אחרי שחיפש את הגביע הקדוש בפריז ובלונדון, ואחרי שרדף אחרי כת ה"אילומינטי" המסתורית ברומא, פרופסור רוברט לנגדון, חוקר הסמלים, לא שיער שההרפתקה המסעירה והמפחידה מכולן מחכה על סף ביתו – בוושינגטון בירת ארצות־הברית.
הכול מתחיל כשלנגדון מגלה כי מישהו השאיר עבורו חפץ מטריד, שעליו חמישה סמלים מסתוריים. לנגדון מבין שזוהי הזמנה להתוודע לחוכמה עתיקה שנחשבה אבודה זה אלפי שנים.
ואם לא די בכך, לנגדון מגלה כי מורהו הרוחני וחברו הטוב, פיטר סולומון, בכיר באגודת הבונים החופשיים, נחטף על ידי אדם מסתורי ומאיים, שאף הוא מחפש אחר אותה חוכמה עתיקה.
במהלך 12 השעות הבאות ייצא לנגדון למסע תזזיתי להצלתו של פיטר, שידרוש ממנו כוחות פיזיים ואינטלקטואליים כבירים. הוא יתוודע אל סודותיו הכמוסים ביותר של ארגון הבונים החופשיים, ילמד את נפלאותיו של מדע מסתורי, יפענח צפנים עתיקים וסבוכים ואף יישיר מבט אל המוות.
לאחר שהדהים את העולם עם 'צופן דה וינצ'י' ורבי־מכר נוספים, חוזר דן בראון עם הסמל האבוד, שהגיע לראש רשימת רבי־המכר עוד בטרם ראה אור – 6.5 מיליון עותקים הוזמנו מראש.
ספריו של דן בראון, 'צופן דה וינצ'י', 'מלאכים ושדים', 'שם הצופן: מבצר דיגיטלי' ו'נקודת ההונאה', ראו אור בעברית בהוצאת מודן.
קטגוריות: מתח ופעולה
98.00 ₪
פרולוג
בית־המקדש
20:33
הסוד הוא כיצד למות.
מאז ומעולם היה הסוד כיצד למות.
החניך בן השלושים וארבע השפיל את מבטו אל גולגולת האדם שהתערסלה בכפות ידיו. הגולגולת היתה חלולה, כמו קערה, ומלאה יין אדום כדם.
שתה אותו, אמר לעצמו. אין לך ממה לחשוש.
כמיטב המסורת, הוא יצא למסע הזה בלבושו הטקסי של יצור כופר מימי הביניים המובל אל הגרדום, חולצתו הרפויה פעורה לרווחה וחושפת את חזהו החיוור, המכנס השמאלי מופשל עד הברך ושרוולו הימני מגולגל עד המרפק. סביב צווארו נתלתה לולאת חבל כבדה… “כבל הגרירה”, כפי שקראו לזה האחים. אך הלילה, כפי שראו האחים במו עיניהם, הוא היה לבוש כאדון.
כל האחים במליאה שהתכנסה סביבו היו עטויים במלוא מחלצותיהם: סינרים מעור כבש, אבנטים וכפפות לבנות. סביב צווארם נתלו תכשיטים טקסיים שזהרו כעיני רוח רפאים באור המעומעם. רבים מאותם גברים אחזו בעמדות כוח בחייהם, אך החניך ידע כי למעמדם הגשמי אין כל משמעות בין קירות אלה. כאן היו כל הגברים שווים, אחים מושבעים שחלקו קשר מסתורי.
בשעה שסקר במבטו את המליאה המפחידה, תהה החניך אם מישהו בעולם החיצון היה מאמין אי־פעם כי אוסף האנשים הללו יתכנס במקום אחד… על אחת כמה וכמה במקום הזה. החדר נראה כמו בית תפילה קדוש מן העולם העתיק.
אך האמת היתה מוזרה אף יותר.
אני נמצא במרחק רחובות ספורים מהבית הלבן.
המבנה אדיר הממדים, ששכן ברחוב 16 צפון־מערב 1733 בוושינגטון הבירה, היה שחזור של מקדש טרום־נוצרי – מקדשו של המלך מאוזולוס, הלוא הוא המאוזוליאום הראשון… מקום שאליו נלקחים לאחר המוות. מחוץ לכניסה הראשית שמרו על דלתות הארד שני ספינקסים במשקל שבע־עשרה טונות. חלל הפנים היה מבוך מעוטר של תאי פולחן, אולמות, קברים חתומים, ספריות ואפילו קיר חלול שהכיל את שרידיהן של שתי גופות אדם. לחניך סיפרו כי כל חדר בבניין הזה טומן בחובו סוד, אך הוא ידע כי באף חדר אין סודות כמוסים יותר מאשר באולם הענקי שבו כרע כעת על ברכיו כשגולגולת מעורסלת בכפות ידיו.
חדר המקדש.
החדר היה ריבוע מושלם. ואפלולי. התקרה התנשאה לגובה מסחרר של שלושים מטרים, ונתמכה בעמודים מונוליתיים מאבן גרניט ירוקה. גלריה מדורגת של מושבים כהים מעץ אגוז רוסי, עם ריפוד מעור חזיר שהורכב בעבודת יד, הקיפה את החדר. כס בגובה שלושה מטרים חלש על הקיר המערבי, ומולו עוגב צינורות חבוי. הקירות היו קלידוסקופ של סמלים עתיקים… מצריים, עבריים, אסטרונומיים, אלכימיים, ועוד אחרים שטרם נודעו.
הערב הואר חדר המקדש בשורה של נרות מסודרים בקפידה. זוהרם העמום, שנעזר רק באלומה חיוורת של אור ירח שהסתננה מבעד לחלון האוקולוס העצום שבתקרה, האיר את העצם המבהיל ביותר בחדר – מזבח אדיר שסותת מגוש מלא של שיש בלגי שחור מלוטש, ומוקם בדיוק בלב החדר הריבועי.
הסוד הוא כיצד למות, הזכיר החניך לעצמו.
“הגיע הזמן,” לחש קול.
החניך נתן למבטו לטפס במעלה הדמות המכובדת ולבנת הגלימה שעמדה לפניו. האדון הנערץ העליון. האיש, בסוף שנות החמישים לחייו, היה אייקון אמריקני אהוב מאוד, חסון ועשיר כקורח. שערו הכהה לשעבר הלך והכסיף, וחזותו הידועה שיקפה חיים שלמים של כוח ותבונה מלאת חיוּת.
“הישבע אמונים,” אמר האדון הנערץ, קולו רך כשלג נופל. “השלם את מסעך.”
מסעו של החניך, כמו כל מסע מעין זה, החל בדרגה הראשונה. באותו לילה, בטקס דומה לזה, קשר האדון הנערץ כיסוי קטיפה סביב עיניו, הצמיד פגיון טקסי אל חזהו החשוף ותבע ממנו, “האם אתה מצהיר במלוא הרצינות ובהן צדקך, חף מהשפעתם של תאוות הבצע או של כל מניע פסול אחר, כי אתה מציע את עצמך מרצונך החופשי כמועמד למסתריה ולזכויותיה של אחווה זו?”
“הנני מצהיר,” שיקר החניך.
“אם כך, מי ייתן והדבר ייצרב בתודעתך,” הזהיר אותו האדון. “מיתה חטופה תבוא עליך אם תסגיר אי־פעם את הסודות העומדים להימסר לך.”
החניך לא חש כל פחד בשעתו. הם לעולם לא יידעו מהו יעדי האמיתי כאן.
אך הלילה חש יראת כבוד מאיימת בחדר המקדש, ומוחו החל לשחזר את כל האזהרות הנוראיות שניתנו לו במסעו, איומים בדברים מבעיתים שיתרחשו אם יחשוף אי־פעם את הסודות העתיקים שילמדו אותו: גרונך ישוסף מאוזן לאוזן… לשונך תיעקר מן השורש… מעיך ייתלשו ויישרפו… אתה תפוזר לכל רוחות השמיים… ליבך ייעתק ממקומו ויושלך אל חיות השדה…
“אחא,” אמר האדון אפור העיניים, והניח את ידו השמאלית על כתפו של החניך. “שא את השבועה האחרונה.”
בעודו מחשל את עצמו לקראת השלב האחרון במסעו, הניע החניך את גופו השרירי והסב את תשומת ליבו אל הגולגולת המונחת בכפות ידיו. היין הארגמני נראה כמעט שחור באור הנרות העמום. דממת מוות השתררה בחדר, והוא חש בעדים שצפו בו כולם, ממתינים שיישא את שבועתו האחרונה ויצטרף לשורותיהם הנעלות.
הלילה, חשב, מתרחש בין קירות אלה דבר שלא קרה מעולם בתולדות האחווה הזו. אף לא פעם אחת במשך מאות שנים.
הוא ידע שזה יהיה הניצוץ… וייתן לו כוח בל יתואר. הוא לקח נשימה, מלא עזוז, ואמר בקול רם את המילים שאינספור גברים כבר אמרו לפניו בכל רחבי העולם.
“מי ייתן ויין זה שאני שותה יהפוך לרעל קטלני עבורי… אם אפר אי־פעם את שבועתי ביודעין או בכוונה תחילה.”
מילותיו הידהדו באולם החלול.
ואז השתרר שקט מוחלט.
החניך ייצב את ידיו, הרים את הגולגולת אל פיו והרגיש את שפתיו נוגעות בעצם היבשה. הוא עצם את עיניו והיטה את הגולגולת לעבר פיו, שתה את היין בלגימות ארוכות ועמוקות. כשהטיפה האחרונה נעלמה, הנמיך את הגולגולת.
לרגע חשב שהוא מרגיש את ריאותיו מתכווצות, וליבו החל לפעום בפראות. אלוהים אדירים, הם יודעים! ואז חלפה לה התחושה באותה מהירות שהופיעה.
חמימות נעימה החלה להתפשט בכל גופו. החניך פלט אוויר וחייך בתוך תוכו כשנשא את מבטו מעלה, אל הגבר התמים ואפור העיניים שהכניס אותו בטיפשותו לשורותיה החשאיות ביותר של האחווה.
בקרוב תאבד את כל היקר ביותר לליבך.
היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “הסמל האבוד”
יש להתחבר למערכת כדי לכתוב תגובה.
אין עדיין תגובות