החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.
במבצע!

הסדר המיתי של המודרניות

מאת:
הוצאה: | 2017-04 | 529 עמ'
קטגוריות: עיון, במבצע
זמינות:

20.00

רכשו ספר זה:

הסדר המיתי של המודרניות הוא ספר פורץ דרך המשרטט תאוריה ביקורתית חדשה המאתגרת את תפיסתו של מקס ובר על המודרניות. הסוציולוג הגרמני חתר "להסיר את הקסם מהעולם", ואילו פרופ' דוד אוחנה,  לעומת זאת, מפנה את הזרקור התאורי והניתוחי מהסדר התבוני אל הסדר המיתי, סדר המבהיר את התפקיד הא-רציונלי של ההבניה המיתית באמצעות ארבע קטגוריות: זמן, צורה, מטפורה ומרחב. בספר נבחנים ממדים שונים של המודרניות: הממד האנתרופולוגי, הרסטורטיבי, הסימבולי, הלאומי, האוטופי, הביקורתי והמרחבי. עצם התודעה העצמית בדבר האפשרות להבניית סדר מיתי, כמו גם היכולת לבקר אותו, מכוננת את המעשה המודרני.
הפרויקט התאורטי העומד ביסוד הסדר המיתי של המודרניות נסמך על מחקריו ההיסטוריים של פרופ' אוחנה בבחינת מקרי בוחן. עד עתה סופר לנו שהכוחות הקדומים מנוהלים על ידי מיתוסים, ותפקידו של המודרניסט הגואל לשחררנו מהם אך למעשה המודרניות נחוותה על ידי מכונניה כשם שהדת נחוותה על ידי מאמיניה; שתיהן נתפסו כמסלולים המובילים אל הגאולה. ליבה¬ של המודרניות היה נעוץ בתשוקה רליגיוזית לאתר את הסוד שמעבר לפרגוד. מסע ארכיאולוגי אל המיתוסים הסמויים מן העין יחשוף את אבני היסוד שעליהם  נבנו כנסיות התבונה, מגדלי הנאורות וצריחי המודרניות.
פרופ' דוד אוחנה מלמד במסלול ללימודי מדינת ישראל באוניברסיטת בן-גוריון בנגב, והוא חוקר בכיר במכון בן-גוריון לחקר ישראל והציונות. הוא פרסם ספרים ומאמרים רבים בתחומי ההיסטוריה של הרעיונות, מיתוסים לאומיים משווים, התרבות הים-תיכונית, הפילוסופיה של ההיסטוריה, ההגות היהודית וביקורת התרבות. בין ספריו האחרונים:
Political Theologies in the Holy Land (2010);The Origins of Israeli Mythology (2012);  The Nihilist Order (2016);Albert Camus and the Critique of Violence (2017);Nationalizing Judaism (2017);
הטרילוגיה דרכי המודרניות (מוסד ביאליק, 2016); על ארץ אבנים (הקיבוץ המאוחד, 2017).

מקט: 4-249-50451
לאתר ההוצאה הקליקו כאן

דוגמה חינם לאייפד, אייפון, אנדרואיד ומחשב הורד/י דוגמה חינם לאייפד, אייפון, אנדרואיד ומחשב

דוגמה חינם לקינדל הורד/י דוגמה חינם לקינדל

כדי לקרוא אנא התקן תוכנת קריאה המתאימה למכשירך כמפורט במדריך לקורא


הקדמה

הפרויקט התאורטי העומד ביסוד ספר זה, הנִסמך על מחקרַי ההיסטוריים בבחינת מקרי בוחן, מבקש להתגבר על הדיכוטומיה שבין "הקדמונים" ל"מודרנים" ("Querelle des Anciens et des Modernes"). עד עתה סופר לנו שהכוחות הקדומים מנוהלים על ידי מיתוסים, ותפקידו של המודרניסט הגואל לשחררנו מהם. אך למעשה המודרניות נחוותה על ידי מכונניה כשם שהדת נחוותה על ידי מאמיניה; שתיהן נתפסו כמסלולים המובילים אל הגאולה. לִבהּ של המודרניות היה נעוץ בתשוקה רליגיוזית לאתר את הסוד שמעֵבֶר לפרגוד, לחלץ את האלוהי השוכן בטבע ולייצר את הסדר המיתי של העידן החדש. מסע ארכיאולוגי אל המיתוסים הסמויים מן העין יחשוף את מבנה העומק של תפיסתנו את המודרניות.

הסדר המיתי של המודרניות איננו מצביע על מיתוס ייחודי או על אופן תפקוד ספציפי בחברה, אלא מתכוון להורות על כך שהתודעה המיתית, ככל שהיא נסתרת או מובנת מאליה, מַתנָה ומתעֶלֶת את החיים המודרניים. המודרניות איננה למעשה, כפי שהיא נתפסת בדרך כלל, אופן של השתחררות ממיתוסים באמצעות התבונה הביקורתית. היפוכו של דבר: המיתוס הוא היסוד הבלתי מדובר של המודרניות, יסוד ראשוני שלא תמיד הוא מפוענח, דווקא משום שפניה של המודרניות מוּסַבּים אל האידיאלים שהיא מציבה, לא אל ההנחות הסמויות המעצבות אותה.

הסטרוקטורה המנחה את דיוננו מבהירה את התפקיד הא-רציונלי של ההבנָיָה המיתית באמצעות ארבעה מרכיבים מכוננים: זמן, צורה, מטפורה ומרחב. סטרוקטורות מארגנות אלה של החברה, התרבות והפוליטיקה הן המַבנות בתור שכאלה את המודרניות, והבניה מיתית זו היא המַקנָה משמעות למכלול החוויה המודרנית. במילים אחרות, המיתי הוא הסֵדֶר, הסֵדֶר הוא המשמעות, והמודרניות היא המוּדעות הקיימת בעת החדשה לזיקה שביניהם.

הסדר המיתי של המודרניות מבקש להסיר את הקסם מ"הסרת הקסם של העולם", הגדרתו של מקס וֶבֶּר לפרויקט המודרני. כאשר בא ובר לנקות את השיירים הלא-רציונליים, המיסטיים, המאגיים והמיתולוגיים מן המודרניות, ולהותירהּ זכה ורציונלית, הוא מרחיק אותנו מהבנה מעמיקה של מהות המודרניות, ובכך מחמיץ את העיקר – הואיל והדחף המודרני הראשיתי היה מכושף על ידי העולם והתודעה. ובר לא ראה מול עיניו את המודרניות, אלא נחשף רק לגווייתה. הקסם אבד והתאייד, ונותרנו עם גופה חסרת נשמה, עם דיווחים על תוצרי המודרניות, לא עם החתירה אחר מהותה, מהות שהיתה מיתית מעיקרה.[1]

בחינה של הוגי המודרניות הראשונים מלמדת שעיסוקם במתודה, במדע וברציונליות היה חלק מפרוגרמה מקפת, שהתאוותה להביא את האדם לשלֵמות ולנצחיות. הם ביקשו לשאול את השאלות הגדולות – סוד הנצח, נפש האדם, חידת המוות – באמצעות חקירה, מתודה וביקורת. ואילו ובר היה שבוי בממד הרציונלי בלבד של המודרניות, ואיבד בשל כך את היכולת לפענחהּ. גרסתו שונה אפוא במהותה מן האופן שבו ביטאו המודרנים הראשונים את רעיונותיהם במכתביהם ובכתביהם. המודרנים הראשונים האמינו בלהט שעקבות אלוהים מצויות בעולם, ושבאמצעות הרציונליות האנושית והשימוש במתודה אפשר לטפס ולהגיע עד שערי שמים. פרויקט המודרניות יצא לאוויר העולם באותה מידה של להט דתי שבער בלב הנביאים המקראיים.

האם הצליחה המודרניות לעקור מתוכה את המיתוס, או שמא נמצא הסדר המיתי בלִבהּ? הוגים הטוענים שהתאולוגיה נמצאת בלִבה של המודרניות, למשל קרל שמיט (Schmitt), סוברים כי כל המערכות הפוליטיות הן תאולוגיות מחוּלנות;[2] הוגים הטוענים כי המודרניות הצליחה לעקר את המיתוס, כגון הַנס בלומנברג, סוברים כי על האדם המודרני לעסוק בעבודה על המיתוס.[3] שמיט טוען שהריבון והמדינה הריבונית הם שיקוף (וגילום) של מיתוס הריבונות האלוהית; בלומנברג מחייב לתפוס את ראשיתה של המודרניות כמערכת מיתית שונה בתכלית. הוא שואל: מדוע לא נעלמו המיתוסים עם ניצחון התבונה המדעית, וכיצד הם ממשיכים לשלוט בדמיוננו? יש שיאמרו שהמיתוס איננו נתפס כעיקרון מכונן של הזהות המודרנית אלא נעשה בו שימוש פוליטי, תועלתני; כל סובייקט או קבוצה או לאום מייצרים מיתוסים משלהם, נרטיב שאליו הם רוצים להידמות.

ובכן, האם אנו מסוגלים להיפטר מן הסדר המיתי האופף את מעשינו? ואם לאו, כיצד מתַפקד המיתי בתוך המודרניות? אפשר לענות על כך באמצעות החלוקה הבאה: מיתוס ב-m קטנה מייצג שימוש תועלתני, פונקציונלי; ואילו מיתוס ב-M גדולה מתַפקד כעיקרון מכונן (principium constituens) המייצר זהות ותודעה עצמית. מיתוסים מכוננים אלה מבססים את הסדר המיתי ומבהירים מיהו יווני, מהי עוצמה רומית, מה המשמעות להיות יהודי, מהו פרויקט הנאורות וכדומה. הסדר המיתי הופך את המיתוסים היווניים הנפרדים למיתולוגיה קלאסית, המשמשת מקור השראה למאמיניה ודגם לתרבות המערב; הסדר המיתי בונה סיפור מארגן על הרומאים, שמושג העוצמה יהיה מזוהה לעד עם מורשתם; הסדר המיתי מאדיר את היהודים כעם הנבחר; הסדר המיתי מכתיר את ההוגים של המאה השמונה עשרה כמכונני הנאורות. כל קבוצת התייחסות (עַם, ציביליזציה, דת) המבוססת על סדר מיתי מתבדלת מקבוצת התייחסות אחרת, המבוססת אף היא על סדר מיתי.

פרקי הספר הנוכחי הם מקרי-בוחן בהיסטוריה של אירופה המודרנית ובהיסטוריה של הציונות והישראליות המתמקדים בשורת מבקרים ויוצרים, שהחתירה האוניברסלית של האמת או התבונה (המדע) להגיע להבנת המציאות פינתה אצלם את מקומה להבניות פרספקטיביות (מיתוס) של המציאות, או, אם נדייק – של המציאויות. אם האמת היא מוקד ההיסטוריה, והתבונה היא לשון הפילוסופיה, המיתוס הוא נושא התרבות. וכך כותב ניטשה: "רק כשאופק התרבות עשוי מיתוס, מגיע תהליך התהוות התרבות לגיבוש פנימי".[4] מאורעות היסטוריים שאין בהם משמעות לחיים אינם מעניינים את ניטשה, ואין לדעתו תועלת בשימורם בתודעה הקולקטיבית. לחיזוק טענתו הוא מביא את המוטו של גתה: "יתר על כן, שנוא עלי כל מה שרק מוסיף לי ידיעות מבלי שיַרבֶּה או יחַיֶּה במישרין את פעילותי".[5] אם כן, הבנת ההיסטוריה או החברה כשלעצמן, כאוסף כרונולוגי של עובדות או כמכלול אנליזות סוציולוגיות, איננה מענייננו כאן: חשוב הוא פענוח הסדר המיתי, שהוא בבחינת תבנית תרבותית של אירועי יסוד ואופני קיום של ההיסטוריה או החברה.

פענוח הסדר המיתי ייעשה באמצעות בחינת אספקטים שונים של המודרניות: האספקט המדומיין, האנתרופולוגי, הרסטורטיבי, הסימבולי, האסתטי, האוטופי, הביקורתי, הלאומי, המרחבי והתאולוגי. בכל שער ייבחן האספקט הנדון (מלבד המבוא התאורטי, שבו תיבחן המודרניות המדומיינת) בשני פרקים: האחד, תרבות המערב, ההגות האירופית ומקרי-בוחן אוניברסליים; השני, ההגות היהודית והציונית ומקרי-בוחן ישראליים. בשני הממדים הללו נערוך גנאולוגיה של שלבי ואופני ההבנָיָה המיתית באמצעות כינון מושגי הזמן, פענוח הצורה (מבחינה אסתטית, לא מבחינת התוכן), איתור המטפורה וסימון המרחב. לא בכל שער נאתר את כל המרכיבים, אך בכולם נתייחס לתאוריה או לתאוריות של המיתוסים, וכך נטווה רשת שתי וערב מושגית, שתבהיר ממדים רבים ככל האפשר בסדר המיתי של המודרניות.
***

ספרי זה הוא סיכום ביניים למחקרַי העוסקים בהיסטוריה אינטלקטואלית של אירופה המודרנית ובתולדותיהן של הציונות ושל ישראל. אני בוחן את הזיקה ביניהן באמצעות מחקר משווה של הסדר המיתי בתרבות המערבית ובתרבות הישראלית.

תקצר כאן היריעה מלהודות לכל מורַי, תלמידַי, ידידַי ועוזרַי שסייעו לי בדרך הארוכה והמפותלת, אך פטור בלא כלום אי אפשר. אני מודה לד"ר לירן גורדון, חוקר הסכולסטיקה של ימי-הביניים וראשית העת החדשה, שעמו היו לי שיחות עמוקות על שורשיה התאולוגיים של המודרניות. לירן הוא פילוסוף וחוקר שכל דיאלוג עמו מַפרֶה ומחכים את שותפו לשיח. אני מודה לאלי רוטנברג, עוזרי הצעיר ופילוסוף מבטיח (ומקיים), שעזרתו הטכנית והתוכנית לא תסולא בפז; לחזי ועקנין, המְעמד של הספר, ולדליה טסלר, עורכת הלשון; לפרופ' אבי שגיא, עורך הסידרה "פרשנות ותרבות – הסדרה החדשה", שבמסגרתה מופיע ספרי זה, המלווה את עבודתי שנים רבות.

אני מקדיש את הספר לזכר חברי ד"ר מיכאל פייגה ז"ל, שנרצח ב-8 ביוני 2016 בפיגוע טרור במתחם שרונה בתל-אביב. מיכאל היה חברי הקרוב ביותר באוניברסיטת בן-גוריון בנגב מיום שדרכה שם כף רגלי לראשונה. כאשר התגוררנו במדרשת בן-גוריון, היינו צועדים ערב ערב במשך עשור בסרפנטינות לעין עבדת ומשוחחים על מאמרינו המשותפים. אחד מהם, "הלוויה במדבר", נועל את הספר. מיכאל היה סוציולוג שנון, מבקר חברתי רגיש ומענטש שאין שני לו, עמד לצִדי בשעותַי הקשות ביותר וגילה אומץ לב וחברות נדירים. כל חיי אשא את הכאב על לכתו בטרם עת.

אין עדיין תגובות

היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “הסדר המיתי של המודרניות”