הסוד של פרעה

רחובותיו המנומנמים של האי האיטלקי למפדוזה מתכסים ערפל שחור וכל תושביו מאבדים את הכרתם. הסיכוי להצילם נמצא בידיה של דוקטור רנטה אמברוסיני, רופאה בבית החולים המקומי, שהספיקה להסתתר בחדר אטום ולשדר ממנו קריאות מצוקה.
הודעותיה נקלטות במשדרים של ׳נומה׳, הסוכנות האמריקנית לחקר מסתרי הימים והאוקיינוסים. קורט אוסטין וג׳ו זוואלה נשלחים אל האי ומחלצים ממנו את הרופאה. אבל חייהם של שאר חמשת אלפים תושבי האי תלויים בזיהוי הרעל שהופץ בערפל השחור ובפיתוח מהיר של חומר נגדי.
העקבות מובילים את חברי ׳נומה׳ למי שפיתחו את הערפל השחור והוא משמש בידיהם כנשק יום הדין שמאיים על שלום העולם כולו. בראש הארגון הטרוריסטי עומד טארק שאקיר, מי שפיענח את סודות אימפריית הפרעונים ומתכוון להקים מעצמה גדולה וחזקה אפילו יותר. למען מטרה זו הוא נכון להקריב את כל מי שיקרה בדרכו, כולל המונים מבני עמו, אפילו את הקרובים אליו ביותר. צוות ׳נומה׳ יוצא למלחמה בחלום בלהות שהופך למציאות.
מותחן שיש בו הכול: פחד מצמית, קצב מסחרר והומור משובח.
קלייב קאסלר הוא מחברם של רבי־מכר רבים, ביניהם ׳הסערה׳, ׳הנווט׳, ׳מוות לבן׳, ׳זהב כחול׳ ו׳מדוזה׳, שיצאו בעברית בהוצאת מודן.
"מחשמל!" – פאבלישרז ויקלי

מקט: 4-20-53223

לאתר ההוצאה הקליקו כאן

רחובותיו המנומנמים של האי האיטלקי למפדוזה מתכסים ערפל שחור וכל תושביו מאבדים את הכרתם. הסיכוי להצילם נמצא בידיה של דוקטור […]

---

1
מפרץ אבוקיר, בדלתא של הנילוס
1 באוגוסט 1798, זמן קצר לפני שעת הדמדומים

קולות התותחים הרעימו ברחבי מפרץ אבוקיר בעת שהבזקים האירו במרחק את שמי הערב היורד. נתזי מים לבנים פרצו מעלה בעת שפגזי ברזל נפלו במרחק־מה מיעדיהם, אבל השייטת התוקפת צימצמה את המרחק במהירות לכיוון האוניות שעגנו בנמל. המטח הבא לא יירה לשווא.

לעבר סבך התרנים התקרבה סירת משוטים ארוכה שנעה בכוח שריריהם של שישה מלחים צרפתים. היא התקדמה ישירות לעבר האונייה שבמרכז השייטת במה שנראה כמשימת התאבדות.

"איחרנו את המועד," קרא אחד החותרים.

"תמשיכו לחתור," ענה הקצין היחיד בקבוצה. "אנחנו חייבים להגיע אל ל'אוריינט לפני שהבריטים יכתרו אותה ויתקפו את הצי כולו."

הצי המדובר היה הארמדה הים־תיכונית הגדולה של נפוליאון, שבע־עשרה אוניות, מתוכן שלוש־עשרה אוניות־קו שכונו כך מפני שהיו ערוכות בקו רציף בהגנה ובמתקפה. הן השיבו על מטחי התותחים הבריטיים בסדרת רעמים משלהן והזירה כולה היתה אפופת עשן עוד בטרם התחיל להחשיך.

במרכז הסירה הארוכה, רועד מפחד, ישב אזרח צרפתי ושמו אמיל דה־קמפיון.

אלמלא ציפה האיש למותו בכל רגע הוא בוודאי היה נהנה מהמראה שסביבו. הנפש האמנותית שבו – שכן הוא היה צייר מפורסם – היתה בוודאי חושבת כיצד להעתיק את האכזריות הזאת אל בד הציור הדומם. איך ללכוד על הבד את ההבזקים השקטים שהאירו את שדה המערכה, את השריקה המפחידה של פגזי התותחים המצווחים בדרכם למטרתם ואת התרנים הגבוהים המצופפים זה אל זה כמו יער שממתין לבוא הכּוֹרת. ייתכן שהיה מקדיש תשומת לב מיוחדת למזרקות המים הלבנים ולכתמים האחרונים של ורוד וכחול על רקע השמיים המאפילים. אבל דה־קמפיון רעד עכשיו מכף רגל ועד ראש ונאחז בחוזקה בדופן הסירה כדי לייצב את עצמו.

כשפגז תועה נחת במרחק של כמאה מטר מהם הוא דיבר. "למה, בשם אלוהים, הם יורים עלינו?"

"הם לא," ענה הקצין.

"אז איך תסביר את הפגזים שנופלים כל כך קרוב אלינו?"

"כישורי התותחנות של האנגלים," אמר הקצין, "עלובים ביותר."

המלחים צחקו. מעט חזק מדי, חשב דה־קמפיון לעצמו. גם הם פוחדים. במשך חודשים הם ידעו שהם מגלמים את תפקיד השועל שנמלט מפחד כלבי הציד הבריטיים. במלטה הם החמיצו זה את זה בשבוע אחד בלבד, ובאלכסנדריה בלא יותר מעשרים וארבע שעות. עכשיו, אחרי שהביאו את צבאו של נפוליאון אל חוף מצרים ואוניותיו עגנו בדלתא של הנילוס, הריחו סוף־סוף האנגלים, ובראשם הצייד הבכיר, הוריישו נלסון, את ריחו של טרפם.

"בטח נולדתי במזל ביש," מילמל דה־קמפיון לעצמו. "אני מציע שנחזור."

הקצין נד בראשו. "הפקודות שלי הן למסור אותך ואת התיבות האלה לידי אדמירל ברויאס על סיפונה של ל'אוריינט."

"אני יודע מהן הפקודות שלך," ענה דה־קמפיון. "הייתי שם כשנפוליאון נתן לך אותן. אבל אם אתה מתכוון לחתור בסירה הזאת בין התותחים של ל'אוריינט לאוניות של נלסון, כל מה שתצליח זה להרוג את כולנו. אנחנו חייבים לחזור לחוף או לשוט אל אחת האוניות האחרות."

הקצין הפנה את מבטו מאנשיו והביט מעבר לכתפו אל מרכז זירת הקרב. ל'אוריינט היתה האונייה הגדולה והחזקה בעולם. היא היתה מבצר שט עם מאה ושלושים תותחים, שקלה חמשת אלפים טונות ונשאה בבטנה למעלה מאלף אנשים. משני אגפיה הקיפו אותה שתי אוניות קרב צרפתיות אחרות במה שהאדמירל ברויאס הגדיר כהגנה בלתי חדירה. אבל מתברר שאיש לא סיפר על כך לבריטים, שאוניותיהם הקטנות יותר תקפו אותה בנחישות וללא מורא.

ל'אוריינט והאונייה הבריטית בֶּלֶרוֹפוֹן ניהלו חילופי יריות. האונייה הבריטית שהיתה קטנה יותר ספגה את מרבית האש. הדופן הימנית שלה עלתה באש ושניים מתרניה התרסקו ונפלו על הסיפון. בלרופון נסחפה דרומה, אבל גם כשעזבה את המערכה נכנסו אוניות בריטיות אחרות ומילאו את החלל שנוצר. בינתיים נפנו הפריגטות הבריטיות הקטנות יותר אל המים הרדודים, חדרו את קו ההגנה הצרפתי והגיחו מאחוריו.

דה־קמפיון חשב שכניסה לתוך מערבולת האש הזו היא טירוף מוחלט והעלה הצעה נוספת. "מדוע שלא נמסור את התיבות האלה לאדמירל ברויאס אחרי שיחסל את הצי הבריטי?"

לשמע הדברים נד הקצין בראשו. "אתם רואים?" הוא אמר לאנשיו. "בגלל זה הגנרל קורא לו 'סוואנט'."

הקצין הצביע על אחת האוניות בקו האחורי שעדיין לא הותקפה בידי הבריטים. "פנה לכיוון גווילוֹם טֶל," הוא אמר תוך שימוש בהיגוי הצרפתי לשם וילהלם טל. "אדמירל משנה וילנב נמצא שם והוא יֵדע מה לעשות."

החתירה נמשכה בקדחתנות והסירה הקטנה התרחקה במהירות רבה מאזור הקטל. הצוות תימרן בתוך החשכה והעשן והפנה את הסירה לעבר האגף האחורי של הצי הצרפתי, שם המתינו ארבע אוניות בשקט מוזר, שעה שלא רחוק מהן לחמו אחיותיהן בקרב לחיים ולמוות.

כעבור זמן קצר התנגשה הסירה בגוף העץ החסון של גווילוֹם טֶל ואז הורדו החבלים. עד מהרה נקשרה הסירה, והאנשים על מטענם הועלו לסיפון.

בעת שדה־קמפיון עלה לסיפון הגיע הקרב שהתחולל בקרבת מקום לשיאים של פראות ואכזריות כזו שהוא התקשה אפילו להעלות בדעתו. על אף נחיתות־מה במספר כלי השיט שלהם השיגו הבריטים יתרון טקטי עצום. במקום להתנגש בכל הצי הצרפתי דופן מול דופן, הם התעלמו מהאוניות הצרפתיות שהיוו את הקו האחורי והכפילו את כוח האש שלהם מול האוניות שהיוו את הקו הצרפתי הראשון. כל אונייה צרפתית נלחמה עכשיו מול שתי אוניות בריטיות, אחת מכל צד. התוצאות היו צפויות: הצי הצרפתי המהולל התנפץ לרסיסים.

"אדמירל וילנֶב מבקש לראותך," אמר אחד החובלים לדה־קמפיון.

הוא הובל אל אחד הסיפונים התחתונים והוכנס לתאו של אדמירל משנה פייר שארל וילנב. לאדמירל היה שיער לבן מלא, פנים צרות שהודגשו במצח גבוה ואף רומאי ארוך. מדיו, שהיו ללא רבב, כללו חולצה כחולה־כהה רקומה זהב שסרט אדום חצה אותה מצד לצד. בעיניו של דה־קמפיון הוא נראה מוכן למצעד חגיגי יותר מאשר לקרב.

דקות אחדות התעסק וילנב במנעולים שסגרו את התיבה הגדולה. "אני מבין שאתה אחד הסוואנטים של נפוליאון."

סוואנט, כלומר מלומד ידען, היתה מילה שהשתמש בה בונפרטה ועוררה סלידה אצל דה־קמפיון וכמה מהאחרים. הם היו מדענים ומלומדים שגנרל נפוליאון קיבץ והביא למצרים בשל סברה עיקשת שלו כי במקום שוכנים אוצרות שיכולים להביא מזור לגוף ולנשמה.

דה־קמפיון התמחה בשיטות חדשות לתרגום שפות עתיקות, וארץ הפירמידות והספינקס טמנה בחובה אפשרויות מסתוריות יותר מכל מקום אחר בעולם.

ודה־קמפיון לא היה סתם אחד מהסוואנטים. נפוליאון בחר בו אישית כדי למצוא את האמת שמאחורי אגדה מסתורית. פרס גדול הובטח לו, כולל עושר גדול יותר מכל מה שדה־קמפיון יוכל להשׂתכר בעשרה מחזורי חיים, ואדמות שיוענקו לו ברפובליקה החדשה. הוא יזכה למדליות, תהילה וכבוד, אבל תחילה עליו למצוא דבר־מה שעל פי השמועה קיים בארץ הפרעונים – דרך למות ואחר כך לשוב לחיים.

במשך חודש ימים הוציאו דה־קמפיון והמשלחת המצומצמת שנלוותה אליו כל מה שיכלו לשאת איתם מהמקום שהמצרים קראו לו עיר המתים. הם לקחו מגילות פפירוס, לוחות אבן ותגליפים מכל סוג שהוא. ואת מה שלא יכלו להוציא הם העתיקו.

"אני חלק מהוועדה למדע ואמנות," אמר דה־קמפיון כשהוא משתמש בשם הרשמי המועדף עליו.

נראה שווילנב לא התרשם. "ומה העלית לאונייה שלי, אדוני חבר הוועדה?"

דה־קמפיון שמר על איפוק. "אני לא יכול לומר, אדמירל. על פי הוראותיו של גנרל נפוליאון בכבודו ובעצמו התיבות אמורות להישאר נעולות ואסור לדבר על מה שנמצא בתוכן."

וילנב עדיין לא נראה מתרשם. "תמיד אפשר לנעול אותן מחדש. קדימה, תן לי את המפתח שלך."

"אדמירל," הזהיר דה־קמפיון, "הגנרל לא ישמח."

"הגנרל לא כאן!" התיז וילנב.

בשלב זה נפוליאון כבר היה דמות רבת כוח, אבל הוא עדיין לא היה קיסר. המִנהלת, שהורכבה מחמשת האנשים שהובילו את המהפכה, נשארה בשלטון בעוד אחרים התאמצו לתפוס את השלטון בדרכים שונות.

אך דה־קמפיון עדיין לא הצליח להבין את מעשיו של וילנב. נפוליאון לא היה אדם חסר חשיבות שאפשר להקל בו ראש, וכך גם אדמירל ברויאס, שהיה האחראי הישיר עליו וברגע זה נלחם על חייו במרחק של פחות מקילומטר מהם. מדוע מתעסק וילנב בדברים כאלה כשבעצם הוא אמור להילחם בנלסון?

"את המפתח!" תבע וילנב.

דה־קמפיון התנער מהיסוסיו וקיבל החלטה שקולה. הוא הסיר את המפתח מעל צווארו והושיט אותו לווילנב. "אני מפקיד את התיבות בידיך, אדמירל."

"כפי שהיית צריך לעשות מלכתחילה," אמר וילנב. "אתה משוחרר."

דה־קמפיון נפנה אך נעצר על מקומו והסתכן בשאלה נוספת. "אנחנו אמורים להצטרף בקרוב לקרב?"

האדמירל זקף גבה כאילו השאלה ממש מגוחכת. "לא קיבלנו פקודות כאלה."

"פקודות?"

"לא היה כל איתות מאדמירל ברויאס על ל'אוריינט."

"אדמירל," אמר דה־קמפיון. "האנגלים מפגיזים אותו משני הצדדים. ברור שזה לא הזמן לחכות לפקודה."

וילנב קם במפתיע על רגליו ושעט לעבר דה־קמפיון כמו שור מסתער. "מי אתה שתלמד אותי?"

"אני לא מנסה ללמד אותך, אדמירל, זה רק ש–"

"הרוח נגדית," התיז וילנב ופטר אותו בהינף יד. "כדי שיהיה לנו סיכוי כלשהו להצטרף לקרב נצטרך להקיף את כל המפרץ. יותר פשוט שאדמירל ברויאס ייסחף אחורה לכיוון שלנו ויאפשר לנו לתמוך בו. אבל בשלב זה הוא החליט לא לעשות זאת."

"ברור שאנחנו לא יכולים לשבת כאן בחיבוק ידיים!"

וילנב חטף פגיון מעל שולחנו. "אני אהרוג אותך אם תעז לדבר אלי כך. בכל מקרה, מה אתה מבין בימאות או במלחמה, חתיכת סוואנט?"

דה־קמפיון ידע שהגזים. "אני מתנצל, אדמירל. זה היה יום קשה."

"עכשיו צא," אמר וילנב. "ותגיד תודה שאנחנו עדיין לא יוצאים לקרב, כי הייתי מעמיד אותך על הסיפון הקדמי עם פעמון סביב הכתפיים כדי שלבריטים תהיה מטרה לכוון אליה."

דה־קמפיון נסוג לאחור, קד קלות ועזב את תאו של האדמירל מהר ככל יכולתו. הוא עלה לסיפון העליון, מצא מקום פנוי בחרטום וצפה במרחץ הדמים המתחולל במרחק.

אפילו מרחוק הוא התקשה לעכל את המראות המזעזעים באכזריותם. במשך שעות הפגיזו שני הציים זה את זה מטווח אפס; דופן אל דופן, תורן אל תורן, צלפים ניסו להרוג את כל מי שהוציא את האף.

איזה אומץ, הירהר דה־קמפיון.

אבל אין די באומץ. בשלב זה כל אונייה בריטית ירתה שלושה או ארבעה מטחים על כל מטח צרפתי אחד. ובגלל סרבנותו של וילנב עמדו לרשותם יותר אוניות.

במרכז המערכה הפגיזו עכשיו שלוש מאוניותיו של נלסון את ל'אוריינט והפכו אותה לגרוטאה בלתי ניתנת לזיהוי. קוויה היפהפיים ותרניה המתנשאים אל־על נעלמו מזמן. הדפנות העבות העשויות עץ אלון התרסקו לרסיסים. על אף הפגזים המעטים שעדיין נורו ממנה ידע דה־קמפיון כי גורלה נחרץ.

דה־קמפיון הבחין באש זורמת כמו כספית לאורך הסיפון הראשי. להבות מרושעות נראו בכל מקום ולא הפגינו כל רחמים בעת שטיפסו לאורך המפרשים השמוטים וצללו דרך הפתחים אל הסיפונים התחתונים.

הבזק פתאומי ניצת וסימא את עיניו של דה־קמפיון אף שעצם אותן בניסיון להתגונן מפניו. בעקבות ההבזק נשמע רעם חזק שכמותו לא שמע דה־קמפיון מעודו. מעוצמת גל ההדף שצרב את פניו וחרך את שערו הוא הוטל אחורה.

הוא נחת על צידו כשהוא משווע לאוויר, התגלגל פעמים אחדות וחבט בלהבות שאחזו במעילו. כשהצליח סוף־סוף לקום על רגליו הוא נתקף הלם.

ל'אוריינט נעלמה.

מעגל של אש נראה סביב המקום שבו היתה האונייה קודם. הפיצוץ היה כה חזק עד כי שש אוניות נוספות עלו עכשיו באש, שלוש מהצי הבריטי ושלוש מהצי הצרפתי. שאון הקרב נדם כשהימאים הפעילו משאבות ודליים בניסיונות נואשים להציל את אוניותיהם מטביעה.

"נראה שהאש הגיעה למחסן התחמושת שלה," לחש מלח צרפתי בעצב.

עמוק בקרביה של כל אוניית קרב היו מאות חביות מלאות אבק שריפה. כל ניצוץ קטן הוא מסוכן.

דמעות זלגו על פניו של המלח כשדיבר, ואף שדה־קמפיון חש בחילה עד עמקי נשמתו הוא היה מותש מכדי להחצין רגש כלשהו.

כשהגיעה ל'אוריינט לאבוקיר היו על סיפונה יותר מאלף מלחים. דה־קמפיון עצמו הפליג על סיפונה וסעד בחברתו של אדמירל ברויאס. כמעט כל האנשים שהכיר במסעו היו על האונייה הזאת, אפילו ילדים, בניהם של הקצינים, חלקם היו בקושי בני אחת־עשרה. כשהביט בהריסות לא האמין דה־קמפיון כי מישהו מהם שרד.

למעט התיבות שווילנב השתלט עליהן, כל המאמצים שנמשכו חודש ימים במצרים והזדמנות של פעם בחיים, ירדו למצולות.

דה־קמפיון התמוטט על הסיפון. "המצרים הזהירו אותי," הוא אמר.

"הזהירו אותך?" חזר המלח על דבריו.

"הם הזהירו אותי לא להוציא אבנים מעיר המתים. הם טענו בתוקף שזה יביא עלינו קללה. קללה… אני לעגתי להם ולאמונות הטפלות המטופשות שלהם. אבל עכשיו…"

הוא ניסה לקום אך שב והתמוטט. המלח בא לעזרתו וסייע לו לרדת לסיפון התחתון, שם הוא ישב וחיכה למתקפה האנגלית הבלתי נמנעת שתחסל אותם.

היא הגיעה עם שחר כשהצי הבריטי התארגן מחדש ונערך לתקוף את שרידי הצי הצרפתי. אבל במקום רעמים מעשה ידי אדם וחריקות מחליאות של עץ מתרסק מפגיעת כדורי ברזל שמע דה־קמפיון רק את הרוח בעת שהאונייה גווילוֹם טֶל החלה לנוע.

הוא עלה לסיפון וגילה שהם מפליגים במפרשים מתוחים לכיוון צפון־מערב. הבריטים רדפו אחריהם, אבל עד מהרה החלו לפגר. פליטות אקראיות של עשן העידו על מאמציהם הכושלים לפגוע בגווילוֹם טֶל ממרחק. כעבור זמן קצר נעלמו מפרשיהם מעבר לאופק.

עד סוף ימיו לא חדל אמיל דה־קמפיון להטיל ספק באומץ ליבו של וילנב, אבל הוא מעולם לא השמיץ את ערמומיותו של האיש, וסיפר לכל מי שרק היה מוכן לשמוע כי הוא עצמו חייב לערמומיות הזאת את חייו.

לקראת צהריים כבר הותירו גווילוֹם טֶל ושלוש האוניות הנוספות שבפיקודו של וילנב את נלסון ואחיו הרצחניים לנשק הרחק מאחור. הם הפליגו למלטה ושם שהה דה־קמפיון עד סוף ימיו, עבד, למד ואפילו התכתב עם נפוליאון ועם וילנב ולא הפסיק לתהות מה עלה בגורל האוצרות שהוציא ממצרים.