החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.

השומר הבלתי נראה

מאת:
מספרדית: סוניה בר שילון | הוצאה: | 2017-03 | 384 עמ'

ספר זה זמין לקריאה ביישום מנדלי קורא ספרים בלבד

זמינות:

42.00

רכשו ספר זה:

רוצח שמאיים על עמק באסקי ציורי, בלשית אמיתית שלא מפחדת מכלום ומטילה ספק בכול, מיתוסים מול עובדות ויכולת סיפורית נדירה במותחן שכבש את אירופה בסערה.

גופתה של נערה צעירה מתגלה על גדות נהר. האם יש קשר בינה לבין רצח נערה אחרת? ומה עושים בזירה שרידי עור, שערות של בעלי חיים ומאפה מקומי מתקתק? המפקחת אמאיה סלסאר צריכה לקבוע כעת  האם רוצח אכזרי מנסה להסוות שרשרת רציחות טקסיות, או שמא יש ממש בסיפורים ובאמונות התפלות אודות היצור המיתי המכונה בָּסָחָאוּן.

אמאיה סלסאר היא אישה הגיונית ומעשית, אבל אין לה ברירה. עליה לשוב אל כפר ילדותה, המקום שנשבעה לא לחזור אליו, מקום של ערפילים, גשם ויערות. מקום מלא עימותי עבר והווה, וסוד אפל אחד שצילק את נפשה ומייסר אותה ככל שהחקירה מתקדמת.

השומר הבלתי נראה הוכתר כמותחן הספרדי של השנה וזכה בפרס נוצת הכסף. זכויות התרגום שלו נקנו בשלושים וארבע מדינות, והוא השתקע ברשימת רבי־המכר של ספרד במשך יותר משלוש שנים ונמכר ביותר ממיליון עותקים.

דולורס רדונדו נולדה בדונטיה סאן סבסטיאן ולמדה משפטים וגסטרונומיה. כיום היא מתגוררת באזור ריברה נָוָוארָה, ספרד וכותבת המשך לסדרת עמק הבסטן.

מקט: 15100715
לאתר ההוצאה הקליקו כאן

ספר זה זמין לקריאה באפליקציית מנדלי קורא ספרים בלבד


1

אָאינוֹאָה אֵליסָאסוּ היתה הקורבן השני של בָּסָחָאוּן, אף על פי שבשלב ההוא התקשורת עוד לא כינתה אותו כך. זה קרה רק כעבור זמן, כשנודע שמסביב לגופות נמצאו שערות של בעל חיים, שרידי עור וממצאים נוספים שספק אם היו אנושיים, כל זאת לצד מעין טקס אשכבה מטהר. היה נדמה שכוח חורש רעות, שורשי וקדמוני, סימן את גופותיהן של אותן כמעט־ילדות, על בגדיהן הקרועים, שׂער ערוותן המגולח וידיהן המונחות בתנוחת הבתולה.

כשהודיעו לה להגיע לזירת פשע השכם בבוקר, חזרה המפקחת אָמָאיָה סָלָסָאר תמיד על אותו הטקס: היא כיבתה את השעון המעורר כדי שלא יפריע לג'יימס בבוקר, ערמה את בגדיה ואת הטלפון שלה לאגודה אחת וירדה במדרגות לאטה אל המטבח. היא התלבשה בזמן ששתתה קפה עם חלב, והשאירה לבעלה פתק. אחר כך נכנסה למכונית ונהגה כשמוחה ריק ממחשבות, מלבד הרעש הלבן שתמיד מילא את ראשה כשהשכימה קום לפנות בוקר.

השרידים הללו, של לילה נטול שינה, המשיכו ללוות אותה גם כשנהגה במשך יותר משעה מפַּמפּלוֹנָה עד לזירה שבה חיכה הקורבן. היא סובבה את המכונית בעיקול חד מדי, וחריקת הצמיגים גרמה לה להבין עד כמה היתה דעתה מוסחת. לכן היא הכריחה את עצמה להתרכז בכביש המתפתל מעלה, שנכנס לתוך היערות העבותים שבפאתי אֵלִיסוֹנדוֹ.1 כעבור חמש דקות החנתה את מכוניתה לצד מחסום וזיהתה את מכונית הספורט של הרופא חוֹרחֵה סָן מָרטין ואת רכב השטח של השופטת אֶסטֵבָּנֶס. היא יצאה מרכבהּ ופנתה לחלקו האחורי, שממנו הוציאה מגפי גומי. היא נשענה על תא המטען ונעלה אותם כשמפקח המשנה חוֹנָן אֵצָ'אִידֵה והמפקח מוֹנטֶס התקרבו אליה.

"זה נראה רע, המפקדת, זאת ילדה." חונן הציץ ברשימותיו. "בת שתים־עשרה או שלוש־עשרה. ההורים שלה דיווחו למשטרה באחת־עשרה בלילה שהילדה לא הגיעה הביתה."

"קצת מוקדם מכדי לדווח על היעדרות," טענה אמאיה.

"כן. ככל הנראה היא התקשרה לטלפון הנייד של אחיה הגדול בשמונה ועשרה כדי לומר לו שהיא פיספסה את האוטובוס לאָרִיסֽקוּן."

"והאח לא אמר דבר עד אחת־עשרה?"

"את יודעת איך זה, 'האָאִיטָס יהרגו אותי. בבקשה אל תגיד להם. אני אבדוק, אולי אבא של אחת החברות שלי יוכל להסיע אותי.' בסופו של דבר, הוא לא אמר דבר והלך לשחק בפלייסטיישן. באחת־עשרה, כשראה שאחותו לא מגיעה ושאמא שלו מתחילה להיכנס להיסטריה, הוא סיפר להם שאָאִינוֹאָה התקשרה. ההורים התייצבו בתחנת המשטרה של אליסונדו והתעקשו שמשהו קרה לבתם. היא לא ענתה לטלפון הנייד, והם כבר דיברו עם כל החברות שלה. ניידת סיור מצאה אותה. כשהשוטרים הגיעו לעיקול, הם ראו את הנעליים של הילדה בשולי הכביש," אמר חונן והצביע בפנס לעבר נקודה כלשהי בשולי האספלט, שממנה הבהיק זוג נעלי לכה שחורות בעלות עקב קטן שניצבו זו לצד זו. אמאיה רכנה לבחון אותן.

"נראה כאילו מישהו הציב אותן כך. מישהו נגע בהן?" שאלה. חונן עיין שוב ברשימותיו. אמאיה חשבה לעצמה שיעילותו של מפקח המשנה הצעיר, שנוסף על כך היה גם אנתרופולוג וארכיאולוג, היתה מתת במקרים קשים כמו זה שצפוי להם כאן.

"לא. הן היו כך, מוצבות זו לצד זו ופונות לכביש."

"תגיד לאנשי המז"פ שיגיעו לכאן כשיסיימו, שיעיפו מבט בתוך הנעליים. כדי להציב אותן כך צריך להכניס פנימה את האצבעות."

המפקח מונטס, שעד כה שתק ורק הביט בקצות המוקסינים האיטלקיים היוקרתיים שלו, הרים לפתע את ראשו, כאילו בדיוק התעורר משינה עמוקה.

"סלסאר," מילמל כברכת שלום. הוא החל ללכת לעבר שולי הדרך בלי לחכות לה. אמאיה הביטה בו במבט תוהה והסתובבה בחזרה לחונן.

"מה עובר עליו?"

"לא יודע, המפקדת, אבל הגענו באותה מכונית מפמפלונה, והוא לא פתח את הפה כל הדרך. אני חושב שהוא שתה קצת."

כן, גם היא חשבה כך. מאז גירושיו הלך המפקח מונטס מדחי אל דחי, ולא רק בשל חולשתו החדשה לנעליים איטלקיות ולעניבות ססגוניות. בשבועות האחרונים היא הבחינה שדעתו מוסחת במיוחד, הוא היה שקוע בעולמו הפנימי, הקר והבלתי חדיר, הכמעט אוטיסטי.

"איפה הילדה?"

"ליד הנהר. צריך לרדת במדרון," אמר חונן, כשהוא מצביע לעבר גדת הנהר בהבעת התנצלות, כאילו בדרך כלשהי היה הוא האחראי לכך שהגופה נמצאת שם.

כשירדה במדרון המסולע שנשחק על ידי הנהר בן אלף השנים, ראתה מרחוק את הזרקורים וסרטי הסימון שתחמו את אזור פעולת השוטרים. בצד דיברה השופטת אסטבנס בטון נמוך עם המזכיר המשפטי, בשעה שהעיפה מבטים אלכסוניים לעבר המקום שבו היתה הגופה. מסביבה שני צלמים ממחלקת הזיהוי הפלילי המטירו גשם של הבזקים מכל זווית אפשרית. לצד הגופה כרע על ברכיו טכנאי מהמכון לרפואה משפטית של נָוָוארָה, שכפי הנראה מדד את טמפרטורת הכבד.

אמאיה וידאה בסיפוק שכל הצוות הנוכח במקום מכבד את הנתיב שתחמו השוטרים הראשונים שהגיעו לאזור, אשר דרכו נכנסים לשטח התחום ויוצאים ממנו. וגם כך, כמו תמיד, היא חשבה שיש אנשים רבים מדי במקום. זו היתה תחושה שגבלה באבסורד, שאולי נבעה מחינוכה הקתולי, אבל באופן קבוע, כשעמדה להתייצב מול גופה, עלה בה הצורך הזה באינטימיות ובהתבודדות שאפף אותה בבתי קברות, תחושה שחוּללה בנוכחותם המקצועית, המרוחקת והזרה של כל מי שנעו מסביב לאותה גופה. זאת היתה הגיבורה הבלעדית במחזה של רצח, אבל עם זאת גיבורה אילמת, דוממת, אלמונית באימתה.

היא התקרבה לאטה, בוחנת את המקום שבו בחר מישהו במוות. ליד הנהר נוצר חוף של חלוקי נחל אפורים, שבוודאי נסחפו עם גשמי הזעף של האביב האחרון, לשון יבשה שרוחבה כתשעה מטרים, המשתרעת עד לקצה מבטה באור השחר הזעום. רוחבה של גדת הנהר הנגדית היה ארבעה מטרים בקושי, והיא היתה תחומה ביער עבות שהולך ונעשה סבוך ככל שחודרים לתוכו. המפקחת חיכתה רגעים ספורים עד שהטכנאי מהמחלקה לזיהוי פלילי יסיים לצלם את הגופה. כשהוא סיים היא התקרבה, התמקמה לרגלי הילדה, וכפי שנהגה תמיד, רוקנה את מוחה מכל מחשבה, הביטה על הגופה שנחה ליד הנהר ומילמלה תפילה קצרה. רק אז חשה מוכנה להביט בה כמעשה ידיו של רוצח.

בעודה בחיים היו לאאינואה אליסאסו עיניים ערמוניות יפהפיות, שבהו כעת בחלל הריק וקפאו במבט מופתע. מראשה, שנטה קלות לאחור, נראה קצה של חבל גס שהיה שקוע בבשר הצוואר עד שכמעט נעלם בתוכו. אמאיה גחנה מעל הגופה כדי לבחון את הקשר.

"הוא אפילו לא קשור, הרוצח רק הידק אותו עד שהילדה הפסיקה לנשום," לחשה כמעט לעצמה.

"זה צריך להיות מישהו חזק, זה גבר?" הציע חונן מאחוריה.

"סביר להניח, למרות שהילדה לא מאוד גבוהה, מטר חמישים וחמש בערך, ורזה מאוד. גם אישה היתה יכולה לעשות את זה."

הרופא סן מרטין, שעד לאותו הרגע שוחח עם השופטת ועם המזכיר המשפטי, התקרב לגופה אחרי שנפרד מהשופטת בטקס ההולם את אישיותו הנפוחה.

"המפקחת סלסאר, תענוג לפגוש אותך שוב, גם בנסיבות כאלה," אמר בחגיגיות.

"זה הדדי, דוקטור סן מרטין, מה לדעתך יש לנו כאן?"

הפתולוג לקח את הרשימות שהטכנאי העביר לו, ודיפדף בהן במהירות כשהוא גוחן לצד הגופה, לא לפני שהעניק לחונן מבט מעריך האומד את גילו הצעיר ואת הידע שלו. זה מבט שאמאיה הכירה היטב. שנים קודם לכן היתה היא מפקחת המשנה הצעירה שיש להנחות בתוך נבכי המוות, עונג שסן מרטין, פרופסור מכובד, מעולם לא ויתר עליו.

"תתקרב, אצ'אידה, בוא הנה ואולי תלמד משהו."

ד"ר סן מרטין לבש את הכפפות הסטריליות ששלף מתוך תיק הגלדסטון עשוי העור ומישש בעדינות את הלסת התחתונה של הילדה, את צווארה ואת זרועותיה.

"מה אתה יודע על צפידת המוות, אצ'אידה?"

חונן נאנח לפני שהחל לדבר בטון שבוודאי היה דומה לזה שהשתמש בו בבית הספר, כשהשיב לשאלות המורה.

"ובכן, אני יודע שהיא מתחילה בעפעפיים כשלוש שעות אחרי המוות, היא מתפשטת לפנים ולצוואר עד לחזה, ובסופו של דבר לכל הטורסו והגפיים. בתנאים רגילים מגיעים לנוקשות מוחלטת בערך אחרי שתים־עשרה שעות, והיא מתחילה להיעלם בסדר ההפוך בערך אחרי שלושים ושש שעות."

"לא רע, מה עוד?" עודד הרופא.

"היא אחד הסימנים העיקריים להערכת שעת המוות."

"ואתה חושב שתוכל לספק הערכה בהתבסס אך ורק על דרגת צפידת המוות?"

"תראה…" היסס חונן.

"בפירוש לא," טען סן מרטין. "רמת הנוקשות יכולה להשתנות בהתאם למצב מסת השרירים של המת, טמפרטורת החדר או, כמו במקרה הזה, טמפרטורת החוץ. טמפרטורות קיצוניות יכולות לגרום למצב שייראה כמו צפידת מוות, למשל במקרה של גופות שנחשפו לטמפרטורות גבוהות או כאלה שסובלות מקישיון, אתה יודע מה זה?"

"אני חושב שכך קוראים למצב שבו ברגע המוות שרירי הגפיים מתכווצים כך שקשה להוציא מהן חפץ כלשהו שהחזיקו באותו רגע."

"בדיוק כך, ולכן מוטלת על כתפי המומחה לרפואה משפטית אחריות כבדה. אסור לו לקבוע את שעת המוות בלי להביא בחשבון את ההיבטים הללו, וכמובן, את ההיפוסתזיס… כתמי המוות, אם אתה מבין למה אני מתכוון. בוודאי ראית סדרות אמריקאיות שבהן המומחה לרפואה משפטית כורע על ברכיו ליד הגופה ואחרי שתי דקות קובע את שעת המוות," אמר והרים גבה אחת באופן תיאטרלי. "אז תרשה לי לומר לך שמדובר בשקר. ניתוח רמת האשלגן בנוזל העין סיפק התקדמות ניכרת, אבל ניתן לקבוע את שעת המוות ברמת דיוק גבוהה אך ורק בעקבות הנתיחה שלאחר המוות. עכשיו, מהנתונים שיש לפנַי כאן אני יכול לומר לך: נקבה, בת שלוש־עשרה. מטמפרטורת הכבד הייתי מסיק שהיא מתה כבר שעתיים. עדיין אין צפידה," פסק כשהוא ממשש שוב את חלקה התחתון של לסת הילדה.

"זה מתאים למדי לשיחה שביצעה הביתה ולדיווח של ההורים. כן, שעתיים בקושי."

אמאיה חיכתה שהוא יזדקף והחליפה אותו בכריעת ברך לצד הילדה. לא חמק ממנה מבט ההקלה של חונן כשנוכח לדעת ששוחרר מהבחינה הקפדנית של המומחה לרפואה משפטית. העיניים הבוהות באינסוף והפה הפעור קמעה בהבעה שדמתה להפתעה, ואולי בניסיון אחרון לשאוף אוויר, העניקו לפניה הבעה של פליאה ילדותית, כמו של ילדה בחגיגת יום הולדתה. כל בגדיה היו קרועים בחתכים חדים מהצוואר ועד למפשעות, והם היו מוסטים לשני הצדדים כמו עטיפת מתנה מקאברית. הרוח הקלילה שנשבה מהנהר הניעה מעט את הפוני הישר של הילדה, ולאפה של אמאיה הגיע ניחוח של שמפו מעורב בניחוח חריף יותר של טבק. אמאיה תהתה אם היא נהגה לעשן.

"תריח את הטבק. אתה יודע אם היה לה תיק?"

"כן, היה לה. הוא עוד לא נמצא, אבל שלחתי אנשים לערוך חיפוש בטווח של קילומטר אחד במורד," אמר המפקח מונטס ומתח את זרועו לעבר הנהר.

"תשאלו את החברות שלה איפה הן היו ועם מי."

"ברגע שהבוקר יעלה, המפקדת." אמר חונן ונגע בשעונו. "סביר להניח שהחברות שלה הן ילדות בנות שלוש־עשרה, הן בטח ישנות."

היא בחנה את הידיים המונחות לצד הגוף. הן היו לבנות, ללא פגע, כפות הידיים פונות מעלה.

"שמתם לב לתנוחת הידיים? הן סודרו כך."

"אני מסכים," אמר מונטס, שעדיין עמד לצד חונן.

"שיצלמו אותן כמה שיותר מהר וישמרו אותן כך. ייתכן שהיא ניסתה להגן על עצמה. למרות שהציפורניים והידיים נראות נקיות למדי, אולי יהיה לנו מזל," פנתה לאיש המז"פ. המומחה לרפואה משפטית רכן שוב מעל הילדה, מול אמאיה.

"נצטרך לחכות לנתיחה, אבל הייתי מהמר שסיבת המוות היא חנק, ובהתחשב בכוח שבו החבל שקע בבשר, הייתי אומר שזה היה מהיר מאוד. החתכים שעל הגוף שטחיים ונועדו אך ורק כדי לקרוע את הבגדים. הם בוצעו בחפץ חד מאוד, סכין, סכין יפנית או אזמל, את זה אוכל לקבוע אחר כך, אבל כשהוא עשה את החתכים הילדה כבר היתה מתה. בקושי יש דם."

"והערווה?" התערב מונטס.

"אני חושב שהוא השתמש באותו חפץ חד כדי לגלח את שער הערווה."

"אולי כדי לקחת אותו לעצמו כשלל, המפקדת?" חידד חונן.

"לא, אני לא חושבת. תראה איך הוא השליך אותו ליד הגופה," הצביעה אמאיה על ערֵמות קטנות של פלומה דקה. "סביר יותר להניח שהוא ביקש להעלים אותו כדי להחליף אותו בזה," אמרה והצביעה על מאפה קטן, מוזהב ודביק שהונח על ערוותה החלקה משיער של הילדה.

"חתיכת מנוול. למה אנשים עושים דברים כאלה? כאילו לא מספיק להרוג ילדה קטנה, היו צריכים גם לשים את זה שם. מה עובר בראש של מי שעושה דבר כזה?" קרא חונן בשאט נפש.

"זאת העבודה שלך, בחורצ'יק, לנחש מה חושב החזיר הזה," אמר מונטס והתקרב לד"ר סן מרטין.

"הוא אנס אותה?"

"הייתי אומר שלא, למרות שאני לא יכול להיות בטוח עד לבדיקה מדוקדקת יותר. בכל המיזנסצנה יש היבט מיני מודגש… לקרוע את הבגדים, להשאיר את החזה חשוף, לגלח את הערווה… והעניין הזה עם המאפה… הוא נראה כמו מאפה חמאה, או…"

"זה צָ'אצ'ינגוֹרי," התערבה אמאיה. "זה מאפה אופייני לאזור הזה, למרות שהוא קטן יותר מאלו שאני מכירה. אבל זה צ'אצ'ינגורי, ללא ספק. מאפה מחמאה, קמח, ביצים, סוכר, שמרים ופיסות שומן חזיר מטוגנות, זה מתכון עתיק. חונן, שישימו אותו בתוך שקית, ובבקשה," אמרה אמאיה והפנתה את דבריה לכולם, "שעניין המאפה לא יצא מכאן, כרגע המידע הזה מסווג."

כולם הינהנו.

"סיימנו כאן. סן מרטין, היא שלך. נתראה במכון לרפואה משפטית."

אמאיה התרוממה והעניקה לילדה מבט אחרון לפני שטיפסה במעלה המדרון למכוניתה.

1    בסקית: סמוך לכנסייה. כל ההערות הן מאת המתרגמת. מילון מונחי בסקית מופיע בעמ׳ 383.

אין עדיין תגובות

היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “השומר הבלתי נראה”