הסיפור המושלם 2 המזימה הרומנית

אוֹי, רוּתִי, רוּתִי, מָה יִהְיֶה?

יוֹם אֶחָד חָזַרְתִּי מֵהָעֲבוֹדָה מֻקְדָּם מֵהָרָגִיל. עָבַר דֵּי הַרְבֵּה זְמַן מֵהַפַּעַם הָאַחֲרוֹנָה שֶׁחָזַרְתִּי הַבַּיְתָה מֻקְדָּם כָּל כָּךְ, לָכֵן הֶחְלַטְתִּי לְפַנֵּק אֶת יוּבַל. בַּיָּד הֶחְזַקְתִּי שַׂקִּית גְּדוֹלָה מֵהַסּוּפֶּרְמַרְקֶט, וּבָהּ תַּפּוּחֵי אֲדָמָה, בַּקְבּוּק שֶׁמֶן וּבַקְבּוּק קוֹלָה. מֵאֲחוֹרֵי הַדֶּלֶת שָׁמַעְתִּי קוֹלוֹת נִרְגָּשִׁים, וְלִפְנֵי שֶׁהִצְלַחְתִּי לְהַכְנִיס אֶת הַמַּפְתֵּחַ לְחֹר הַמַּנְעוּל, דֶּלֶת הַכְּנִיסָה לַבַּיִת כְּבָר נִפְתְּחָה בִּתְנוּפָה מִבִּפְנִים. בַּפֶּתַח עָמַד יוּבַל, וְכָךְ הוּא אָמַר:

‘אָמַרְתִּי לָךְ שֶׁזֶּה הוּא! יָדַעְתִּי שֶׁהוּא יַחְזֹר מֻקְדָּם הַיּוֹם! יָדַעְתִּי! עַכְשָׁו הוּא יַמְשִׁיךְ לָנוּ אֶת הַסִּפּוּר. נָכוֹן, אַבָּא?’ שָׁאַל וּמִהֵר לְהַסְבִּיר, ‘בְּדִיּוּק עַכְשָׁו גָּמַרְתִּי לְסַפֵּר לְרוּתִי עַל כְּרִיסְטְיָאנוֹ וּבְּרִיגִיטָה.’

אֲנִי יוֹדֵעַ שֶׁנִּשְׁמָע לָכֶם כְּאִלּוּ יוּבַל הָיָה שָׂמֵחַ וְנִרְגָּשׁ, אֲבָל בְּעֶצֶם בְּקוֹלוֹ הָיְתָה נִימָה לֹא מְעַטָּה שֶׁל יֵאוּשׁ. הוּא נָעַץ בִּי מַבָּט מֵהַסּוּג שֶׁנְּסִיכוֹת שׁוֹלְחוֹת בְּאַבִּירִים שֶׁמַּצִּילִים אוֹתָן מִדְּרָקוֹנִים רוֹשְׁפֵי אֵשׁ. לָמָּה, אַתֶּם שׁוֹאֲלִים? הַסִּבָּה פְּשׁוּטָה מְאוֹד: לְיָדוֹ עָמְדָה רוּתִי וְחִיְּכָה אֶת הַחִיּוּךְ הַמַּלְאָכִי שֶׁלָּהּ.

רוּתִי הִיא בַּת תֵּשַׁע, יֵשׁ לָהּ הֲמוֹן נְמָשִׁים עַל הָאַף, וְהִיא מוֹצִיאָה אֶת יוּבַל מִדַּעְתּוֹ. הִיא גָּרָה בְּקוֹמָה רְבִיעִית, שָׁלוֹשׁ קוֹמוֹת מִתַּחְתֵּנוּ. לֹא מִזְּמַן הִתְחִילָה לָלֶכֶת לְכִתָּה דָּלֶת, וּבִגְלַל שֶׁהִיא כְּבָר גְּדוֹלָה, הַהוֹרִים שֶׁלָּהּ מַרְשִׁים לָהּ לַחְזֹר לְבַד מִבֵּית הַסֵּפֶר וּלְחַכּוֹת בַּבַּיִת עַד שֶׁהֵם חוֹזְרִים. הַבְּעָיָה הִיא שֶׁרוּתִי כָּל הַזְּמַן שׁוֹכַחַת אֶת הַמַּפְתֵּחַ שֶׁלָּהּ, וְאָז יוּבַל צָרִיךְ לְאָרֵחַ אוֹתָהּ בַּבַּיִת שֶׁלָּנוּ עַד שֶׁהַהוֹרִים שֶׁלָּהּ חוֹזְרִים. הַחֵלֶק הֲכִי גָּרוּעַ הוּא שֶׁרוּתִי תָּמִיד מוֹפִיעָה כְּשֶׁיּוּבַל מְשַׂחֵק בַּמַּחְשֵׁב, וְזֶה מוֹצִיא אוֹתוֹ מִדַּעְתּוֹ. יוּבַל מְנַסֶּה לְהַמְשִׁיךְ לְשַׂחֵק, וְרוּתִי עוֹמֶדֶת בְּפֶה פָּעוּר בְּשֶׁקֶט מֵאֲחוֹרָיו. יוּבַל שׂוֹנֵא שֶׁעוֹמְדִים מֵאֲחוֹרָיו כְּשֶׁהוּא מְשַׂחֵק. אַף אֶחָד לֹא אוֹהֵב אֶת זֶה. נוֹרָא מְעַצְבֵּן כְּשֶׁמִּסְתַּכְּלִים אֵיךְ שֶׁאַתָּה מְשַׂחֵק. פִּתְאוֹם אֲפִלּוּ הַדְּבָרִים הֲכִי פְּשׁוּטִים, שֶׁתָּמִיד עוֹשִׂים בְּלִי בְּעָיוֹת, לֹא מַצְלִיחִים, וְנִשְׁאָרִים כָּל הַזְּמַן בְּאוֹתוֹ הַשָּׁלָב וְלֹא מִתְקַדְּמִים בִּכְלָל.

‘אֵיךְ הָיָה בָּעֲבוֹדָה?’ שָׁאֲלָה רוּתִי.

‘תּוֹדָה שֶׁאַתְּ שׁוֹאֶלֶת,’ לִטַּפְתִּי אֶת רֹאשָׁהּ, ‘כִּי דַּוְקָא הַיּוֹם עִצְבְּנוּ אוֹתִי בָּעֲבוֹדָה.’

‘מִי עִצְבֵּן אוֹתְךָ?’

‘חָבֵר שֶׁלִּי.’

‘אִם הוּא חָבֵר שֶׁלְּךָ, אֵיךְ זֶה שֶׁהוּא עִצְבֵּן אוֹתְךָ?’ שָׁאֲלָה רוּתִי.

‘עִזְבוּ.’ לֹא בָּא לִי לְהַסְבִּיר. הַרְבֵּה פְּעָמִים, כְּשֶׁמְּסַפְּרִים לְמִישֶׁהוּ מַשֶּׁהוּ שֶׁעִצְבֵּן, מִתְעַצְבְּנִים שׁוּב. לִפְעָמִים אֲפִלּוּ יוֹתֵר מֵהַפַּעַם הָרִאשׁוֹנָה. ‘הָיִיתִי צָרִיךְ לִכְתֹּב אֵיזֶה מִסְמָךְ, וְחָבֵר שֶׁלִּי לֹא עָזַר לִי כְּשֶׁבִּקַּשְׁתִּי,’ לֹא יָכֹלְתִּי לְהִתְאַפֵּק וּבַסּוֹף כֵּן הִסְבַּרְתִּי.

‘שֵׁשׁ,’ נָתַן לִי יוּבַל צִיּוּן עֲצַבִּים, ‘הֲכִי הַרְבֵּה — שֵׁשׁ וָחֵצִי.’

מָה זֶה צִיּוּן עֲצַבִּים אַתֶּם שׁוֹאֲלִים? אָז אֲנִי אַסְבִּיר. יוּבַל הִמְצִיא פַּעַם מִשְׂחָק שֶׁקּוֹרְאִים לוֹ עִצְבְּנוּ’תִי. הוּא שָׂם לֵב שֶׁהָאֲנָשִׁים הֲכִי מְעַצְבְּנִים הֵם אֵלֶּה שֶׁלֹּא נוֹתְנִים לְמִישֶׁהוּ לְסַפֵּר מַשֶּׁהוּ רַע שֶׁקָּרָה לוֹ בְּלִי לָתֵת דֻּגְמָה יוֹתֵר קִיצוֹנִית מֵהַחַיִּים שֶׁלָּהֶם. אִם מִישֶׁהוּ אֻמְלָל, לָהֶם יֵשׁ סִפּוּר עַל כַּמָּה שֶׁהֵם פַּעַם הָיוּ כָּל כָּךְ אֻמְלָלִים, שֶׁאֲנָשִׁים בָּרְחוֹב עָצְרוּ אוֹתָם וְהִתְחִילוּ לִבְכּוֹת מֵרֹב צַעַר. אִם יֵשׁ לְמִישֶׁהוּ פֶּצַע בַּבֶּטֶן, לָהֶם הָיָה פֶּצַע כָּל כָּךְ נוֹרָא כּוֹאֵב, שֶׁכִּמְעַט כָּרְתוּ לָהֶם אֶת הַבֶּטֶן. אִם מִישֶׁהוּ הָיָה חוֹלֶה בְּשַׁפַּעַת, הֵם כִּמְעַט מֵתוּ מֵהִצְטַנְּנוּת. בַּמִּשְׂחָק עִצְבְּנוּ’תִי שֶׁיּוּבַל הִמְצִיא, אִם שׁוֹמְעִים מִישֶׁהוּ מְסַפֵּר עַל מַשֶּׁהוּ שֶׁהִרְגִּיז אוֹתוֹ, צָרִיךְ לְהַקְשִׁיב מַמָּשׁ טוֹב. אַחַר כָּךְ צָרִיךְ לַחְשֹׁב טוֹב־טוֹב, וְרַק אִם יֵשׁ מַשֶּׁהוּ בֶּאֱמֶת מַרְגִּיז יוֹתֵר לְסַפֵּר, נוֹתְנִים לָזֶה שֶׁסִּפֵּר רִאשׁוֹן צִיּוּן עֲצַבִּים נָמוּךְ.

‘לָמָּה, מָה קָרָה לְךָ?’ נִבְהַלְתִּי.

‘הַמּוֹרָה לְאַנְגְלִית שָׁלְחָה אוֹתִי לַמְּנַהֵל,’ סִפֵּר יוּבַל, ‘וּמִי שֶׁדִּבֵּר הָיָה בִּכְלָל יָרוֹן. אַתָּה קוֹלֵט? יָרוֹן דִּבֵּר, וְאוֹתִי שׁוֹלְחִים לַמְּנַהֵל.’ מַבָּטָהּ שֶׁל רוּתִי הָיָה מְלֵא הֲבָנָה. ‘וּכְבָר יֵשׁ לִי אֵצֶל הַמְּנַהֵל אַזְהָרָה אַחַת, לַמְרוֹת שֶׁגַּם הִיא לֹא בְּאַשְׁמָתִי. הַטֵּלֵפוֹן שֶׁל עֵדֶן הַמַּגְעִילָה צִלְצֵל בַּשִּׁעוּר, וְהַמּוֹרֶה לְהִתְעַמְּלוּת חָשַׁב שֶׁזֶּה הַטֵּלֵפוֹן שֶׁלִּי. כָּל הַזְּמַן נִטְפָּלִים אֵלַי. אָז הַמְּנַהֵל אָמַר שֶׁיֵּרֵד לִי צִיּוּן שָׁלֵם בְּאַנְגְלִית, וְשֶׁהוּא יַחְזִיר לִי אוֹתוֹ רַק אַחֲרֵי שֶׁאֶעֱשֶׂה עֲבוֹדָה עֲנָקִית.’

הָאֱמֶת? בִּגְלַל עֵדֶן וְיָרוֹן הָאֵלֶּה וּבִגְלַל הָעֹנֶשׁ הַסִּפּוּר שֶׁל יוּבַל הָיָה בֶּאֱמֶת שְׁמוֹנֶה וָחֵצִי עִצְבְּנוּ’תִי. לְפָחוֹת.

‘טוֹב, הַצִּיּוּן שֶׁלְּךָ בֶּאֱמֶת תֵּשַׁע,’ אָמַרְתִּי. ‘וְהִתְחַלְתָּ לַעֲשׂוֹת אֶת הָעֲבוֹדָה בְּאַנְגְלִית?’

‘בְּחַיֶּיךָ, אַבָּא,’ עָשָׂה יוּבַל פַּרְצוּף מֵאֲחוֹרֵי גַּבָּהּ שֶׁל רוּתִי, כְּאִלּוּ אָמַר: אַתָּה לֹא רוֹאֶה שֶׁרוּתִי פֹּה? מֵאֵיפֹה הָיָה לִי זְמַן לַעֲשׂוֹת מַשֶּׁהוּ בִּכְלָל?

‘וְעַכְשָׁו תַּמְשִׁיךְ לָנוּ אֶת הַסִּפּוּר?’ שָׁאֲלָה רוּתִי.

רוּתִי וְיוּבַל הָיוּ בֶּאֱמֶת חֲמוּדִים, וְיוֹם שֶׁחוֹזְרִים בּוֹ מֻקְדָּם מֵהָעֲבוֹדָה אִי אֶפְשָׁר לְבַזְבֵּז, לָכֵן אָמַרְתִּי, ‘בֶּטַח שֶׁאֲנִי אֲסַפֵּר. אֵיפֹה הָיִינוּ? בּוֹאוּ נִרְאֶה אִם אֲנִי זוֹכֵר…’