הֵגֶה יושבת כל היום וסורגת סוודרים. עליה לפרנס לא רק את עצמה, אלא גם את מתיס, אחיה הצעיר המכונה “הגולם״. […]
1
מַתיס בדק אם השמיים בהירים ונקיים מעננים הערב, וכאלה היו השמיים. ואז פנה אל הֵגֶה, אחותו, וכדי לעודד אותה אמר לה:
"את כמו ברק, את."
הוא נרעד קצת למשמע המילה שהוציא מפיו, אבל חש מוגן שכן השמיים היו יפים.
"אני מתכוון, עם המסרגות שלך," הוסיף.
הֵגֶה הנהנה באדישות והמשיכה לסרוג את הסוודר הגדול. המסרגות נצנצו. היא עבדה על דוגמת שושן ענקי בעל שמונה עלי כותרת, שבקרוב יֵשֵב בין כתפיו של גבר כלשהו.
"אני יודעת," ענתה הֵגֶה בכנות.
"אבל גם את מקבלת ממני משהו בתמורה, הֵגֶה."
הוא הקיש באַמָתוֹ על בּרכּוֹ באִטיות – כמו שעשה תמיד כשחשב. מעלה מטה, מעלה מטה. הֵגֶה כבר מזמן הפסיקה לבקש ממנו להימנע מהמנהג המייגע הזה.
מתיס המשיך:
"אבל את לא ברק רק עם פרחי שושן של שמונה עלי כותרת, את ברק בכל מה שאת עושה."
היא פטרה אותו בביטול.
"כן כן כן."
מתיס השתתק בסיפוק.
להגות את המילה ברק, זה מה שפיתה אותו כל־כך. נדמָה לו שקווים מוזרים מצטיירים לו בראש כשאמר את המילה ברק, והוא נמשך אליה. מהברק בשמיים פחד פחד מוות – והוא מעולם לא אמר את המילה בקיץ, כשמזג האוויר היה הביל ועננים כבדים כיסו את השמיים. הערב הוא היה מוגן. מאז תחילת האביב כבר היו שתי סופות רעמים, ממש מחרישות אוזניים. מתיס הסתתר כהרגלו בצריף בית השימוש כשהסופה הייתה בשיאה – כי מישהו אמר לו פעם שהברק מעולם לא מכה בצריף כזה. מתיס לא ידע אם זה נכון לגבי כל העולם, אבל לפחות במקום הזה, תודה לאל, עד עכשיו זה היה נכון.
"ברק, כן," מלמל, כאילו הוא פונה עדיין להֵגֶה, שנמאס לה מדברי השבח הפתאומיים שלו הערב. אבל מתיס עדיין לא סיים את דבריו:
"אני מתכוון, גם בחשיבה," אמר.
היא הרימה את עיניה בחטף, כאילו נבהלה, הוא נגע בנושא מסוכן.
"מספיק עכשיו, די להפעם," אמרה בנימה נוקשה, מנוכרת.
"מה יש?" שאל.
"שום דבר. רק שב בשקט."
הֵגֶה הצליחה להסתיר את הדבר שאיים להיחשף. הגורל האכזר שהותיר אותה לבדה עם אחיה רפה השכל כרסם בה זמן רב כל־כך, שכשמתיס השתמש במילה לחשוב היא הייתה נרתעת בבהלה כאילו מישהו דוקר אותה.
מתיס אמנם הרגיש בדבר מה, אבל קישר זאת לייסורי המצפון התמידיים שלו משום שלא עבד כמו אנשים אחרים – והוא דִקלם את הדקלום הקבוע שלו כאן בבית:
"מחר את מוכרחה למצוא לי משהו לעשות. זה לא יכול להימשך ככה."
"כן," אמרה כלאחר יד.
"אני כבר לא יכול לקבל את זה עוד. לא תרמתי לפרנסה כבר -"
"כן, מזמן לא הרווחת משהו," פלטה בחוסר זהירות, בנימה קצת חריפה. היא התחרטה מייד, אבל היה מאוחר מדַי, מתיס לא היה מסוגל להתמודד עם כל ביקורת בנושא הזה, אלא אם כן הוא עצמו הביע אותה.
"את לא תגידי לי דברים כאלה," אמר לה וארשת מוזרה על פניו.
היא הסמיקה, והרכינה את ראשה. ואילו מתיס מצִדו המשיך:
"את תדברי אליי יפה."
"כן, מבטיחה."
הֵגֶה ישבה בראש מורכן. מה אפשר לעשות עם הבלתי אפשרי? לפעמים היא נשברת – ומילותיה פוגעות.
אין עדיין תגובות