הסיפור על הקיבוץ, הסוס והילד

"הסיפור על הקיבוץ, הסוס והילד" הוא סיפור התקומה מבעד לתולדותיה של משפחה אחת, המסופר תוך שילוב מספר כל-יודע ומספר בגוף ראשון, ילד, גיורא נאמן, בן קיבוץ בית השיטה. הילד גיורא, תמים ורגיש, מספר את הקורות במשק דרך עיניו, בהתמקדות בסוס האהוב עליו, "ציקלופ" שתום העין, וברצון להצילו עתה, לאחר ש"עשה את שלו" ונחרץ גורלו.
העלילה הנפרשת בו הופכת לסאגה משפחתית שראשיתה בשלהי המאה ה-19 והמשכה בהצבת "אבני הדרך" של המפעל הציוני הסוציאליסטי: הגשמה בתנועות החלוציות, התיישבות בעמק יזרעאל ונטילת חלק במאבק לעצמאות ישראל. העלילה המשפחתית נשזרת באפוס של התנועה הקיבוצית עד שנת 1949, תום מלחמת העצמאות, נקודת מפנה שממנה "שום דבר בנוף הכול כך מוכר והכול כך אהוב כבר לא יהיה מובן מאליו".
הספר, המספר על תקופה הרואית ומרתקת מנקודת מבט ייחודית, נטול יומרות של מסמך היסטורי רשמי, כתוב בפשטות ומבטא תבונה של ילד סקרן, שבתעלוליו העמיד לא פעם את כול הקיבוץ על רגליו.
שיתוף הפעולה בין המספר, גיורא נאמן, לסופרת, סמדר בת אדם, יצר ספר עצוב ומצחיק כאחד, אשר ירתק מבוגרים ובני נוער, בוגרי קיבוץ ואחרים, שאהבתם הגדולה היא הארץ הזו.
הספר יצא לאור לראשונה תחת השם "להציל את ציקלופ", בשנת תשס"ד-2004, על ידי ההוצאה לאור – משרד הביטחון, וזכה לעניין רב בקרב יוצאי קיבוץ. המשוררת מיכל סנונית הגדירה את הספר כ"מרתק וחשוב" והוסיפה כי "בכתיבתה היטיבה הסופרת סמדר בת אדם לגבש מסיפוריו האותנטיים של גיורא נאמן, יריעת חיים שלימה ומרגשת…"

מקט: 4-1293-43

"הסיפור על הקיבוץ, הסוס והילד" הוא סיפור התקומה מבעד לתולדותיה של משפחה אחת, המסופר תוך שילוב מספר כל-יודע ומספר בגוף […]

---

1
ציקלופ, בית השיטה, קיץ 1943

שבת בבוקר. אני יותר מבן שלוש אבל עדיין לא בן ארבע ואילו אחי הגדול, עמוס, כבר כמעט בן שבע. אבא, שבדיוק באותו בוקר שבת תורן במאפייה, מביא את הפיתות המיוחדות שאפה לילדים משאריות הקמח, והריח הטרי של הפיתות עם הבצל והשמן והזיתים משגע את כולם. מוטק’ה וטוביה, תורני השבת של ארוחת הבוקר הזאת בגן שלי, גן א’, מטגנים לנו את החביתות שאנחנו אוהבים ושרים לנו, כמו בכל פעם שהם תורנים אצלנו:

לֹא בַּיּוֹם וְלֹא בַּלַּיְלָה/ חֶרֶשׁ אֵצֵא לִי אֲטַיְּלָהּ

לֹא בָּהָר וְלֹא בַּבִּקְעָה/ שִׁטָּהּ עֹמְדָה שָׁם עַתִּיקָה

כל ההורים מגיעים לקחת את ילדיהם לבילוי משפחתי של בוקר שבת ואבא מניף אותי על כתפיו. עוד לפני שאני מספיק לשאול אותו לאן, הוא אומר, “גיורא!” ולפי ה”גיורא” אני כבר מבין שזה הולך להיות “משהו גדול”. “אנחנו הולכים לרכוב על הסוסים בשדות המשק”, אבא אומר. חשבתי “גדול”, אבל לרכוב על הסוסים? – בשבילי זה הכי גדול!

באורווה, עמוס כבר יושב על אמירה, סוסה גזעית ערבייה, שהיא המהירה והטובה ביותר בקיבוץ ואפילו אחת הטובות בעמק. סוסה חומה מבריקה בוהקת, עם כתם כמו כוכב לבן באמצע המצח. כשהיא נדרכת הזנב מתרומם וכשהיא הולכת זה כמו ריקוד טנגו. אמירה לא מסוגלת לעמוד רגע אחד במקום. אם לא מחזיקים אותה חזק, היא נעלמת בדהירה. אוזניה זקופות, חשדניות, דרוכות והצוואר המעוגל הזה, כאילו בכל רגע היא הולכת לנגח. כמו סופה. כמו פצצת זמן. ועמוס יושב עליה כאילו כלום, ואפילו בלי אוכף! אבא ניגש לציקלופ, הסוס שתום העין, שאולי אינו מהיר כמו אמירה אבל גבוה ממנה.

ברור שאני כבר מכיר את ציקלופ, אבל זו הפעם הראשונה שאני רואה ממש מקרוב את הצלקת במקום העין החסרה, שמבצבצת מתחת לרטייה. מבהיל. כשאבא רואה אותי מתחלחל, הוא מספר לי את הסיפור של ציקלופ, ואיך יוס, הגיבור של כל ילד בקיבוץ, הציל אותו:

זה קרה כשיוס שירת במשטרה הבריטית בשליחות ה”הגנה”. בשעת תרגול של דגלני משטרת הרוכבים, אחד הדגלנים ניקב בטעות עין של סוס אנגלי גזעי, יפה תואר, בעל חזות אצילית, כולו חום מלבד פס לבן שחותך את פניו המוארכות ועל שלוש מרגליו הארוכות מעין חותלות לבנות חינניות. בדיוק כשעמדה להישמע הירייה שתגאל את הסוס מייסוריו נשמעה צעקה: “!!!NO”

הכול נעצר, ויוס אמר במהירות, “תנו לי. אני אטפל בו!”

הסוס ניצל ממוות והמשק זכה בתוספת לטובת שומרי השדות. על העין הפגועה התקינו רטייה יפה מעור והסוס קיבל שם חדש, “ציקלופ”, כשמו של הענק האגדי מן המיתולוגיה היוונית, בעל העין האחת במרכז המצח.

הסיפור מרשים אותי מאוד וציקלופ, גיבור שנכותו רק מוסיפה לו יראת הוד, הופך מייד לטרומפלדור[1] שלי.

אבא מיטיב את האוכף על גבו של הסוס. רגל ימינו ננעצת בארכובה ומייד שנינו על האוכף, אני מלפנים ואבא מאחור. מכאן הכול נראה אחרת. אני על הגובה. רק ילד מגן הילדים וכבר רוכב עם הגברים של משפחת נאמן. ואסור שעמוס יראה כמה אני פוחד ומתרגש, אבל איך אפשר להסתיר את האושר?

אבא נותן לי את השוט ואני אוחז בו ביד ימין בכל הכוח, כמו שמחזיקים את דגל ישראל. אבא מניח את המושכות בידי השמאלית ואומר, “גיורא, הסוס בידיים שלך!” והנה אני, גיורא נאמן מבית השיטה שבעמק, בן שלוש ועוד מעט בן ארבע, בדיוק כמו כל הפרשים ובמיוחד שומרי השדות, שביד ימין אוחזים בנבוט, רובה או אקדח (כמובן, בתנאי שהם ימניים) – ובשמאל במושכות. אבא אומר שהסוסים מאומנים להישמע לתנועות הגוף והרגליים של הרוכבים כך ששתי ידיהם פנויות לאחוז בכלי הנשק ולהילחם. כשאגדל, גם אני אהיה מסוגל לאחוז בנשק ביד ימין ולהילחם ממש כמו שומרי השדות, ובמיוחד כמו טרומפלדור. אני זוקף את ראשי בגאווה. אני עכשיו על גג העולם וכל המשק פרוש לרגליי. איזה אושר!

עמוס לא נראה כל כך מרוצה, במיוחד כשאני מבקש מאבא שירד מציקלופ וייתן לי לרכוב לבד. למרות שציקלופ סוס שקט ו”מחונך” כמו טלה, אבא חושש להשאיר אותי יחידי. טלה או לא טלה, ציקלופ הוא סוס ענק אפילו בשביל ילד גדול יותר. בסוף הוא מסכים לרדת רק לכמה דקות ורק כשהוא הולך לידי, ואז חוזר למקומו ומתיישב מאחורי על האוכף ו”דיו, ציקלופ!” אנחנו דוהרים ממש מהר. עמוס מקדים אותנו, אבל זו לא חוכמה. הוא על אמירה, וכולם יודעים שאין כמו אמירה. חוץ מזה לעמוס, שוויצר לא קטן ופרש מעולה, יש עניין מיוחד להראות מי פה חייל “ותיק” ומי “טירון”. הוא מתחיל לדהור ולדלג מעל חבילות הקש שפזורות בשטח, ו… הופ! מהמקום שאנחנו נמצאים כמה צעדים מאחור, אנחנו רואים קפיצה מרהיבה, את החום הבוהק של אמירה ואת עמוס מתעופף, פשוט עף כמו טיל ונופל מעל גב הסוסה. אני שומע את צעקת הבהלה של אבא. באוויר יש תחושה של אסון. אני מרגיש שאני לא נושם עד שאנחנו עוברים את המרחק הקצר, ואבא מקפיץ את שנינו מעל גב הסוס. עוד לפני שאנחנו מספיקים לגשת עמוס כבר קם, רץ אלינו במצח מכווץ ופנים כעוסות. “שלא תספרו לאף אחד!” הוא צועק.

“עמוס, כואב לך? קיבלת מכה?” אבא שואל ותופס את עמוס עד שנדמה שהוא מחבק אותו. מובן שלא ילד אמיץ כמו עמוס יתחיל פתאום לבכות ולרחם על עצמו. במקום זה הוא מאיים עלי: “שלא תעז לספר לאף אחד במשק! מילה שלך על הנפילה ואתה חוטף מכות רצח”. בינתיים הוא גם נותן לי צביטה באוזן. בטח שאני אשתוק, אחרת אני “אחטוף”, כרגיל. כי זה הסדר אצלנו: עמוס חוטף בעיקר מאבא, אני חוטף בעיקר מעמוס. האמת? אני בכלל לא רוצה לספר על זה. עמוס הוא אחי הגדול ואני חושב שהוא הכי בעולם.

את היום הזה לא אשכח כל חיי. על גבו של ציקלופ חציתי את הקו המפריד בין עולמם של הקטנים לעולמם של הגדולים.