”לא נתנה אהבתך לי לפרוש כנפיים", התנגן בי חרוז משיר. באמת תלמה, כעסתי על עצמי. אלמלא אורי, לא היית היום […]
פרק 1
“אני רוצה לדעת הכול על הילדה הקטנה שהיית,” אמר גדי, מביט בי ברצינות רבה.
“זה היה ממש מזמן,” ציינתי ביבושת.
“לא, אני רציני, תלמה,” לא התיק את עיניו ממני.
ניסיתי ללא הצלחה לשלוט בחיוך הנבוך שלי, שמופיע תמיד כשמופנה אלי תשומת לב לא רצויה. "תראה איזה פרחים יפים!" הצבעתי על ערוגה עגולה לא רחוק מהמקום שבו ישבנו בגני טווילרי בפריז.
***
הכנס השנתי של האגודה האירופית לפיזיקה הוא אבן שואבת לפיזיקאים מכל העולם, מפגש הומה. הומה מדי. בדרכי החוצה מההמולה, בידי כריכֵי ארוחת הצהריים, הצטרף אלי גדי. מעודד מהסכמתי שבשתיקה, הוא הציע לפסוע קצת הלאה אל הגנים היפים של טווילרי.
שמש הצהריים החמימה של תחילת האביב הסירה מעלי את הסוודר הקל שלבשתי. הנחתי אותו על כתפיי, שרווליו שלובים על חזי. כשנכנסנו לגן שטפה אותנו בריצה חבורת זאטוטים סמוקי-לחיים שרדפו זה אחר זה צוחקים ומצווחים. חיפשנו מקום לשבת. הספסלים היו תפוסים במטפלות ובזוגות קשישים.
"אפשר להצטרף?" שאל גדי בצרפתית קשיש משופם שסנטרו וידיו נשענו על מקלו, ועיניו עקבו אחרי היונים שתרו אחר כל פירור מזון שנפל לקרקע.
"סי'ל ווּ פְּלֶה, סי'ל ווּ פְּלֶה," הורה הקשיש על הספסל לצדו בתנועת יד רחבה. התיישבנו.
לא רחוק היה לונה-פארק קטן עם סחרחרת וגלגל-ענק.
“יאללה, בואי נאכל את הכריכים על הגלגל,” התלהב גדי.
“לא תודה. אני מעדיפה קרקע בטוחה.”
"זה רק גלגל-ענק," הפציר גדי, "אפילו לא גבוה כל כך."
"לא אוהבת גלגלי ענק, מאז שהייתי ילדה."
אכלתי את הכריך בשתיקה והתקתי את מבטי מהגלגל-הענק המסתובב, שבגללו התחילה החקירה המשונה הזו על הילדה הקטנה שהייתי.
הילדה הקטנה רוכבת לאורך החצר המרוצפת על סוס פרימיטיבי מעץ ולרגליו גלגלים. צעצוע מעשה בית שבנה עבורה מכר של הוריה. “דיו סוס!” היא קוראת לו, מניעה גופה לפנים ולאחור בתנועות רכיבה. אבל הסוס לא זז. סבלני ושקט הוא עומד, לא נענה לקריאותיה ולתנועות גופה.
“אימא! הסוס לא רוצה לזוז,” היא צועקת.
“תדחפי אותו עם הרגליים,” עונה אמה שתולה כבסים על החבל המתוח לאורך החצר הקטנה.
“אני לא יכולה. אני בקושי מגיעה.”
“את יכולה. תמתחי את הרגליים ותדחפי.”
הילדה מתמתחת עד שבהונותיה מגיעות לרצפת החצר המבוטנת ודוחפת בכוח ברגליה הקטנות. ואז מסכים הסוס לזוז.
“תראי, אימא, הצלחתי!”
“יופי, את רואה? כשמנסים מצליחים.”
הילדה ממשיכה לרכוב על הסוס, מהרהרת בדברי אמה.
“אימא,” היא קוראת, “בת כמה אני?”
“שנתיים ורבע,” עונה האם.
הילדה הקטנה מביטה בעצמה במבט בוחן מלמעלה למטה, בחולצתה האדומה שמכסה בטן עגלגלה, במכנסיים הקצרים האדומים עם הנקודות הכחולות, וברגליה היחפות שדוחפות את הסוס קדימה. היא מזדקפת ומותחת את גופה הקטן, “אני כבר די גדולה,” היא מחליטה.
גדי היה גבוה ורזה, הרזון של אנשים שרצים הרבה קילומטרים כל יום. רזון חזק ומוצק. פניו וזרועותיו, שנחשפו לשמש בשעות רבות של ריצה בברקלי קליפורניה, שזופות מאוד. שערו חלק, ארוך, חצוי בפסוקת, נופל על פניו המשויפות בתווים חדים, נִציים משהו.
פגשתי בו לראשונה לפני שבע או שמונה שנים בכנס. ברומא. למרות שהיה צעיר יחסית, צעיר ממני בשש או שבע שנים, כבר היה מוכר מאוד, מהמובילים בתחום הפיזיקה של החלקיקים. הוא עמד ליד עמדת הקפה לבוש בחולצת תכלת ובעניבה כחולה יפה, מוקף בקבוצה לא קטנה של אנשים שהקשיבו למוצא פיו כמו לדברי אלוהים חיים. והוא, בשנינות רבה ובהבעות תיאטרליות, הרצה בפניהם את משנתו. “הלכת לאיבוד באינסוף הממדים של מרחב ההילברט שלך,” סנט באחד מהם. לא הצלחתי לשמוע את התשובה ששוסעה בקולות צחוק והערות ביניים. הבטתי בו ובעדת מעריציו. עיניו שנעו בין האנשים ממוקדות בתגובותיהם, הביעו מתח רב, והחיוך שעל שפתיו לא הגיע אליהן. חשתי חמלה כלפיו.
עיניו המתרוצצות פגשו את מבטי הנעוץ בו והשתהו עלי בחקרנות.
נבוכותי ופניתי משם.
הילדה הקטנה משעינה את ידה ואת ראשה על ברכו של אביה. המגע לא נעים. גופו של האב דרוך ונוקשה, והוא לא מושיט את ידו לחבק או ללטף אותה. היא מרימה את ראשה ומרחיקה מעט את גופה. עיניו של האב נעות בדריכות בין האנשים שיושבים מולו ליד השולחן המשרדי הגדול, והם מביטים בו. איש לא מדבר. “טוב, שיהיה כך,” אומר האב. תבוסה נשמעת בקולו, וגופו נרפה, נרפה מדי, חסר חיים. הוא משפיל את ראשו, מתבונן בידיו. האנשים האחרים שותקים. הילדה הקטנה מתרחקת ממנו, עדיין אוחזת במסעד הכיסא. תחושה לא נעימה אופפת אותה, בטנה מתכווצת כמו בלילה במיטה, כשאימא מכבה את האור והיא נשארת לגמרי לבד, בחושך. ידיה כמעט נשלחות לחבק את האב, לערסל אותו כמו את הבובה שלה כשהיא עצובה, אבל היא לא מעזה.
יום ההרצאות הסתיים. כל החדרים שילחו החוצה את יושביהם כמעט בעת ובעונה אחת. המבואה המרכזית התמלאה זמזום של דיבורים וצחוקים. פסעתי בשולי נהר האדם לכיוון היציאה. בדרכי למלון שמעתי קול מאחוריי. “פנויה לארוחת ערב? אני מכיר מקום נהדר ושקט, פה קרוב.”
“למה לא?” משכתי בכתפיי. “אין לי תוכניות אחרות.” הוא היה לבדו, ללא פמליית המעריצים שסבבה אותו תמיד. “ואתה, אני רואָה, לבד.”
“כן. לבד,” הביט לצדדים כבודק.
“גדי,” הושיט ידו להיכרות.
“תלמה,” לחצתי את ידו המושטת.
“את מישראל,” אמר בעברית ללא שמץ מבטא קליפורני. פרשתי ידיי לצדדים כאומרת “מה לעשות?”
המקום באמת היה שקט. בסמטה צדדית. קטן מאוד. חמישה שולחנות סך הכול, מכוסים במפות משובצות באדום ולבן. האנשים במסעדה זקפו את ראשיהם כשנכנסנו והביטו בנו בעניין. הזרות שלנו כנראה בלטה לעין. אבל בעלת המסעדה חייכה אל גדי חיוך של היכרות. “בוּאֶנָה סְיֵרָה, סֶניוֹר,” קראה, והובילה אותנו אל השולחן היחיד הפנוי, במרכז המסעדה. בעלי הבית ששירתו את האוכלים לא דיברו אנגלית. “קוֹסָה דֶסִידֶרַטָה בֶּרֶה?" שאלה כשהתיישבנו.
“היא שואלת מה נרצה לשתות,” תרגם לי גדי שכבר סקר את תפריט היינות הצנוע, והזמין בקבוק יין אדום.
“אני כמעט לא שותה,” אמרתי. התחלתי להרגיש שאני לא במקום הנכון.
“אל תדאגי. היין, כמו המקום, לא הכי מפואר בעולם, אבל הכול פה ביתי וטעים,” אמר כקורא את מחשבותיי.
כשהוגשו הפוקָצ’ות החמות לשולחן, יחד עם האנטיפסטי הצבעוני, טבול בשמן זית, פלפלים צבעוניים, עגבניות מיובשות אדומות ופרוסות קישוא ירקרק, וצלוחית קטנה עם סלק טבול בבלסמי וטימין, חשבתי שאולי בכל זאת יהיה נחמד. “נורא יפה הכול,” הצבעתי על האוכל בהערכה.
הוא חייך וסובב את כוס היין שלו מול האור. “לחיים.”
הקשתי בכוסי על כוסו.
בצעתי את הפוקצ’ה והעמסתי עליה פרוסות של פלפלים וקישוא. “כמה זמן אתה כבר בברקלי?”
“הו, נדמה לי שכבר נצח,” הוא חדל לאכול ונעץ את מבטו בנקודה לא ברורה מעל לראשי ולראשי האוכלים שמאחוריי. “נסעתי לברקלי לעשות דוקטורט, ונשארתי. כמו שקורה לכולם,” פרש את ידיו שאחזו בסכין ובמזלג. “נסעתי בגלל תחרות סמויה עם אחי התאום,” השיב על שאלה שלא שאלתי, עדיין מביט אל אותה נקודה בחלל. “דני. ככה זה אצל הייקים, כולם גדי או דני.” הוא צחק את צחוקו החרישי, כמו לעצמו, והפנה את מבטו אל חלון המסעדה והחוצה. “תאומים, את יודעת. זהים. את מתקשה לבדל את עצמך. אני התקשיתי לבדל את עצמי. תמיד התייחסו אלינו כאל ישות אחת, ‘התאומים’, וכמו עצים ביער שנאבקים להגיע לשמש, נאבקתי בדני בשביל שיתייחסו אלי בזכות עצמי, ולא כחלק משלם.” הוא החזיר את מבטו אלי.
הנהנתי בשתיקה.
“זהו. אז בהזדמנות הראשונה להתרחק, נסעתי לברקלי. שם לא הכירו את דני, ויכולתי להיות גדי, רק גדי, בלי אח תאום שדומה לו כמו שני גרעיני רימון.” הוא חתך נתחים מהאנטיפסטי, עמס אותם על מזלגו, וברצינות רבה הביא את המזלג העמוס לפיו.
בוקר חשוך אחד האם מעירה את הילדה הקטנה. “אבא ואני הולכים לבית החולים להביא לך אח או אחות. אבא עוד מעט יחזור וייקח אותך לגן.” הילדה הקטנה מחכה במיטה לאביה שיחזור. היא מאזינה ומצפה לשמוע את קול דלת החצר הנפתחת ואת צעדיו על השביל, אך אלה לא נשמעים. במקומם קולטות אוזניה המוני רחשים אחרים. ציפורים מצייצות, שמחות לבוקר שמפציע. כלב נובח. קול מכונית בודדה בכביש הסמוך. היא מניעה את גופה לצלילי החריקה של התריס שאינו סגור היטב ומכה בקצב הרוח, חורק ומכה, חורק ומכה. נואשת מלחכות היא קמה ומתלבשת. ובדיוק כשהיא רוצה לצאת לחצר, הדלת נפתחת, ואביה נכנס.
“מזל טוב ילדתי, נולד לך אח קטן.”
כשהם מגיעים אל גן הילדים, הגננות מברכות אותה בשמחה, וגם את אביה. אבל כשמגיעה העת ללכת הביתה, האב לא בא לקחתה. במקומו באה קרובת משפחה.
“את תהיי אצלנו כמה ימים,” היא אומרת לה, “הנה הכנתי לך תיק עם בגדים. תהיי אצלנו עד שאימא תחזור הביתה. תשחקי עם שרוליק.”
הימים נוקפים. הסתיו הופך לחורף. גשמים יורדים, והיא ושרוליק מקפצים בשלוליות במגפי הגומי, ושרוליק גם מראה לה ראשנים של צפרדעים בשלולית הגדולה שליד הגן.
ואימא או אבא עדיין לא באים.
“איפה אימא שלי?” שואלת הילדה את הגננת.
“אימא בבית חולים. עם אחיך. היא חולה, אבל מבריאה מיום ליום.”
“ואבא?”
“אבא בעבודה. הוא עובד קשה.”
כשסוף-סוף הן חוזרות הביתה, גם היא וגם אמה, מתגלה האח הקטן כאכזבה. תינוק שלא חדל לבכות וקורא תיגר אפילו על סבלנותה המופלאה של האם. “עכשיו תהיי בשקט מוחלט,” מבקשת האם כשהוא נרדם, “שלא תעירי את התינוק ושנוכל שתינו קצת לנוח.”
עד היום לא יודעת הילדה שבגרה להתעטש בקול בלי להבליע את קול העיטוש לתוך כף ידה.
“ולא התגעגעת לדני? בכל זאת אח תאום.”
“אני עד היום מתגעגע. כל הזמן.” מבטו נדד שוב אל החלון, השתהה קמעה, ושב אל אותה נקודה באוויר. “אנחנו מדברים כמעט כל יום. עד היום. אבל אני לא יכול להיות לידו. אני צריך מקום לעצמי. אוויר.” הוא השפיל את עיניו אל צלחתו ושב לאכול.
ואני תהיתי כמה אוויר יש לו כשהוא משעשע בתשובות מבריקות את עדת מאזיניו הבלתי נלאית.
בהמלצתו של גדי לנסות “פסטה קצת אחרת מהישראלית האדומה,” הוגשה לי פסטה עם רוטב גבינות. “הרוטב מורכב מארבע גבינות,” הסביר לי גדי, “מוצרלה, גרוייר, פרמז’נו וקשקבל, וגם חמאה ושמנת. קלוריות לא חוסכים כאן.”
שילוב הטעמים החזק, השונה כל כך מהחזות הלבנה התמימה של הרוטב, שטיפס מלשוני אל חכּי, הפתיע אותי. לקחתי נגיסה נוספת ובחנתי את הטעמים החדשים. “האוכל מצוין,” מלמלתי בפה מלא, וגדי הנהן בשביעות רצון.
“איך בברקלי? אתה אוהב להיות שם?” שאלתי, שמחה לראות שעיניו חזרו אלי. גדי לעס לאט את המזון שבפיו. “ברקלי נחמדה,” אמר לאחר זמן-מה, “מאבק העצים להגיע אל האור, הרבה יותר חריף בברקלי. דני הוא אחד, והוא בעצם בעדי. בברקלי יש רבים כמוני, ורובם אינם בעדי.”
“ואיך האור שם למעלה?”
“האור?” שאל, נבוך פתאום. “אני לא ממש יודע.”
“עסוק מדי להסתכל על הצמרות שמתחתיך לוודא שאתה מספיק גבוה מעליהן?” כמעט נשכתי את לשוני, אבל הוא להפתעתי צחק.
“חשבתי שרק המבט שלך חד. אני רואה שהלשון שלך חדה לא פחות.”
“אני מצטערת.”
“זה בסדר. אולי זה מגיע לי.”
כשסיימנו לאכול ושתינו קפה חזק עם טירמיסו מצוין, הופתעתי לגלות שכבר כמעט חצות. לא הרגשתי איך עברו להן כמעט ארבע שעות.
“וואי, כמה מאוחר,” אמרתי לגדי ששרבט ציורים קטנים בעט על פיסת נייר ששלף מכיס החולצה. “כבר זמן לשכב לישון, צריך לקום מחר,” ציטטתי שורה משיר ידוע.
“רק עוד רגע תלמה, רק שנייה אחת…” החל גדי מזמר את ההמשך בקול בריטון נעים למבטים התמהים של יושבי השולחן הסמוך.
כשהגעתי לחדרי שבמלון הציפה אותי הרגשת אי-נוחות שלא ידעתי את פשרה. מבטו של גדי התלוי באוויר הביך אותי. ניערתי את המחשבה והלכתי לישון.
***
בבוקר העיר אותי טלפון מהארץ. אורי היה על הקו.
“היי אורי, מה שלומך?” שמחתי לשמוע את קולו.
“אני בסדר. כל הילדים היו פה אתמול. באו לבדוק שאני מסתדר בלעדייך.”
“כשאתה נוסע לשבועות שלמים בעקבות הגשרים שלך, הם לא דואגים לשלומי. אני נוסעת לארבעה ימים, וכבר הם דואגים שלא תהיה לבד. וואלה יופי,” התלוננתי.
“זה בגלל שאת לא מבשלת מספיק טוב.”
“אל תהיה כל כך מבסוט מעצמך,” הודיתי בתבוסה. “ואפרופו אוכל, אכלתי אתמול ארוחת ערב מצוינת, ארוכה עד אינסוף, עם גדי נוימרק. מכיר? הגאון הזה מברקלי.”
“ואיך היה?”
“הוא איש מעניין, וגם האוכל היה מצוין. אבל יש בו משהו מוזר.”
“באוכל?”
“נו! כאילו שלא הבנת. בגדי.”
“יותר מכל המדענים?” צחק אורי.
“זה לא זה. רוב הערב הוא דיבר לא אלי, אלא לאוויר, לחלון. ויש לי מין תחושה שכשניפגש היום במסדרונות הכנס, הוא לא יכיר אותי בכלל, ולא יאמר לי אפילו שלום.”
“את לא קצת מגזימה, תלמה?”
“לא יודעת. אולי. אולי אתה צודק. נראה.”
אבל כך בדיוק היה. כשנפגשנו בכניסה לאחד האולמות הביט גדי דרכי אל מישהו בצד האחר של האולם, מיהר אליו, והתעלם כליל מנוכחותי. חיוכי נשאר תלוי באוויר.
בפעם הבאה שראיתי אותו, הוא שוב היה מוקף בעדת מאזינים שהקשיבו בתשומת לב לביקורת המושחזת שמתח על הרצאת המרצה האורח שפתח את יום הדיונים. “הוא מתעלם מכך שהתאוריה של הרב-יקומים, על כל ארבע הרמות שלה, היא החסכונית ביותר, הנקייה ביותר, ושהיא עומדת בלי בעיה בדרישת האמפיריות. בשבילי זה מספיק.”
לא דיברנו יותר באותו כנס.
***
כמעט שנה אחר כך, בסמינר בין-לאומי – לאחר שהתעלם ממני לחלוטין בשני כנסים רצופים, גם כשחלפתי לא רחוק ממנו במסדרונות – נדהמתי כשפתאום מיהר אלי, תפס בידי והודיע למלוויו המעריצים, “זו תלמה. היא חברת נפש שלי. ושימו לב אליה כי היא נשמה טובה. אין נשמות טובות יותר בעולמנו. תלמה היא זן נדיר.”
“תודה על כל המחמאות,” חייכתי אליו בעל כורחי. “נעים מאוד,” חייכתי גם אל הנוכחים הבוהים בי בסקרנות. הרגשתי את פניי לוהטות. “מצטערת,” אמרתי, “אני חייבת לרוץ.” וזה מה שעשיתי.
בהרצאת האורח, במליאה, קם גדי לשאול שאלה, וללא הזהרה מוקדמת הושיט ידו לעברי ואמר: “ואני בטוח שלתלמה פה, מישראל, יש כמה דברים חכמים לומר בנושא.”
“אשמח לשמוע,” חייך אלי המרצה.
בלית ברירה קמתי. “אני מבינה את נקודת הראות שלך ושל הדוברים הקודמים לי, שמודאגים מכך שהפיזיקה עומדת בפני משבר פרדיגמטי. ולמרות שהתפישה הזו מקובלת על רבים, אני אינני מסכימה איתה ומכמה סיבות…” דממה נפלה באולם כשדיברתי, וקולי הרועד הביך אותי.
משה לא יודע את התשובה והמורה מעמידה אותו ליד הלוח, לפני כל הכיתה, דוחקת בו בכעס שייתן תשובה נכונה. “נו נראה אותך עומד כאן במקומי, ומסביר את החומר,” היא צועקת עליו. ככל שהיא כועסת עליו יותר, כך מתקשה משה לדבר. פניו מאדימות והוא קרוב לדמעות. “אולי אם תפסיקי לצעוק עליו ולהפחיד אותו, הוא יידע לענות,” קוראת הילדה ממקום מושבה שבסוף הכיתה לעבר המורה. המורה משתתקת לרגע ואז מתעשתת: “למי את חושבת את עצמך שאת אומרת לי מה לעשות? שכחת מי אני ומי את?” קולה התגבה לצווחה. “את מורה, ואני תלמידה, וזה עוד לא עושה אותך צודקת,” משיבה הילדה בשקט.
היא סולקה לשבוע מבית הספר. אבא שלה נוזף בה, “במקום להתחצף, לא יזיק קצת להקשיב למבוגרים ממך.”
“אבל ככה לא מתנהגים לתלמיד,” היא טוענת כנגדו בחום, “אם הוא לא מבין, צריך להסביר לו, לא להעליב אותו.”
“היא המורה והיא יודעת מה היא עושה,” משיב האב.
“אבל איך אתה לא מבין – “ מנסה הילדה.
“כן. רק את מבינה הכול. מאיפה היהירות הזו שלך?” כועס האב וקוטע את השיחה, כאילו טרק דלת בפרצופה.
“אני מתנצל על התרגיל הזה, תלמה,” שמעתי את גדי מאחוריי, בעברית, כשיצאנו מהאולם בתום ההרצאה. “אבל ידעתי שיש לך משהו קצת אחר לומר, וגם שסביר להניח שלא תגידי כלום בפורום כזה.”
“אני לא היחידה שיש לה מה לומר,” זרקתי בכעס מעבר לכתפי, “וזכותי להחליט מתי לומר מה ולמי.”
האנשים מסביב תהו על השיחה בינינו, שהתנהלה בעברית ובטונים לא ידידותיים. חלקם רצו לדבר עם גדי, כרגיל, והיו גם כמה שרצו לשאול אותי על דבריי קודם לכן, באולם. המשכתי ללכת, מנסה להיחלץ מהמעמד המביך. קולו עצר אותי.
“אבל אם לא תגידי, איך ידעו שיש לך מה לומר?”
“למה זה חשוב?”
“כדי שיכירו בך, יכירו אותך. כדי שהעולם ידע שאת קיימת.” קולו של גדי התלהט וכך גם קולי, בעודי נעה בחוסר סבלנות מרגל לרגל.
“הו, אני קיימת. אין לי שום ספק בכך, גם בלי תשומת הלב הזו מסביב. אני מאוד קיימת. מאוד. ולא צריכה לכך שום אישור, לא ממך ולא מאף אחד.”
התינוקת שוכבת על גבה שלווה מאוד, ואור וצל משחקים מעליה. האור לעתים בוהק במיוחד, גורם לעיניה למצמץ, ולעתים מפזז לכל הכיוונים. היא מנסה להתרומם אל האור, מאמצת את גופה שמסרב להתרומם. היא משמיעה כלפיו צלילים, מנופפת אליו בידיה וברגליה. אבל האור אדיש, איננו מודע לנוכחותה ממשיך לרצד. כעת היא שוכבת לגמרי בשקט, עוקבת אחרי האורות והצללים הנעים מעליה. היא מרגישה מאוד-מאוד קיימת, מודעת מאוד לנפרדות שלה מהאור המשתובב, וממשיכה להתבונן בו מתוך גופה, שידיו ורגליו הקטנות מבקשות להגיע ואינן יכולות.
“בואי נלך לארוחת ערב. אני מזמין, כהתנצלות,” שמעתי את קולו כשעניתי לטלפון הקווי שצלצל באותו ערב בחדרי שבמלון. שתקתי. “אני מכיר מסעדה אתיופית ממש טובה, פה לא רחוק,” המשיך. “ממש טובה. באמת.” הפציר כשלא עניתי.
“תלמה? את שם?” קולו היה מבוהל משהו.
“כן גדי, אני כאן,” השבתי. “אני קצת עייפה, ובג’ט לג. לא יודעת אם יש לי כוח.” סירבתי בחצי פה, וידעתי שאם יבקש שוב, אסכים.
“את מדברת,” הרווחה בקולו הייתה כמעט ניתנת למישוש. “נעשה את זה קצר אם את עייפה.”
“או. קיי. ניפגש בלובי בעוד רבע שעה,” אמרתי.
“יופי. נפלא.” הוא לא ניסה להסתיר את השמחה בקולו.
את מסתבכת, אמרתי לעצמי כשהחלפתי את הג’ינס למכנסיים שחורים מחויטים. אבל במה בדיוק אני מסתבכת? משהו בצורך שלו לא אפשר לי לסרב. סיפורים תלמה, אמרתי לעצמי. גאווה מטומטמת על זה שאת לכאורה חברת נפש. אבל ידעתי שגם זה לא נכון. זה לא ההסבר. לא התארים שלו, ולא התארים שחלק לי הם שהביאו אותי לארוחת הערב למרות התעלמותו המחפירה ממני בשני הכנסים הקודמים, התנהגות, כך הייתי בטוחה, שתחזור על עצמה גם בעתיד. כנראה היו אלה עיניו שבוחנות כל בדל תגובה של מאזיניו המעריצים לראות שהם עדיין איתו, אבל תלויות באוויר, מביטות בכלום, כשהוא מספר על מאבקו לאוויר ולאור.
סרקתי את שערי, אספתי אותו לפקעת מאחורי ראשי, ושחררתי אותה מיד. את רזה מדי, אמרתי לעצמי למראה עצמות הצוואר הבולטות. ומכוערת. מעולם לא אהבתי את פניי המחודדות עם עצמות הלחיים הגבוהות והעיניים החומות, חסרות הייחוד.
אבל זה היה כששערי עוד היה איתי, ארוך ושחור ועבות, וחיי נראו סדורים ומאוזנים כמו תעלת מים בהולנד.
כמה מפגשים כאלה היו לי איתו? חמישה-שישה, אולי פחות. לא תמיד הגענו לאותם כנסים. והיו כנסים שגם אם נפגשנו בהם, הוא לא הכיר בקיומי. גם כאן בפריז התעלם ממני עד שהחליט להצטרף אלי לארוחת צהריים בגני טווילרי.
***
“מי שמעדיף קרקע בטוחה לא ממריא לשחקים,” ענה לי גדי מול הגלגל-הענק המסתובב בגני טווילרי. “נו, תלמה, בואי. קצת רוח ספורטיבית,” נעמד מעלי והושיט לי יד כדי שאקום.
“אין לי רוח ספורטיבית,” התעלמתי מהיד המושטת.
“איך אפשר לפתות אותך?” גדי חזר והתיישב לידי.
“אבא שלי לקח אותי פעם ללונה-פארק בתל אביב. כל כך פחדתי מהגובה.” נזכרתי איך נאחזתי באימה בידיו של אבי, תוקעת בה את ציפורניי מרוב פחד. ובאכזבתו של אבי. “לא הולך איתה,” אמר לאמי, זורק את ידיו לצדדים, כשחזרנו לגובה הנכון שבו צריכים בני אדם להלך. “אתה מנסה לגרום לה קצת הנאה, וכלום.”
“וגם שני הבנים שלי הצליחו לפתות אותי, כל אחד בדרכו.”
“נו, ומה קרה?”
“זה לא נגמר טוב.”
“למה, מה קרה?”
“נו באמת, זה לא מעניין.”
“בכל זאת.”
“הבן הגדול שלי, יובל, שהיה אז בערך בן שש, הוא שביקש ללכת ללונה-פארק ושאעלה איתו לגלגל-ענק. ענק במלוא מובן המילה. נכנעתי. ובעוד הוא נהנה מכל רגע מהנוף המקסים שנפרש לרגלינו, מצביע על כל מיני דברים, מאושר בעליל, אני התקשיתי לנשום. “והקטן, ערן, הוא היה אז בן ארבע, התלהב מהתיאורים של יובל, אבל כנראה ירש ממני את הפחד, ובעוד אני קפואה מפחד לידו, הוא ניסה לקפוץ למטה מרוב בהלה.”
“וזה הוציא אותך מהקיפאון?” שאל גדי בסקרנות.
“אתה שואל איזה פחד ניצח? אף אחד. צרחתי עליו שיישב, והוא ציית. אבל לא הצלחתי לאחוז בו, לחבק ולנסות להרגיע אותו. בקיצור – זהו. ובכל מקרה כבר סיימת את הכריך שלך.”
גדי הביט נבוך בשקית הריקה שבידו. “נכון. אבל אפשר גם בלי סנדוויצ’ים.”
הילדה הקטנה אוחזת ביד אביה ומדלגת פעם על רגל ימין, ופעם על שמאל. “הפסיקי לקפץ כמו גדייה,” רוטן האב. הם הולכים לטקס חנוכת תחנת הרכבת. האב בודק שוב ושוב שלא שכח את ההזמנה. כשהם מגיעים לתחנה אין שם איש פרט לכמה פועלים שאוספים את הכיסאות המתקפלים ומטאטאים את הרחבה. מסתבר שהאב טעה בשעה. הטקס נגמר וכל האנשים כבר הלכו. כך אומרים לו הפועלים. “אי, אי, אי,” אומר האב, לסתו נשמטת, והוא כולו כאילו רוצה להיעלם בתוך הז’קט החגיגי שלבש. לא נורא אבא, רוצה הילדה הקטנה לומר לו. לא נורא. אז מה אם איחרנו? אבל ידו שאוחזת בידה חסרת חיים, וגופו הנבוך ממהר להתרחק מהפועלים שראו בקלקלתו. והיא לא אומרת כלום.
“אני שונאת גלגלי-ענק מאז שהייתי ילדה קטנה.” הרגשתי צורך להתנצל, תוהה על הזיכרונות הרבים שהציפו אותי פתאום.
גדפ – :
יופי של רומן, שנון, מהיר ,קריא ואומר בפשטות שאנחנו כאן לזמן קצר וטוב נעשה אם נתייחס לחיינו כאל מתנה משובחת. גיבורת הרומן מוצאת את עצמה לכאורה ללא כל סיבה בצומת חשובה של חייה, והיא שבה ובוחנת את עצמה את קשרי המשפחה שלה את חייה המקצועיים ואת אהבותיה , ומגלה שבכל זאת היא אוהבת את עצמה מספיק כדי להמשיך וולחיות חיים מלאי תוכן גם אם אחרים חושבים שחייהם יהיו טובים יותר בלעדיה. כתיבה קולחת וסוחפת. ספר קיץ אמיתי עם תובנות עד האביב הבא.
קוראת מטבעון – :
אנחנו מנסים לתכננן את חיינו. ומקוים שהכל יתנהל לפי התוכניות. לאף אחד אין תכנית מגירה למשברים כי אי אפשר לדעת מאיין הם יגיעו. הגיבורה אשה "שיש לה הכל" מוצאת את עצמהבצומת דרכים אחרי שבעלה האוהב והנאהב עוזב באופן מפתיעה
הספר כתוב בסגנון יום יומי ולא מתיימר עם קריצות הומוריסטיות אך בשום אופן לא דל
קראתי את הספר בהנאה רבה
נעמה – :
שווה בגדול קריאה. החלטתי להקדיש שעה לקריאה ומצאתי את עצמי קוראת עד תום. אז מעבר לכתיבה המושכת והרהוטה ומעבר לסיפור הטוב יש כאן הבנה עמוקה ומעניינת של אנשים, שלנו, חוויות חיים שמתוארות בדיוק נפלא. שוב, מומלץ.