השטיח המעופף של סבתא

"השטיח של סבתא כבר לא צעיר, גם אנחנו לא. הילדים גדלו, החיים השתנו. והנה, בהגיענו לעיר אולימפיה, וושינגטון, נפרש השטיח שוב. סבתא כבר איננה עמנו כמעט רבע מאה, אבל השטיח שלה עדיין כאן, בעל נוכחות משלו, ומשמש מזכרת מסבתא שהלכה לעולמה, מחיים מעניינים ומלאים, עדות דוממת לכל תהפוכות החיים שלנו ושל אחרים".
בשפה ציורית, רהוטה וכובשת מספר לנו עמירם הירדני בספרו "השטיח המעופף של סבתא" על ילדותו ועל חייו, שהקורא יכול למצוא בהם גם את עצמו – על החיים בבית דתי, בצל זיכרונות השואה, על ילדות בתל אביב של שנות השישים, על המאכלים שאליהם הוא מתגעגע עד היום, על הרפתקאותיו ונסיעותיו הרבות והתובנות שלו, על להיות ישראלי בחו"ל, על זוגתו וילדיו, ובעיקר על אהבה, זיכרון וגעגוע.

מקט: 4-1558-431050

"השטיח של סבתא כבר לא צעיר, גם אנחנו לא. הילדים גדלו, החיים השתנו. והנה, בהגיענו לעיר אולימפיה, וושינגטון, נפרש השטיח […]

---

אז מי אנחנו הרומנים?

אף קהילה שהגיעה לישראל לא ניצלה מלעג ומהשפלות. המרוקאים התכבדו בכינוי "מרוקאי סכין", הפרסים בכינוי "פרסי". עולי גרמניה קיבלו את הכינוי החביב "יקה פוץ", והפולנים, מסיבה שאינני יודע, הואשמו בטיפשות יוצאת דופן, והם עצמם אינם מבינים מדוע.

הרומנים קיבלו את התואר "רומני גנב".

הסבירות גבוהה שבאף אחד מהכינויים הללו אין שמץ אמת. לא לאדם בודד, ובוודאי לא לקהילה שלמה. אין לדעת כיצד התכבדו הרומנים בכינוי המעליב. יש הגורסים שחלק ניכר מהעולים מרומניה הגיעו דרך נמל קונסטנצה שבים השחור. קונסטנצה הייתה ידועה בכייסיה ובגנביה, כיאות לעיר נמל ראויה לשמה, ואולי כך נוצר הרושם.

כילד שגדל בתל אביב של סוף שנות השישים ושנות השבעים של המאה הקודמת, אני זוכר שידענו מי בכיתה הוא ממוצא עיראקי, מרוקאי, מי טריפוליטאי, מי "יקה" ומי פולני. אני לא זוכר אפילו תלמיד אחד רומני. לאחר שנים התברר לי שחלק לא מבוטל מהילדים שאיתם גדלתי היו ממוצא רומני, אבל אני לא זוכר שאף אחד מהם הודה בזה. הרומנים נבלעו בישראל בשקט מוחלט.

הם למדו במהירות לדבר עברית, ושוחחו ביניהם ברומנית וביידיש רק מאחורי דלתיים סגורות. הם אכלו ממליגה בבית, אבל לא בשום מקום אחר. לא בטוח שהיה מקום אחר שהגיש ממליגה. הם לא דיברו הרבה על סבלם במחנות ועל המתים הרבים שהשאירו בארץ מולדתם.

בבית הלכו הרומנים שלנו עם גופיות בקיץ, ועם "לייב'לה" (גופייה עם שרוולים ארוכים) ו"גטקעס" (תחתונים ארוכים) בחורף. מעולם לא ראיתי תצוגות אופנה שבהן מסתובבים גברים בגופיות או בגטקעס.

הרומנים עשו סודה, עשו, לא הכינו, הרבה סודה. כשהייתה סיבה למסיבה, היו מוסיפים לסודה מנה של יין אדום או לבן, ופטל לילדים. "שפריץ" קראו לזה, ובעברית של אז "גזוז". סודה עם פטל הייתה ללא ספק המשקה המועדף עליי בילדותי. אף אחד לא דיבר על קלוריות, לא מלאות ולא ריקות. אני לא זוכר שדיברו על דיאטה. היה טעים או לא טעים. וסודה עם פטל היה טעים.

תהליך עשיית הסודה היה תהליך מסוכן מאין כמותו, שרק הגברים האמיצים של המשפחה השתתפו בו. הם היו פורשים למטבח, לבד, כדי למנוע נזק סביבתי, ושם מילאו את מכל הסיפון במים קרים, סגרו אותו בכוח רב, הוציאו שני בלוני גז מהמקרר והניחו אותם בעדינות אין־סופית על השיש.

היו אלו בלונים קטנים, חומים, שההבדל בין המלאים לריקים היה הצ'ופצ'יק שבלט החוצה בראשם של המלאים. הם נטלו לידם את המכשיר האדום, שנועד לשחרר את הגז לתוך הסיפולוקס, והחלו במלאכה. הבלון הראשון היה נכנס ללא תקלות. הבלון השני היה מסוכן הרבה יותר.

בשלב הזה סבא או אבא כבר נראו כמו חבלני משטרה בטפלם בחפץ חשוד. בזהירות ובאיטיות היו מסובבים את המכשיר האדום ומקשיבים לקול העדין של הגז שנטמע במים הקרים. בסיום התהליך הסיפון קיבל את הניעור שאחרי הבלון השני. והסודה הייתה מוכנה. פרץ הסודה המבעבעת שיצא ממנו ישר אל הספל הצדיק את הטענה על סכנת הנפשות.

הרומנים לא ויתרו על האוכל שאכלו בארץ מולדתם. בישראל אכלו גבינה לבנה 9% של תנובה וגבינה צהובה "עמק". אבל אצלנו דווקא אהבו אורדה, ואפילו יותר: קצ'קבל. מדי פעם זכינו אפילו לאכול "גריבלעך", פיסות שומן אווז מטוגנות, שבדיעבד אפשר לומר שממש לא כדאי לאכול בשום מזג אוויר, בוודאי לא במזג האוויר החם של המזרח התיכון.

הם קנו ירקות מקומיים, אבל הירק הדומיננטי ביותר היה ונותר תפוח אדמה, והשני בתור – שום. סבא היה אוכל שתי שיני שום בכל יום, משום שמישהו אמר לו שזה בריא ומונע הידבקות במחלות. אותו מישהו שכח לציין שאוכלי שום לא נדבקים במחלות כי אף אחד לא מתקרב אליהם. אגב, מאותה סיבה בדיוק שום מצוין לילדי הגן כתרופה מונעת להידבקות בכינים. אף ילד לא מתקרב, והראש נקי מהחרקים המאוסים.

בחוץ כולם דיברו עברית, אבל ספרו ברומנית. דיברו יידיש, אבל היו מכורים לסרט בערבית של יום שישי בערב. דיברו בגעגועים על קבאב רומני, אבל ניגבו חומוס כמו כולם, ועמדו בתור בשוק בצלאל כדי לקבל מנת פלאפל.

אבל בחגים או בשבתות מיוחדות היו מתגנבים לקונדיטוריה "פרצ'יק" ברחוב קינג ג'ורג', ומבקשים עוגת פרג אחת ועוגת קראנץ אחת. האירופאים שתו קוניאק, ברנדי, ויסקי ושרי, אצלנו שתו צויקה וסליבוביץ. האחרים אכלו לפתן לקינוח, אצלנו אכלו קומפוט. לא סתם קומפוט, קומפוט משני סוגים עיקריים: האחד מחבושים – הפרי העצבני והמקומט, שדומה קצת לתפוח, אבל קשה לקילוף ובלתי אפשרי לאכילה כמו שהוא, אבל מצטיין בקומפוט. וקומפוט מפירות יבשים מבושלים: משמשים, תפוחים, צימוקים, עם סוכר, קינמון ומעט ציפורן. האם יש עוד מאכל שמכינים מפירות יבשים לאחר מותם? בכל מקרה, קומפוט טעים הרבה יותר מלפתן.

אצל אחרים אכלו ריבה. אצלנו אכלו דולצ'ס. בדרך כלל תותים, אלא אם כן מישהו הביא לסבתא שושנים. אז הייתה ממש חגיגה, כי דולצ'ס של שושנים לא אוכלים בכל יום.

משפחות אחרות היו נוסעות לטיולים ולנופש, אצלנו היו נוסעים להבראה.

קראנו "ידיעות אחרונות", ואם זיכרוני אינו מטעני, היינו מנויים על עיתון הבוקר "דבר", או כמו שאמי הייתה מכנה אותו "דֶּבֶר", אבל אצל סבתא היה אפשר למצוא גם את היומון "לאצטע נייעס", ואת השבועונים "ויאצה נואסטרה", וכמובן "רביסטה מיה".

אצלנו בבית, שהיה מודל, סמל ודוגמה לאינטגרציה ולקיבוץ גלויות, היו החיים מורכבים מעט יותר. אבי עליו השלום היה ממוצא ספרדי, אמו נולדה בטורקיה ואביו בתוניס. לפיכך נוסף על צ'ולנט, ממליגה, פירשקעס ומרינאת, נחשפנו גם לבמיה, חמין, קוסקוס, חריימה, מעמולים ועוד כהנה וכהנה מטעמים. בבית אחד שמענו רומנית, יידיש ועברית. בבית האחר שמענו צרפתית, לאדינו, טורקית, ולעתים רחוקות אפילו ערבית.

אז מה אנחנו?

ואיך ילדינו מגדירים את עצמם? הרי בכל מפגש עם אנשים חדשים ישנן השאלות המוכרות שחוזרות על עצמן: מאיפה אתה במקור? גם אם אתה מתגורר ארבעים שנה בלונדון, למשל, הרי "במקור" אתה מתל אביב או מנהריה או מחדרה.

מה עשית בצבא? אף ישראלי לא ניצל מהשאלה הזאת. פעם היו שואלים "מאיזו עדה אתה?" או "מאיזה מוצא אתה?" היום, אחרי שנים של הבנה שזה לא בדיוק פוליטיקלי קורקט, שואלים בנימוס מאיפה ההורים שלך. ואם הוריך נולדו בישראל, השאלה הבאה תמיד תהיה, "ומאיפה הגיעו הסבים?" ככה זה. ישראלי מוגדר על פי אזרחותו, עיר הולדתו וילדותו, וכיצד לכל השדים משפחתו הגיעה למזרח התיכון…

אשתי ואני באים מבתים חצויים. חצי רומני, רבע טורקי, הרבע האחרון אצלי ספרדי/תוניסאי/מרוקאי, ואצלה בולגרי. הילדים ישראלים, רומנים, טורקים, ספרדים, תוניסאים, מרוקאים, אמריקאים. האמריקאים קצת שונים מישראלים בנושא הזה. כשהם חשים שיש לנו מבטא זר, הם שואלים מאיפה אנחנו. אבל הם עוצרים אם אנחנו אומרים שאנחנו מניו יורק או מבוסטון, למשל. ישראלים ממשיכים לחפור עד שמגיעים לתשובה שתקרב אותם לשיוך האתני, הגיאוגרפי והדמוגרפי, שהם פשוט חייבים לדעת.

אז כדי להניח את דעת כולם, אנחנו ממוצא מעורב, רומני־ספרדי, ילידי ישראל שהיגרו לארצות הברית לפני שנים, ובמילה אחת כמו שסבתא הייתה אומרת, ציגנערים – צוענים. ובמילה אחרת שסבתא הייתה אומרת, "חיימנה". אין לי מושג מה אומרת המילה חיימנה, אבל מאז ומעולם היה לי הרושם שמדובר במישהו שמסתובב והולך וחוזר, ולא מתיישב במקום אחד.

היום אנחנו לא רק גאים במוצא שלנו, אנחנו שמחים שיש לנו תערובת כזו גדולה של גֵּנִים, מאכלים, מנהגים, שפות, תפילות. אנחנו קוסמופוליטיים, רומנים, ספרדים, מזרחיים. ובקיצור, למי שמבין עניין, אנחנו הראס־אל־חנות של הישראלים.