שעון החול של הקהילים הולך ואוזל. איימי קהיל בת החמש-עשרה ואחיה דן בן השלוש-עשרה, המנהיגים את המשפחה החזקה ביותר בהיסטוריה, […]
פרולוג
לונדון, אנגליה
ג׳יי ראתרפורד פירס עקב במבטו אחר מלכת אנגליה, בעת שהתקדם לאט יחד עם שורה בלתי נגמרת של מוזמנים. ראש ממשלת אוסטרליה, אחריו כוכב פופ בריטי, שחקנית צרפתייה… המלכה חייכה אל כולם, החוותה בראשה, לחצה ידיים והקדישה כמה מילים לכל אחד מהם, שוב ושוב, והצלמים תיעדו כל תנועה שלה. פירס חיכה לרגע שלו, לתור שלו להיות באור הזרקורים.
מובן שכאדם העומד בראש חברת ׳תקשורת המייסדים׳ הוא שלט במרבית העיתונים וערוצי הטלוויזיה, ובכך הבטיח שהמסע שלו יהיה הסיפור המוביל בכותרות של כל יום. אבל הוא היה חייב לתת לכתבים משהו לדווח עליו, וזה היה החלק המהנה מבחינתו. כאן היתה טמונה ההזדמנות שלו להיות יצירתי. הוא אולי נראה כמו כל איל הון נאה וחטוב שעורך מסע באירופה רגע לפני הכרזתו על התמודדות בבחירות לנשיאות ארצות־הברית, אבל חיוך כוכב הקולנוע שלו סינוור את ההמונים ומנע מהם לראות את האמת: עם כל מבט נוסף הוא טמן את הזרעים ליצירת המופת הגדולה שלו – מלחמת עולם.
עם רעייתו דבי אן לצידו – דבי אן החמודה והשקטה בעלת תספורת הקסדה – הוא הצליח להרתיע כל מנהיג אירופאי שהוא פגש.
עד כה.
כשהוא ודבי אן הגיעו סוף־סוף לראש התור, המלכה חייכה אליו והחוותה בראשה בדיוק כפי שעשתה עם כולם. דבי אן התרגשה כמו ילדה קטנה בחג המולד וקדה עמוקות בפני המלכה.
דבי אן המעצבנת. הוא הורה לה בפירוש לא לקוד קידה. נתינים בריטים נדרשו להשתחוות בפני המלכה, אבל לא אמריקאים – אם כי הקידה אכן היתה מומלצת וכל שאר הנשים בקבלת הפנים עשו זאת. התוכנית היתה שדבי אן תסרב בהתרסה להשתחוות בפני בני מלוכה. אבל אפילו ההנחיה הפשוטה הזאת היתה מעבר ליכולתה.
כעבור עשרים דקות, לאחר סיום הטקס הרשמי, הוא ודבי אן ישבו עם המלכה ליד שולחן תה קטן. הוא הרים את כוס התה שלו. היא היתה עדינה כל כך, עשויה מחרסינה משובחת, שוליה מעוטרים זהב, ונוצרה במאה השמונה־עשרה. יקרה מפז, הוא חשב. מוחו לא הצליח להפסיק לחשב את ערכם של כל החפצים סביבו.
ואז זה שוב קרה לו – הרעד המוזר והמעצבן הזה. אצבעותיו נעו ברעד קל שבקלים, והוא לא שלט בהן. זה היה גרוע יותר מהפעם הקודמת, בספרד, כשרגלו השמאלית החלה לרעוד עד כדי כך שהוא נאלץ לשבת כדי להסתיר את הרעידות. הפעולה היכתה בתימהון את מלך ספרד ואף העליבה אותו, מה ששירת היטב את מטרתו.
הרעד הקפיץ את ידו והוא שמט את כוס החרסינה היקרה. בום! תה נשפך על השטיח העתיק והכוס התנפצה על רגל הכיסא של המלכה. טיפות אחדות הכתימו את נעלי המשי התכולות שלה.
הרעש משך את עדת הצלמים כנחיל דבורים. הם צילמו את פירס, את הכוס השבורה, את השטיח המוכתם, את מורת הרוח של המלכה. זו הבליחה בפניה רק לרגע, אבל הם הצליחו ללכוד אותה. הוא הרגיז אותה, הצליח לערער את קור הרוח המובנה שלה.
זה היה יכול להיות אסון. אבל מוחו המהיר של פירס חישב מייד דרך לנצל את התקרית לטובתו.
בימים אלה, נדמה שהכול קורה לטובתו. מוזר, איך שדברים עובדים.
״אני מצטער, גברתי,״ אמר פירס במבטא אמריקני לא מתוחכם.
בצאתו מן הארמון התנפלו עליו העיתונאים.
״מה קרה לכוס?״
״המלכה כעסה עליך ששברת לה את הכוס?״
״האם תהיה לתקרית השפעה על יחסי ארצות־הברית ובריטניה?״
״המלכה לא נראתה שמחה במיוחד, מה?״ התלוצץ פירס עם נציגי התקשורת. ״אני ממש מצטער אם אחת מהנשים העשירות ביותר בעולם כעסה על כוס תה קטנה, אבל אם תשאלו אותי, עשיתי לה טובה. החרסינה היתה כל כך ישנה, ראיתם? נראה לי שהגיע הזמן שהיא תקנה כמה כלים חדשים.״
הבדיחה עשתה את שלה. הכתבים צחקו והציטוט של פירס התפרסם בחדשות בכל העולם. איש עסקים אמריקאי אומר את האמת בפרצוף, טענה כותרת אחת. ג׳יי ראתרפורד פירס חושף את שורשי מעמד הפועלים שלו, כתב עיתון אחר.
כל העניין של ״מעמד הפועלים״ היה מומצא לגמרי, כמובן. פירס הרחיב את חברת העיתונות של אביו לממדים של תאגיד בינלאומי, אבל הוא לא בדיוק התחיל מאפס.
״תומכיו של מר פירס בארצות־הברית עוקבים אחר מסעו באירופה ומעודדים אותו,״ דיווח הקריין על רקע צילומים של קבוצת אמריקאים עם כובעים משולשים ושלטים של ״פטריוטים למען פירס״ ו״מי בכלל צריך תה!״
כל זה היה סתם רעשי רקע, מסך עשן שנועד להסתיר את מטרתו האמיתית: להיות האדם החזק ביותר בעולם.
הרעידות הדאיגו אותו, כן. אבל הוא ימצא דרך לרפא אותן. רק דבר אחד באמת עמד בדרכו. או במילים אחרות, שני ילדים. איימי ודן קהיל.
הם לא יוכלו לעצור אותו. אף אחד לא יכול. אבל פירס היה אדם שלא אהב קצוות פתוחים.
הקהילים הם המכשול האחרון שעומד בדרכי, הוא חשב. אבל לא לאורך זמן. כי בקרוב הם ימותו.
אין עדיין תגובות