הבטחה עם שחר הוא סיפור חייו של רומן גארי – סופר, דיפלומט, לוחם, מעוטר באות הכבוד של צרפת החופשית ותנועת […]
א
זהו זה. חוף ביג־סור שומם. אני שוכב בחול באותו מקום בו שיקעתי עצמי. ערפילי הים נוסכים עדינות בכול; אין תורן באופק; על סלע לפני אלפי ציפורים; על סלע אחר — משפחת כלבי ים: האב מגיח ללא לאות מתחת לגלים, דג בלועו, לועס ובולע. סנוניות הים נוחתות לעיתים כה קרוב עד כי אני עוצר את נשימתי: עוד רגע ותנחתנה על פני, צווארי וזרועותי ותכסינה אותי כליל… בגיל ארבעים וארבע עודני חולם על איזה רוך בעצם מהותו. זה זמן רב אני שוכב ללא ניע על החוף, עד כי השקנאים והקורמורנים חגו סביבי ואפילו כלב ים נישא על הגלים עד לרגלי. הוא ניצב שם רגע ארוך, נשען על גפיו, הביט בי, פנה לי עורף ולאחר מכן חזר לאוקיינוס. חייכתי אליו, אולם הוא ניצב מולי רציני, עצוב במקצת, כאילו הבין.
אמי נסעה חמש שעות במונית בכדי להיפרד ממני לפני הגיוס בסלון־דה־פרובנס בו שֵרַתּי כסמל־הדרכה בבית הספר של חיל האוויר.
המונית היתה מדגם רנו, ישנה ושחוקה: היינו שותפים בה בחמישים אחוז — ולאחר מכן עשרים וחמישה — ומשכנו קיומנו ממנה. זה שנים רבות שהמכונית היתה לרכושו הבלעדי של שותפנו לשעבר, הנהג רינלדי. אולם אמי חשבה כי עודנה מחזיקה בזכויות מוסריות כלשהן על הרכב, ומכיוון שרינלדי היה יצור ביישן, עדין לא־תואר־לו, ניצלה במקצת את טוב לבו. כך הניעה אותו להסיעה מניס עד סלון־דה־פרובנס — שלוש־מאות קילומטרים, ללא תשלום כמובן. זמן רב לאחר המלחמה היה נזכר בכעס, מהול בהערצה, כיצד “גייסה” אותו אמי.
“היא נכנסה למונית ואמרה בפשטות: ‘לסלון־דה־פרובנס, נוסעים להגיד שלום לבני’. ניסיתי להתווכח: זה היה עניין של עשר שעות נסיעה, הלוך ושוב. מיד כינתה אותי בשם ‘צרפתי רע’ ואיימה שתקרא למשטרה כדי שיאסרוני הואיל ואני משתמט מגיוס. היא התיישבה במונית עם כל החבילות שלה — נקניקים, צנצנות ריבה, ושאר דברים טובים עבורך — והצהירה שבנה גיבור וברצונה לחבק אותו בטרם יֵצא. נאסר עלי להתווכח. לאחר מכן בכתה קצת. אמך הזקנה תמיד נהגה לבכות כתינוק, וכשראיתי אותה כך במכונית שלי, לאחר שהכרתי אותה שנים כה רבות, בוכה בשקט בלי הפסקה — אני מבקש את סליחתך, אדון רומן, אבל אתה הכרת אותה כפי שהיתה באמת — לא יכולתי לסרב. לא היו לי ילדים. כולם הסתלקו ממילא, ולא היה שירות בקרבת מקום. אמרתי: ‘בסדר, נוסעים, אבל אַת תחזירי את הדלק’, למען העיקרון. תמיד חשבה שיש לה זכויות על המונית, רק משום שהיינו שותפים בה שבע שנים קודם לכן. אין דבר, אבל אפשר לומר שהיא אהבה אותך, היתה עושה הכול למענך…”
ראיתי אותה יורדת מהמונית לפני הקנטינה, המקל בידה, סיגריה בין שפתיה, ותחת מבטם הלגלגני של חברי פרשה זרועותיה בתנועה תיאטרלית והמתינה שבנה, לפי מיטב המסורת, יטיל עצמו לתוכן.
צעדתי לקראתה, כביכול בביטול, במשיכת כתפיים, הכומתה שמוטה על עיני וידי בכיסֵי אותו מעיל העור שכה משך את הצעירים לחיל האוויר. הייתי נבוך ונרגז מחמת התפרצות זו של אֵם לממלכה גברית בה, לאחר מאמצים רבים, זכיתי לכינוי “קשוח”, “אמיתי” ו”מקועקע”.
חיבקתי אותה בקרירות המשועשעת ביותר שהייתי מסוגל לה. ניסיתי לשווא להביאה אל מאחורי המונית, כדי להסתירה ממבטי החיילים, אולם היא פשוט צעדה צעד אחד לאחור כדי להסתכל בי ביתר הערצה, וקראה בקולי קולות ובמבטא רוסי מובהק:
“גווינֵימֶר! אתה תהיה גווינימר שני! אתה עוד תראה, אמא שלך תמיד צודקת!”
הרגשתי שהדם מציף את פני, שמעתי את הגיחוכים מאחורי גבי. ובתנועת מקל מאיימת הצהירה שוב:
“תהיה גיבור, תהיה גנרל, גבריאל ד’אנונציו, ציר צרפת — הפרחחים האלה לא יודעים מי אתה!”
אני חושב שמעולם לא שנא בן את אמו כפי ששנאתיה באותו רגע. אולם בעודי מנסה להסביר לה במלמול של כעס שהיא שמה אותי ללעג בעיני כל חיל האוויר, וכשאני מחדש את מאמצי להדפה אל מאחורי המונית, לבשו פניה ארשת נעלבת ושפתיה החלו רוטטות, ושוב שמעתי אותה הצהרה בלתי נסבלת החוזרת ונשנית לעיתים כה קרובות:
“אז מה, אתה מתבייש באמא הזקנה שלך?”
בבת אחת נשר מעלי מעטה הגבריות, הקשיחות והגנדרנות. חיבקתי אותה בזרועי האחת ובידי השנייה הראיתי לחברי אצבע משולשת. שוב לא שמעתי את צחוקם, ולא ראיתי את מבטם הלעגני. חיבקתי אותה וחשבתי על כל הקרבות שאנהל למענה, על ההבטחה שהבטחתי בשחר חיי לגמול לה על הקרבתה ולחזור ביום מן הימים הביתה כמנצח בעולם זה, אשר משחר ילדותי היטבתי להכיר את עוצמתו ואכזריותו.
עוד היום, בחלוף עשרים שנה, כשהכול כבר נאמר, ואני שוכב על אותו סלע בביג־סור על חוף האוקיינוס, ורק כלבי הים משמיעים את צריחותיהם בבדידות האינסופית של הים — עוד היום, כשהכול נראה שומם, אין אני צריך אלא להרים את עיני כדי לראות את גדודי האויב העטים עלי, אורבים לסימן כלשהו של תבוסה או השפלה.
הייתי ילד רך כשנודע לי לראשונה על קיומם; זה היה לפני “שלגיה” ולפני “החתול במגפיים”, לפני “שבעת הגמדים” ו”הפֵיה קרבוסה”. הם התייצבו סביבי ולא עזבו אותי מעולם; אמי תיארה לי אותם אחד אחד, והיתה ממלמלת את השם ומחבקת אותי בחוזקה; עדיין לא הבנתי אבל כבר הרגשתי שיום יבוא ואני אתייצב נגדם, למענה; בכל שנה הבחנתי בם ביתר בהירות; בכל תבוסה שנחלנו מידם הרגשתי כמה מתעצם בי הרצון לא להיכנע; עודני רואה אותם היום בבירור בדמדומי ביג־סור ושומע את קולם על אף רעש גלי האוקיינוס; שמותיהם באים מאליהם ועיני הגבר המזדקנות שלי מביטות אליהם באותו מבט עצמו בו ראיתים כשהייתי בן שמונה. ראשית כול — “טוטוש”, אליל הכסילות, שעכוזו אדום כשל קוף וראשו מרבה מחשבה כביכול. אהבתו הנבוכה להפשטות; הוא היה, בשנת 1940, ילד השעשועים של הגרמנים, מסור לרעיונם; כיום הוא מבקש מקלט במדע הטהור, וניתן לפעמים לראותו נטוי על כתפי המדענים; עם כל פצצה גרעינית ניצב צילו גבוה יותר מעלינו; תחבולתו האהובה היא להלביש את הכסילות באצטלה של גאונות ולגייס תומכים מקרב גדולי העם בכדי להבטיח שמלאכת ההרס תהיה שלמה.
ישנו מֶרזַאווקָה, אליל האמיתוֹת המוחלטות, הניצב כקוזק על ערימת גוויות, השוט בידו, כובע הפרווה שלו נטוי על עינו וצחוק אכזרי על פרצופו; הוא אדוננו מקדמת דנא. בכל פעם שהוא הורג, מענה או מדכא, בשמן של האמיתות המוחלטות, הדתיות, הפוליטיות או המוסריות — חציה של האנושות מלקק את מגפיו בהכנעה; דבר זה משעשע אותו מאוד כי יודע הוא היטב שאותן אמיתות מוחלטות אינן קיימות ואינן אלא אמצעי כדי להכניע אותנו. אפילו ברגע זה, באוויר הכחול של ביג־סור, אני שומע את הד צחוקו המנצח בוקע לקראתי מרחוק ואפילו קולו של אחי האוקיינוס אינו מצליח לגבור עליו.
ישנו גם פילוֹש — אל הקטנות, הדעות הקדומות, הזלזול והשנאה — ניצב בפתח העולם כשוער וצועק “אמריקאי מטונף, ערבי מטונף, יהודי מטונף, רוסי מטונף, סיני מטונף, כושי מטונף”. הוא מארגן נפלא של תנועות המונים, של מלחמות, של מעשי לינץ’ ורדיפות. דיאלקטיקאי זריז הוא, אבי כל הצורות האידיאולוגיות, אינקוויזיטור גדול וחובב מלחמות קדושות. למרות שערותיו השחומות, ראש התן שלו ורגליו העקומות, הוא אחד מהאלים החזקים ביותר והמקובלים ביותר בכל המחנות. אחד השומרים הקנאים ביותר של עולמנו, המושל בו בערמומיות וזריזות.
יש גם אלילים אחרים, מסתוריים וערמומיים יותר, וקשה לזהותם; גדודיהם רבים, ורבים הם משתפי הפעולה בינינו; אמי הכירה אותם היטב. היתה מרבה לדבר עליהם בקול נמוך בחדר הילדים שלי, בלחצה את ראשי אל חזה. לאט־לאט הפכו יצורים אלה, השוטפים את עולמנו, אמיתיים יותר ומוחשיים מהעצמים המוכרים לי ביותר. צלליהם הענקיים עודם ניצבים מעלי; כשאני מרים את ראשי נדמה לי שאני מבחין בשריונם המבריק, וכידוניהם מתנפנפים מעלי עם כל קרן אור מהשמים.
כיום הננו אויבים ותיקים, וסיפורי כאן סובב סביב מאבקי איתם. אמי היתה תמיד כלי המשחק החביב עליהם ומשחר ילדותי נדרתי לשחררה מהם. גדלתי בציפייה ליום בו אוכל להושיט סוף־סוף את ידי אל הצעיף המכסה על התבל ולחשוף פתאום דמות של בינה ורחמים. רציתי להיכנס לקרב עם אלילים אלה, השיכורים מכוחם, לשלול מהם את השלטון על העולם ולהחזירו לאלה החיים מאומץ ליבם ומאהבתם.
ב
הייתי בן שלוש־עשרה, כמדומני, כשחשתי לראשונה בייעודי.
הייתי אז תלמיד בכיתה הרביעית בבית הספר התיכון בניס, ואמי החזיקה חלון ראווה במלון נֶגרֶסקוֹ, בו הציגה מוצגים שחנויות הפאר הואילו לתת לה; כל צעיף, חגורה או חולצה שנמכרו, הביאו לה עשרה אחוז דמי תיווך.
לפעמים העלתה את המחיר על דעת עצמה והכניסה את ההפרש לכיסה. ימים שלמים ארבה בעצבנות ללקוחות, כשהיא מעשנת סיגריות ללא הרף, כי לחם חוקנו משכנו ממסחר לא בטוח זה.
שלוש־עשרה שנה בבדידות, בלי בעל, בלי מאהב, נאבקה באומץ לב כדי להשתכר לקיומנו, כדי לשלם את החמאה, הנעליים, שכר הדירה, הבגדים והסטייק של הצהריים — אותו סטייק שהיתה מניחה כל יום לפני, אות לניצחונה על המצוקה. הייתי חוזר מבית הספר ומתיישב לפני צלחת זו. אמי עמדה והביטה בי באוכלי, ככלבה זו המיניקה את גוריה.
היא סירבה לגעת בסטייק, בהצהירה שאין היא אוהבת אלא ירקות ואסור לה לאכול בשר ושאר מאכלים שמנים.
יום אחד עזבתי את השולחן והלכתי למטבח לשתות כוס מים. אמי ישבה על שרפרף והחזיקה על ברכיה את המחבת בה טיגנה את הסטייק. היא קינחה את הקערית השמנה בלחם ואכלה אותו ברעבון. למרות התנועה המהירה בה ניסתה להסתיר את המחבת מתחת למפית, ידעתי מיד את כל האמת על הדיאטה הצמחונית שלה.
ניצבתי רגע קט ללא תנועה, מאובן, והצצתי נבוך במחבת שלא הוסתרה כהלכה מתחת למפית ובחיוכה הדואג והאשם של אמי. פרצתי בבכי וברחתי.
בקצה שדרות שקספיר, שם גרנו, ניצבה סוללה מעל לפסי הרכבת. לשם רצתי. הרעיון לזרוק את עצמי מתחת לרכבת וכך להיפטר מן הבושה ומקוצר־ידי עבר בראשי, אולם כמעט מיד נעורה בי החלטה עיקשת לתקן את העולם ולהציבו ביום מן הימים לרגלי אמי. כבשתי פני בידי והתמסרתי לבכיי, אולם דמעות הרחמים העצמיים לא ניחמוני הפעם. הרגשה מעיקה של מחסור, היעדר גבריות וכמעט נכות אחזה בי. ככל שגדלתי גברה בי אותה מבוכה ילדותית ותקווה מעורפלת, ובמקום להיעלם נהייתה לאט־לאט לצורך, שנשים ואף האמנות לא יכלו להסיח דעתי ממנו.
בכיתי בדשא כשהופיעה אמי במדרון. איני יודע כיצד מצאה את המקום: תמיד היה שומם. ראיתי אותה מתכופפת כדי לעבור מתחת לגדר התיל כשירדה לקראתי, שערותיה הכסופות מלאות אור ושמים. היא התיישבה לידי, הסיגריה הנצחית בידה.
“אל תבכה.”
“עזבי אותי.”
“אל תבכה. אני מבקשת את סליחתך. עכשיו אתה גבר. הכאבתי לך.”
“אמרתי לך, עזבי אותי!”
רכבת עברה על המסילה, ואני דימיתי שצערי מקים שאון רב כמוה.
“לא אעשה זאת שוב.”
נרגעתי. ישבנו על הסוללה שנינו, הזרועות על הברכיים, והשקפנו אל העבר השני. עז קשורה לעץ מימוזה. המימוזה פרחה, השמים היו כחולים למדי, ואף השמש הפיצה את טובה. חשבתי פתאום שהעולם יכול להיות טוב. זו היתה המחשבה המבוגרת הראשונה שאני זוכר.
אמי הגישה לי חפיסת סיגריות.
“רוצה סיגריה?”
“לא.”
היא ביקשה לנהוג בי כמו במבוגר. אפשר שנזקקה לכך. בת חמישים ואחת היתה. גיל קשה לאשה שאין לה בעולמה אלא ילד.
“כתבת היום?”
שנה תמימה כבר “כתבתי”. הספקתי להשחיר מחברות רבות בשירי. השליתי את עצמי שהם הודפסו והעתקתי אותם באותיות דפוס.
“כן. התחלתי שיר הגות גדול על התחייה ועל גלגול הנשמות.”
ביטאה שביעות רצונה בתנועת ראש.
“ובבית הספר?”
“קיבלתי אפס במתמטיקה.”
אמי הרהרה.
“הם לא מבינים אותך,” אמרה.
הייתי בדעתה. ההתעקשות של מורַי לטבע להעניק לי “אפס” העידה כמובן על בורותם הגסה.
“הם יצטערו,” אמרה אמי. “הם יהיו נבוכים. שמך יהיה חרות ביום מן הימים באותיות זהב על קירות בית הספר. מחר בבוקר אני הולכת לומר להם…”
התחלחלתי.
“אמא, אסור לך! עוד תשימי אותי ללעג.”
“אקרא להם את השירים האחרונים שלך. הייתי שחקנית גדולה ואני יודעת לקרוא שירה. תהיה ד’אנונציו! תהיה ויקטור הוגו, ותקבל פרס נובל!”
“אמא, אסור לך ללכת לדבר איתם.”
היא לא הקשיבה לי. מבטה תעה במרחב. חיוך של אושר עלה על שפתיה, תמים אך גם בוטח, כאילו ראתה עינה בערפילי העתיד את בנה בגיל העמידה עולה במדרגות הפנתיאון, במדי ייצוג, עטור תהילה, הצלחה וכבוד.
“כל הנשים תיפולנה לרגליך,” סיימה.
הרכבת של 12:50 מווינטימילה עברה בענן עשן. נוסעי הרכבת ודאי שאלו את עצמם מדוע אשה כסופת שיער וילד עצוב המוחה את דמעותיו מסתכלים לשמים בדריכות כה גדולה.
ושוב נראתה אמי מהורהרת.
“צריך למצוא לך כינוי,” אמרה בהחלטיות. “סופר צרפתי גדול לא יכול לשאת שם רוסי. לוּ היית כנר וירטואוז זה היה בסדר. אבל לענק הספרות הצרפתית זה לא מתאים…”
“ענק הספרוּת הצרפתית” הסכים עמה הפעם. כבר שישה חודשים ביליתי שעות שלמות כל יום ב”אימוץ” כינויים. הייתי כותב אותם בדיו אדומה במחברת מיוחדת. אותו בוקר בחרתי ב”הוּבֶּר דֶה לַה וַולֵא”, אולם כבר כעבור חצי שעה נכנעתי לקסם הגעגועים שב”רומן דה רוֹנְסְבוֹ”. שמי הפרטי האמיתי, רומן, סיפק אותי. לדאבוני היה כבר רומן רולן, ולא הייתי מוכן להתחלק בתהילתי עם אף אחד. עניין זה הדאיגני, שכּן לעולם אין בכוח הכינוי לבטא רגשות אמיתיים. כמעט שהגעתי למסקנה כי כינוי אינו ביטוי ספרותי מספיק וצריך גם לכתוב ספרים.
“לו היית כנר וירטואוז היה מתאים לך השם קַאצֶב,” אמרה אמי באנחה כבדה.
בעניין זה של “כנר וירטואוז” נחלה אמי אכזבה גדולה, ובכך הרגשתי את עצמי אשם. היתה כאן איזו אי־הבנה של הגורל. ואמי לא רצתה להכיר בה. היא תלתה בי תקוות כה מרובות וחיפשה דרך קצרה אל ה”תהילה ואל החנופה מצד ההמונים”. קיוותה שאתגלה כילד פלא, תערובת של יאשה חפץ ויהודי מנוחין, שבאותה תקופה היו בשיא תהילתם הצעירה. אמי מעולם חלמה שהיא תהיה אמנית גדולה; הייתי רק בן שבע כשקנתה לי בווילנה כינור בהזדמנות. בחגיגיות הובילה אותי אל אדם עייף, בבגדים שחורים ושיער ארוך, שכינתה אותו בהדרת לחישה “מאסטרו”. אחר כך הלכתי אליו לבדי, באומץ, פעמיים בשבוע, כינורי בתיבה צהובה־חומה, מרופדת בקטיפה סגולה. ואיני זוכר עוד אלא שהופתע כל פעם שמשכתי בקשת, וקרא “אי! אי! אי!” כשכפות ידיו תופסות באוזניו. אני חושב שאדם זה סבל עמוקות מהיעדר ההרמוניה בעולם, וגם אני מילאתי כאן תפקיד רציני בשלושת השבועות שנטלתי שיעורים אצלו. בתום השבוע השלישי לקח את הקשת מידי, ובאומרו שידבר עם אמי שילח אותי. מה אמר לאמי איני יודע, אולם היא הביטה בי במשך כמה ימים במבט קובל ונאנחה עמוקות כשהיא מחבקת אותי מדי פעם בחמלה.
חלום גדול חלף עבר.
אין עדיין תגובות