השביל המחבר נולד ונוצר בהר הרצל, היכל הזיכרון של מדינה שלמה וקודש הקודשים של ההנצחה בישראל. זהו סיפורו של רעיון […]
פרולוג
העשרים ושבעה באפריל היה אמור להיות יום אביב בירושלים. מה שקיבלנו, בניגוד לכל התחזיות, היה אחד הימים הגשומים של השנה. לראות ולא להאמין.
בתשע בבוקר הגעתי להר הרצל לתוך ענן גדול ושחור שצנח על ההר. הגשם החל בטפטוף טורדני. מיקי חיכה לי בטנדר על הדרך לקבר ז'בוטינסקי. תגיד, מה לעזאזל קורה פה? מיקי חייך ומשך בכתפיו. לא נראה לי שזה עומד להשתפר, הוא אמר. נכנסתי למכונית לתפוס לצידו מחסה. הטמפרטורה המשיכה לצנוח. מהפינה שלנו יכולנו להשקיף על חורשת האורנים הגדולה, על שורות כיסאות הפלסטיק ובימת המכובדים בחזיתה. טקס חנוכת השביל המחבר עמד להתחיל בצהריים. מעט לצד הבמה היינו אמורים לטמון את מגילת היסוד לאנדרטת נצר אחרון. מיקי הכין בור רבוע והציב לצידו מריצת מלט למילוי הבור. לא נצטרך להרטיב את המלט, הוא פסק, הגשם כבר ידאג לזה בשבילי.
לקראת אחת-עשרה הגיע ראש היחידה לחזרה הגנרלית. שנינו עמדנו ליד הבמה בחולצה דקה, לבוש אביבי ומאד לא מתאים לחורף שקפץ עלינו. מה מצבנו, שאל אריה. בדיוק כמו שזה נראה, אמרתי, הולך להיות קר ורטוב. נצטרך לעשות משהו בעניין הגשם, אמר אריה. אני אודיע לאנשים שיפרשו פה למעלה גגון.
השמיים המשיכו לדלוף, ללא הפוגה, ועדיין קיוויתי לנס. חצי שעה לפני הטקס החלו האנשים להגיע, טיפין-טיפין. חלקם, קל לנחש, עמד על המצב עוד בדרך ופנה לאחור. במזג אוויר כזה לא היתה שום סיבה להאשים אותם. בימת המכובדים כוסתה ביריעה סוככת מעליה. לקהל המוזמנים נותר רק מעט ממנה, והמעטים שהגיעו הצטופפו שם בעמידה. עשרות כיסאות הפלסטיק הלבנים נותרו ריקים, חשופים למטר.
אחר כך עלו המכובדים ותפסו את מקומם: יו"ר מועצת תנועות הנוער, יו"ר הנהלת יד ושם, נציג ההסתדרות הציונית העולמית, קצין חינוך ראשי, מנכ"ל משרד הביטחון, הרב הראשי לצה"ל (שחיבר את מגילת היסוד לאירוע: "באחד בשבת, חמישה ועשרים יום לחודש ניסן, שנת חמשת אלפים ושבע מאות שישים ושלוש לבריאת העולם, אנו יורים כאן את אבן הפינה"…), ושר הביטחון, המארח, שהפרויקט כולו הושלם בברכתו.
תפסתי מקום מאחור, בשולי הבמה. עדיין היה עליי לעבור ולהחתים את היושבים לשולחן על המגילה עצמה. רועד מקור המתנתי לרגע המתאים. לידי, לצד הבמה, ישבו אנשי הצוות המוסיקלי מקצין חינוך ראשי (מקח"ר). ארבעה צעירים במדים בארבעה כלים שונים מנגנים קטע קלאסי. הקרוב מכולם אחז בצ'לו באצבעות שהלבינו בקור, מתקשה לפרוט על המיתרים. תמונה מביכה, חשבתי. מעוררת רחמים. אם לא די בכך בא הגשם, כבד ושוטף, מחריש את הצלילים. ולמה עכשיו, חשבתי. למה דווקא היום?!
כך החל טקס חנוכת השביל המחבר. אחר כך תמו הנאומים, המגילה הוטמנה וכוסתה במלט ושר הביטחון (שאול מופז) יצא לגזור את הסרט תחת יער סוכך של מטריות. כשסיים החל לרדת בשביל הבוצי, ספוג המים, הוא, מאבטחיו והפמליה בעקבותיו. מעשה נאה, חשבתי, במבול כזה. רק חבל שבכיוון הלא נכון. אדם אמור לעלות בשביל המחבר, לא לרדת… שכח מזה, חשבתי. בשנה הבאה יהיה פה יום אביב, יום נפלא, ובמקום הזה תעמוד אנדרטה חדשה, מוכנה לטקס הסרת הלוט, ואלפי בני נוער ייצאו מבקעת הקהילות, מקצה המערב של יד ושם, כדי לעלות לכאן, להר, בדרך הנכונה, משואה לתקומה, שהיא סיבת השביל הזה מראשיתו.
