"פטריק, אתה בטח שואל את עצמך למה נסעתי ואני חייבת לומר לך שאפילו בשדה התעופה לא ידעתי ממש למה אני […]
פתח דבר
צפירות המונית שעלו ממגרש החנייה בשכונת ימין משה החרידו להקת דרורים שהתנחלה על אחד הברושים הסמוכים וזירזו אותי לצאת ולקבל את פניה של “איב היפה”.
עד שהגעתי למגרש המאובק כבר פתח נהג המונית את דלת המונית הארוכה וממנה יצאה שברירית וזוהרת, “הסופרת גב’ איב סיטבון” כפי שהזדהתה בפני.
הצגתי עצמי והיא אחזה בזרועי בקלילות של פרפר ונתנה לי להובילה בשביל המוליך לדירה ששכרה, נזהרת שעקבי נעליה לא יילכדו בריצוף האבן, סוקרת את הנוף ומתעלמת מנוכחותי.
נהג המונית שזמנו אץ לו הגיע קבור תחת כובד המזוודות שנשא, ואני פתחתי את דלת הברזל העתיקה של הדירה כדי שיכניס את המיטלטלים. הזמנתי את גברת סיטבון לראות את הדירה שיועדה לה, אך היא נותרה בחוץ והצביעה בידה על צריחי מגדלים שבלטו במרומי הר ציון והחוותה בידה בשאלה.
“חדר הסעודה האחרונה של ישו וכנסיית דורמיציון”, השבתי, כאילו הנוף הוא חלק מרכושי. על רקע הטרשים בהר ציון נראתה דמותה הצבעונית של הגברת סיטבון כפרח פורח ממקום אחר. במבט בוחן יותר ניראה הפרח כמי שלבלב לפני שנים.
הנהג פרק – שמט את המזוודות בהטחת כתף על רצפת האבן ונאנח בקולניות בבקשת תשומת לב, אך איב לא שעתה לאנחותיו והמשיכה לבלוס את הנוף בעיניה. לפתע נכנסה לדירה והתנפלה בלהיטות על אחת המזוודות. ידיה פשפשו בתכולה, מחפשות בלהיטות דבר מה שהיה טמון במזוודה שהביאה עמה, מבלי שתבחין שהיא מפזרת את צפונות תחתוניה לכל עבר. השפלתי עיניי, שלא אחשד כמציץ בלבני נשים, עד ששמעתי קריאת שמחה. מעומק המזוודה שלפה גברת סיטבון תמונה מזוגגת בעלת מסגרת עץ דקיקה, שהייתה עטופה בתחתוני תחרה אדומים שלא תישבר, ובטקסיות, בעודה מחצצרת תרועה בלשונה, הסירה את לוט התחתונים מהתמונה והציגה אותה בגאווה לנגד עיניי.
חייכתי. התמונה הייתה תלויה גם בביתי. הדפס אבן של מגדל דוד והדרך לבית לחם, שצייר ויליאם הנרי ברטלט כמאה שנים קודם לכן. לפני שהספקתי להסביר לה פשר חיוכי, שילבה זרועה בזרועי ומשכה אותי בצעדים קלילים של מחול אל מחוץ לדירה.
שעת זהב של בין ערביים הייתה בירושלים, השמש שלחה קרניים דועכות לחומות העיר העתיקה וצבעה אותן בצבעי זהב אדמדמים. גברת סיטבון עמדה נפעמת מול הנוף וחייכה אליו כאל מכר ותיק, לאחר מכן הציגה מול עיניה את התמונה שרכשה בפריז והשוותה בין פרטי הציור לבין היפעה הקדמונית שמנגד.
“החלום שלי על ירושלים מתממש”, אמרה ואימצה את התמונה אל גופה עד שקינאתי בתמונה. “אני לא מאמינה שאני גרה בתוך ציור בן 100 שנה”.
“ציור בן 2,000 שנה”, אמרתי ובחנתי מקרוב את דמותה של האישה שנראתה כבת 50, שגופה שברירי וזורם בריקוד מול הנוף במחול פנימי מסתורי.
שילוב של עיניים גדולות שברק נצנץ בהן עם שפתיים שחיוך מזמין שכן בהן דרך קבע, האיר את פניה ביופי אחר.
עיניה סקרו את הסביבה, משוות בין פרטים בתמונה לנוף שמולה. בציפורן אדומה לוהטת הצביעה על שיירת חמורים בתמונה שטיפסה לעבר שער יפו במקומה של שורת מכוניות שהזדחלה במעלה הכביש. איב ניסתה לחסום את מראה הכביש בפשיטת אצבע יד ימינה, שהייתה מאוזנת עד שזו חסמה חלק משדה ראייתה, אבל אצבעה לא הייתה עבה דיה כדי להסתיר כליל את כל המכוניות, וחיי ההווה גברו על ניחוחות העבר.
למחרת נפגשנו שוב. שמעתי את סיפור חייה והתעניינתי בספר שרצתה לכתוב על מסע עלייה לרגל לארץ ישראל שערכו בשנת 1887 קבוצת נשים צרפתיות נשואות קתוליות בראשות סבתה העשירה, הגברת מארת’ ברודו ארטִיס.
אחרי כחודש מצאתי את מפתח הדירה שהשכרתי לה בתיבת הדואר שלי בלוויית תשלום עבור שכר הדירה והודעה שהיא חוזרת לפריז. נכנסתי לדירה וראיתי שגברת סיטבון לקחה עמה את חפציה והותירה ארגז קרטון עמוס במסמכים. שלחתי מכתב לביתה בפריז ועדכנתי אותה בעניין ארגז המסמכים ששכחה. קיבלתי תשובה מבעלה פרופסור קלוד סיטבון, שהודיעני כי לאשתו אין עוד עניין בדברים שהותירה וכי היא מותירה לי לעשות בסיפור ובמסמכים כרצוני, בתנאי שאקבל לכך את אישורו של יעקב וינשטיין, בעל חוות הסוסים וִיט אֶל זאהֶר שבגליל התחתון.
לימים, לאחר שהתפניתי, מצאתי בארגז סיפור בשם “מסע הנשים של מרתא” שכתבה איב בחוג לכתיבה יוצרת. כן מצאתי בארגז מסמכי צוואה של סבתה, יומן דרך של סבתה, מכתבים ועדויות שאספה ועוד.
לאחר שפגשתי את מר וינשטיין בחוות הסוסים ויט אל זאהר, קיבלתי את רשותו להשתמש בחומרים אחרים שהיו בידיו וכאלה שנמסרו לאיב, בתנאי שלא אקפח את חלקו של יוחנן בררוסי בסיפור.
פרטים ביוגראפיים מפעולותיו של הרוזן פול אמידה פיילא למדתי ממאמרו של מר צבי שילוני על פעולות הברון הצרפתי דה פיילא בארץ הקדושה (1925-1884), שפורסם ב”קתדרה” בהוצאת יד בן צבי.
כל הכתוב כאן מבוסס על דמיוני שקיבל זריקות עידוד ממסמכים, מעובדות היסטוריות, מתמונות שמצאתי באינטרנט שהיו לי בחינת מראה מקום ומדברים שסיפרה לי איב סיטבון או שרק חשבתי שסיפרה לי.
יוסי אבישר,
ימין משה, ירושלים
2014 התשע”ד
avisa_nm@netvision.net.il (בעלים מאומתים) – :
המלצה של העורכת ארנה קאזין מתחנת כתיבה:
"התעלומה של הירושה הצרפתית" מאת יוסי אבישר הוא סיפור – ספק בדיוני, ספק מבוסס על מסמכים ועדויות. האי-בהירות ביחס לאמת ההיסטורית של האירועים המתוארים הוא אחד מהרבדים המעניינים והייחודים ביצירה המרתקת הזאת.
"התעלומה" הוא סיפורה של איב סיטבון, צרפתייה שבאה לישראל – ופוגשת לרגע את המחבר – כשהיא מתחקה אחר עקבות סבתה, מארת' ברודו ארטיס, ואחר תעלומת הצוואה שהותירה הסבתא; כמה ימים לפני שנעלמה בתהומות התבור.
בשנת 1887 הנהיגה הסבתא מסע עלייה לרגל לארץ ישראל של קבוצת נשים צרפתיות, קתוליות, נשואות שנקרא "מסע הנשים של מרתא".
בתחילת "התעלומה של הירושה הצרפתית" אין יודעים בוודאות כיצד מתה הסבתא בעיצומו של אותו מסע, ואיזה מין מסע היה זה – האם מתה כקדושה באופן מסתורי ומסרה נפשה לישו או שבכלל הייתה זו נסיעה על רקע רומנטי, ודווקא היה בה מן הבזות ואין במותה כל היבט רוחני. בעיקר מרחפת מעל הסיפור תעלומה: איך קרה שהסבתא, בעלת אדמות עשירה כקורח, נישלה מכל הונה את משפחתה, ובכלל זה את איב סיטבון הנכדה, הותירה את שני ילדיה חסרי כל, והעבירה את כל כספה לכנסייה הקתולית ולבאי כוחה בארץ ישראל.
הסיפור כתוב היטב – מקורי, קריא, התיאורים מלאי חיים, מקומות ורגעים ויחסים מורכבים מן העבר הרחוק והקרוב מתעוררים בדמיון, והקוראת סקרנית ללמוד עוד ועוד על הדמויות ועל הקורות אותן, ובכלל זה על תעלומת הירושה.
רובד מעניין של הסיפור מתברר בין השורות: סיפור הירושה – המביא עמו רגשות של קנאה וכעס ושאלות של בעלות ושייכות – הוא במידה רבה גם סיפור של יתמות. יש הרבה יתומים בסיפור הזה, ובכלל זה איב סיטבון, הוריה, יאקי ויוחנן שאותם תפגוש לקראת סוף הסיפור, וכן הנוצרים המאמינים, וגם הציונים, באשר הם. הרבה יתומים והרבה יתמות.
ואולי כך הדבר בהכרח? אולי כל ירושה – וכל מורשת – טומנת בחובה מצב של יתמות? הרעיון הזה עובר בסיפור כתמה בלי שהדבר ייאמר במפורש, מתוך הצטברותם של הפרטים. כוחו של רעיון היתמות כמצב קיומי הוא רב. אנחנו יתומים בין שאנחנו מקבלים את הירושה של הורינו ואבות אבותינו, החומרית או הרוחנית, ובין שאנחנו מנושלים ממנה או דוחים אותה. היחסים שאנחנו מפתחים, לבדנו, בלי אב ואם, עם הירושה ועם המורשת שלנו הם חומר יסודי של החיים.
תמה נוספת שעולה בשורות וביניהן היא סוגיית מעשה הסיפור, הכתיבה: איב מנסה להתחקות אחר הסיפור האמיתי של משפחתה, כדי למצוא שייכות, משמעות, ולבסוף נוטשת את מעשה הכתיבה והסיפור, ומשאירה אותו למחבר. של מי הסיפור הזה? של מי הסיפור שלנו? כמה חיונית האפשרות לספר את הסיפור שלנו, להיות המחברים של סיפורנו?
כתב היד ייחודי, מרתק, ומעניין כסיפור אנושי וכן כהצצה –בדויה או בדוקה – על היבט מסוים ורגע מסוים בהוויה של ישראל על החולין והקדושה שבה.
ארנה קאזין
yaron@mendele.co.il (בעלים מאומתים) – :
ספר מרתק ומותח שמאחוריו תחקיר מעמיק על העובדות ההסטוריות הרלוונטיות. מבט חד על הטבע האנושי ועל השפעת הדת ומוסדותיה על חיינו.
עוזי – :
ספור מרתק המגולל לקורא הוויה ארץ ישראלית – יהודית שלובה בעולמה של משפחה צרפתית-נוצרית בגילגולה במאות ה19 ועד לימינו אנו.
ספור ספק היסטורי ספק בדיוני המשאיר את הקורא מתענג מניחוחותיה של תקופה שהיתה ואיננה עוד
אפרת – :
לא אהבתי את הספר. הסיפור מעניין אבל חסר פואנטה, והעריכה הלשונית גרמה לי כעס של ממש ברשלנות שלה.
אסף – :
לא שמעתי על הסופר או הספר לפני הקנייה, אבל אני שמח שקראתי. כמו שאחרים כתבו, העלילה משלבת ארועים אמיתיים עם סיפור בדיוני, והחיבור ביניהם מקנה אמינות ועניין לסיפור (מישהו אמר צופן דה-וינצ'י?…). מי שאוהב היסטוריה ורומנים חוצי יבשות ושפות לא יתאכזב.