היכן עובר הגבול? האם אכן זוהי זכות לגיטימית של הציבור לדעת הכל? גם את העדפותיו האינטימיות ביותר של אדם […]
הקדמה
לעולם לא אשכח את היום שבו יצאתי מהארון בפני אמי.
השנה הייתה 1998, וכמה שבועות לפני כן קיימתי יחסי מין מוגנים עם גבר. עם זאת, בתום האקט, משום מה חששתי שאמצעי המניעה שבו השתמשנו נקרע, והדבר הלחיץ אותי עד מאוד.
היות ואיידס הייתה ב-1998 מחלה קטלנית בדרך כלל (לפחות סטיגמטית, וזאת על אף המצאת ‘קוקטייל התרופות’ שהוחל בשימושו בסביבות 1996) והיות העובדה שאני סובל מאובססיה טורדנית-כפייתית עם פוביה ממחלות (שאז, לצערי, טרם אובחנה), מן הסתם הייתי פקעת עצבים באותם ימים.
כשחזרתי אל ביתי, אז דירת הוריי בפתח תקווה, אמי אמרה לי שתי מילים פשוטות: “גיא טילפן”.
גיא היה בן זוגי הראשון, אותו פגשתי באקראי ביום גיוסי לצה”ל. גיא שירת אז בבקו”מ, בשרשרת החיול. זיהינו זה את זה מתקופת לימודינו בחטיבת הביניים ‘עלומים’ בפתח תקווה.
באותם ימי-חטיבת-ביניים לא היינו חברים, רק הכרנו זה את זה “בפנים”, אך ביומי הראשון לטירונות, באותה פגישה מקרית בבקו”מ, זיהינו זה בזה את אותה המיניות.
גיא היה הגבר הראשון שאיתו התנשקתי, ועל אף שמעולם לא קיימנו יחסי מין – אף לא אוראליים – אהבתי אותו.
אחרי שאמי אמרה לי שגיא טילפן, והיות שהייתי שרוי באותם ימים בפחד ובחרדה, החלטתי, בהבזק של רגע – שלא חשבתי עליו לפני כן ולא תכננתי אותו כלל וכלל מראש, במעין זעם עצור על כך שאני צריך בכלל לעצור את עצמי מ”להיות אני”, לומר לה וזהו זה.
במילים אחרות: “לצאת מהארון ויהי מה”.
קראתי לאמי אל חדרי ואמרתי לה: “גיא בשבילי הוא כמו חן. הוא היה החבר שלי.”
חן הייתה בת הזוג שלי במשך כשנתיים והראשונה איתה קיימתי יחסי מין. אמי כמובן הכירה את חן, ואף חיבבה אותה.
אמי לא הבינה את משמעות המשפט, אז הסברתי לה שוב, בצורה מעט שונה: “אני אהבתי את גיא כמו שאהבתי את חן. אני והוא כבר לא ביחד, אבל אהבתי אותו.”
אמי התיישבה על קצה המיטה שבחדרי והתגובה שלה הייתה כל כך יפה, כל כך מכמירת לב וטבעית, שאני מאחל תגובה כזו לכל אדם – גבר או אישה – היוצאים מהארון בפני הוריהם.
אמי, ובכן, חיבקה אותי, ואז אמרה: “זה בסדר גמור.” ואז גוללתי בפניה את העובדה שקיימתי יחסי מין מוגנים עם גבר ושלדעתי נדבקתי באיידס. אמי הרגיעה אותי והבטיחה לי שלא נדבקתי באיידס ואחר כך יצאה מחדרי ולאחר מספר שניות חזרה ואמרה: “אני מחממת לך מרק.”
כאמור, זה היה רגע בלתי נשכח.
החשש העצום מהיציאה מהארון והספונטניות שבה בסופו של דבר יצאתי מהארון – וזאת כאמור, בלי לתכנן כלל וכלל את הדבר מראש – היו כל כך פשוטים ונכונים לי.
אמי, אגב, צדקה. לא נדבקתי באיידס. הייתי לחוץ לחינם, שלא לומר אובססיבי, על לא כלום.
לאחר כשנה, עם יציאת ספר ביכוריי, “הפעם הראשונה שלי עם מלאך”, לאור, רואיינתי לכתבה למוסף “סופשבוע” של “מעריב” (הכתבה פורסמה בספטמבר 1999). באותם ימים חלקתי דירה עם שותפים ברחוב שינקין בתל אביב.
בכתבה יצאתי קבל עם ועדה מהארון. אמרתי לעיתונאית שריאיינה אותי שאני דו-מיני, והיא כתבה זאת שחור על גבי לבן.
למחרת שוחחתי עם אבי בטלפון והוא החמיא לי על הכתבה, אמר שקנה מספר עותקים של “מעריב” כדי לשמור אותה, וכששאלתי אותו מה דעתו על העובדה שאני דו-מיני, הוא ענה לי תשובה פיוטית משהו. לעולם לא אשכח את דבריו היפים, המיוחדים: “גם בשמש יש כתמים.”
עד כאן סיפור יציאתי שלי מהארון, אותו ארון מטאפורי, דימויי, שכל גיי – הומו או לסבית – ואף דו-מיני כמותי, מכיר וכה חושש – או חשש – ממנו, בנקודה זו או אחרת במהלך חייו.
היציאה מהארון שלי הייתה “חלקה”, מעצם העובדה שזכיתי בהורים טובים ומבינים, שהשכילו להכיל אותי כפי שאני, על כל מה שה”אני” שלי מכיל.
אך גם אני, כיום, בשנת 2015, בה אני עובד כמרצה בבתי אבות רבים ברחבי הארץ ומעביר הרצאות בנושאי מוטיבציה, אופטימיות ודמיון מודרך בפני קהלים של בני הגיל השלישי, מוצא את עצמי משתוקק לדבר בגלוי ובפתיחות על היותי דו-מיני, לספר על אהבותיי לגברים, להזכיר את מערכות יחסיי עם גיא ועם ג’וש שבגללו (או שמא בזכותו) עזבתי את ניו יורק שבה חייתי בין השנים 2009-2001 בעקבות שברון הלב שמערכת היחסים בת השנה וחצי איתו הסבה לי, אך במקום זה אני מוצא את עצמי עונה לשאלות המופנות אליי לגבי מצבי המשפחתי, שאני “גרוש” ושהייתי נשוי במשך שמונה שנים לאישה יהודייה-אמריקאית וחיינו יחד בדירתה שבניו יורק.
עובדה זו נכונה בהחלט, אך איננה מדוייקת. אכן, היינו נשואים שמונה שנים, חיינו יחד, אהבנו זה את זו ואף דיברנו על הבאת ילד לעולם – דבר שמעולם בסופו של דבר לא התגבש לכדי מציאות – אך זוהי לא האמת במלואה.
מה בדבר אותו ג’וש ששבר את לבי? מה בדבר ביקורו של ידידי יום-טוב הישראלי בניו יורק ויחסינו שם? מה בדבר חוויות אחרות, חד-מיניות, מופלאות ולעתים אף שוברות-לב, שחוויתי שם ושאינני מדבר אודותיהן עם איש?
ובעצם, ממה אני כה פוחד? למה אני כה מסתיר את עובדת היותי דו-מיני? הרי אינני מפורסם: חבר כנסת או אמן ידוע.
ואם אני עצמי מסתיר, אז איך אני, או הציבור ככלל, יכול לדרוש מנבחריו/נערציו לדבר בריש גלי על מיניותם שלהם?
האם אין זה צבוע שאני, אדם פרטי ואנונימי, חושש מלדבר על מיניותי ומסתיר את העובדה הכה חשובה הזאת לגבי עצמי – ויש להדגיש: גם כשאני נשאל על כך מפורשות – אך מצפה דווקא מאותם אחרים, מפורסמים וחשופים הרבה יותר ממני, לדבר על עצמם ועל מיניותם בקול רם ובראש מורם?
ובכן, גיליתי שהחברה ככלל מעדיפה שלא לדעת, שלא לשמוע, שלא לדבר, כמו אותם שלושת הקופים הידועים לשימצה.
אכן. החברה מעדיפה את המוכר, את הקל, את ה”נורמלי”, על פני האחר, השונה, או במקרה שלי: הדו-מיני, או במקרים של אחרים: ההומוסקסואלי והלסבי.
זהו סוד גלוי שהזמרת הים-תיכונית המצליחה והאהובה שכולנו מכירים היא לסבית. אנו שומעים את שיריה-להיטיה מתנגנים ברדיו מזה שנים רבות, רואים אותה בטלוויזיה באחת מתוכניות הריאליטי החשובות והמצליחות ביותר, אך עובדה היא שהיא בארון. כל מי שצריך לדעת יודע עובדה זאת, מן הסתם, אך היא עצמה מסרבת לדבר על חייה האישיים, ובראיונות שהיא נותנת בשנים האחרונות לאמצעי התקשורת השונים, היא מבקשת מפורשות שלא לדבר על חייה הפרטיים.
זהו גם סוד גלוי שהשחקן הצעיר והנאה מאוד למראה, כוכב הנוער לשעבר, המככב נכון לכתיבת שורות אלו בתפקיד ראשי בסדרת דרמה מצליחה, הוא הומו, על אף שניהל בעברו מערכת יחסים מתוקשרת מאוד עם אחת מהזמרות/משתתפות-הריאליטי המצליחות ביותר בארץ. אך האם הוא יוצא מהארון? בוודאי שלא.
והרי רק לאחרונה, זמרים וזמרות “גדולים”, מהאבות והאמהות המייסדים של המוזיקה הישראלית הפופולרית, יצאו מהארון.
יצאו מהארון אומנם, אך יש להדגיש: רק לאחר עשרות שנים של הכחשות והסתרות. וכמו כן: רק בשנות החמישים והשישים לחייהם, ולאחר שהתבססו היטב, הן כלכלית והן מעמדית.
עוד הרבה לפני שעשו זאת, רבים מתוך הקהילה הגאה ידעו עוד ידעו שהם הומואים ושהן לסביות, אך הם עצמם, ובכן, החרישו.
הם עצמם, על אף חרושת השמועות שזמזמה סביבם ללא הרף, עוד מתחילת הקריירה שלהם, סירבו נחרצות לדבר על חייהם הפרטיים במשך עשרות ארוכות של שנים.
*
ובכן: היכן עובר הגבול? האם אכן זוהי זכות לגיטימית של הציבור לדעת הכל? גם את העדפותיו האינטימיות ביותר של אדם זה או אחר, בתחום הכל כך פרטי שהוא חדר המיטות שלו? על אף היותו, או היותה, מן המפורסמים שבאמני ישראל?
והאם העובדה שאנו חיים בעידן אלקטרוני כה חשוף, חושף ומיידי הפכה את הדברים לכאלה שמי שאיננו משתף אותנו ב”סודותיו הכמוסים”, אנו הם אלו שבסופו של דבר מוציאים אותו או אותה מהארון? בכוח?
והאם אין זה כשלעצמו, הוצאת מאן דהוא מהארון רק בגלל היותו אמן מפורסם או איש ציבור, מעשה של ביריונות לכל דבר?
אודה ולא אבוש: בזמן כתיבת ספר זה התלבטתי פעמים רבות אם כדאי בכלל להוציאו לאור עם סיומו. אינני רוצה לפגוע באיש – בוודאי שלא בחברי הכנסת המדוברים בספר זה הנמצאים לעת עתה בארון. אינני רוצה לגרום להם לעוול, חלילה, ולכן אינני מציין את שמותיהם.
אך עם תום כתיבת הספר הגעתי למסקנה האחת: כאמן “גאה” אני מחוייב – פשוטו כמשמעו – להוציא ספר זה לאור. מן הסיבה הפשוטה שנבחרי הציבור שלנו, חברי הכנסת שלנו – מחוייבים על פי תפישתי בשקיפות מלאה בכל הקשור לעצמם, לאישיותם, ואף למיניותם, בפני ציבור בוחריהם. זוהי הגינות בסיסית כלפינו, ציבור הבוחרים האחראיים על ביסוס וכינון הדמוקרטיה בישראל באמצעות ההצבעה לכנסת ישראל, לדעת את עובדת מיניותם. או אז, אם נצביע עבורם ועבור המפלגה שאליה הם משתייכים, נעשה זאת – או לא נעשה זאת – כאשר אנו לוקחים בחשבון גם את עובדת מיניותם, יחד עם עובדות דעותיהם הפוליטיות ופועלם הפרלמנטרי. זאת אומרת, מיניותם לא תהיה עוד חלק לא ידוע, מאישיותם ומפועלם, כי אם חלק אינטגרלי לחלוטין ממי שהם, ובעקבות כך, מהבחירה שאנו נעשה באם נחליט לבחור בהם או שלא.
ניתן לומר שאני רואה את עובדת מיניותו של חבר כנסת זה או אחר, כשוות ערך לשקיפות המלאה הניתנת לנו באשר להונם האישי של חברי הכנסת. אם כבר שקיפות מלאה, אז על פי תפישתי – עד הסוף.
אין עדיין תגובות