ומה עוד, שהרבה נופלים בחזרה לשם כשהם מתים… לחיות זה מסוכן מאוד.

אבל את הדברים השטניים גם אנחנו מחלקים. זה מה שאני אומר. שווה בשווה. הגשמים כבר נשכחו, והפְּנים הרע של הסֶרטָאוּ שכן שם, שמש ורִיק. התקדמנו כמה טפחים, ודרכנו בחולות העמוקים — חול שבורח, בלי יציבות, מושך את גופי הסוסים לאחור. אחר־כך היינו בערוץ של נהפוך־הוא, ובו דרדרים ושלף חול גס, צחיח, ירוק־שחור בצבע נחש. שביל לא היה. משם חצינו אדמה קשה, ורודה או אפורה, צחיחה ומרקיבה — הסוסים לא הבינו והתקוממו. דִיאָדוֹרִים — תמיד בראש צלול — החיוך שלו הכפיל בי את החרדה. הוא אמר: “הה, אנחנו אמיצים, בעלי לב, יותר מכל אחד — פה נסבול ופה נמות…” המֵדֶיְרוּ וָזים… האם מֵדֶיְרוּ וָז דהר לפנים לצד הגששים? האם משם אפשר היה עוד לסגת? לאט־לאט ראיתי חזיונות. החברים המשיכו, רק המשיכו, חששתי לאבד את ההכרה — כמו סחרחורת שִכרוּת. אני יודע למה? אני חושב שזה בא מעודף מחשבה, כי דרכים גרועות מאלה כבר עברתי, על גב סוס או ברגל, בשמש הקופחת. פחד, הפחד שלי. עמדתי בו. הדברים שנשאתי הכבידו כל־כך — הרגשתי את הרצועות רוצעות בי, את הצורה שלהן. אחרי שרכבנו פרסה וחצי בערך שתיתי את לגימת המים הראשונה, מהדלוע — קימצתי בהם. לא תיקנתי שום מחשבה תקינה, חשבתי בלי מחשבות. עד שנעצרנו. עד אשר, באותה תבנית של מקום, בלי שום שינוי, לא עץ ולא גדה ולא כלום, ראינו את השמש גולשת בצד אחד ואת הלילה חומק ועולה מהצד האחר. לא עזרתי לספור את השוורים ולא לפרוק את החמורים. איפה יוכלו הבהמות לרעות? הלילה התעגל, לילה בלי מוצא. ירדתי מהאוכף, קשרתי את הסוס, צנחתי לארץ וישנתי. אבל בקצה ההירדמות עוד הבנתי שני דברים, מוצלבים: שמֵדֶיְרוּ וָז מטורף? — ושאֶרמוֹזֵ׳נֶס כרת ברית! אני חושב שהקורות האלה עצמו את עינַי. מפי דִיאָדוֹרִים, ששכב ונח לצדי, שמעתי ככה: “תישן, ריובלדו, הכול ייגמר בטוב…” מילים שבעבר היו מעוררות בי רתיעה וגועל; אבל הקול שלו נסך בי עונג גוף. בלילה ההוא חלמתי חלום תחבולות: דִיאָדוֹרִים עובר מתחת לקשת בענן. הה, אילו יכולתי ליהנות ממנו — ההנאות…

איזה סדר אמצא לספר לך את המשך העינוי, משעה שהשחר האיר, למחרת, בערפילאוּת הבוקר שגווע, בלי תקווה לשום דבר, בלי הציפורים הפשוטות אפילו? רכבנו. השפלתי את העיניים, כדי לא להביט באופק המקובע שלא השתנה מכל הכיוונים. את השמש והכול אתה יכול להשלים בדמיון; מה שאתה לא יכול זה להיות שם, לחוות. רק דע: מישור סוּסוּאָרָאוּ הגה דממה ויצר רוע — כמו בן אדם! לא השמדתי את המחשבות האלה: לרכוב, ולרכוב, לראות — ורק זה; שמֵדֶיְרוּ וָז מטורף, תמיד היה משוגע, רק עכשיו יותר, התגלה — זה מה שנשבר בי לצעוק. והאחרים, החברים, מה האחרים חשבו? אני יודע? מן הסתם כלום ומאום — הם רכבו כרגיל — אנשי סֶרטָאוּ למודי סבל. זָ׳גוּנסוֹ הוא אדם שכבר ויתר על חצי תקוותו… החום המזוויע! והלהט, הבעירה, כאב החום בכל הגוף שלנו. הסוסים מנחרים — נשמע רק החרחור שלהם, ניחר, ומאמץ הצעדים. אפילו לא צל של צל. מים לא היו. עשב לא היה. המשקה של הסוסים היה בשוקת מצופה עור, והוקצב חצי, והם מתחו את הצוואר לבקש, כאילו הביטו בגוף שלהם, הראו על כל המאמץ, וכל שריד של מים היה צריך לקצוב. ככה נמשך הסיוט. סיוט של ממש, של דמדומים. הסוסים נאנקו באי־אמון. כבר הועילו מעט מאוד. ואנחנו היינו אבודים. שום באר לא מצאנו. האנשים כולם סבלו מעפעפיים מודלקים, עיניים אדומות, פנים סמוקים. האור היה רצחני. וחזרנו על עקבותינו, הגששים התהלכו, חיפשו. כבר היה מי שנישק את תמונות הקדושים, התפלל. אני מצִדי נתתי נפש לגוף, רכון על האוכף, בתשישות. אפילו המצח היה עופרת יצוקה. האם האומץ עומד בכל שעה? מחשבות בראש ריק. או שאולי דמדמתי? עלה בי געגוע לאוֹטָסילְיָה. בחורה שנתנה לי אהבה, גרה בהרי הזֵ׳רָאִיס — נווה הדקלים הגבוהים, במקורותיו — בחוות סנטה קטרינה. התרעננתי בה, כמו בדקלום מוזיקה, טעמתי מים אחרים. אוֹטָסילְיָה, היא רצתה לחיות או למות אתי — שנתחתן. הגעגועים נמשכו זמן קצר. החל מכמה שורות:

בּוּריטי, אתה לי דקל,

בנווה רחוק אי־שם,

יש בקתה משמאל לדרך,

עיניים כמו גלי הים…

אבל העיניים הירוקות הן עינֵי דִיאָדוֹרִים. אהבה כסופה ואהבה זהובה. מרוב כאב השתבשה ראייתי, התעננה, ולא הצלחתי להפסיק להביט לשמים. ריחמתי על הצוואר של הסוס שלי — רצוץ, לוח מיוזע, סובל. לחזור אחורה, להרים היפים! ראיתי, לפני שאעזוב את קליפתי, רציתי לראות ציפור עפה בלי נוע, אדמה טרייה שטַפּיר תיחח, לראות את צמרות העצים, את צחוק האוויר ותוכי ארה לוהב. אתה יודע מהי רוח יוקדת, ואין צמחייה, אין בדל קיר שיעכב אותה? דִיאָדוֹרִים לא זז מצדי. הוא נד בראש, חשב. הוא ניחש שאני נודד הרחק ממנו במחשבות. “ריובלדו, לא הרגנו את אנה דוּזוּזָה… לא עשינו שום דבר רע…” הוא אמר. ואני לא עניתי. מה לי ולכל זה עכשיו — לחטאים ולעונשים? אני ייחלתי לאוושה העדינה של נהר בין החלוקים — ולהיעלמות הטובה של ערוץ נחל בלב חורש. ועלו בזיכרוני הציפורים האחרונות בבמבוקי השור. הציפורים האלה נפנפו. הן צעקו לעומתנו, איש־איש בצל דקל, על מים חיים. הטוב מכול הוא המים. בבעירה… “אם אצא מכאן בחיים, אעזוב את חיי הזָ׳גוּנסוֹ, אלך ואתחתן עם אוֹטָסילְיָה,” נשבעתי אל מול כל הסבל. אבל מייד אחר־כך, באותה שעה, לא אהבתי עוד אף אחד: אהבתי רק את עצמי, את עצמי! חדש הייתי בקדמוניות הגיהינום. יום החידלון הוא ודאות ודאית — לכן אתה עדיין רואה אותי פה היום. הה, ובארות לא היו… מישהו כבר הכריז שהוא מת. מיקים, בחור רציני הגון, שהיה שווה הרבה בזמן קרב, נעצר וצחק: “איזה מזל!” אחר־כך שמענו מישהו צועק מלפנים: “אני עיוור!…” אבל זה, הגרוע מכול — נפל לגמרי, עקום מעוות, בין רגלי הסוסים. פתאום מישהו נחר, קרא בקול נמוך. ועוד אחד. הסוסים דמדמו. ראיתי מעגל של פני אדם. פרצופים מיוזעים. אני חושב שאחד — אפילו האוזניים שלו היו אפורות. ואחר, כולו מושחר, דימם מהעפעפיים ומשקיקי העיניים. מֵדֶיְרוּ וָז לא ראה שום דבר? שמעתי את הוורידים שלי. שם, בדרך, יכולתי לתפוס ברסן הסוס של דִיאָדוֹרִים — הרצועות הכאיבו ליד — נשארתי רכון. אבל דיברתי. “מכאן, מהמקום הזה ממש, לא אלך! רק אם יגררו אותי מובס…” דִיאָדוֹרִים נראה עשוי אבן, כֶּלֶב מתבונן. אבל הוא הישיר אלַי מבט, באותו יופי שדבר לא שינה. “אז בוא נחזור, ריובלדו… אני רואה שהדבר לא צלח…” “הגיע הזמן!” הכרזתי, חזק יותר, צרוד כמו קוף מקוק. ואז הסוס של דִיאָדוֹרִים צנח, פרוש על הארץ, והתייסר. ירדתי מהסוס שלי. מֵדֶיְרוּ וָז היה שם, בהבעה חלוקה. החברים לדרך, מסביב, נחנקו לשמוע את המוצא. “צריך לחזור, המפקד?” דִיאָדוֹרִים ביקש. הוא גמר לדבר, ונעצר וסימן גם לנו לעצור. נימה טובה; אבל ניכר במֵדֶיְרוּ וָז שהוא מייחל רק שאחר ישאל ולא דִיאָדוֹרִים. מֵדֶיְרוּ וָז, אז — לראשונה — פרש זרועות לצדדים, שאין ברֵרה בידו; והוא עמד בכתפיים מושפלות. יותר לא ראיתי, והבנתי. שמטתי את הראש, בלעתי רוק, כיח מר. אבל זה היה כבר סוף החזרה, אלוהים אמר לי. ועוד — דע לך — פתאום הייתי שוב צעיר, בריא, נכון! כולם הושפעו ככה. לאחור, תמיד יש הנאה. דִיאָדוֹרִים מישש את היד שלי. ראיתי שעיניו תועות. לימים נודע לי שהרעיון לחצות את מישור סוּסוּאָרָאוּ, דִיאָדוֹרִים הוא שייעץ אותו למֵדֶיְרוּ וָז.

אבל בשביל מה לספר לך, אדוני, בפרטי־כול, את מה שעוד קרה? די במתווה הקל של הכול. כיוון שאלוהים קיבל את שלו שם, בקיפחון השמש, יכולנו לצאת ללא נזקים גדולים מאלה. כלומר, כמה גברים מתים, ועוד הרבה סוסים. אבל הגרוע מכול הוא שנשארנו בלי החמורים, שברחו מהסבל, ואיבדנו את המשא כמעט כולו, כולו, עם הצידה. רק לא תעינו בדרך יותר מדַי, בזכות הכוכבים היציבים. וכך היה. יצאנו משם כשהשחר הצטייר. ולא במקום שתכננו. אבל לא יכולנו. השמים הגבוהים והתעכבות הלבנה. חוץ משאר הצרות, האנשים נעו טרופי רעב — ציד לא מצאנו — עד שירו והפילו קוף מקוק עצום, ביתרו, חילקו ואכלו. טעמתי. דִיאָדוֹרִים לא הספיק לטעום. ובינתיים — אני נשבע לך — עוד הם צולים ולועסים, נודע שהגוף לא היה של מקוק, לא מצאו את הזנב. זה היה אדם בן אדם, איכר ושמו ז׳וֹזֶה דוֹס אַלבֶס! אימא שלו באה כשהודיעו לה, בכתה והסבירה שהוא היה יצור מיצירי האל, עירום כי לא היו לו בגדים… כלומר, לא עד כדי כך, כי לה עצמה עוד היו כמה סמרטוטים לעורה; אבל הבן גם ברח ליערות, כי בראש שלו היה משהו לא בסדר. זה היה מבהיל. האישה, נטועה על הברכיים, קראה. מישהו אמר: “עכשיו שהוא מת לגמרי, נאכל את מה שאין בו נפש, כדי שלא נמות כולנו…” לא צחקנו. לא, יותר לא אכלו, לא יכלו. חוץ מזה, אפילו קמח מניוק לא היה. ואני הקאתי. גם אחרים. והאישה התחננה. מֵדֶיְרוּ וָז השתטח, קודח, אחרים נחלשו. “אַי, אז זהו הרעב?” קיללו אחדים. אבל אחרים השיגו מהאישה מידע, שיש במרחק רבע פרסה משם שדה מניוק עזוב. “אָהֶה, לא!” שמעתי צועקים. בטח האישה, בתור נקמה, תוביל אותנו אל המניוק המר! אלה הביטו בזעם נורא. בזמן הזה, קרוקודיל מצא אדמה שאומרים שהיא טובה למאכל וטעימה. נתנו לי, אכלתי, לא הרגשתי שום טעם, רק דבקבקות טובה, ורימיתי את הקיבה. מוטב לבלוע עשב ועלים. אבל אחדים כבר מילאו אפילו את התיק ברגבי האדמה הזאת. דִיאָדוֹרִים אכל. האישה קיבלה גם היא, המסכנה. אחר־כך מֵדֶיְרוּ וָז הרגיש רע, אחרים סבלו כאבים, חשבו שבשר אדם הוא רעיל. הרבה חלו, דיממו מהחניכיים, וכתמים אדומים על הגוף, וכאב נורא ברגליים, נפוחות. אני חטפתי דיזנטריה, עד שנגעלתי מעצמי בין האחרים. אבל הצלחנו להגיע עד לנהר השוורים, ולאגם סוּסוּאָרָנָה, ושם דגנו. הבאנו את האישה הזאת, כל הזמן, היא פחדה שיחסר שוב מה לאכול והיא תשמש. “מי שרוצה להתעסק אִתה, שיבוא אלַי!” דִיאָדוֹרִים הבטיח, “שרק יבוא!” אני הצטרפתי לצִדו. בסוף הרגנו קפיברה שמנה. מבן זֵ׳רָאִיס לבוש סחבות השגנו קמח בּוּריטי, שתמיד עוזר. והמשכנו לאורך הנחל שזורם מאגם סוּסוּאָרָנָה ומקבל מים מהזֵ׳ניפּאפּוּ ומנווה ויטוֹרינוּ ונשפך לנהר הפַּנדֶיְרוֹס — בנהר הזה יש מפלים ששרים, והמים שם צבעוניים כל־כך, שהתוכים מעופפים מלמעלה וצועקים ומתווכחים: ירוק! כחול! ירוק! ירוק!… ובמרחק ראיתי אבן ישנה שרופה. מים קדושים, שם ליד. והיה יפה לחצות את השדות הנמוכים, פרחי האַסקלפיאס — אדומים וכתומים, זוהרים ברעד, מהשתקפות. “זה פרח ‘פרש ההיכל’…” דִיאָדוֹרִים אמר, נלהב. אבל אָלָריפּי, קרוב אלינו, טלטל את הראש. “אצלנו,” הוא אמר, “קוראים לפרח הזה ‘הגבירה ז׳ואנה’… אבל החלב שלו רעיל…”

היינו חבוטים, מוכים, שחוקים. אבל לא רפים. אף אחד לא התלונן, חיינו לפי הרגע, אני חושב שאף אחד אפילו לא חשב להתלונן. ככה זה זָ׳גוּנסוֹ. זָ׳גוּנסוֹ לא נרתע באבדה ולא במפלה — כמעט הכול שווה בעיניו. ככה כל מי שהכרתי. מבחינתו החיים כבר מיושבים: לאכול, לשתות, ליהנות מאישה, להילחם, ובסוף הסוף. לא כולם ככה? גם בעלי חוות? מה שאלה רוצים זה רעם באוקטובר ואסם מלא באורז. כל הדברים שאני עצמי, מהרעות שהיו לי, שכחתי. חזרתי להאמין בשפיות של מֵדֶיְרוּ וָז, לא קיללתי אותו עוד, אני אומר. האמון — אתה יודע — לא נולד מדברים עשויים או מושלמים: הוא סובב סביב חום האדם. והסחתי את נפשי במחשבות שאלך להביא את אוֹטָסילְיָה, אבקש את ידה, כדת וכדין. קמתי אש מאפר. הה, אדם צריך מישהו, זה כן, מישהו להיות לו וַסָּל. הבט: אלוהים אוכל בסתר, והשטן יוצא בראש חוצות ומלקק את הצלחת… אבל אני אהבתי את דִיאָדוֹרִים על יכולתו לראות יופי בזֵ׳רָאִיס, ברמות האלה.

גם היה צורך לנוח ולחכות. במעשים ובדרכים השגנו סוסים לרכיבה, חנינו ימים אחדים בחווה מארחת בנווה אלגרי, ובאנו והגענו וחצינו את נהר הפַּרדוּ ואת האָקָרי, בכל מקום התקבלנו יפה. אבל איחרנו, כבר לא מצאנו זכר לכנופיות של הבוגדים. אבל היתרון שלנו היה שכל האיכרים היו לצדנו. מֵדֶיְרוּ וָז לא הזיק לאף אחד בלי צורך מוצדק, לא לקח שום דבר בכוח, ולא הסכים שהלוחמים שלו יתפרעו. בכל מקום שהגענו באו האנשים, נתנו מה שיכלו, מזון, אחרים מתנות. אבל אֶרמוֹזֵ׳נֶס וריקרדאו והאנשים שלהם שדדו, קטפו יותר מדי, החליטו לבזוז כל כפר אקראי, לחצו כמו מגפה. באותו הזמן, אֶרמוֹזֵ׳נֶס היה בגבול באהיה, כך נודע, ואִתו ערב רב של אנשים רעים. וריקרדאו? שיהיה, שיחכה. רכבנו בנחת ובאנו למקום בבּוּריטי דוּ זֶה. בעל המקום, סֶבַּסטְיָאוּ וְיֶירָה, החזיק מכלאה ובית. והוא שמר על התחמושת שלנו: יותר מעשרת אלפים קליעים.

למה לא היה קרב, אחרי כל החודשים הללו? אני אומר לך את האמת: החיילים של הממשלה רדפו אותנו. מָז׳וֹר אוליביירה, הסגן רָמיז וקפיטן מֵלו פרנקו לא נתנו מנוח. ובמֵדֶיְרוּ וָז עלתה מחשבה: נתמהמה ונשתהה ולא נילחם בהם, לא נבזבז, כי הנשק שלנו יש לו גורל יחיד, מחויב. ברחנו, נמלטנו. מנווה לנווה, לפי מתווה הדקלים, נסוגנו לאחור. חצינו את נהר הפּירָטינְגָה, שהוא עמוק, חצינו שם במעבר מאטָה או במעבר בּוֹיָדָה; או אם הגענו יותר במורד, אז בסָאוּ דוֹמינְגינְיוֹס, במעבר ז׳וזה פֶּדרוּ. אם לא שם, המשכנו לאורך הגדה, עד למקורות בסָאוּ דוֹמינְגינְיוֹס. הדבר החשוב שצריך להתעמק בו הוא להתקדם מהר במעברים הטובים, כשהחיילים חושדים ודוחקים. צריך להכיר את הדרכים שיורדות לכיוון מדינת גוֹיאס. בירידה לגוֹיאס הערבות נגמרות, צונחות. יש שם שובְרי עגלות ומדרונים נוראים אדומים. הבט: במקומות שם ראיתי אדמה שרופה ועפר שמשמיע קול — פלא. עולם מופלא! בביצת זָ׳טוֹבָּזינְיוּ, מרוב פחד מאתנו, איש תלה את עצמו. משם, במעלה, הגענו עד לזָ׳לַפָּאו — מי מכיר את זה? — רמה שטוחה, מדבר. ובכן, שם איש אחד ממדינת מינָס זֵ׳רָאִיס ביקש שאהיה סנדק לבן שלו. הילד קיבל גם הוא את השם דִיאָדוֹרִים. הה, את הטקס ניהל הכומר של האנשים מבאהיה, דע לך: קהילה של כפר מבאהיה, מלב הארץ, שעברו בסך — הגברים, הנשים, הילדים, הזקנים, הכומר עם הכלים שלו וצלב והצלמית מהכנסייה — הייתה אפילו תזמורת קטנה, כי הם באו עם כולם, כמו בקרנבל המָרָקָטוּ! הם הלכו אל היהלומים, רחוק כל־כך, הם בעצמם אמרו: “…בנהרות…” חלקם הובילו חמורי משא, אחרים נשאו את החפצים שלהם — שקים של כלים, צרורות בגדים, ערסלים עשויים משיח הקָרוֹאָה על הכתף. הכומר, בכובע עור משופל לאחור. תהלוכה מפוכחת שממלאת את הדרך, בענני האבק, בדשדוש סנדלים, הזקנות מדקלמות תפילות, אנשים מזמרים. הם התפללו בדרכם מייסורים לעושר. ולמען העונג שבנחמת הדת, ליווינו אותם עד לעיירה ששמה אבן משחזת. שם הרוח נושבת ממערב בעונה הגשומה; בימי היובש, הרוח באה מהכיוון הזה. הפמליה של האנשים מבאהיה הייתה כמו תהלוכת חג. בסֶרטָאוּ, אפילו קבורה פשוטה היא חג.

לפעמים אני חושב: אולי אנשים בעלי אמונה ומעמד יתקבצו באיזשהו מקום מתאים בלב הזֵ׳רָאִיס ויחיו שם לבד בתפילות רמות, נעלות, להלל את אלוהים ולבקש מחילה לעולם. כולם יבואו ויצטרפו, תקום שם כנסייה עצומה, לא יהיו עוד פשעים, לא שאיפות, וכל הסבל יימוג באל, בזמן ההוא, עד ליום שכל מת ישיר. הרהרתי בזה עם ידידִי קֵלֵמֵם, והוא ספק בראשו: “ריובלדו, הקציר הוא משותף, אבל את העשבים השוטים איש־איש עוקר לבדו…” הוא ענה מתוך ידע.

ידידי קֵלֵמֵם הוא איש מחוץ לתכניות. לך לשם, לז׳יז׳וּזָ׳ה. לך עכשיו, בחודש יוני. כוכב השחר יוצא בשלוש, באישון לילה קפוא. זאת עונת קני הסוכר. תראה שם בחושך טחנת סוכר — והנה הוא שם, כבר מצוּחק ומיוזע, עמל וטוחן. תשתה מיץ קנה סוכר מלוא הדלוע ותדרוש בשלומו בשמי. איש עדין, לב לבן גדול מרוב טוּב, שאפילו אדם שמח מאוד או עצוב מאוד נהנה מהאפשרות לשוחח אִתו.

ואף־על־פי־כן, אני ייחלתי לְחַוַּת אלוהים גדולה, בפסגת הפסגות, להקטיר שם קטורת בראשי הסלעים, והאנשים מזמרים מזמורים, ואפילו הציפורים והחיות באות ועונות. אתה מדמיין את זה? אנשים בריאים אמיצים, מבקשים רק את השמים, העיניים משקיפות לסוף. אבל לא כמו מה שרואים פה ושם. למשל הייתה פעם בחורה, בבָּרֶיְרוּ נוֹבוּ, שהפסיקה יום אחד לאכול ורק שתתה כל יום שלוש טיפות של מים קדושים מבורכים. התחילו להתרחש סביבה נִסים. אבל בא מפקד המשטרה המחוזי, הביא חיילים, הורה לפרק את הכפר, העבירו את הבחורה לבית חולים למשוגעים בעיר הבירה, אומרים ששם הכריחו אותה לאכול, במכשיר זונדה. הייתה להם הזכות? זה היה נכון? במובן מסוים אני חושב שכן. לא אלה הדברים שהערכתי באמונתי. כי בשבריר זמן כבר הופיעו ובאו אלפים שכאלה לבקש רפואה, חולים אנושים: מצורעים, נכים מעוותים, פצועים, עיוורים חסרי תנועות, משוגעים בשלשלאות, רפי שכל, שחפנים ובצקנים, הכול: יצורים מצחינים. אם היית רואה את זה היית מתייאש. היה גועל גדול. אני יודע: הגועל הוא המצאה, של זה שֶאֵינוֹ, כדי להטריד, שיהיה כאב. והאנשים האלה צעקו, דרשו רפואה מהירה, התפללו בקול רם, התדיינו זה עם זה, נואשו מהאמונה — הרצון שלהם היה להתרפא, הם לא ביקשו שום שמים. מול מראה שכזה היית מתייאש מיכולתו של העולם להכיל את הלא רצוי. אמנם נכון שהעיוותים והכיעור מפוזרים היטב בפינות המקומות. אחרת לא היה נשאר שום אומץ. הסֶרטָאוּ מלא בכאלה. רק בתור זָ׳גוּנסוֹ, ביום של רכיבה מאומצת, בהרגל התנועה, לא שמים לב. זה חוק הייסורים והמחלות. המלחמה מסיחה את הדעת — חושב השטן.

הבט־ראה: בני זוג, בריו דוּ בּוֹרָה, רחוק מכאן, רק מזה שהבעל והאישה היו בני דודים מקשר דם, ארבעת הילדים שלהם נולדו מעוותים בעיוות הכי נורא שיש: בלי זרועות ובלי רגליים, רק הגֵווים… אָהֶה, אני לא יכול להסתכל בזה גם בעינֵי הרוח! ואני שואל אותך: דוקטור אחר, דוקטור בחור, שבא לחקור את אבני הטוּרמָלין בעמק אָרָסוּאָאי, הִרצה ואמר לי שחיי האדם מתגשמים ומתגלגלים בהתקדמות משל עצמם, אבל אלוהים אין. אני נבהל. איך זה אין אלוהים?! כשאלוהים קיים, כל דבר נותן תקווה. תמיד ייתכן נס, שייפתר העולם. אבל אם אין אלוהים אנחנו שטים הלוך ושוב והחיים מטופשים. הסכנה הפתוחה של השעות הגדולות והקטנות היא שאי־אפשר לעזור — הכול נגד המזל. כשיש אלוהים, לא נורא להתרשל קצת, כי בסוף הדברים יסתדרו. אבל אם אין אלוהים, אז אין רשות לשום דבר! כי הכאב קיים. וחייו של אדם שבויים־דחוקים — אם טעה בדרך, יגיע לעיוותים כמו אלה, של ילדים בלי רגליים וידיים. גם לילדים ולחיות כואב, גם למשוגעים — לא צריך בינה והכרה כדי לסבול. והאם בני האדם לא נולדים תמיד? הה, אני לא פוחד לראות מוות אלא לידה. פחד מסתורין. אתה לא מבין? מה שהוא לא אלוהים, הוא ממין השטן. אלוהים קיים אפילו כשהוא לא. אבל השטן לא צריך להתקיים כדי שיהיה — כשאתה יודע שהשטן לא קיים, זה הרגע שהוא משתלט על הכול. הגיהינום הוא אינסוף שאי־אפשר לראות. אבל בני האדם רוצים שמים, כי הם רוצים סוף: אבל סוף שאחריו רואים הכול. אם אני מלהג, תעצור אותי. כזה אני. נולדתי כדי שלא יהיה עוד אדם זהה לי בנטיות. הדבר שאני מקנא בו הוא ההשכלה שלך…

מאָרָסוּאָאי הבאתי אבן טופז.

זה, אתה יודע למה הלכתי מהמקומות האלה? על עצמי אני מספר. איך אפשר ליהנות מהאמת שבשקר? חברוּת שבתוכה חלום ההתפכחות. חיים ספוגיים מאוד. חייתי בקלות, אבל החלומות שחלמתי התישו אותי. מאלה שמתעוררים מהם לאט. האהבה? ציפור שמטילה ביצי ברזל. הגרוע מכול היה כשהתחלתי להעביר לילות בלי יכולת לישון. דִיאָדוֹרִים היה אדם צר — הוא לא שיקף את הפחדים שבתוכו, ולא את ההשערות. אני חושב שגם אני הייתי כזה. האם רציתי לדעת עליו? רציתי ולא רציתי. שאלה סותרת מגוחכת, אפילו כשהיא נשאלת בשתיקה, בפנים, אין לה תשובה. חזרתי לקור ההיגיון. עכשיו תראה מה זה גורלו של אדם. מצאתי את אבן הטופז בשביל לתת לדִיאָדוֹרִים; היא נהייתה בשביל אוֹטָסילְיָה, מתנת אהבה; והיום היא מוחזקת בידה של אשתי!

או שאני מספר רע? אספר שוב.

המקום שחנינו היה על גדות ביצות, סבך ביצות, בפתח אחו. מקום טוב לתת לסוסים להתרגע — מרעה טבעי, מקום מרבץ, מין מכלאה לבקר פרא. טבע יפה, העשב רך. אני רואה הכול שוב, יום אחר יום. דִיאָדוֹרִים נח זמן מה כשהדלוע בשתי ידיו, ואני התבוננתי בו. “ככה יהיה, ריובלדו, עוד מעט נצא לדרך. הפעם נילחם…” הוא הכריז בהנאה, כמו כמעט תמיד בערב קרב. אבל הוא טלטל את הדלוע: היה משהו שם בפנים, איזה ברזל שהגעיל אותי; פיסת ברזל שאין בה שום שימוש, רק לעורר חלחלה. “זרוק את זה, דִיאָדוֹרִים!” אמרתי. הוא לא ענה, והסתכל בי במבט מהוסס, כאילו אמרתי דבר לא אפשרי. אבל הוא שם את הברזל בכיס. ונשאר כשהדלוע ביד, דלוע מיוצר מתוצרת באהיה, מיוחד, אבל עכשיו הוא הגעיל אותי. וכיוון שנתקפתי צמא, לקחתי את כוס הקרן המגולפת שלי, שלא נשברת אף פעם, והלכנו להביא מים מבאר שהוא הראה לי. היא הייתה חבויה מאחורי דקלים — מסוג שאני לא יודע מה שמו, לא גבוה, אבל רחב, ובעל כפות צפופות, שפונות מעלה ואחר־כך מטה, עד שהקצוות נחים על הארץ. דקלים חלקים כל־כך, צפופים כל־כך, סגורים כמו בקתה של אינדיאנים. אני חותם שמראה דברים כאלה העלה בילידים את הרעיון לבנות את הבתים שלהם. שם מתכופפים, העלווה תלויה, נכנסים. פי הבאר היה עגול, כמעט, או סגלגל. בחלל בתוך הסבך, שם בתווך, האור הוריק. אבל המים, עצמם, כחולים ממש, כחול שכזה — שאחר־כך הסגיל. הה, הלב שלי היה חזק. הרהרתי: ומה אם דִיאָדוֹרִים ינעץ בי עיניים, יצהיר לפנַי את כל המילים? זה דחה אותי. אני? גועל נפש! דִיאָדוֹרִים נעצר בפשטות, נייח, בחן הכול ללא חשיבות. לא נתן שום סוד. האם טעיתי וחשבתי שהשגתי הישג, בשל אותה שתיקה חסרת פשר? ירדתי מהסוס, הלכתי להביא מים. אבל ראיתי שם חיה — צפרדע גסה, כעורה: היא בעטה בועות, ערבלה את פני המים. אסכם ששנינו, אחרי זמן, נסוגנו לאחור בבלבול. דִיאָדוֹרִים שתק ונעלם לשם, לפֹּה, במוזרות שלו, שתמיד הדברים נעלמים ושוב מופיעים. הה, כשאדם עושה את זה, האם זה לא כי הוא אשם ומודע לאשמתו?

והנה ראיתי קבוצה של חברים משחקים בקוביות, ממלאים את הבטלה. כיוון שהחברים שהיו אז היו פשוטי עם נתקפתי שעמום, הם היו בעינַי בוּרים מאוד, טיפוסים גסים. אלא שבשעה ההיא רציתי את נוכחותם הרפה — פלוני ואלמוני וברנש פלמוני — אנשים רגילים. אפילו בלי רעב השגתי לעצמי משקה מניוק, אכול וּשתוק. ורציתי — וגם שאלתי את עצמי — לחשוב על החיים: “שאחשוב?” אבל זה היה ברגע שכולם נשאו פנים. הייתה רק המולה, שם, בסיבוב שהתחיל את צלע ההר — ששם היו כמה אחרים שצעקו הרבה, ונופפו מאוד. אז הלכנו, מהר, לראות מה, דיכאנו את הרעד.

עברה שם שיירה, קבוצות־קבוצות של בהמות משא שבאו מסָאוּ רוֹמָאוּ, הובילו מלח לגוֹיאס. והנהג הראשי סיפר ידיעה עגומה, מידיעות החיים. “הוא היה גבוה, פרצוף מאורך, משונשן?” מֵדֶיְרוּ וָז דרש ודאות. “תראה, כזה הוא היה,” הנהג ענה, “ולפני שמת הוא נתן את שמו, סַנטוֹס רֵייס… יותר מזה הוא לא אמר, כי נפח את נשמתו. המפקד, תאמין לי, הצטערנו מאוד…” ואנחנו, מסביב, לא ידענו את נפשנו. נהגי הפרדות האלה, בקוּרוּקוּ, מצאו את סַנטוֹס רֵייס, והוא מת; הם הדליקו נר וקברו אותו. מלריה? לפחות הנשמה תנוח. הסרנו כובעים, כולם אמרו ברכות. וסַנטוֹס רֵייס היה האיש שנדרש לנו חי יותר מכול — הוא היה בדרך להביא הודעה ותיאום, מטעם סוֹ קַנדֵלַרְיוּ וטיטָאוּ פָּסוֹס, מפקדים ידידים שלנו בגדה הגדולה האחרת של הנהר.

“עכשיו מישהו צריך ללכת…” מֵדֶיְרוּ וָז פסק, הביט סביבו; אמן! אישרנו. אני חיפשתי, מצאתי את דִיאָדוֹרִים, שהתהלך שם ממש מולי, אפילו החזיק מַלמַד בקר, ראיתי שהוא חושב על משהו, על איזו התרסה. הסטתי את העיניים. התייצבתי, הכרזתי: “אם זאת הפקודה, המפקד, אני רוצה ללכת…” מֵדֶיְרוּ וָז ניקה את הגרון. השלכתי את עצמי בחצי לב, אבל יותר מכך טיפחתי גאווה, לא חשבתי שהוא יסכים; צלף כמוני, ראש ואדון, הם זקוקים לי, שאותי ישלחו בתור שליח, מגיד או מרגל? ואז קרה מה שקרה, והנה הוא. מֵדֶיְרוּ וָז הסכים! “אבל אתה צריך לקחת שותף…” הוא הציע. האם ברגע ההוא לא הייתי צריך להשתיק את עצמי, להשאיר לאחרים את בחירת הסגן, שלא יתחרה בי? הה, חרדה: לא רציתי את האיש שכמובן רציתי, וזה יכול היה לקרות פתאום… והרצון לבסוף, שעכשיו בא לחרוק בפי, הוביל אותי: “אם אלה הפקודות שלך, המפקד, אז סֶסְפרֵדוּ יבוא אתי…” אמרתי. לא הבטתי בדִיאָדוֹרִים. מֵדֶיְרוּ וָז אישר. הוא התייצב מולי, שוב, ושילח אותי בחומרה רבה: “לך, אם כן, ובדרך אל תמות!” כי מֵדֶיְרוּ וָז, בזמן ההוא, כמעט החלים ממחלה — בכובד הנשימה ובכתמי הפנים. הוא היה צהוב כמו שרף, התכופף בלי רצון, ואמרו שכשהטיל מים הוא גנח. אה, אבל אחר כמוהו לא הכרתי. הייתי רוצה לראות את הגבר שיוכל לאיש ההוא!… מֵדֶיְרוּ וָז, מלך הזֵ׳רָאִיס…

למה נהגתי ככה באקראי? אתה יודע? תן את תפיסתך. חיי אדם סבים וסובבים, והנה הוא מחליק וברגעיוּת הרגע עבר למסלול אחר. אילו ידעתי את מה שנודע לי לימים, אחרי כל הבהלות האלה… האדם נמצא תמיד בחשכה, רק בְּסוף הסופים מאירים את האולם. אני אומר: האמִתי הוא לא ביציאה ולא בכניסה; הוא ניתן לנו באמצע החצייה. הייתי טיפש מטופש! היום אני לא מתלונן על שום דבר. אני לא מוציא צללים מהחורים. אבל גם אין דרך להשפיל אותי לחרטות. כן, על דבר אחד בלבד. וזה גם הדבר שאני פוחד ממנו. אני חושב שכל עוד יש פחד, אפילו חרטה טובה לא יכולה לצמוח, לא תיתכן. החיים לא מאפשרים תיקון. אבל התוודיתי אצל שבעה כמרים, קיבלתי שבע מחילות. באמצע הלילה אני מתעורר ונאבק להתפלל. אני יכול. כל עוד אני יכול, הזיעה שלי לא מתקררת! תסלח לי שאני אומר הרבה כל־כך.