הצד הרחוק של הלילה

האם אנחנו מסוגלים לשקם אי-פעם את האמון שלנו בבני אדם לאחר שכבר אבד לנו?

במהלך חופשה במחוז סצ'ואן חווים פול וקריסטינה סיוט נורא: דייוויד, בנם בן הארבע, נחטף. בתנאים לא-תנאים מוחזר דייוויד לידיהם, אבל החוטפים אינם מוותרים; הם רוצים לשוב ולשים עליו את ידם. המקום היחיד שבו תוכל המשפחה להיות בטוחה תהיה השגרירות האמריקאית בבייג'ינג, אך את הדרך הארוכה לשם הם צריכים לעשות תוך הימנעות מאוטובוסים, רכבות ונמלי תעופה על מנת שהחוטפים לא יוכלו להבחין בהם. מי יהיה מוכן להעניק להם, תוך סיכון חייו, מקום מסתור ויעזור להם לצלוח את המסע לשגרירות? במי הם יכולים לבטוח?

הצד הרחוק של הלילה מספר על בני אדם שכמעט לא נותר להם מה להפסיד, ודווקא לכן הם שומרים על האנושיות שלהם. רומן מותח ומרגש על כוחה של האהבה, הפחד מפני אובדן ועוצמת האנושיות, שגם בזמנים הקשים ביותר מוצאת את הדרך לאפשר את הבלתי אפשרי. זהו הספר השלישי והאחרון בטרילוגיה הסינית של יאן-פיליפ סנדקר, אך כמו קודמיו בסדרה ("לחישת הצללים" ו-"שפת הבדידות"), הוא עומד כרומן בפני עצמו.

 

יאן-פיליפ סנדקר, יליד המבורג, הוא אחד הסופרים הגרמנים המצליחים ביותר כיום. ספריו נמכרו בלמעלה מ-3 מיליון עותקים ברחבי העולם ותורגמו ליותר מ-30 שפות. הצד הרחוק של הלילה הוא ספרו החמישי הרואה אור בעברית. "אמנות ההקשבה לפעימות הלב", שהיה הספר הראשון פרי עטו שראה אור בעברית, מכר למעלה ממאתיים אלף עותקים והיה לאחד מרבי המכר הגדולים בישראל בשנים האחרונות.

מקט: 4-1265-30

לאתר ההוצאה הקליקו כאן

האם אנחנו מסוגלים לשקם אי-פעם את האמון שלנו בבני אדם לאחר שכבר אבד לנו? במהלך חופשה במחוז סצ'ואן חווים פול […]

---

פרולוג

פול הבחין בו ראשון. גבר צעיר בפינת רחוב. ידיו מוסתרות במעיל רוח קל, עומד במקומו בסבלנות, כאילו הופיע מוקדם מדי לפגישה. לא־מתבלט בצורה בולטת.

בעיניים ערניות בחן כל מכונית שפנתה לרחוב אַן גִ’ייָה לוֹאוּ לוּ.

החשדנות במבטו היא שהסגירה אותו.

קריסטינה החזיקה את בנה מוסתר בחיקה, הוא שכב תחת שמיכה שחורה שהדיפה סירחון עשן קר. עיניה היו עצומות כאילו היא ישֵנה.

פול הבין מיד.

היא לא האמינה שהם יצליחו. לא בשעות הראשונות להימלטות שלהם, לא אחר כך, כאשר מיום ליום הלכו והתרחקו משִׁי. גם היום בבוקר עדיין לא.

הרמזור התחלף לאדום, המונית נעצרה, קריסטינה פקחה קצרות את עיניה, והוא ראה שגם עכשיו אינה מאמינה. עוד רחוב אחד, רצה לומר לה. הביטי דרך החלון. תשתכנעי בעצמך. מאתיים מטר, אולי שלוש מאות, לא יותר. מה זה כבר רחוב אחד, בשביל מי שנמלט אלפי קילומטרים?

האיש בפינה לא יוכל לעצור אותם בכוחות עצמו.

ואז הבחין בשני.

ובשלישי.

אאודי שחורה עם שמשות כהות חנתה באין מפריע לא הרחק מאזור הביטחון, מול הכניסה לשגרירות. את תשומת לבו משכה קבוצת גברים צעירים שעמדו תחת אחד מעצי הגינקו ועקבו אחר הנעשה.

‘אל תעצור. תמשיך לנסוע,’ פקד על נהג המונית.

‘השגרירות זה כאן.’

‘אני יודע איפה השגרירות. הלאה.’

קריסטינה. מבוהלת. עד כמה יכול הפחד להצטייר בפנים, חשב פול. זה המשותף בינו לבין האהבה.

‘אבל אתם רציתם להגיע לשגרירות.’

‘סע הלאה. הלאה!’

‘לאן?’

לפעמים אין תשובות אפילו לשאלות פשוטות. דווקא להן.

‘לאן?’ חזר הנהג על שאלתו.

במרחק אלפיים קילומטר משם הופרעה ארוחת צהריים מצלצול טלפון שהגיע מעיר הבירה.

האדונים בהתייעצות, הפרעה מותרת רק במקרה חירום.

לא מקרה חירום, לא, אבל דחוף ביותר.

אז חייבים להתאזר בסבלנות.

התעורר ויכוח בוטה והושמעו אִיומים, ואז הועברה השיחה.

‘הם כאן.’

‘איפה?’

‘בבייג’ינג. מול השגרירות האמריקנית.’

שתיקה קצרה.

‘מה לעשות עכשיו?’

‘תביאו לכאן.’

‘את כולם?’

‘לא. רק את הקטן.’

‘ושני האחרים?’