החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.

הטעות כולה שלך

מאת:
מאנגלית: קטיה בנוביץ׳ | הוצאה: | 2017-05 | 304 עמ'
קטגוריות: מתח ופעולה

ספר זה זמין לקריאה ביישום מנדלי קורא ספרים בלבד

זמינות:

44.00

רכשו ספר זה:

מאיה היא טייסת לשעבר ביחידת עילית ששבה משדה הקרב. יום אחד כשהיא מביטה ממקום עבודתה במצלמת מעקב היא מזהה תמונה בלתי אפשרית: בעלה ג'ו, שנרצח באכזריות רק לפני שבועיים, מחבק בחיקו את בתה בת השנתיים.

מאיה ההמומה נאלצת לבדוק אם התמונה היא משאלת לב כמוסה הזויה או שמישהו הסתיר ממנה תיאוריית קשר סבוכה חסרת רחמים. למרות המעבר לחיי האזרחות, מאיה עדיין חיילת בנשמתה ולא תהסס לפעול כדי להגן על היקר לה. עליה לצלול למים העכורים של סודות ושקרים משפחתיים ולהתמודד עם טראומה אישית משדה הקרב כדי לחשוף את האמת שלא תיאמן.

לאחר שמונה מותחנים רצופים שבהם הגיע למקום הראשון ברשימת

רבי־המכר של הניו יורק טיימס, אדם זר שראה אור בהוצאת כנרת זמורה, הרלן קובן חוזר אל השילוב של הבנת החיה האנושית ופתרון מפתיע של חידת עבר סבוכה.

מקט: 15100739
לאתר ההוצאה הקליקו כאן

ספר זה זמין לקריאה באפליקציית מנדלי קורא ספרים בלבד


פרק 1

ג'ו נקבר שלושה ימים אחרי שנרצח. מאיה לבשה שחורים, כיאה לאלמנה. השמש קפחה בזעם בלתי נלאה שהזכיר לה את חודשי השירות במדבר. הכומר המשפחתי פלט את כל הקלישאות אבל מאיה לא הקשיבה. עיניה נדדו אל חצר בית הספר שמעבר לרחוב.

כן, בית הקברות השקיף על בית ספר יסודי.

מאיה חלפה כאן פעמים אינספור, משמאל בית הקברות, מימין בית הספר, אבל עד כה לא שמה לב למוזרות, שלא לומר לתועבה הזאת. מה היה קודם, תהתה, בית הספר או בית הקברות? מי החליט לבנות בית ספר ליד בית קברות, או להפך? האם יש בכלל משמעות לסמיכות הזאת בין תחילת החיים לסופם, ושמא יש בה טעם לפגם? המוות מצוי תמיד במרחק נשימה, אז אולי דווקא מן הראוי להנחיל עובדה זאת בגיל צעיר.

מאיה מילאה את ראשה בדברי הבל כאלה בעודה צופה בארונו של ג'ו נבלע באדמה. הסחת דעת. זה המפתח. לעבור את זה.

השמלה השחורה גירדה לה. בעשור האחרון מאיה השתתפה בלמעלה ממאה הלוויות, אבל זו היתה הפעם הראשונה שהיא נאלצה ללבוש שחורים. היא שנאה את זה.

לימינה ניצבה משפחתו הקרובה של ג'ו — אמו ג'ודית, אחיו ניל, אחותו קרוליין — נבולה למראה, כתוצאה מהשילוב בין חוֹם עז לצער עמוק. משמאלה, מאבדת את הסבלנות ומשתמשת בזרועה של מאיה כבנדנדה, היתה בתם של מאיה וג'ו, לילי בת השנתיים. אומרים שילדים לא מגיעים עם הוראות הפעלה. היום זה נראה לה נכון מתמיד. מאיה תהתה מהי ההתנהגות ההולמת במצב כזה. האם משאירים את בת השנתיים בבית או לוקחים אותה להלוויית אביה? בסוגיה הזאת לא עסקו בפורומים של האמהות היודעות הכול וחושבות שפתרון אחד מתאים לכולם. בפרץ של זעם ורחמים עצמיים מאיה כמעט העלתה פוסט בזו הלשון: ״שלום לכולן! בעלי נרצח לאחרונה. האם כדאי לקחת את בתי להלוויה או שעדיף להשאיר אותה בבית? כמו כן, אשמח לקבל רעיונות לתלבושת הולמת. תודה!״

מאות אנשים הגיעו להלוויה, ובעומקי מוחה היא היתה מודעת לכך שג'ו היה בוודאי שמח על כך. אנשים אהבו את ג'ו אבל פופולריות לבדה לא הסבירה את הנוכחות המרשימה הזאת. אנשים נמשכו אל הגורם הטרגי: בחור צעיר ומקסים, נצר למשפחת בֶּרקֶט העשירה ובעלה של מי שמעורבת בשערורייה בינלאומית, נורה בדם קר.

לילי כרכה את זרועותיה סביב רגלה של אמה. מאיה התכופפה ולחשה, ״עוד מעט, מותק, בסדר?״

לילי הינהנה אבל הידקה את אחיזתה.

מאיה הזדקפה לדום מתוח ויישרה את השמלה המגרדת ששאלה מאיילין. ג'ו לא היה רוצה שתלבש שחור. מאז ומתמיד הוא העדיף אותה במדי ייצוג מימיה כקפטן מאיה סטרן. כשנפגשו בערב גאלה של משפחת ברקט, ג'ו ניגש אליה במעיל זנבות, חייך את חיוכו ההולל (מאיה לא באמת הבינה מה זה ״הולל״ עד שראתה את החיוך הזה) ואמר, ״ואני חשבתי שגברים במדים זה מדליק.״

זה היה משפט פתיחה עלוב אבל הוא הצחיק אותה, חלומו של כל בחור כמו ג'ו. אלוהים, איזה חתיך הוא היה. אפילו עכשיו, כשעמדה בלחות המחניקה, במרחק שלושים סנטימטר מגופתו, הזיכרון העלה חיוך על שפתיה. מאיה וג'ו נישאו כעבור שנה. לילי הגיעה זמן קצר לאחר מכן. ועכשיו, כאילו מישהו הריץ את סרט חייהם המשותפים במהירות קדימה, היא עמדה לקבור את בעלה ואבי בתה.

״כל סיפורי האהבה,״ אמר אביה של מאיה לפני שנים רבות, ״נגמרים בטרגדיה.״

מאיה ניענעה אז בראשה ואמרה, ״אלוהים, זה כל כך קודר.״

״נכון, אבל תחשבי על זה. או שאת מפסיקה לאהוב, או שאת מאריכה ימים ורואה את הנפש התאומה שלך מתה.״

מאיה עדיין ראתה את אביה יושב מולה אל שולחן המטבח המצופה פורמייקה מצהיבה בביתם הקטן בברוקלין. אבא לבש קרדיגן שחור, כהרגלו (לכל איש מקצוע יש מדים מסוג כזה או אחר), מוקף עבודות של סטודנטים. הוא ואמה מתו לפני שנים, בהפרש של חודשים זה מזה, ולמען האמת מאיה לא ידעה לאיזה מסוגי הטרגדיה משתייך סיפור אהבתם.

בעוד הכומר מדקלם אחזה ג'ודית, אמו של ג'ו, בידה של מאיה בלפיתת אבל.

״זה אפילו עוד יותר גרוע,״ מילמלה הזקנה.

מאיה לא נזקקה להסבר. זאת היתה הפעם השנייה שג'ודית ברקט נאלצה לקבור ילד. שניים משלושת בניה מתו, הראשון בתאונה טרגית לכאורה, השני נרצח. מאיה השפילה מבט אל קודקודה של לילי ותהתה איך אמא מסוגלת להמשיך לחיות עם כאב כזה.

וכאילו קראה את מחשבותיה של מאיה, הזקנה לחשה, ״הזמן לעולם לא ירפא את זה,״ ומילותיה הפשוטות פילחו את האוויר כמו חרמשו של מלאך המוות. ״לעולם.״

״זאת אשמתי,״ אמרה מאיה.

היא לא התכוונה להגיד את זה. ג'ודית הרימה את עיניה.

״הייתי צריכה…״

״לא יכולת לעשות כלום,״ אמרה ג'ודית. אבל משהו בכל זאת השתרבב לקולה. מאיה הבינה אותה, ואחרים בוודאי חשבו אותו הדבר. מאיה סטרן הצילה רבים כל כך בחייה. איך זה שהיא לא הצילה את בעלה?

״כי מעפר באת ואל עפר תשוב…״

האם הכומר באמת פלט את הקשקוש החבוט הזה? היא לא ידעה לומר. היא תמיד איבדה את הריכוז בהלוויות. היא ראתה את המוות פעמים רבות כל כך, עד שמצאה את הדרך לשרוד: קהות חושים. לא להתמקד בדבר. לתת לצלילים ולמראות להיטשטש עד שהם מאבדים את זהותם.

ארונו של ג'ו נחת בחבטה שהידהדה זמן רב באוויר הדומם. ג'ודית התנודדה לצדה של מאיה ופלטה גניחה רמה. מאיה שמרה על זקיפות קומה צבאית — ראש מורם, גו זקוף, כתפיים לאחור. לאחרונה היא קראה כתבה מהסוג שאנשים מעבירים במייל, על ״תנוחות עוצמתיות״ ותרומתן לשיפור הביצועים. הצבא הבין את הפסיכולוגיה־בגרוש הזאת הרבה לפני כולם. חיילים לא עומדים דום כי זה נראה טוב. הם עומדים דום כי זה נותן כוח, או יוצר מראית עין של כוח כלפי חברים ואויבים כאחד — לא פחות חשוב.

לרגע מאיה נזכרה בפארק — הבזק המתכת, צליל היריות, ג'ו נופל, חולצתה של מאיה מוכתמת בדם, היא כושלת באפלה, עמודי תאורה רחוקים פולטים הילות אור ערפיליות…

״הצילו… בבקשה… מישהו… בעלי…״

היא עצמה את עיניה והדפה את הזיכרון.

תחזיקי מעמד, אמרה לעצמה כעת. פשוט תעברי את זה.

וכך עשתה.

הם נעמדו ללחיצות הידיים.

ההזדמנויות היחידות שבהן אנשים מן היישוב עומדים בשורה ומקבלים אורחים הן הלוויות וחתונות. מאיה ידעה שגלומה בכך משמעות כלשהי, אבל לא הצליחה לנסח אותה.

לא היה לה מושג כמה אנשים חלפו על פניה, אבל זה נמשך שעות. האבלים שירכו רגליים ללא הפוגה, כמו בסצנה מסרט זומבים.

פשוט תמשיכי הלאה.

הרוב לחשו ״משתתפים בצערך״ — הנוסחה המושלמת פחות או יותר. אחרים דיברו יותר מדי. הם פתחו באמירה על הטרגיות, על הבזבוז, על הידרדרות העיירה, איך כמעט שדדו אותם פעם (כלל מספר אחת בלוויות: לעולם אל תדברו על עצמכם), כמה הם מקווים שהפושעים ייתפסו, איזה מזל יש למאיה שאלוהים בטח שמר עליה (כלומר על ג'ו הוא ויתר), ואיך יש סיבה לכל דבר (היא כמעט הכניסה אגרוף לכמה מהם).

בני משפחתו של ג'ו התעייפו באמצע לחיצות הידיים ונאלצו להתיישב. אבל לא מאיה. היא עמדה בגאון, הקפידה על קשר עין ובירכה כל אבל בלחיצת יד איתנה. היא נעזרה בשפת גוף מרומזת, ולא כל כך מרומזת, כדי להדוף את מי שביקשו להביע כאב בחיבוקים או נשיקות. אך למרות המילים הריקות, מאיה הקשיבה בתשומת לב, הינהנה, אמרה ״תודה שבאתם״ בנימה כנה, ועברה לבא בתור.

עוד כמה כללי עשה־ואל־תעשה בהלוויות: אל תדברו יותר מדי. ברכות קצרות מספיקות, כי איפוק תמיד עדיף על שתלטנות. אם אתם חשים צורך להרחיב, התמקדו בזיכרון קצר וחביב מהמנוח. לעולם אל תעשו מה שעשתה דודתו של ג'ו, אידית. אל תבכו בהיסטריה כדי למשוך תשומת לב, ולעולם אל תגידו לאלמנה האבלה משהו בנוסח, ״מסכנה שלי, קודם אחותך ועכשיו בעלך.״

העולם עצר מלכת כשדודה אידית ביטאה את מה שרבים חשבו, במיוחד כי אחיינה הצעיר של מאיה, דניאל, ואחייניתה הצעירה עוד יותר, אלכסה, היו בטווח שמיעה. הדם געש בעורקיה של מאיה וכל הכוחות נדרשו לה כדי לא לאחוז בגרונה של הדודה ולעקור לה את מיתרי הקול.

במקום זה מאיה אמרה: ״תודה שבאת.״

שישה מחברי המחלקה של מאיה לשעבר הגיעו, וביניהם שיין, שעמד וצפה בה מרחוק. זאת היתה דרכם, בין אם זה מצא חן בעיניה ובין אם לאו. הם לא עמדו בתור המנחמים. הם ידעו שזה מיותר. הם שמרו עליה, תמיד, ונוכחותם היתה נחמתה היחידה ביום הנורא הזה.

מדי פעם חשבה מאיה שהיא שומעת את הצחקוקים המרוחקים של בתה, אבל אולי רק דמיינה אותם. חברתה הטובה ביותר, איילין פין, לקחה את לילי למגרש המשחקים של בית הספר מעבר לרחוב. קולות הצחוק נשמעו לה בה בעת מגונים ומלאי תקווה: היא ערגה להם ולא יכלה לשאת אותם.

דניאל ואלכסה, ילדי אחותה קלייר, היו האחרונים בתור. כמו תמיד, מאיה עטפה אותם בחיבוק אמיץ כמבקשת להגן עליהם מכל רע. אדי, גיסה… האם זה מה שהוא עכשיו, לאחר מות אחותה, או שמא הוא גיסה־לשעבר? היה זה דבר הבל נוסף שנועד להסיח את הדעת.

אדי התקרב אליה בהיסוס. טלאי זיפים ניכרו על פניו במקומות שבהם התרשל בגילוח. אדי נשק ללחייהּ של מאיה. ריח מי הפה וסוכריות המנטה היה חזק דיו להטביע כל זכר לחומר אחר שהערה אל קרבו.

״אני אתגעגע אל ג'ו,״ מילמל אדי.

״אני יודעת. הוא אהב אותך נורא, אדי.״

״אם אני יכול לעשות משהו…״

אתה יכול לדאוג יותר לילדים שלך, חשבה מאיה, אבל הכעס הקבוע כלפיו שקע כמו רפסודה מחוררת.

״אנחנו בסדר, תודה.״

אדי השתתק כאילו קרא את מחשבותיה.

״סליחה שהחמצתי את המשחק האחרון שלך,״ אמרה מאיה לאלכסה, ״אבל אני אגיע מחר.״

שלושתם נראו נבוכים פתאום.

״את לא חייבת,״ אמר אדי.

״זה בסדר. אני אשמח להסחת דעת.״

אדי הינהן, והוביל את דניאל ואלכסה למכונית. אלכסה העיפה מבט לאחור ומאיה חייכה אליה בעידוד. דבר לא השתנה, אמרה כביכול. אני אמשיך להיות כאן תמיד, כמו שהבטחתי לאמא שלך.

מאיה צפתה במשפחתה של קלייר נכנסת למכונית: דניאל, בן הארבע־עשרה המוחצן, התיישב מלפנים. אלכסה, רק בת שתים־עשרה, התיישבה לבדה מאחור. מאז מות אמה נדמה שהיא שרויה בחשש מתמיד מפני המכה הבאה. אדי נופף בידו, שלח למאיה חיוך עייף והתיישב במושב הנהג.

מאיה צפתה במכונית המתרחקת לאִטה. כשנעלמה, היא שמה לב שבלש מחלק הרצח של משטרת ניו יורק, רוג'ר קירס, נשען על עץ במרחק. הוא לא ביזבז זמן. היא התפתתה לגשת ולהתעמת איתו, לדרוש תשובות, אבל ג'ודית שוב אחזה בידה.

״אני אשמח אם את ולילי תחזרו איתנו לפארנווד.״

משפחת ברקט כינתה את האחוזה המשפחתית בשם. זה היה צריך לרמוז מלכתחילה מה מצפה לה אם תתחתן עם ג'ו.

״תודה,״ אמרה מאיה, ״אבל אני חושבת שלילי צריכה לחזור הביתה.״

״היא צריכה להיות עם המשפחה שלה. שתיכן צריכות.״

״אני באמת מעריכה את זה.״

״אני רצינית. לילי תמיד תהיה הנכדה שלנו. ואת תמיד תהיי בתנו.״

ג'ודית מעכה את ידה ביתר עוז כדי להדגיש את המסר. היה נחמד מצדה להגיד את זה, אבל היא דיברה כאילו הקריאה מטלפרומפטר באחד מאירועי ההתרמה שלה, וזה גם היה לא מדויק. מי שהצטרף למשפחת ברקט בברית נישואים היה לא יותר מזר שנוכחותו נסבלת.

״בהזדמנות אחרת,״ אמרה מאיה. ״את בטח מבינה.״

ג'ודית הנידה בראשה וחיבקה אותה כיאות, וכמוה עשו גם אחיו ואחותו של ג'ו. היא הביטה בפניהם ההלומים כששירכו רגליים לעבר טור הלימוזינות שחיכו כדי להחזיר אותם לאחוזה המשפחתית.

חבריה מהיחידה בה שירתה בעבר עוד היו שם. מבטה הצטלב בזה של שיין והיא הנידה בראשה. הם הבינו זה את זה. חבריה לא ברחו אבל גם הקפידו לא להטריד אף אחד, והתפוגגו להם בשקט. רובם עדיין שירתו בצבא. אחרי התקרית בגבול סוריה־עיראק ״עודדו״ את מאיה לפרוש בכבוד. היא עשתה זאת, כיוון שלא הצליחה למצוא חלופה. כעת, במקום לפקד על מגויסים טריים או לפחות ללמד אותם, קפטן בגמלאות מאיה סטרן, שבמשך זמן קצר היתה הפנים של הצבא החדש, העבירה שיעורי טיס בשדה התעופה טטרבורו שבצפון ניו ג'רזי. היא חיה עם זה בשלום, אבל התגעגעה לצבא הרבה יותר מכפי שהעלתה בדעתה.

מאיה סוף סוף עמדה לבדה ליד תלולית העפר שבקרוב תכסה את בעלה.

״אחח, ג'ו,״ אמרה בקול.

היא ניסתה להרגיש נוכחות. היא כבר ניסתה את זה במצבים דומים, בדקה אם היא חשה בכוח חיים כלשהו לאחר המוות, אבל העלתה חרס. יש אנשים שמאמינים בכוח חיים כלשהו, אנרגיה שלעולם אינה גוועת, הישארות הנפש וכולי. אבל ככל שמאיה הסתובבה יותר בין המתים, כן התחזקה תחושתה שדבר לא נותר מהם.

היא עמדה על שפת הקבר עד שאיילין חזרה עם לילי ממגרש המשחקים.

״את מוכנה?״ שאלה איילין.

מאיה העיפה מבט נוסף בבור. היא רצתה להגיד לג'ו משהו רב־משמעות, משהו שיאפשר לשניהם לסגור מעגל (היא שנאה את הביטוי הזה), אבל המילים לא הגיעו.

איילין הסיעה אותן הביתה. לילי נרדמה במושב בטיחות שנראה מתוצרת נאס״א. מאיה ישבה ליד איילין ולטשה מבט מבעד לחלון. כשהגיעו אל הבית — ג'ו רצה לתת גם לו שם, אבל מאיה הטילה וטו — היא הצליחה איכשהו להתיר את הרצועות ולהוציא את לילי מהמושב. היא עירסלה את ראשה על מנת שלא להעיר אותה.

״תודה על הטרמפ,״ לחשה.

איילין כיבתה את המנוע. ״אכפת לך אם אני אכנס לרגע?״

״אנחנו בסדר.״

״אני בטוחה.״ איילין התירה את חגורת הבטיחות. ״אבל אני רוצה לתת לך משהו. זה ייקח שתי דקות.״

״מסגרת דיגיטלית?״ מאיה אחזה אותה בידה.

איילין היתה בלונדינית עם נמשים וחיוך רחב, מהסוג שמאיר את החדר אך גם משמש מסכה יעילה ביותר לסבל.

״לא, זאת מצלמת מעקב במסווה של מסגרת דיגיטלית.״

״חזרי שנית?״

״עכשיו כשאת עובדת במשרה מלאה, את חייבת לפקוח עין, נכון?״

״אם את אומרת.״

״איפה איזבלה משחקת עם לילי בדרך כלל?״

מאיה הצביעה לימינה. ״בחדר המשפחה.״

״אז בואי, אני אראה לך.״

״איילין…״

היא לקחה את המסגרת מידה של מאיה. ״פשוט בואי איתי.״

חדר המשפחה היה צמוד למטבח. ספיני עץ בהירים כיסו אותו מהרצפה ועד תקרתו הקמורה. מסך טלוויזיה גדול היה תלוי על הקיר ושתי סלסילות התפקעו מצעצועים חינוכיים. לול מתקפל ניצב ליד הספה, במקום שולחן הקפה היפה ממהגוני, שלמרבה הצער לא היה ידידותי לילדים והם נאלצו להיפטר ממנו.

איילין ניגשה למדף הספרים. היא פינתה מקום למסגרת ונעצה את התקע בשקע סמוך. ״כבר העליתי לשם תמונות משפחתיות שלכם, שיתחלפו על המסך. איזבלה ולילי בדרך כלל משחקות ליד הספה?״

״כן.״

״יופי.״ איילין כיוונה את המסגרת לשם. ״המצלמה מצלמת בזווית רחבה אז תוכלי לראות את כל החדר.״

״איילין —״

״ראיתי אותה בהלוויה.״

״את מי?״

״את המטפלת של לילי.״

״למשפחה של איזבלה יש היסטוריה ארוכה עם ג'ו. אמא שלה היתה המטפלת שלו. אחיה הוא הגנן המשפחתי.״

״באמת?״

מאיה משכה בכתפיה. ״ככה זה אצל העשירים.״

״הם שונים.״

״נכון.״

״אז את בוטחת בה?״

״במי, באיזבלה?״

״כן.״

מאיה משכה בכתפיה. ״את מכירה אותי.״

״נכון.״ איילין היתה בתחילה חברתה של קלייר — הן היו שותפות לחדר בשנת הלימודים הראשונה ב״וסאר״ — אבל עד מהרה הן הפכו לשלישייה. ״את לא בוטחת באף אחד, מאיה.״

״לא הייתי מנסחת את זה ככה.״

״טוב. אבל כשזה מגיע לבת שלך?״

״כשזה מגיע לבת שלי,״ אמרה מאיה, ״אני באמת לא סומכת על אף אחד.״

איילין חייכה. ״לכן אני נותנת לך את זה. תשמעי, אני לא חושבת שתגלי משהו. איזבלה נראית נהדרת.״

״אבל ליתר ביטחון?״

״בדיוק. אין לך מושג כמה זה הרגיע אותי כשהשארתי את קייל ואת מיסי עם המטפלת.״

מאיה תהתה בינה לבינה אם איילין באמת השתמשה בזה, או שמא קיבלה השראה מתיק שבנתה נגד מישהו.

״במחשב שלך יש כניסה לכרטיס זיכרון?״ שאלה איילין.

״אני לא יודעת.״

״לא משנה. הבאתי לך קורא אלקטרוני שמתחבר ליציאת יו־אס־בי. פשוט תחברי אותו למחשב הנייד או הנייח. זה באמת הדבר הכי פשוט בעולם. את מוציאה את הכרטיס מהמסגרת בסוף היום — זה כאן מאחור, את רואה?״ מאיה הינהנה — ״ומכניסה אותו לקורא. הסרטון פשוט עולה. זה כרטיס של שלושים ושניים ג'יגה, אז הוא יכול להכיל ימים שלמים. ויש גלאי תנועה אז הוא לא מקליט כשהחדר ריק.״

מאיה לא יכלה אלא לחייך. ״תסתכלי על עצמך.״

״מה? היפוך התפקידים מטריד אותך?״

״קצת. הייתי צריכה לחשוב על זה בעצמי.״

״מפתיע שלא חשבת.״

מאיה השפילה את מבטה ונעצה אותו בעיני חברתה. גובהה של איילין היה מטר חמישים ושמונה לכל היותר, ואילו מאיה התנשאה לגובה מטר שמונים ושלוש, ובפישוק ועם ידיים על המותניים נראתה גבוהה עוד יותר. ״ראית פעם משהו במצלמה שלך?״

״את מתכוונת למשהו שלא הייתי צריכה לראות?״

״כן.״

״לא,״ אמרה איילין. ״ואני יודעת מה את חושבת. הוא לא חזר. ולא ראיתי אותו.״

״אני לא שופטת אותך.״

״אפילו לא קצת?״

״חברה אמיתית חייבת להיות קצת ביקורתית.״

איילין ניגשה אל מאיה וחיבקה אותה. מאיה החזירה לה חיבוק. איילין לא היתה סתם מכרה רחוקה שהביעה תנחומים. מאיה התחילה ללמוד ב״וסאר״ שנה אחרי קלייר. שלוש הנשים גרו יחד בימים הטובים, לפני שמאיה התקבלה לקורס טיס בפורט ראקר שבאלבמה. איילין ושיין היו עדיין חבריה הקרובים ביותר.

״אני אוהבת אותך, את יודעת.״

מאיה הנידה בראשה. ״כן, אני יודעת.״

״את בטוחה שאת לא רוצה שאשאר?״

״יש לך משפחה משלך.״

״זה בסדר,״ אמרה איילין והצביעה באגודלה על המסגרת הדיגיטלית. ״אני ממשיכה לעקוב.״

״מצחיק מאוד.״

״לא, באמת. אבל אני יודעת שאת צריכה מנוחה. תתקשרי אם תצטרכי משהו. ואל תדאגי לגבי ארוחת ערב. הזמנתי לכן סיני מ'לוק סי'. זה יגיע תוך עשרים דקות.״

״אני אוהבת אותך, את יודעת.״

״כן,״ אמרה איילין בדרכה לדלת. ״אני יודעת.״ היא נעצרה. ״אופס.״

״מה קרה?״

״יש לך אורח.״

אין עדיין תגובות

היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “הטעות כולה שלך”