זהו ספר שעניינו "להעיר את הלב". בראייה חודרת ובחן רב מציגה פמה צ'ודרון מדריך מעשי להתיידדות עם עצמנו ולפיתוח חמלה […]
1
אין מוֹצָא, אין בעיה
יש לנו כבר כל מה שאנחנו צריכים.
אין לנו כל צורך בשיפור עצמי. כל הסיפורים האלה שאנחנו מספרים לעצמנו – הפחד שאולי אנחנו רעים והתקווה שלנו להפוך להיות טובים, הזהויות שאנו נצמדים אליהן בדבקות, הזעם, הקנאה וכל סוגי ההתמכרויות שלנו – כל אלה אינם נוגעים לעולם בעושר המהותי שלנו. הם כמו עננים המכסים באופן זמני את פני השמש. ואולם, לאורך כל העת החום והחוכמה שלנו נמצאים ממש כאן. כאלה אנחנו באמת. אנו במרחק של הרף עין מהתעוררות מלאה.
מחשבה זו שונה לחלוטין מהדרך הרגילה שבה אנו חושבים על עצמנו. מזווית הראייה הזאת אין צורך להשתנות: תוכלו להרגיש נקלים ועלובים ככל שתרצו, ועדיין אתם מועמדים טובים להתעוררות. אתם יכולים לחשוב שאתם האנשים חסרי התקנה ביותר בעולם, אולם הרגש הזה הוא הנכס שלכם, ולא דבר-מה שיש להיפטר ממנו או לשפרו. יש עושר בכל הדברים המצחינים האלה שאנחנו כל כך לא אוהבים ולא רוצים. הדברים היפים, אותם דברים שאנחנו כן אוהבים בעצמנו, החלקים שבהם אנו גאים ומרוצים – גם אלה הם הנכסים שלנו באותה מידה.
בעזרת התרגולים המוצגים בספר זה אתם יכולים להתחיל בדיוק במקום שבו אתם נמצאים. אם אתם כועסים, נטולי כוחות או מדוכאים, התרגולים המובאים כאן נועדו לכם, משום שהם יעודדו אתכם להשתמש בכל הדברים הלא-רצויים בחייכם כאמצעי לעורר חמלה כלפי עצמכם וכלפי אחרים. תרגולים אלה מראים לנו איך לקבל את עצמנו ואיך להתייחס ישירות לסבל, ואיך להפסיק לברוח מהצדדים המכאיבים של חיינו. הם מראים לנו איך לעבוד עם החיים, כפי שהם, בלב פתוח לרווחה.
כשאנו שומעים על חמלה, אנו חושבים מיד על עבודה עם אחרים, על דאגה לאחרים. הסיבה לכך שלעתים קרובות איננו נמצאים שם עבור אחרים – בין שזה הילד שלנו, אימא שלנו או מישהו שמעליב או מפחיד אותנו – היא שאיננו נמצאים שם בשביל עצמנו. יש בתוכנו חלקים שלמים שהם כל כך בלתי רצויים, כך שברגע שהם מתחילים להופיע אנחנו בורחים ונסים על נפשנו.
מכיוון שאנחנו בורחים אנחנו ממשיכים להחטיא את הנקודה, את השהות בדיוק כאן. אנו ממשיכים להחמיץ את הרגע שבו אנחנו בפנים. אך אם נהיה מסוגלים להתנסות ברגע הזה שבו אנו נמצאים, נגלה שהוא ייחודי, יקר ערך ורענן לחלוטין. הוא לעולם אינו מתרחש פעמיים. אפשר להוקיר ולחגוג כל רגע, ואין דבר מקודש יותר ומוחלט יותר. למעשה, אין כלל דבר אחר!
רק אם נכיר את כאבנו האישי, רק אם נתייחס לכאב באשר הוא, נהיה אמיצים, חסרי פחד ועזי רוח במידה מספקת כדי להסכים לחוש את כאבו של הזולת. או אז נוכל לקחת על עצמנו את כאבו של הזולת, משום שגילינו שכאבם וכאבנו אינם שונים זה מזה.
אולם כדי לעשות זאת, אנחנו זקוקים לכל העזרה שביכולתנו להשיג. תקוותי היא שספר זה יספק את העזרה הזאת. הכלים שיינתנו לכם הם שלושה סוגים של תרגול שמציעים תמיכה רבה:
1. מדיטציה בסיסית בישיבה (הנקראת מדיטציית שאמאטה-ויפאסאנה)
2. תרגול לקיחה פנימה ושליחה החוצה (המכונה טונגלן)
3. תרגול העבודה עם פתגמים (המכונה שבע הנקודות של אימון התודעה, או לוג'ונג).
תרגולים אלה מחזקים את ביטחוננו בכך שהחוכמה והחמלה שאנו זקוקים להן כבר נמצאות בנו. הם עוזרים לנו להכיר את עצמנו: את חלקינו המחוספסים ואת חלקינו החלקים, את התשוקה, התוקפנות, הבורות וגם את החוכמה שלנו. הסיבה שבעטיה אנשים פוגעים באחרים, הסיבה שבגללה העולם מזוהם ושאנשים וחיות אינם במצב מזהיר בימים אלה, היא שבני אדם אינם מכירים את עצמם, אינם מאמינים בעצמם או אינם אוהבים את עצמם במידה מספקת. טכניקת המדיטציה בישיבה הנקראת שאמאטה-ויפאסאנה ("תובנה שקטה"), כמוה כמפתח זהב העוזר לנו להכיר את עצמנו.
מדיטציית שאמאטה-ויפאסאנה
במדיטציית שאמאטה-ויפאסאנה אנחנו יושבים כשגבנו זקוף, רגלינו משוכלות ועינינו פקוחות, כשידינו נחות בחיקנו. אנחנו פשוט מודעים לנשיפה שלנו בזמן יציאת האוויר. כדי להיות מודעים לנשימה יש צורך בריכוז. עם זאת, זה רגוע מאוד ורך מאוד. כשאנו אומרים: "תהיו עם הנשימה כשהיא יוצאת", זה כמו לומר: "היו נוכחים באופן מלא". היו כאן לגמרי עם כל מה שמתרחש. כשאנחנו מודעים לנשימה החוצה, אנו יכולים להיות מודעים גם לדברים אחרים – לצלילים ברחוב, לתאורה על הקירות. דברים אלה עשויים למשוך את תשומת לבנו במידה מסוימת, אך אינם צריכים להסיח את דעתנו. אנחנו יכולים להמשיך לשבת כאן, מודעים לנשימה.
אך המודעות לנשימה היא רק חלק אחד מהטכניקה. המחשבות שחולפות בראשנו הן החלק השני. אנחנו יושבים כאן ומדברים לעצמנו. ההנחיה היא שכאשר אתם שמים לב לכך שאתם חושבים, תייגו את זה כ"מחשבה". כשמחשבתכם נודדת, אמרו לעצמכם: "מחשבה". יהיו מחשבותיכם אשר יהיו – רוויות באלימות, בתשוקה או בבורות ובהכחשה, מלאות דאגה ופחד, מחשבות רוחניות, מחשבות מהנות על ההצלחה שלנו בתרגול, מחשבות מנחמות ומעודדות – תייגו אותן כ"מחשבה" ללא שיפוטיות או נוקשות, כי אם בכנות ובעדינות.
המגע עם הנשימה נעשה בקלות: רק 25 אחוז מהמודעות שלנו נמצאת בנשימה. אינכם נאחזים או מתקבעים בה. אתם נפתחים, מאפשרים לנשימה להתמזג עם החלל בחדר, נותנים לנשימה שלכם לצאת אל המרחב. אז מתרחש משהו כמו הפסקה או פער, עד יציאת הנשימה הבאה. בזמן שאיפת האוויר פנימה יכולה להיות תחושה של פתיחות והמתנה. הדבר דומה ללחיצה על פעמון הדלת בהמתנה שמישהו יענה. ואז אתם לוחצים על פעמון הדלת פעם נוספת וממתינים שמישהו יענה. ייתכן שמחשבתכם נודדת ואתם תופסים ששוב חשבתם – בנקודה זו השתמשו בטכניקת התיוג: "מחשבה".
חשוב שתהיו נאמנים לטכניקה. אם תגלו שהתיוג שלכם נעשה בגוון קשוח ושלילי, כאילו אתם אומרים "לעזאזל!" ונוזפים בעצמכם, ציינו זאת שוב לעצמכם בקלילות. לא מדובר בניסיון ליירט את המחשבות כאילו היו ברווזים במטווח. במקום זה, נהגו עם עצמכם ברכות. השתמשו בחלק התיוג כהזדמנות לפתח רכות ופתיחות כלפי עצמכם. כל מה שעולה בזירת המדיטציה הוא בסדר. הנקודה העיקרית כאן היא שאת כל מה שעולה אפשר לראות בכנות ולהתיידד איתו.
אף שהדבר כרוך במבוכה ובכאב, יש ריפוי גדול בלחדול מלהתחבא מעצמנו. יש ריפוי בהכרת כל אותן דרכים שבהן אנו מתגנבים בחשאי, מסתתרים, נסגרים, מכחישים, ננעלים, מותחים ביקורת על אנשים, כל אותם דברים קטנים ומוזרים בעצמנו. אפשר להכיר את כל אלה עם מעט הומור וחביבות. באמצעות הכרת עצמכם תכירו את האנושיות בכללותה. כשאנחנו שמים לב שאנחנו חושבים, תייגו את זה כ"מחשבה" והבחינו בטון שבו אתם מציינים זאת לעצמכם. הניחו לו להיות מלא חמלה, עדינות והומור. כך תשנו דפוסים תקועים ישנים המשותפים לכל המין האנושי. חמלה לאחרים מתחילה בידידותיות לעצמנו.
תרגול הלוג'ונג
לבו של ספר זה הוא לימוד ותרגול הלוג'ונג. בתרגול הלוג'ונג (או אימון התודעה) יש שני חלקים: התרגול, שהוא מדיטציית הטונגלן, והלימוד, המוצג בצורת פתגמים.
הרעיון הבסיסי של לוג'ונג הוא שאנו יכולים להתיידד עם מה שאנו דוחים מעלינו, עם מה שאנו רואים כ"רע" בעצמנו ובאחרים. בו-זמנית, אנחנו יכולים ללמוד איך לנהוג בטוב-לב כלפי מה שאנו מוקירים, כלפי מה שאנו רואים כ"טוב". אם נתחיל לחיות כך, משהו בתוכנו, שהיה קבור במשך זמן רב, יתחיל להבשיל. באופן מסורתי, אותו "משהו" נקרא בודהיצ'יטה*, או לב שהתעורר. זה משהו שכבר יש לנו, אבל על פי רוב טרם גילינו אותו.
דומה הדבר למצב שהיינו עניים, חסרי בית, רעבים וקפואים, ואף שאיננו יודעים זאת, בדיוק מתחת למקום שבו אנו תמיד ישנים, בתוך האדמה, חבוי כד מלא זהב. הזהב דומה לבודהיצ'יטה. הבלבול והאומללות שלנו נובעים מכך שאיננו יודעים שהזהב נמצא ממש כאן, ואנחנו תמיד מחפשים אחריו במקום אחר. כשאנו מדברים על שמחה, הארה, התעוררות, או על עוררות הבודהיצ'יטה, משמעות הדבר היא שאנו יודעים שהזהב נמצא ממש כאן, ושאנו מבינים שהוא היה כאן כל הזמן.
המסר העיקרי של לימוד הלוג'ונג הוא שאם זה כואב, אפשר ללמוד להישאר במקום ולהתקרב אל הכאב. הפכו על פניו את הדפוס הרגיל של התרחקות ובריחה. לכו נגד הזרם והישארו איפה שאתם נמצאים. לוג'ונג מציג גישה שונה כלפי סוגיות בלתי רצויות: כשזה מכאיב, היו נכונים לא רק לשאת את הכאב, אלא אפשרו לו לעורר את לבכם ולרכך אתכם. לִִמדו לאמץ אותו ולהכילו.
כשהחוויה שלנו מהנה ומשמחת, בדרך כלל נרצה להיאחז בה ולגרום לה להתמיד. אנחנו פוחדים שמא תסתיים. איננו ששים לחלוק בה. אימון הלוג'ונג מעודד אותנו, כשאנחנו נהנים, לחשוב על אנשים אחרים ולאחל להם שיחוו אותה הנאה. התחלקו בשפע. היו נדיבים בשמחתכם. העניקו לזולת מה שאתם רוצים בו יותר מכול. שתפו בנדיבות את התובנות ואת השמחות שלכם. במקום לחשוש פן ייעלמו לכם, במקום לרצות להיאחז בהן, חלקו אותן.
בין שמדובר בכאב ובין שבהנאה, באמצעות תרגול הלוג'ונג אנו מניחים לחוויה שלנו להיות מה שהיא, בלי לנסות לתמרן אותה, להרחיק אותה מעלינו או להיצמד אליה. הצדדים המהנים של היותנו אנושיים, כמו גם הצדדים המכאיבים, הופכים להיות המפתח להתעוררות הבודהיצ'יטה.
יש פתגם המדגים את העיקרון הבסיסי של תרגול הטונגלן: "הישג והצלחה לאחרים, הפסד וכישלון לעצמי". המילה הטיבטית לגאווה או ליהירות, נגא-גיאל, ניתנת לתרגום מילולי כ"אני מנצח". קודם כול אני. אגו. גישה זו של "אני מנצח" היא הגורם לכל הסבל.
בעיקרון, מה שפתגם קטן זה מנסה לומר הוא שמילים כגון ניצחון ותבוסה ארוגות ללא הפרד בתוך ההגנות שלנו, בתוך האופן שבו אנו שומרים על לבנו. תחושת הניצחון משמעה רק שהצלחנו לגונן על הלב שלנו עד כדי כך שדבר לא הצליח לחדור אלינו, ונדמה לנו שניצחנו במלחמה. השריון מסביב לנקודת התורפה שלנו – מסביב ללבנו הפצוע – הוא כעת מבוצר יותר, ועולמנו קטן יותר. אולי שום דבר לא יצליח לחדור ולהפחיד אותנו במשך שבוע שלם, אבל אומץ לבנו נעלם, ורגש האכפתיות שלנו כלפי אחרים היטשטש לחלוטין. האם באמת ניצחנו במלחמה?
עם זאת, תחושה של תבוסה משמעה שמשהו נכנס אלינו. משהו נגע בנקודת התורפה שלנו. פגיעות זו, שדאגנו לבצר במשך שנים – משהו נגע בה. ייתכן שמה שנגע בה היה רק פרפר, אבל מעולם לא נגעו בנו שם קודם לכן. זה היה כה עדין. מכיוון שאף פעם לא הרגשנו זאת לפני כן, אנו מצטיידים במנעולים ובביצורים וברובים כדי שלא נרגיש זאת שוב בעתיד. אנחנו נעזרים בכל הבא ליד – שבעה זוגות מגפיים זה בתוך זה כדי שלא נרגיש את האדמה, 12 מסכות זו על גבי זו כדי שאף אחד לא יראה את פנינו האמיתיים, 19 שריונים כדי ששום דבר לא ייגע בעורנו, ובוודאי שלא ייגע בלב שלנו.
מושגים אלה, תבוסה וניצחון, קשורים קשר בל יינתק למלכודת הזאת שבה אנחנו לכודים. הגורם לבלבול הוא אי-הידיעה שאנו בעלי שפע בלתי מוגבל, וכל אימת שאנו מאמינים להיגיון הזה של ניצחון ותבוסה, הבלבול שלנו גובר. אם אתה נוגע בי, זוהי תבוסה, ואם אני מצליח לבצר את עצמי כך שלא תצליח לגעת בי, זה ניצחון.
כשנבין את העושר שלנו, יגיע הקץ למבוכה ולבלבול שאנו חווים. אולם הדרך היחידה לעשות זאת היא לאפשר לדברים להתפרק. עם זאת, זה הדבר שאנו הכי מפחדים ממנו – זאת היא התבוסה המוחלטת. האמת היא שרק כאשר נניח לדברים להתפרק, נאפשר את הזרמתו של אוויר רענן וטרי לתוך מרתף לבנו הישן והמחניק.
כשאנו אומרים "הפסד וכישלון לעצמי", איננו מתכוונים למזוכיזם: "תבעט לי בראש, ענה אותי, ואלוהים, הלוואי שלעולם לא אהיה מאושר". הכוונה היא ליכולת לפתוח את הלב ואת התודעה ולהסכים להרגיש מהי תבוסה.
אתם מרגישים נמוכים מדי, יש לכם בעיות עיכול, אתם שמנים מדי או טיפשים מדי. אתם אומרים לעצמכם: "אף אחד לא אוהב אותי, אני תמיד מרגיש בלתי רצוי. אין לי שיניים, השיער שלי מאפיר, העור שלי מלא כתמים, האף שלי דולף". כל אלה נופלים בקטגוריה של תבוסה, תבוסת האגו. אף פעם איננו רוצים להיות מי שאנחנו. כל עוד "נקנה" את הונאת הפרסומת הזו שעלינו להיות מישהו אחר, שעלינו להדיף ריח אחר או להיראות אחרת, לא נוכל להתחבר לשפע הבסיסי שלנו.
לעומת זאת, באמרנו "ניצחון לאחרים", אנו מתכוונים שבמקום לרצות לשמור לעצמנו את כל הצדדים המהנים והשמחים של חיינו, אנחנו יכולים לחלוק בהם עם אחרים. רזיתם. אתם אוהבים את מראכם בראי. לפתע אתם חושבים שיש לכם קול ערב, או שמישהו מתאהב בכם, או שאתם מתאהבים במישהו. שינויי העונות גורם לכם התרגשות, אתם מתחילים לשים לב לשלג שעל פסגות ההרים או לעצים הנעים ברוח. אתם מתחילים לפתח גישה של רצון לשתף ולחלוק בכל דבר שאתם רוצים בו, במקום לנהוג כלפיו בקמצנות או בפחד.
פתגמים אלה עשויים לאתגר אתכם. הם אומרים דברים כמו: "אל תקנאו באחרים", ואתם חושבים: איך הם ידעו? או "הוקירו תודה לכל אחד", ואתם שואלים את עצמכם איך עושים את זה או בשביל מה בכלל לטרוח. פתגמים מסוימים, כמו "הגו תמיד בכל מה שמעורר התנגדות", מטיפים להליכה אל מעבר לשכל הישר. אין הם בהכרח נעימים לנו לאוזן, ובוודאי אינם ממלאים בהשראה, אך אם נעבוד איתם הם יהיו כמו הנשימה שלנו, כמו הראייה שלנו, כמו התגובה הראשונית שלנו. הם יהפכו להיות כמו הריחות שאנו מריחים והצלילים שאנו שומעים. אנו יכולים להניח להם לחלחל לתוך כל ישותנו. זאת הנקודה. משפטי מפתח אלה אינם תיאורטיים או מופשטים. הם מדברים בדיוק על מי שאנחנו ועל מה שקורה לנו. הם רלוונטיים לחלוטין לדרך שבה אנחנו חווים דברים ולאופן שבו אנו מתייחסים לכל מה שקורה בחיינו. הם מדברים על יחסנו לכאב, לעונג ולשמחה, ועל יכולתם לגרום לנו טרנספורמציה מלאה ושלמה. כשאנו עובדים עם הפתגמים, חיינו הרגילים הופכים להיות הנתיב להתעוררות.
אין עדיין תגובות