השרביט של איינטרוך

מלכים ונסיכים מרחבי היבשת הגיעו לארמונה של מלכת ארל, השתחוו בהיכל מול יופייה וביקשו את ידה. המלכה, השולטת ביד ברזל בנתיניה ובאצילים, סירבה לכולם. לבה היה שייך לכרוז המלכותי.

בואו של מחזר מסתורי לארמון, חושף פרצה בספר החוקים. המחזר מצליח להגיע לליבה של המלכה, וליצור קרע בינה ובין הכרוז. בתוך כך, ידיעות בדבר מלחמה קרבה בין שתי אימפריות העבר, מעמידות את טובת הממלכה כנגד טובתה האישית, ומחייבות את המלכה למהר ולבחור צד.

'השרביט של איינטרוך' הוא סיפור על מאבקי כוח ודם, בחזית הממלכה ובארמון; על מסעות ארוכים ברגל ובנפש; על מיניות כוחנית, ואהבה נקייה; על תקוות, אכזבות, ודבקות במסורות עתיקות; ועל שרביט אחד, שרביטו של כרוז בשם איינטרוך.

איל אורגל נולד ב-1982, וחי עד היום. 'השרביט של איינטרוך' הוא ספרו השני.

מקט: 001-1362-002

מסת"ב: 978-965-565-051-8

מלכים ונסיכים מרחבי היבשת הגיעו לארמונה של מלכת ארל, השתחוו בהיכל מול יופייה וביקשו את ידה. המלכה, השולטת ביד ברזל […]

---

פתח דבר

ככל שטיפס מעלה, האוויר התקרר. הרגל מצאה מקום עגינה בטוח. הרגל אחריה חיפשה גם היא אבן בולטת או מדף סלע צר. נשימותיו היו ללא מאמץ, סדורות ונעימות. על כתפו היה תלוי שק עור שמנמן, קשור ברצועת חבלים דקה. כשיגיע לפסגת ההר, יראה את האגם הגדול, הנחבא עדיין בין יערות המחט. עד שיגיע, עיניו ממוקדות בשכבות הסלע ובהבדלי הצבעים בין העידנים. מחשבותיו ריקות מדאגה ושלוות. הידיים, שתמכו בגופו, חשו את העבר באצבעותיהן; שמעו את קריאת ההר בקצותיהן. רחוק למטה, החיים התנהלו בלהט העולם הקדום.

בפסגת ההר הצרה ניצב סלע שבמראהו דמה לכיסא מלכים. עץ קסרוּס גדול פרש את צמרתו, מעניק צל לכל מה שנח תחתיו. מבין שורשיו נבע מעיין צלול, שנקווה לשקערורית בכיסא האבן וחלחל לאט, עמוק לתוך ההר. גזרי מרבדים של עשבים נמוכים פרצו מתוך סלעי הפסגה ובהקו בשמש בגוון ירוק בהיר. בסמוך לעץ, אך לא מתחתיו, מעגל אבנים ישן ובו שרידי מדורה נשאר שלם.

הוא הגיע מארץ נוֹקְריאה ושמח לשוב לכאן.

הוא נשען על שורש גבוה, הניח את ידו על הגזע הרחב ובירך את העץ לשלום. העביר מבטו על ענפי הצמרת וראה כי לא צמחו ענפים חדשים, וישנים לא קמלו. זה טוב. הוא ירד ושתה מהמים, סידר מעט את מעגל האבנים והתיישב עם גבו לעץ, הוריד את השק מכתפו ולחש לזיקית. מכיס חולצתו יצאה זיקית מק'גוֹרק ארוכה, ירדה לברכו והתבוננה סביב. היא פסעה לכיוון ריח המים, וכשסיימה לשתות חזרה לשבת על אחת מברכיו.

יש המסרבים להיענות לדרישות העולם. יש המסרבים להיכחד. העולם עובר שינויים… אבל איך אפשר לא לחיות? איך אפשר לא לטפס על הר?

הוא הוציא מהשק זרדים וענפים יבשים שהביא מהשפלה, והניח אותם לצידו. מתוך שקיק בד הוציא שתי אבנים שחורות, משוננות. בעוד זמן קצר יגיע הרגע הנכון להתחיל.

כשהגיעה העת, הדליק את המדורה. עשן ריחני סמיך עלה ממעגל האבנים ונמשך גבוה ורחוק, אל הדרום. נינוח, הוא שמר על הלהבות קטנות.

גשם לא ירד היום. זהו יום שבו השמש במקומה והעננים לבנים וקלים. יום נוח לטיפוס על הר.

הוא הרים את עיניו מהאש, מבטו נע קדימה. עם העשן. רחוק. לדרום. רחוק, היכן שעיניו כבר לא רואות…