התחנה המרכזית

גלות כלל-עולמית הותירה רבע מיליון אנשים למרגלותיה של תחנת חלל. תרבויות מתנגשות בחיים האמיתיים ובמציאות הווירטואלית. החיים זולים והמידע זול עוד יותר.
כשבוריס צ'ונג חוזר ממאדים לתל אביב הוא מגלה שהרבה מאוד השתנה. אהובתו לשעבר מגדלת ילד מוכר להפליא שמסוגל להתחבר לזרם המידע של אדם בנגיעת אצבע. בת הדודה שלו מאוהבת ברובוטניק – חייל מסוברג פגוע, שנמצא במרחק פסע מקבצנות חלקי חילוף. אבא שלו חולה במחלת מוח רב-דורית חשוכת מרפא. וערפדת מידע נרדפת עקבה אחרי בוריס למקום שהכניסה אליו אסורה לה.
ומעל לכל אלה ניצבת התחנה המרכזית, רכזת בין-כוכבית המקשרת בין כל הדברים: תל אביב המשתנה תמידית; זירה וירטואלית רבת-עוצמה ומושבות החלל שאליהן נמלטה האנושות מפגעי העוני והמלחמות. את הכול מחברים האֲחֵרִים, ישויות חייזריות רבות-עוצמה, שבאמצעות השיח – זרם תודעה שוטף ודינמי – מסמנות רק את תחילתו של שינוי בלתי הפיך.
בתחנה המרכזית ממשיכים בני האדם והמכונות להסתגל, לשגשג… ואפילו להתפתח עוד.

לביא תדהר גדל בקיבוץ בצפון הארץ אך שנים רבות טייל ברחבי העולם. הוא חי באנגליה, בדרום אפריקה, בואנואטו ובלאוס למשך פרקי זמן ממושכים. כיום הוא מתגורר בלונדון. ספריו עטורי פרסים, ביניהם פרס הפנטסיה העולמי ב-2012 לרומן הטוב של השנה (שבו ניצח את סטיבן קינג וג'ורג' ר.ר. מרטין) על ספרו אוסמה, פרס הג'רווד היוקרתי ב-2015 עבור האיש החולם, פרס הפנטסיה הבריטי ואחרים, וכן היה מועמד לפרסים באיטליה ויפן. הוא כיום אחד הסופרים הישראלים המצליחים בעולם, וספריו יוצאים במספר רב של שפות. ספרו המאה האלימה נמצא כעת בהפקה לטלויזיה בארה"ב.

התחנה המרכזית זכה בפרס הקמפבל לספר המד"ב הטוב של השנה ב-2017. הספר תורגם ונמכר בלמעלה מ-10 שפות.

זהו ספרו הראשון של תדהר הרואה אור בעברית. הוא נכתב בישראל ובאנגליה.

מקט: 4-1088-55

לאתר ההוצאה הקליקו כאן

גלות כלל-עולמית הותירה רבע מיליון אנשים למרגלותיה של תחנת חלל. תרבויות מתנגשות בחיים האמיתיים ובמציאות הווירטואלית. החיים זולים והמידע זול […]

---

פרולוג

בפעם הראשונה הגעתי לתחנה המרכזית ביום חורף אחד. פליטים אפריקאים ישבו על הדשא בפנים חסרות הבעה. הם חיכו, אבל לא היה לי מושג למה בדיוק הם מחכים. מחוץ לאטליז שיחקו שני ילדים פיליפינים והעמידו פנים שהם מטוסים: פרשו ידיים לצדדים ורצו במעגלים כשהם יורים ממכונות ירייה דמיוניות שהסתתרו תחת כנפיהם. מאחורי דלפק האטליז עמד פיליפיני והכה בצלעות בסכין קצבים כדי להפריד את נתחי הבשר מהעצמות. מעט רחוק יותר עמד דוכן “שווארמה ראש העיר”, שהתפוצץ כבר פעמיים בפיגועי התאבדות אבל היה פתוח לעסקים כרגיל. ריח שומן כבש וכמון נישא אל מעבר לרחוב הרועש ועורר בי תיאבון.

רמזורים הבהבו בירוק, צהוב ואדום. מעבר לכביש התפרשה חנות רהיטים אל המדרכה בשפע של ספות וכורסאות צעקניות. חבורה קטנה של נרקומנים ישבה על היסודות השרופים של מה שפעם היה התחנה המרכזית הישנה ופטפטה לה. הרכבתי משקפי שמש כהים. השמש הייתה גבוה בשמים ולמרות הקור היה זה חורף מזרח תיכוני והיום היה בהיר ולעת עתה יבש.

שוטטתי במדרחוב נווה שאנן. מצאתי מחסה בבר בלתי חוקי קטן, כמה שולחנות וכיסאות מעץ, דלפק קטן שמגיש פחות או יותר רק בירה מכבי. גבר ניגרי שעמד מאחורי הדלפק בחן אותי בפנים חסרות הבעה. ביקשתי בירה. התיישבתי והוצאתי את המחברת שלי ועט ובהיתי בדף.

התחנה המרכזית, תל אביב. ההווה. או הווה כלשהו. עוד מתקפה על עזה, בחירות בפתח, בדרום, בערבה, בדיוק בנו חומת הפרדה ענקית כדי למנוע מפליטים להיכנס למדינה. הפליטים היו כעת בתל אביב, מרוכזים באזור התחנה המרכזית הישנה בדרום העיר, כרבע מיליון פליטים ומהגרי עבודה חוקיים, תאילנדים ופיליפינים וסינים. לגמתי מהבירה. היא הייתה גרועה. בהיתי בדף. התחיל לרדת גשם.

התחלתי לכתוב:

פעם היה העולם צעיר. ספינות האקסודוס רק התחילו אז לצאת ממערכת השמש; עולם הֶבֶן עדיין לא התגלה; דוקטור נוֹבוּם עדיין לא חזר מהכוכבים. אנשים עדיין חיו כפי שחיו מאז ומעולם: בשמש ובגשם, עם אהבה או בלעדיה, תחת שמים כחולים ובתוך השיח, שתמיד סובב סביבנו, בכל רגע ורגע.

כל זה קרה בתחנה המרכזית הישנה, נמל החלל העצום המתנשא מעל הנופים העירוניים התאומים של יפו הערבית ותל אביב היהודית. זה קרה בין הקשתות ואבני הריצוף, במרחק יריקה מהים: עדיין היה אפשר להריח באוויר את המלח ואת הזפת ולהסתכל, בשעת הזריחה, בעפיפונים הסולאריים הצוללים מטה ומסתובבים באוויר עם גולשיהם המכונפים.

זאת הייתה תקופה של לידות משונות, כן: עוד תקראו על כך. ודאי תהיתם בנוגע לילדי התחנה המרכזית. וגם תהיתם איך הניחו לסטרִיגוֹי להיכנס לתחומי כדור הארץ. זהו הרחם שממנו זחלה האנושות, נאבקת בשיניים ובציפורניים, לעבר הכוכבים.

אבל זהו גם ביתם הקדמון של האֲחֵרִים, ילדי הדיגיטליוּת. במובן מסוים, הסיפור הזה הוא גם הסיפור שלהם.

יש כאן גם מוות, כמובן: תמיד יש. האורקל נמצאת פה ואיברהים, האלטע זאכן, ועוד רבים נוספים ששמותיהם אולי מוכרים לכם –

אבל כל זה כבר ידוע לכם. בטח ראיתם את עלייתם של האֲחֵרִים. הכול מופיע שם, אם כי שם הפכו את כולם ליפים כל־כך.

כל זה קרה לפני זמן רב מאוד, אבל אנחנו עדיין זוכרים; ואנחנו לוחשים זה לזה את המעשיות הישנות על פני הזמן הנצחי, במגורינו הנוכחיים שבין הכוכבים.

הכול מתחיל בילד קטן שחיכה לאב נעדר.

יום אחד, כך מספרים הסיפורים הישנים, נפל איש מהכוכבים אל כדור הארץ…