"מייק אוונס האניש מפלצת בכך שסייע לקורא להבין, כי אנשים הנראים ככל האדם או המדברים ככל האדם מסוגלים לרוע יוצא […]
פרק 1
רוח סתיו יללה סביב ביתנו, חודרת דרך הסדקים שבמשקוף החלון. על השידה שלצד המיטה להבות מנורת הנפט הבהבו בתגובה. מהרחוב שבחזית היה ניתן לשמוע את עגלת הקרח עוברת, את קצב הנקישות של פרסות הסוס במדרכה, ואת השריקה הבודדת של ספינת קיטור שעשתה את דרכה במעלה הדנובה. אך אני לא שמתי לב אליהן; ישבתי בכיסא זקוף הגב שבפינת החדר, עיני לא משות מסבתא ששכבה במיטה ונאבקה על כל נשימה. ארבע שנים לאחר המלחמה הגדולה, עם כל השינויים שחוללה בחיינו, ועדיין אף רופא בלינץ לא היה מסוגל להציל אותה. הייתי רק בת 12, אך אפילו עכשיו, כשאני עוצמת את עיני וחושבת על כך, אני מצליחה להרגיש את לוחות העץ של הכיסא נלחצים אל ירכי ואת הרעידה הקלה ברגליי שהתנדנדו מעט מעל הרצפה, ולשמוע את רחשי הגרגור מבית החזה של סבתא בכל נשימה ונשימה.
אבא רכן מעל סבתא, אוזניו קרובות לשפתיה, עיניו ממוקדות בחלל הריק תוך שהוא מתאמץ לשמוע את מה שניסתה לומר. היא ניסתה לדבר כל אותו הבוקר ובכל פעם ששפתיה נעו, אבא התרומם מהכיסא שלצד מיטתה ועשה ככל שביכולתו כדי להבין את שאמרה. ריחמתי עליו ככה, מרחף מעליה, עיניו עצומות כמעט לגמרי ומצחו מתקמט במפח נפש, אך ניכר שהוא מצא נחמה בתפקידו כפרשן שלה. אני מניח שזה הסיח את דעתו מסופה הוודאי.
בצידו השני של החדר אחי, דויד, נשען על משקוף הדלת. מבוגר וחכם יותר, נראה שהוא מתמודד היטב עם המצב ומקבל אותו בשלווה. ממש כאילו ראה זאת בעבר, וידע למה לצפות. אך אני ידעתי את האמת. אני שמעתי אותו שני לילות קודם לכן, כשמצבה של סבתא התדרדר ואימא אמרה לנו שלא נותר דבר שניתן לעשות למענה כעת. אחרי שאמרה זאת, בעוד אנחנו שוכבים במיטה והבית חשוך ושקט, דויד בכה במיטתו עד שנרדם.
סבתא לבשה את השמלה הלבנה האהובה עליה, שהייתה עשויה מבד כותנה עם תחרה סביב הצווארון. שיערה סורק בקפידה, וסביב צווארה היא ענדה שרשרת זהב דקה עם תליון עגול שנח על חזהּ מעט מתחת לקו הצוואר של השמלה. היא ענדה את השרשרת הזו בכל יום, אך מעולם לא פתחה את התליון. פעם, כששאלתי אותה מה נמצא בפנים, ראיתי את עיניה מתמלאות דמעות והיא הישירה את מבטה למרחוק, כאילו יכלה לראות יום כלשהו בעברה, ממש כפי שאני יכולה לראות את היום. לרגע אחד חשבתי שהיא הולכת לספר לי עליו, אך אז היא כחכחה בגרונה ורק חייכה לעברי. ידעתי שהדבר שבו נזכרה רב-עצמה מכפי שאוכל אי פעם לדמיין. אהבתי את התליון הזה. לא כפי שאהבתי את סבתא, אך אהבתי אותו בכל מקרה.
סבתי נולדה בשם חנה אסידו, וגדלה בהולברון, עיירה מצפון לווינה, באחד מאזורי החקלאות העשירים של אוסטריה. בשנה שבה מלאו לה ארבע עשרה שנים, היא פגשה את יואל בת שבע, בנו של חקלאי מקומי והאדם אשר יהפוך ברבות הימים לסבי. תקופת החיזור שלהם עוררה מהומה לא קטנה – משפחתה הייתה משפחה של עורכי דין וסוחרים עם עבר עשיר באזור, בעוד שאבות אבותיו היו נוודים, יהודים אשכנזים שנדדו ממזרח אירופה בחיפוש אחר מקום שלו יוכלו לקרוא בית. היא דיברה שוטף ארבע שפות לפחות – עברית, גרמנית, צרפתית וספרדית, לצד ביטויים ביידיש שבהם השתמשה כדי לתבל את השיחות. הוא, לעומתה, ידע רק עברית ואת מעט הגרמנית המוגבלת הנדרשת כדי לשרוד בסביבה של מעמד הפועלים. כאשר מלאו לחנה שבע עשרה שנים, היא ויואל נישאו. מאז אותו יום ועד ליום מותו, יואל חילק את זמנו בין המשק המשפחתי לבין בית הכנסת בית אל, שבו שימש כרב. נולדו להם שלושה ילדים. משה, אבי, היה הבכור.
ממקום מושבי על הכיסא צפיתי בה והמתנתי בתחושת עצבות, יודעת כי זה עומד להיות הסוף, אך בטוחה כי כשיגיע הרגע, המוות יחלוף לידי בבטחה. או אז סבתא נשמה נשימה כבדה והטתה את ראשה לכיווני. עיניה, בהירות וחדות, התמקדו בי. הרגשת כבדות החלה להעיק על חזי, בעוד שתחושת הביטחון שאותה חשתי רק לפני מספר רגעים נעלמה כלא הייתה.
שפתיה של סבתא נעו ואבא פנה לעברי. "שרה, היא רוצה לומר לך משהו." החלקתי מהכיסא בחוסר רצון והתקרבתי אל המיטה, רוכנת מעל סבתא.
"קרבי את אוזנך אל שפתיה," אבא הורה לי. עשיתי כפי שאמר והנחתי את אוזני השמאלית בין אפה לסנטרה. בלחישה חלשה ביותר היא אמרה "התליון שייך לך."
חיוך נפרש על פני. ניסיתי לעצור אותו, מפחד שארגיז את אבא, אך לא הצלחתי, ואני בטוחה שלסבתא לא היה אכפת. ראיתי את פיה מתעקל קלות בקצותיו. הרמתי את מבטי לאבא. "היא אמרה-".
אך לפני שיכולתי לסיים, סבתא נשמה נשימה כבדה נוספת.
חזה התרומם פעמיים ואז כל שרירי גופה רפו והיא שכבה במיטתה מבלי לזוז. אבא התכופף מלפניי, דוחף אותי הצידה, ורכן פעם נוספת מעל גופה. הוא האזין לרגע קט כשאוזנו מעל אפה, ואז הושיט יד מאחורי צווארה, הסיר את השרשרת ונתן לה להחליק לתוך כף ידו. "היא איננה," הוא לחש והסתכל לעברה של אימא. "היא איננה."
"כן," הנהנה אימא בראשה. "היא איננה."
אבא פנה לעברי. "מה היא אמרה לך?"
"היא אמרה לי – 'התליון שלך.'"
"כך חשבתי," הוא הנהן.
דויד התנתק ממשקוף הדלת, ונעמד. "צריך להתחיל לדאוג לסידורים."
אימא נעצה בו מבט חודר וקר. "נשימתה בקושי נעתקה מגופה ואתה כבר מדבר על לדאוג לסידורים?"
אבא החווה בידו לשקט. "זה בסדר, אורנה. דויד צודק. צריך להתחיל לחשוב על הסידורים."
"מה?" אימא פנתה לעבר הגופה ששכבה על המיטה. "למה אתה מדבר ככה לפניה?"
אבא לא ענה. במקום זה, הוא פנה לעבר הדלת. "אלך אל הרב גבריאל. הוא יידע מה לעשות."
"עדיין שבת," אימא מחתה.
"המוות לא עובד לפי לוח השנה."
"כדאי שתלך לאלואה," היא ניסתה להציע פעם נוספת. "הוא יכול לעזור בדברים כאלה."
"אורנה, אמרתי לך כמה פעמים בעבר. אלואה הוא עורך דין. אנחנו לא צריכים את העזרה של בתי המשפט. זה עניין לרב."
אבא חצה את החדר אל עבר השידה, הניח את התליון והשרשרת בתוך קופסת התכשיטים של סבתא ופנה לכיוון הדלת. דויד הלך אחריו ואני האזנתי לקולות צעדיהם בזמן שחצו את הבית. לפתע, שמעתי את דלת הכניסה נסגרת בטריקה.
לאחר שיצאו, הסתכלתי על אימא. "למה אבא כל כך מודאג?"
"הרשויות," היא נאנחה.
"מה איתן?"
"אנחנו צריכים לקבור את סבתא תוך עשרים וארבע שעות."
" אז נקבור אותה." משכתי בכתפיי. "השבת תצא מחר."
"את כבר בת שתיים עשרה, אבל עדיין לא מבינה?" אימא הנהנה בראשה. "מחר זה יום ראשון. הם לא אוהבים לערוך לוויות של יהודים בימי ראשון."
"מי לא אוהב?"
"הכמרים והבישופים."
"הנוצרים?"
"כן. הנוצרים. זה מה שניסיתי לומר לך. הנוצרים לא אוהבים שאנחנו עורכים לוויות בימי ראשון."
"אבל אנחנו לא נוצרים."
"אבל הקנצלר כן, וכך גם כל פקידי הממשל החשובים. הם עושים מה שהכנסייה אומרת להם לעשות."
"אז למה אבא לא רוצה ללכת לפגוש את הדוד אלואה? הוא יכול לעזור לנו מול הרשויות."
"אבא שלך לא רוצה לערב את הרשויות."
"אבל לדוד אלואה יש הרבה חברים. הם יכולים לעזור. זה מה שהוא עושה."
"איך את יודעת דברים כאלה?"
"ראיתי אותם מגיעים לכאן, הביתה."
"לדוד אלואה יש הרבה חברים, אבל אבא שלך רוצה לטפל בכך בעצמו. בואי," אימא הביטה לעבר גופתה של סבתא. "אנחנו צריכות לכסות אותה עכשיו."
"מותר לנו לעשות את זה?"
"את רואה איזה גבר בסביבה?"
"אימא פנתה לעבר הדלת כדי לצאת מהחדר ואני אחריה, אך לפתע נעצרה והסתובבה אלי. "לא, לא, לא," היא הנידה בראשה. "את צריכה להישאר." לא רציתי לשבת לבד בחדר עם גופה, אפילו שזו גופתה של סבתא, אבל אימא לא הרשתה לי. "אסור לנו להשאיר אותה לבד," היא אמרה בנחרצות. "יש לי סדין נקי בארון. זה ייקח לי רק דקה. אחזור ונכסה אותה ונדליק כמה נרות." היא גירשה אותי בחזרה לחדר השינה. "הישארי עם הגופה."
בצעדים מהוססים חזרתי בחזרה אל החדר והתיישבתי על הכיסא שבפינה. אימא הייתה בחדר הארונות שבקומה למעלה – יכולתי לשמוע את צעדיה מעלי. ישבתי על הכיסא ובהיתי שוב בסבתא, הפעם לא בנשימתה אלא באופן שבו הפכה לדוממת וחסרת תנועה. כשצפיתי בה, מחשבותיי נדדו לדברים שאימא אמרה על הדוד אלואה, וידעתי שאם אני הייתי מבוגרת והייתי זקוקה לעזרה, הוא היה האדם הראשון שאליו הייתי פונה. סבתא אף פעם לא אהבה אותו, אבל מכל האנשים במשפחה של אימא, הוא היה האהוב עלי.
בדיוק אז אימא חזרה אל החדר. "רואה? זה לא לקח לי הרבה זמן."
קמתי מהכיסא והתקרבתי אל המיטה, כשהדוד אלואה עדיין במחשבותיי. "אימא," התחלתי לדבר, "למה סבתא לא אהבה את הדוד אלואה?"
"מי אמר לך את זה?"
"הבנתי את זה מהדרך שבה התנהגה."
"זה לא כלום."
"זה מוכרח להיות משהו."
"איפה למדת לדבר אלי ככה?"
"אבא אוהב את אלואה?"
"כן," היא ענתה בנימה של עובדה מוגמרת. "אלואה הוא אחי. אבא שלך הוא בעלי. ברור שהוא אוהב את אלואה."
"אז למה הוא לא רצה שאלואה יעזור לנו עכשיו?"
"זה לא חשוב עכשיו," היא דיברה אלי בחוסר העניין שבו השתמשה בכל פעם ששאלתי יותר מדי שאלות.
"אני אוהבת את הדוד אלואה," אמרתי, מנסה לשנות כיוון בשיחה.
"גם אני אוהבת אותו," היא אמרה בהסכמה. "עכשיו שקט. אנחנו צריכות לעשות עוד כמה דברים חוץ מלדבר על קרובי המשפחה שלנו."
אין עדיין תגובות