היכולת שלנו לנהל סכסוכים משפיעה באופן ישיר על איכות חיינו. לעיתים קרובות, מתוך רצון לנצח ולהיות צודקים, אנו מסלימים את […]
מבוא מאת הדאלאי לאמה
אני מאמין שמטרת החיים היא להיות מאושר. מרגע היוולדו שואף כל בן אנוש לאושר ואינו רוצה לסבול. לכן חשוב לגלות מה יביא למידה הגדולה ביותר של אושר.
מחבריו של ספר זה הם פסיכותרפיסטים מקצועים, המטפלים באנשים הזקוקים לעזרה במציאת שלוות־נפש וסיפוק. הם חותרים לעשות את עבודתם למועילה יותר. אחת מן המגמות הטיפוליות, עליהן הם מבקשים לקרוא תיגר, היא הנטיה למה שהם מכנים בשם דמוניזציה של דברים או של אנשים. נטייתנו הטבעית היא לנסות ולהטיל את האשם לבעיותינו על זולתנו, על גורמים שמחוצה לנו. יתר על כן, אנו נוטים לחפש אחר הסיבה האחת והיחידה, ואז אנו מנסים להסיר מעלינו את האחריות. נראה שכל אימת שאנו נתונים ברגשות עזים, מתהווה פער בין האופן בו הדברים נראים לעינינו לבין האופן בו הם מתקיימים במציאות. דמוניזציה של אנשים משמעה שאנו רואים אותם באור שלילי לגמרי, ומעמידים פנים שבאופן כלשהו הם שונים לגמרי מאיתנו.
אנו מתעלמים מן העובדה, שבני־אדם בכל מקום שהוא דומים זה לזה ביסודם. מבחינה גופנית יש אמנם הבדלים קטנים בצורת האף שלנו, בצבע השיער וכיוצא בזה, אולם אלו אינם משמעותיים. ביסודו של דבר אנו זהים. לכולנו אותו פוטנציאל עצמו להתנסות בניסיונות חיוביים ושליליים. יתר על כן, לכולנו אותו פוטנציאל עצמו לשנות את עמדותינו. וזהו הדבר החשוב בעיני: להכיר בכך שבכוח כולנו לשנות את עצמנו ולהיות לאנשים טובים ומאושרים יותר. זאת ועוד, עלינו לשאוב כוח מן המחשבה שאם בכוחנו לעשות כן, הרי גם מתחרינו, יריבינו ואויבינו יכולים להשתנות.
מניסיוני המצומצם למדתי, שהמידה הגבוהה ביותר של שלוות נפש נובעת מטיפוחן של אהבה וחמלה. ככל שנרבה לדאוג לאושרם של אחרים, כן תגבר תחושת הרווחה שלנו. טיפוחם של רגשות קרובים וחמים כלפי הזולת מביא באופן אוטומטי מנוחה לנפשנו. הדבר מסייע להפגת פחדינו וחששותינו ומעניק לנו את הכוח להתמודד עם כל מכשול שבו ניתקל. לכן אני מאמין שזהו מקור כל המקורות להצלחה בחיים.
פתגם טיבטי אומר: “רבות הן המחלות הניתנות לריפוי על־ידי התרופה האחת של אהבה וחמלה”. איכויות אלו הן המקורות העמוקים ביותר של האושר האנושי, והצורך שלנו בהן מצוי בשורש קיומנו. לרוע המזל, הושמטו האהבה והחמלה מתחומים מרובים מדי של השיג־ושיח האנושי, ובמשך זמן רב מדי. הן נותרו מוגבלות למשפחה ולבית, והגשמתן בחיי הציבור נחשבת לבלתי־מעשית ואפילו נאיבית. טרגי הדבר. בעיני, הגשמתה של החמלה איננה ביטוי של אידיאליזם בלתי־מציאותי אלא הדרך היעילה ביותר לפעול לטובת זולתנו ולטובתנו כאחת.
הדבר שאנו זקוקים לו כיום, ואני מאמין שספר זה יתרום לכך תרומה בעלת ערך, הוא חינוכם של יחידים ושל אומות, החל בילדים קטנים וכלה במנהיגים פוליטיים, חינוך שיחדיר את ההבנה שאלימות ודמוניזציה של יריבינו אינן מועילות, שאין הן מהוות דרך מציאותית לפתרון בעיותינו. במקום להטיל את האשם באחרים עלינו ליטול אחריות על עצמנו, ולחפש פתרונות ברוח החמלה והענווה. פיוס ושלום של אמת, בין אם ביחסים עם עצמנו ובין אם ביחסים עם זולתנו, מתהווים מתוך עמדה מבינה, מכבדת ובלתי־אלימה לבעיותינו.
הדאלאי לאמה
דהרמסלה, 28 בפברואר, 2005
אין עדיין תגובות