חצי נשוי

האם האהבה מתה?
האם הזוגיות כפי שנתפסה בעיננו הולכת ומאבדת מצביונה?
כמה באמת גברים שונים מנשים, והאם יש אמת אחת?
"חצי נשוי", הינו סיפור אהבה חובק עולם הנרקם בין דיילת אוויר גרושה ונאה לאיש עסקים מצליח. עלילת הרומן תופסת מקום בארץ ובניו יורק ויחד עם הגיבורה, מטייל הקורא בכל קצוות הגלובוס כשהוא נוגע מהנעשה במהלך הטיסה ועד מקומות אקזוטיים בעולם. הסיפור מביא הסתכלות מפוכחת וצינית על המציאות שבחייהם של הגרושים, רווקים ונשואים, דרך עיניהן של הגיבורה וחברותיה מתחילתו של הסיפור ועד לסיומו המפתיע.
"חצי נשוי" מדבר לכל שוחרי האהבה, באשר הם בעולם המודרני של המאה עשרים ואחת.

מקט: 978-965-565-299-4

האם האהבה מתה? האם הזוגיות כפי שנתפסה בעיננו הולכת ומאבדת מצביונה? כמה באמת גברים שונים מנשים, והאם יש אמת אחת? […]

---

 

“קפה?”

שרונה חייכה בנימוס אל הנוסע שישב במחלקת העסקים במושב 12C. הבחור קצוץ השיער חייך אליה והנהן בראשו. כבר מתחילת הטיסה עיניו הכחולות סקרו ללא משים את גופה התמיר של הדיילת שניצבה מולו.

הוא היה ביישן ומנומס יתר על המידה וזה מצא חן בעיניה. בכוונה תחילה הגישה לו את כוס הקפה הקרמית שהונחה על המגש מעט רחוק ממנו, כך שייאלץ להושיט את ידיו כדי ליטול אותה. שום טבעת נישואין לא בצבצה על האצבעות הארוכות שלו. “תודה רבה”, אמר בנימוס, מצליח בקושי רב להוריד את עיניו ממנה. “בשמחה”, השיבה. היא התעכבה במבטה על פניו הנאים עוד כמה רגעים ספורים, מוודאה שראה שהביטה בו בחזרה, ואז חזרה אל המטבח. הייתה זו סופה של הגשת ארוחת הצהריים במחלקת העסקים. הדיילים התרוצצו בתא הנוסעים כשהם עסוקים בפינוי מגשי האוכל מהנוסעים ובמילוי בקשות מיוחדות. שרונה נעזרה בדיילת נוספת ויחד הן יצאו משני צידי המעבר של המחלקה עם קפה, תה ומיני מתוקים. מנהל השירות בטיסה כרז לנוסעים והודיע כי מייד עם תום הארוחה יעבור ביניהם ויציע מוצרי דיוטי פרי למכירה.

עוד טיסת צהריים שגרתית בדרך חזרה מהונג קונג, חשבה לעצמה.

חצי שעה לאחר מכן, עם תום הפינוי ואחרי שכל אחד מהנוסעים פנה לעיסוקיו הוא, ניגשה שרונה לסיים את סידור המטבח ופנתה לאכול עם שאר אנשי הצוות. אחרי שסיימו את הארוחה התחלקו בינם לבין עצמם למשמרות, כשצוות אחד נשאר תורן והצוות השני מחליף אותו כמה שעות לאחר מכן.

שרונה ביקשה לצאת למנוחה הראשונה. היא הייתה עייפה ורצתה להכין ברוגע את המטבח לארוחת הבוקר בעוד כמה שעות. בשקט נטלה את תיקה העמוס לעייפה מהארון הקטן שבמחלקה. בדרך לחדר המנוחה עצרה בתא השירותים כדי לצחצח את שיניה לפני השינה. היא הביטה במראה, מנסה לבדוק אם סימני העייפות ניכרו בפניה או בקמטים שצצו בשנים האחרונות בצידי עיני השקד התכולות שלה.

היא הייתה אישה נאה בת 44. לא גבוהה במיוחד אך בעלת חזות מרשימה. גופה היה נשי ומלא במקומות הנכונים ועורר קנאה גם בקרב נשים צעירות יותר. פניה היו מרובעות, בעלות עצמות לחיים גבוהות, וסנטרה היה חזק ובעל נוכחות. שערה, שנצבע בשחור כהה וסופר בצורת קארה, הגיע עד לקצה הלסת שלה והיווה ניגוד מופלא לעיניה הכחולות. כל זאת, וחיוכה הנצחי, הפכו את שרונה לילדה הכי יפה בכיתה כבר בשנות ילדותה הראשונות, ולברבור חינני אף יותר בשנותיה המאוחרות יותר.

היא צחצחה את שיניה בדבקות והסירה את האיפור, ושתי דקות אחרי כן כבר טיפסה במעלה המדרגות לחדר המנוחה של הצוות. חדר הצוות היה ממוקם במרכזו של המטוס ודלתו נראתה כדלת שירותים לכל דבר, מה שגרם לרוב הנוסעים לטעות בזיהוי. מאחורי הדלת ניצב גרם מדרגות תלול, שבו טיפסו הדיילים כדי להגיע לשבעה תאי מנוחה סגורים, זה לצד זה.

שרונה כופפה את ראשה בזהירות כדי לא להיפגע מהתקרה הנמוכה. היא התיישבה בזריזות על קצה המיטה הפנויה, חלצה את נעליה ותחבה אותן לשקית ניילון ריקה. היא נטלה סדין חדש, שתי כריות ושמיכה שהיו ארוזים בשקית גדולה שעמדה במרכז החדר וניגשה לסדר לעצמה את התא למנוחה.

אחרי שסיימה את כל ההכנות זחלה פנימה וסגרה את הווילון. חשכה עטפה אותה. המטוס החל להתנועע ביתר שאת והשלט להידוק חגורות נדלק. “תקפוץ חזק!” חשבה לעצמה, “אבל ממש חזק!”

היא אהבה את נענועי המטוס. הם השרו עליה שלווה ענקית והאיצו בה להירדם, ממש כאילו שכבה על ערסל מתנדנד באי אקזוטי, מוקפת בחדוות הים ובהמיית הרוח אשר ניגנו לכבודה שיר ערש עתיק.

“אין ספק שהוא גבר שווה”, חייכה כשחשבה על הנוסע במושב 12C.

כבמתוך אוטומט, נדדו מחשבותיה אל עודד.

עודד. שרונה התהפכה על גבה, עיניה הפקוחות התרגלו לאיטן לחשכה עד שראתה את מתג האור בתקרת התא.

כמה כאב העביר בה השם הזה.

באנחה קלה עצמה את עיניה. המיית המנועים זמזמה באוזניה, וכמו באזור דמדומים, הרגישה שהיא נזרקת אחורה בזמן.
***