החל בחודש יוני ביטלו הבריטים את תמיכתם במימון הפלמ”ח ואף לקחו בחזרה את מרבית הנשק שהקציבו ליחידותיו ולאימוניהן.
(פלמ”ח עמ’ 31)
א.
השיעור הראשון
היה עלינו להיפגש ליד הברוש אשר ממול למחלבה. יחידים ובחבורות יצאנו את מחנה האוהלים, משכננו, וקרבנו למקום המיועד. קרני השמש המלוכסנות אילצונו לנטוש את העץ ולתפוס מחסה בצל בניין המחלבה. ריח גבינה נחמצת נישא מבעד לחלון המרושת ונמסך באוויר. הנחיריים רטטו, ולרגע נדמה היה לנו כי אין טוב בעולם מאשר לטבול יד בתוך כד של גבינה, ולמשותה עסיסית ונוטפת.
איזו עגמת נפש! איזה חרבון! דבורקה החלבנית, אותה חברת משק קמוטת לחיים, כבר לא הייתה. הלכה ושכחה להשאיר את הדלת לא נעולה.
“לו לפחות הייתה משאירה את המפתח במקום!” מתלוננת נערה דקיקת גוו ועצובת עיניים. אך במקום הידוע, אותו סדק צר אשר משמאל לדלת, לא היה דבר. שוטטנו מסביב לביתן, שמא מצאה מקום חדש, אך מתחת לכל אבן שהרמנו לא היה דבר, פרט לחרק נמלט, או עשב לבקן מזדחל. כנראה נחפזה ללכת ובהיסח הדעת שכחה לשכוח את המפתח.
היה רק אחד שלא השתתף בחיפושים, היה זה נער חדש, מבויש, שבא רק אתמול. ישב לו זעיר גוף על אבן מרוחקת, תלש חרציות צהובות ומרט את עלעלי פרחיהן בחריצות. חלק פניו העליון הוצל על ידי כובע טמבל מחודש ששוליו הממורטטים הסגירו את גילו. חולצת החאקי שלבש נראתה גדולה ממידתו, ולפי קמטיה הרבים ניתן היה לשער, שהייתה לחוצה הרבה זמן במזוודה. בצורת ישיבתו הכפופה, בריכון-ראש, היה משהו מלאכותי, כפוי, אך בהבזקי מבטו שנשלחו בגניבה לעבר החבורה התוססת, ניכרו סקרנות ורצון להשתייך.
“מי זה? מי זה?” נישאה לחישה מעל חבורת בנות שעמדו לא הרחק.
“לא עושה רושם,” קבעה אחת גדולה בעלת אף מתרחב ופרצוף עגלגל, שבאופן כללי גם הוא לא עשה רושם.
“כנראה ביקש לצאת לפלמ”ח[5] ושלחו אותו אלינו.”
“אני לא יודעת למה תמיד שולחים אלינו את כל התינוקות,” אמרה מישהי בקול לוחש, שנראתה תינוקת בעצמה.
הנער הלא-עושה-רושם גמר לקטוף ולמרוט את כל החרציות אשר בטווח ידו, ותר אחרי עיסוק חדש. מבטו שוטט סביב והתעכב לרגע על פני הבנים שכיתרו את המחלבה. משם עבר להביט בבנות שעמדו בנפרד ופטפטו. לשווא ניסה למצוא ביניהן אחת נחמדה. במבט ראשון נראו לו כולן מגושמות ומסורבלות. מאוחר יותר הבחין בגבה של אחת העומדת מן הצד, ואשר מידותיה הקטנות נשאו חן בעיניו. הוא נעץ בה את עיניו וציפה. סבלנותו נשאה פרי, אך היה זה פרי מר, כי פתאום הן הבחינו במבטו ובפניו שהסמיקו כאשר שמע את הקריאה:
“זיוה, ראית איך הוא מסתכל עליך?”
הד צחוקן חרץ את גורלה של חרצית מיותמת, אשר באורח פלא נשארה שלימה עד כה. היא נתלשה בחטיפה על גבעולה ושרשיה, עליה נמרטו, צירה רוסק וקרקפתה שוסעה למאות חלקיקים זעירים. רק אז העז להרים את ראשו ולפזול סביבו. הבנים התייאשו מלהקיף את המחלבה, חלקם הצטרפו אל הבנות, והאחרים יידו אבנים בעמוד החשמל.
מרחוק ירדה ובאה דמות רחבת מתנים. הנער החדש עקב אחריו בהערצה גלויה. אמש, בהתייצבו לפניו, כל כך התרגש, עד שבקושי הצליח לענות על שאלותיו בצלילות. עכשיו, כשהוא פחות נרגש, הוא מצליח להבחין בכל תג ובכל תנועה שלו. הנה הוא עוצר לרגע, שולח אצבע לנעלו, כנראה להשתחרר מגרגר חצץ. יש להודות כי עכשיו, לאור היום, אין למצוא בדמותו הכבדה כל סיבה להערצה. מוזר, תמיד ראה בדמיונו את המפקד כאחד ענק בעל קול רועם ושפם-אדירים ולא כזה שמן וכבד.
ואכן, שמן וכבד היה יוסי שלנו מאז ומתמיד.
באחד מלילות טבת, ליל סערה וגשם, יצא לאוויר העולם בן זכר ראשון למשפחת פסטנברג.. יצור ורדרד, קמוט אברים, בעל גלגלת עגלגלת ופה רחב מידות. רבץ לו בחיתולים, אפוף ים סדינים, מבליט כלפי מעלה זוג רגלים שמנמנות, פועה וצועק חמס על תבל ומלואה.
את תכונת אופיו גילה מיד ביום השמיני להיוולדו. קרואים רבים נאספו סביבו, הוא כרכר בגפיו, פער פיו ביבבה קולנית, ושלח סילון לח היישר אל פני המוהל, כשגחן לעברו עם סכין לטושה. בו במעמד נקרא שמו העברי יוסף. משמע, כה ייתן לו אלוהים וכה יוסיף.
בגיל שנה וחצי עורר בלב הוריו תקוות ראשונות, כשלמד ללכת על רגליו הפרטיות ולקרוא לכל גבר עובר: “אבא!”
בן ארבע נחל מפח נפש ראשון כשנתפס עומד על גבי חמישה ספרים עבי כרס, ומציץ דרך חור המנעול אל אמו שהייתה טובלת באמבטיה.
שנה לאחר מכן, פתח את סידרת הפטנטים שלו ברעיון מקורי מיוחד במינו: קשר חתול מת בחבל, שלשלו דרך המרפסת ונדנד את גופתו המצחינה מול חלון השכנה מלמטה.
בבואו לכתה א’ היה כבר אדם שלם. בעצמו הלך לבית הספר, בעצמו נשא את תיק העור וגלגל בשקית האוכל. נמוך קצת מהאחרים, אך רחב במבנהו, רציני, מזעים מבט, והצרחן הטוב ביותר בכיתה.
בכיתה ב’ התאהב בפעם הראשונה בחייו. לא, למעשה הייתה לו אהבה אחרת, עוד בגן הילדים. בזיכרונו חקוקה דמות פעוטה, בהירת שיער ועצובת עיניים. אך לא הייתה זו אהבה אמיתית, כפי שהודה אחר כך. הייתה זו סתם תינוקת שלא הבינה כלום ופרט לסירות נייר השטות על שולחן, לא נתנה לו לתת לה דבר.
הפעם הייתה זו אהבה כנה וגדולה. הוא התאהב במלכה המורה. אישה כבת ארבעים, טובת לב, מרכיבה משקפיים זהובות, ובעלת עור פנים מכורכם. את סודו לא גילה לאיש פרט לאחותו הגדולה שערערה את בטחונו העצמי כשפסקה שאין לו סיכוי.
בכיתה ג’ היה כבר מיואש. החיים נראו בעיניו אפורים בתכלית, והוא החליט שלא יתחתן לעולם. טבעו הפעלתני הכריחו לתור אחרי עיסוק אחר. כיאה לבן של סוחר עצים אמיד ומצליח, פנה לעסקי מסחר וניסה כוחו באיסוף בקבוקים. בחוצות תל אביב היה עובר רומני אדום לחיים עם עגלת עץ גדולה, שהיה משלם מיל שלם עבור שני בקבוקים ריקים. לא פעם הייתה אמו של יוסי תוהה ושואלת את עצמה לאן נעלם בקבוק השמן, או איפה הניחה את בקבוקי היין והחומץ. הוא היה זה שרוקן את תוכנם בסתר ורץ אל קונה הבקבוקים.
לאמיתו של דבר הוא לא נזקק כלל לכסף. הוריו דאגו לכל מחסוריו. אביו לא חסך ממנו דבר, קנה לו כל צעצוע שביקש ואמו דאגה להאכילו במיטב המזונות. לא פלא שגופו התמלא ובמקום לגדול לגובה, גדל בעיקר לרוחב. כשהכרנוהו ב’נוער העובד’ כבר קראו לו ‘יוסי השמן!’ הוא נלחם בתואר זה בכל עוז רוחו:
“שמי יוסף פסטנברג!” היה קורא ומתקן ללא לאות, “יוסף פסטנברג…”
“פסטנברג זה ארוך,” אמרנו לו, “תרשה לנו לפחות לקצר…”
“בסדר,” אמר, “תקצרו ל’פס’, אבל אף לא אות אחת פחות.”
עתה היה יורד ובא מעבר למחנה. כבד גוף, ומבטו צירוף מפליא של זעם וטוב לב. גבות סומרות ולחיים אדמדמות רחמניות. היום פרצופו נראה זורח במיוחד. נראה שהוא נהנה מעצמו וגאה על הצלחת תעלולו האחרון. היה זה אתמול לפנות ערב, הוא התפרץ לאוהלנו וצרח בקול נלהב:
“בא אחד חדש! חדש הגיע!”
“אז מה?”
“הוא מחפש את המפקד. אני נכנס לאוהל של לייזר. שילחו אותו אלי!”
המחזה היה מבדח. יוסי ישב באוהל כמפקד, כאילו הוא מעיין בניירות הפזורים לפניו, מתופף בעפרון הפוך על השולחן. החדש נכנס בדחילו ורחימו[6], חותלות[7] על גרביו, ועל מותניו חגורת עור רחבה שתחתיה דחוס מצד אחד כובע טמבל מקופל, ומהצד השני תלוי ספל אלומיניום. התייצב רציני לפני המפקד, וחיכה בעמידת דום מתוחה לתשומת לבו. אנחנו מצטופפים מאחורי האוהל ומחליפים זה את זה בלחיים מלאות אוויר, מציצים פנימה דרך קרע שביריעת האוהל.
“אתה בטוח שנשלחת אלינו?”
“כן. יש לי פתק. אמרו לי לבוא לאוהלי הפלמח בעין חרוד.”
“מי אמר לך?”
“אורי. אורי שמו. בחור גבוה כזה, בלונדיני. ביקשתי להיות עם יענקלה בקיסריה, אבל הוא התנגד. אמר שיענקלה עבר כבר שנה, ואני צריך ללמוד מהתחלה.”
“ואתה הסכמת?”
“כן. כי יענקלה אמר לי שהוא ממילא יוצא לקורס ממי”ם[8].”
“מי זה יענקלה?”
“חבר שלי מהשכונה. הוא זה שסיפר לי על הפלמח, אבל אני לא סיפרתי לאף אחד. אני יודע שאסור לדבר על זה…”
השיחה עם המפקד המדומה נמשכה עוד זמן מה, עד שיוסי הרגיש שהגיע הזמן לשלב הבא, ופקד על החדש להתפשט ולחכות לרופא. כשהתחיל לפשוט את החולצה, רץ יוסי לאוהל הבנות וקרא כל עוד רוחו בו:
“מי שרוצה לראות משהו יוצא מהכלל שתבוא לאוהל של לייזר! הזדמנות אחרונה!”
צוויחתן של הבנות שנכנסו לאוהל וכמעט התעלפו מול החדש בתחתונים, הצהילה גם את כל המצטופפים ליד הקרע. בעוד החדש מחפש מפלט בתוך מכנסיו, חזר ‘המפקד’ לאוהל והודיע בצער שהרופא חלה ונסע בעצמו לבדיקות. אי לזאת בדיקת הקבלה לפלמח תיערך בפעם אחרת. ועכשיו עליו לגשת עם הפתק לאוהל הירוק בקצה המחנה, שם גר דודיק האחראי על השיכון, והוא כבר יגמור אתו את כל העניינים הסידוריים. האחראי על השיכון עושה רושם טוב. נראה מבוגר קצת מהאחרים. הוא מעיין בפתק, בוחן אותו במבט ואומר לו:
“כן, מסרו לי שתגיע. תשים בינתיים את הדברים שלך כאן. באת בדיוק כשאנחנו עומדים לצאת ליום אימונים. כשתראה שהחבר’ה יורדים למחלבה תצטרף אליהם.”
הנה הוא ‘המפקד’, יורד לאיטו ומתקרב. שוב הוא תמה למראה הדמות העגלגלה. פניה נראים לו צעירות מדי, אך לבו אומר לו שאין לשפוט אנשים לפי צורתם החיצונית. כאן נמדד אדם לפי כישרונו.
החבר’ה מפנים מבט לעבר הדמות הקרבה ואחד צועק:
“אל המטרה – אש!”
אבנים קטנות וגושי חמרה, שכוונו קודם אל עמוד החשמל מופנות עכשיו לעבר המפקד הגוץ. זה לא מתבייש להרים את רגליו ולהימלט אל מאחורי קזוארינה[9] עבת גזע. הסתכלתי בפניו של הנער החדש. סומק עלה בהם. כנראה התבייש ב’מפקד’, שהיה פולט צריחה עם כל פגיעת אבן בחלקי הגוף שלא היו מוגנות מאחורי הגזע. חששתי שבעוד רגע יקום להגן על המפקד, ואולי היה עושה זאת, אלמלא קול צופר מכונית שנשמע פתאום, והאחראי על השיכון יצא מתוך משאית מיושנת.
“דודיק בא!” עוברת קריאה.
האבנים נעצרות באוויר ודודיק מתקרב וצועק:
“הקשב! לפקודה ‘הסתדר!’ אתם מסתדרים לפני בשלשות! אתה שם, יוסקה, תוציא את הידיים מהכיסים! מחלקה! הסתדר!”
כאיש אחד רצים כולם ומסתדרים לפני איש השיכון. כולם, לרבות ‘המפקד’ שהעז רק עתה לזנוח את מחסהו. חשד מתגנב ללבו של החדש, דומה שהוא מתחיל להבין. הן יענקלה הזהירו, סיפר שאוהבים להשתעשע קצת עם החדשים. איך הסכיל להמתין עירום לבוא הרופא?…
“כולם כאן?” דודיק סוקר אותנו במבט, “אנו זזים מיד. עלו על המשאית!”
“מה?” נשמע קולה הדקיק של דקיקה אחת הקרויה זיוה, “בטרנטה הזה?”
תשובתו של יוסי, המומחה שלנו לאמרות שנונות, לא איחרה לבוא:
“כל הירא ורך החזה,” צעק, “ישוב ויצפור לביתו!”
ענן אבק וצריחות קולניות בולעות את סוף הסיסמה. הכול מתנפלים על המשאית לתפוס מקום טוב בצדדים, לאורך הסולמות. העולה האחרון הוא הנער החדש. הוא עולה כשהמשאית כבר מתחילה לנוע. מאחר שכל המקומות שליד הדפנות כבר תפוסים, אין הוא מוצא נקודת אחיזה, והוא נזרק ונהדף מאחד לשני, כשהוא מתנצל וממלמל סליחה רפויה, כנגד כל קללה שהוא סופג. לבסוף מצא את עצמו תלוי מאחורי הגלגל הרזרבי הצמוד לתא הנהג, כשמחצית גופו מרחפת באוויר מעל אותה נערה דקיקה המגוננת על ראשה ביד מורמת. כשהמשאית נוטשת את דרך העפר של המשק ועולה על כביש העמק, פורצת נערה עגולת פנים ששערותיה עטופות במטפחת צבעונית, בשיר הפרטיזנים והכול מצטרפים אליה:
“אל נא תאמר הנה דרכי האחרונה
את אור היום הסתירו שמי העננה…”
הגענו. אנו ניצבים על משטח מלבני מוקף עצי הדר. המשאית מפנה אלינו את אחוריה ונעלמת. שורה ארוכה מסתדרת מאחורי דודיק וחודרת בעקבותיו אל תוך הפרדס פנימה. הקרקע משובצת דפנות עפר של צלחות השקיה, ועלינו להשגיח פן נתקל בהן וניפול. מאידך עלינו גם להרים ראש ולהשגיח על ענפים שובבים שלא יסרקו או יתלשו את שערותינו. יוסי הקצר צועד לפני ואני נאלץ להאזין לריטוניו. הוא כועס על בעל הפרדס שאינו משקה את העצים בהמטרה, ולאו דווקא משום שהצלחות מקשות על ההליכה, “לא זו הסיבה!” אמר והשתטח מלוא קומתו ארצה, “אלא פשוט ההמטרה היא השיטה היעילה ביותר. חוסכת כסף וחוסכת ימי עבודה. אתה מבין?”
“מבין מבין,” עזרתי לו לקום, ומיד הצלחתי להצילו ממעידה נוספת.
הקריאות שפרצו מפי ראשוני השיירה בישרו לנו, האחרונים, כי הגענו למקום המנוחה. עוד מספר צעדים ולעינינו מתגלים ארבעה קירות עץ העומדים מתחת לגג פח מיושן וחלוד. כנראה בית אריזה שחלף זמנו. לצד הצריף עומדים מפקדי הכיתות שלנו: מנחם, עודד ותרצה, אשר עד כה שכחנו לשאול היכן הם. עכשיו הבנו שהקדימו לבוא, כדי להכין את השטח ואולי גם לתפוש חזקה על המבנה הסודי, לבל יילקח על ידי מחלקה אחרת. כאן אנו עתידים לבלות את הלילה. נדחקנו פנימה לתפוס מקומות ולסמנם בעזרת ילקוטי הגב והצד שהבאנו אתנו. הרצפה עשויה אריחי בטון גסים שטואטאו בחופזה, ועל כן נותרו בהם עוד שרידי עלים כמושים ומסמרים חלודים. בחור ארוך וגמלוני, יוסלה, הסופג לא פעם קיתונות של לגלוג בזכות אהבת הניקיון המופרזת שלו, גילה ברז דולף בחצר וגופיית חורים זרוקה על הארץ. שטף וסחט את הגופיה טוב-טוב וחזר לחדר, כדי לנגב במטלית הלחה הזאת את פיסת הרצפה שעליה עתיד יהיה לפרוש את שמיכתו. כשהוא מסיים את המלאכה ויוצא להחזיר את הסמרטוט שבידו, נשמעת קריאתו המבוהלת של יוסי:
“יוסלה! יוסלה בוא מהר!”
הבחור חוזר ומופיע בפתח, שואל מה קרה, ויוסי מצביע על קטע הרצפה שנוגב זה עתה ואומר בגועל, “אל תשאל! בוא מהר עם הסמרטוט! נמלה אחת השתינה על המיטה שלך!” יוסלה שכבר עשה את חצי הדרך אלינו, פולט בבוז, “נמאסת עם הבדיחות שלך!” ומסתובב כלעומת שבא.
ארוחת הערב.
כמה מאתנו מלקטים קרשים הפזורים לצדי הצריף. אחרים מנקים פינת מישטח. הבנות מרכזות את האוכל ומנחם המ”כ, האמון על הדלקת מדורות, מוציא מכיסו קופסת גפרורים ומתחייב להעלות אש בגפרור אחד בלבד. ניירות אריזה עתיקים מתלקחים ראשונה. בעקבותיהם מתלהטים עלים יבשים, בקול רעש פיצוחי. הלהבה אוזרת עוז, שולחת לשונות הססניות אל הענפים הדקים שמנחם מניח לתוכן בזה אחר זה. האש מתחזקת ומתפשטת בכוחותיה היא, לעבר ענפים נוספים וקיסמי עץ. הקיסמים כורעים מיד ומעבירים את האש לענפים עבים יותר, ומאלה אל שברי עץ, שסיימו במסגרת זו קריירה מכובדת של ארגזי תפוזים.
אור המדורה חושף מעגל צפוף של עיניים בורקות, המסגירות אווירה חגיגית של ציפייה לארוחת שחיתות. בקופסת הפח המלבנית המועלית על האש יש מים לקפה, ובצדי המדורה מוערמים תפוחי אדמה העתידים להיזרק לתוך המוקד הלוהט לכשיירגע ויהפוך לגחלים. את מקומה של הכבשה האמורה להסתובב על שיפוד מעל האש עם בטן ממולאת באורז, ממלאת קערה גדולה אשר פאולה, הטבחית של הקיבוץ, גדשה בקציצות מטוגנות, שחומן נגוז מזמן. את מקום האורז מחליפות פרוסות לחם עבות, המשמשות כצלחות הקולטות את הקציצות. בתוך קערה נוספת יש בצלים ירוקים וצנוניות ואלה הופכים את הארוחה לסעודת מלכים של ממש. לא נעים להתנפל על הארוחה ברעבתנות של זללנים, ועודד המ”כ שהיה כמה חדשים בפלי”ם[10], מלמד אותנו דקלום שהיו מדקלמים אצלם לפני כל קומזיץ. הוא מלמד ואנו מדקלמים אחריו:
“חמישה דגים קטנים / יצאו לשוט מעט בים
והם ראו שהוא גדול / כמעט כמו כל העולם
והם שטים והם שטים והם שטים והם שטים
והם שטים והם שטים / לאורך כל החופים.
סבתא, למה את רצה כל כך מהר במדרגות
טר… ר… ר… בום! ב ת א ב ו ן!
“רגע רגע עוד לא אוכלים!”
הקול הוא קולו של דודיק המ”מ. הוא מרים יד ועוצר בהינף אחד את הרוק אשר נאסף בלועותינו. אם דודיק רוצה
להגיד משהו, אנו יודעים שלא יעזור לנו כלום, הוא יחייב אותנו לשמוע בכול מחיר, לכן אנחנו משתתקים, ואחרוני הקוראים,”שקט!” חשים לסיים את השתקתם. זהו הערב הראשון שלנו בצוותא מחוץ לקיבוץ, וזה בהחלט אירוע המחייב כמה מילים של אווירת חג. דממה. דודיק נועץ מבטו עמוק-עמוק במדורה ומתקשה להחליט באיזו פתיחה חגיגית לבחור. מחשבות גדולות מרחפות בראשו. אנחנו המחלקה הראשונה שלו אחרי שסיים קורס מפקדי מחלקות, והוא מרגיש צורך להתחלק עמנו בכל אהבת המולדת הגודשת את לבו. גבותיו מתקרבות זו לזו, עיניו נוטשות את הלהבה ומתרוממות לעבר השמים, אל הכוכבים הנוצצים מעלינו. הם יודעים ששם למטה, סביב המדורה, עתידים לצאת מהלב דברים, אשר אילו נאמרו בימי הנביאים הגדולים, היו לבטח נכנסים ישר לספר התנ”ך.
“טוב,” הוא אומר לבסוף, וקולו רך ונעים כקטיפה. “מה שרציתי להגיד לכם זה, שאת שיירי האוכל והקליפות לא זורקים על הארץ. חפרנו בור לזבל מאחורי הצריף, לשם תזרקו את כל הלכלוך. אנחנו לא משאירים סימנים. ברור? רגע! עוד לא אוכלים! ודבר שני, צריך להגיע אלינו אברהם ממחלקת ההתישבות[11] שיספר לנו על חשיבותו של הנגב. אני מקוה שתתנהגו כראוי ותוכיחו שאתם יודעים להקשיב בשקט. עכשיו בתאבון!”
תיאבון יש, וסעודת המלכים נבלעת בהמולה ובקריאות של “איפה המלח?” “תביא את הלחם!”, “מה עם התפוחי אדמה?” ואלה מחרישות את ניסיונותיו הנואשים של יוסי לחזור ולספר את הבדיחה המגעילה על הרוק הירוק והסמיך של השחפנים מזי הרעב שהריר נוזל להם עד הצוואר. הקפה השחור שמנחם המ”כ מוזג לספלי הפח שלנו אמור לסיים את ארוחת הערב. אנו לוגמים אותו באיטיות רבה כיאות לאנשים עתירי נימוס.
קול פסיעות רעשניות בשביל אשר מאחורי גבנו. אנו מפנים ראש ומתוך האפלה צצות שלוש דמויות. אנחנו מזהים את תרצה המדריכה, ואיתה שני גברים. האחד רזה בבגדים כהים, והשני גבוה ורחב כתפיים, במכנסי חאקי קצרים. דודיק קופץ לקראתם, לוחץ בחמימות את ידו של הרזה, אשר מציג את חברו הגבוה:
“תכיר את יצחק![12] הוא היה אצלי והצעתי לו להצטרף אליכם כאן ליד המדורה.”
דודיק נרגש ומסמיק, וניגש ללחוץ את ידו של יצחק. עודד ומנחם ממהרים להביא שתי תיבות עץ ומזמינים את האורחים לשבת. מפה לאוזן עוברת לחישה שהגבוה הוא יצחק שדה. הוא הוא “הזקן” הנערץ, שהיה המפקד הראשון של הפלמ”ח. הוא מסרב להצעתו של דודיק שמזמין אותו לשאת דברים, ואומר שהוא בא לכאן רק כאורחו של אברהם[13], ויגיד לנו רק כמה מילים. קשה לו לשבת עם נוער מול המדורה בלי לומר להם שארצנו תדרוש כוח הקרבה רב מהנוער שלה ומשום כך דרוש לה נוער עשיר רוח, צמא חיים אושר, הנכון להקריב את אושרו ואת חייו למען המולדת… זהו ועכשיו אברהם!”
הרזה שהתקרא אברהם עוד ניסה להפציר בזקן. שאולי בכל זאת, אם הוא כבר כאן, אולי יגיד לנוער עוד משהו, אך יצחק ענה שהיה לו יום מלא דיבורים והוא בא רק להקשיב ולראות. וכך לא נותרה לאברהם ברירה והוא כעכע בגרונו והתחיל את נאומו. היה לו קול רך ומתמשך לחבר אברהם. דבריו נאמרו ברהיטות מקצועית, ללא גמגום אחד וללא הרמת קול, מה שעודד את העפעפיים להיפגש זו עם זו ולהפקיד בידי האוזניים את תורנות ההקשבה. תוכניות, תפקידים, מטרות, אידיאלים, הגנת הישוב, והכל על טהרת הקונספירציה[14], וחלילה לנו לגלות דבר, ולמה האנגלים רוצים את הנגב לעצמם? ולמה אנחנו, רוצים אותו דווקא לעצמנו, ולמה גם הערבים רוצים אותו לעצמם? ומי יודע כמה נשמות צעירות, חטאו אותו ערב לעצמן ולמולדתן, כאשר שלחו לעזאזל את אותו נגב נכסף ומלמלו ללא קול, “טוב לישון בעד ארצנו?”
יד נוגעת בכתפי. הגיע תורי לשמור. יוסי ויוסקה הם השומרים עמי. אנו יוצאים מכורבלים בשמיכות וחמושים במקלות קפא”פ[15] אוויר לילה קריר רווי טל, מסלק כליל את שיירי השינה מעינינו. אנו מסתובבים סחור סחור מסביב לצריף. הלילה אפל למדי. הלבנה שולחת אור קלוש ומאפשרת לכוכבים להודיע על נוכחותם בנצנוצים עזים. עצי ההדר סביבנו, מקיפים אותנו כגוש כהה ומאיים. אי שם נערכת חזרת מקהלה של להקת צפרדעים. צרצר יחיד מחפש חברה בשירה רבת מלל. כנגדו נישא קולו של עוף לילה, הקורע את האוויר בצוויחות חדות. נלאינו מלהקיף את הצריף והתחלנו לחפש לנו מקום ישיבה. משמאל לפתח רומז לנו משהו שחור ומארך, הנראה כגזע כרות. ניגשנו והתיישבנו עליו. מעולם לא נתקלנו בסוג כזה של גזע. גזע שמתחיל לרטון ולנוע כשמתיישבים עליו. הייתכן שגם לגזעים קשה לשאת משקל עודף? או שטעינו וזה לא גזע כי אם הנער החדש אשר ‘נרשם’ אתמול אצל יוסי. אכן כך. כנראה לא נותר לו מקום בפנים, ובלית ברירה התעטף בשמיכה ונרדם בחוץ. חמלנו על נפשו שנעזבה לנפשה, והחלטנו שצריך לארח לו לחברה.
“הי חבר, קום. קום כבר,” פנה אליו יוסי ברכּוּת.
“מה יש?” הוא נבהל.
“סיפרו לך מה העניינים?”
“לא,” ענה, עיניו רדומות עדיין, “מה העניינים?”
“ובכן שמע,” יוסי פתח והתיישב לצידו. “כידוע לך הזמן העומד לרשותנו הוא מועט, לכן לא נוכל להאריך בדברים ולהיכנס לפרטים. אי לזאת נספר לך בקיצור נמרץ ובצורה תמציתית וקונספירטיבית ביותר, מדוע אין האנגלים רוצים שנקבל את הנגב, מדוע הם מעוניינים שיישאר בשממתו. כמו כן נבהיר לך מדוע הנגב הוא בנפשנו, ואנו נהיה מוכנים להקריב את עצמנו למענו. עד כאן יש שאלות ותשובות?”
במקום להכיר לנו טובה על יחסנו החברי, פלט הנער קללה רפויה ומלמל בלחש:
“תנו לישון, באמת, מה אתם רוצים ממני?”
“אנחנו רוצים לתת לך שמץ של מושג על הנעשה בארץ מכורתך. דע שהנגב, שהוא לכאורה מדבר שממה, לא עץ לא צל, לא סימן חיים, עשוי ליהפך לגן עדן עלי אדמות. ראשית כל הוא מכיל אוצרות טבע עצומים ורבים. שנית, אנו היהודים, הידועים כעם חרוץ – ”
“תבינו, אני עייף, אתמול לא ישנתי כמעט כל הלילה…”
“אז מה? אתה חושב שאנחנו לא עייפים?”
“לא, אבל אני פשוט…”
“אל תגיד פשוט כי העניין הרבה יותר מורכב ממה שאתה חושב. תדע לך שהנגב איננו מדבר. לא! חד וחלק. הנגב הוא אוצר. הנגב הוא תקווה! הנגב הוא חיים. משום כך עלינו לשמור עליו, ובזדמנות ראשונה לעלות עליו להתיישבות…”
“עלי? אבל למה עלי? אתם לוחצים אותי…”
אין דבר. בלי לחץ לא נשיג כלום. משימתנו היא ליישב את הנגב ולהפכו לארץ זבת חלב עם חלווה. אנחנו היהודים במרצנו הבלתי נדלה, נדלה מים מעמקי האדמה ובעזרתם נהפוך את הנגב לגן עדן ונחזיר אליו את נחל פישון, אבל אל תספר את זה לבריטים. קונספירציה מוחלטת..
“די, עזבו אותי, מה עשיתי לכם?”
“מי זה צועק שם?” דודיק המ”מ ששכב בצריף ליד הפתח, ניעור משנתו, “זה אתה החדש? רק באת וכבר עושה בעיות. אני מציע לך לישון, מחר מחכה לך יום קשה, ואני לא רוצה לשמוע יותר אף הגה!”
שתיקת מוות. נזיפתו של דודיק השליטה דממה בכל. דומה כי גם הצפרדעים חדלו לקרקר ואפילו הצרצר השתתק. רק קול לחש אחד ויחיד התעלם מגערת המ”מ, נמסך באוויר כמנגינה חרישית, המתגנבת לאוזן:
“הנפט. זהו הסוד שבגללו הבריטים מעונינים בנגב. דע לך, כי מעט הקידוחים שכבר נעשו הוכיחו שקיימים כל הסיכויים למצוא בנגב כמויות עצומות של נפט. אפילו החבר אהרון יודע שתוך שנה שנתיים יתפתל צינור נפט שיעלה ממעמקי האדמה ויזרים אלפי חביות נפט לנמל חיפה, אבל את זה אסור לך לספר לאף אחד, אתה מבין? זה סוד כמוס שאסור לערבים לדעת עליו…”
הנער חדל להגיב, הרים את השמיכה על ראשו ושקע באלם. יוסי רצה להמשיך ללחוש גם מעל השמיכה, אך יוסקה תפש בזרועו ומשכו למעלה.
“מספיק! הוא כבר יודע על הנגב יותר ממה שהוא צריך לדעת…”
יצאנו לשוטט מעט מסביב לצריף, למלא את תפקידנו כשומרים. אימצנו מבט לתוך החשכה לראות אם לא אורבת לנו סכנה, אך פרט לכמה שיחים ואבנים לא מצאנו כל גוף חשוד. הרחבנו את מעגלי הסיבוב, כאשר יוסי תפש פתאום את ראשו ואמר:
“אוי, את הדבר הכי חשוב שכחתי לשאול את החדש. מה שמו? אנחנו לא יודעים בכלל מה שמו!”
אמר, וכבר ניתק מאתנו ורץ אל החדש. כשהגענו למקום מצאנו אותו כורע בצד המשוער של הראש, מנסה להסיר מעליו את השמיכה, ולפני שהספקנו להעיר דבר, הניח אצבע על שפתיו ולחש:
“אל תדאגו, אני מעיר בעדינות, הוא לא ירגיש בכלל, אני רק שואל מה שמו ועוזב אותו.”
“יוסף.”
“מה?!”
לו הייתה נופלת עלינו פצצה בת מאה טון לא היינו מזדעזעים יותר.
“אמרתי ששמי יוסף. זה לא בסדר?”
“בטח שלא בסדר,” אמר הקצר בכעס עצור, “אתה חושב שיוסף זה שם שאפשר לתת לכל אחד? אתה יודע מה היה שמו של יוסף טרומפלדור?”
הקטן לא ענה, ואני מצאתי צורך לשאול אם הוא בטוח שזה שמו.
“בטוח לגמרי. אתם יכולים לראות בתעודה שלי.”
” אבל בטח יש לך גם כינוי. יוסף הוא שם ארוך מדי בשביל קטן כמוך. יש לך כנוי?”
“כן. במשפחה קוראים לי יוסי.”
“גם לך? אני מתעלף!” יוסי התאמץ לא להעיר את דודיק, “איך הם לא מתביישים?!” הוסיף בזעם, “מה ההורים שלו חושבים? שיוסי זה כינוי שאפשר לבזבז אותו סתם? וברחוב לא היה לך כינוי אחר?” הוסיף בתקווה.
“ברחוב החבר’ה היו קוראים לי יוסקה.”
“אני לא מאמין! גם לך?!” יוסקה שלנו תפס ברקותיו, “זה ממש חילול השם!”
“מה אני יכול לעשות? זה לא אני נתתי לי את הכינוי…”
“תגיד,” השתתפתי בצערם של חברי, “לא היה לך כינוי אחר, מתאים יותר? רק אל תגיד ספי…”
“לא. ספי לא, אבל סבתא הייתה קוראת לי יוסיניו…”
“יוסיניו! איזה שם נפלא! זה השם שנולד בדיוק בשבילך. מהיום אתה יוסיניו בלי שום קיצור ולא חצי קיצור…”
רוחו של יוסי שבה לתחייה. הוא הרים זרד שנשר, טילטלו מול פרצופו של החדש ומלמל:
“יוסיניו, פיוסיניו, קיוסיניו צו צו צו… פיצקלה מיצקלה מוש מוש מוש…”
“די כבר!” אמר יוסקה ומשך את יוסי בזרועו, “עזוב אותו לפני שדודיק יתעורר!”
קשה לומר כי שריקת הבוקר ערבה לאוזנינו, מה גם שהייתה מלווה בפקודה של יציאה לריצת בוקר מיגעת. עם תום הארוחה שכללה ספל תה וסנדוויצ’ים של מרגרינה וזיתים, הגיעה השעה המקווה. היום אנו אמורים לקבל את שעור הנשק הראשון שלנו. לא לשווא נסענו אל הפרדס המרוחק הזה. מפה לאוזן עוברת השמועה שבין העצים, במקום סודי, מוסתר הסליק[16] האזורי של ההגנה, ובו נמצא נשק האימונים של כל הפלוגה.
שני הסליקרים שלנו הם לייזר ויוסלה. יוסלה נבחר בזכות החוש הטכני המפותח שלו, ולייזר בזכות כמויות האוכל שהיה תוחב אל פיו. תכונת הזלילה הייתה חשובה, כי סליקר טוב היה חייב תמיד לעשות את צרכיו ליד הבור אשר בו, בתוך כד חלב חתום, מוטמן הנשק. ערימת הצואה, מלבד שימושה כסימן למקום המחבוא, הייתה בדרך כלל מרחיקה את הבריטים אניני הריח, כשהיו סורקים את הפרדסים בעזרת מכשירים לגילוי מוקשים. בעוד יוסלה ולייזר נבלעים בתוך הפרדס, נושאים עמם את וטוריה, חילק דודיק את המחלקה לשניים. מחציתה תקבל שיעור בנשק, והאחרת תתפרש ותקיף את הפרדס, כדי לצפות ולהזהיר אותנו מפני המשמרות הבריטים.
למזלי נמניתי על המחצית הלומדת, ואני מצטרף לטור הארוך המסתדר מאחורי דודיק. דרוכים ומלאי כוננות אנו צועדים אחריו, משתדלים לפסוע בקצב שלו ולא לפתוח רווחים. לא מכבר פרסמו הבריטים חוק חדש האומר שמי שיימצא עם נשק בידיו יהיה צפוי לעונש מוות והדבר מגביר את המתח. מבין עפאי העצים מציצים אלינו תפוזונים ירקרקים, אשר לא מכבר נפרדו מעלי הכותרת שלהם, ועתה הם בראשית התכדרותם. יוסי צועד אחרי ומתמרמר על שנשלחנו לתוך המטע דווקא בעונה שעדיין אין בו פרי ראוי לאכילה. אך בגלל המתח אין איש מגיב על תלונתו.
הגענו לשורת ברושים שוברי רוח. מעברה השני חלקת פרדס ותיק, שעציו גדולים וצפופי ענפים. דודיק צועד לאורך השדרה, סופר תריסר עצים, ואז פונה ימינה לתוך הפרדס הוותיק ואנו אחריו. כעת הוא סופר עוד שנים-עשר עצי הדר, ואומר לנו לשבת סביבו במעגל. התיישבנו ללא אומר ועקבנו אחריו. הוא יצא מהמעגל, התבונן בשעונו ואז
התכופף וצפה לכל עבר. הסתכלנו גם אנחנו, אך לא ראינו דבר. מנחם המ”כ שהצטרף לדודיק, מציע שהוא ירוץ לחפש את שני הסליקרים שלנו, שהיו צריכים כבר להגיע. דודיק מסכים ומצביע על הכיוון המשוער שממנו הם אמורים לבוא. ברגע זה נשמע רחש צעדים מהצד הנגדי, ועד מהרה ראינו את יוסלה ולייזר מתקרבים עם האת והטורייה. דודיק רץ לקראתם ולאוזנינו הגיעו חצאי משפטים שלא אמרו לנו כלום. הם מראים לדודיק דף נייר ונותנים לו משהו עטוף במטפחת. דודיק מכניס את המשהו הזה לכיסו וקורא את הכתוב בדף.
“קרה משהו!” לוחש לי יוסי.
“אני לא עיוור.” אני לוחש לו חזרה.
“טוב תשבו! – אומר דודיק, ושני הסליקרים מתיישבים בינינו. הוא מחליף עוד כמה לחישות עם מנחם. המתח רב. לא מכבר תפסו אנשי המחתרת של אצ”ל[17] שני סמלים בריטים כבני ערובה, והאנגלים פרושים בכל הארץ בחיפושים אחריהם. דודיק מתכופף וסוקר את השטח מסביב. אחר-כך הוא מזדקף, מכניס יד לאותו כיס אשר קודם טמן בו משהו. היד מפשפשת בתוכו זמן מה ואחר מתחילה לעלות באיטיות. אנו עוקבים אחריה חסרי סבלנות, הכף נחשפת מתון-מתון ולבסוף מתגלה כשהיא גוררת שרשרת נושאת מפתחות. סך-הכול שרשרת המפתחות הידועה של דודיק. רואי הנולד שבינינו מחפשים היכן עשוי להימצא כאן חורו של מנעול. האחרים ממשיכים לעקוב אחרי השרשרת החגה עכשיו סביב האצבע הנושאת אותה.
“טוב, אז שימו לב!” הוא מטיח בנו, וקולו הפתאומי מעביר בנו רעד. “זהו למעשה שיעורנו הראשון בנשק. אנחנו לא יכולים לתת את השיעורים האלה בקרבת ישוב, מחשש שגילויים יסכן אותנו. לכן במידת האפשר נערוך שיעורים אלה רחוק ממקום יישוב. חלק מהמחלקה מבטיח אותנו פן נופתע על ידי זרים. זיכרו את הכיסוי: במקרה שאנחנו נתפשים, אנחנו גרעין של חבר’ה החולמים על עבודת האדמה ורוצים להיות חקלאים. לכאן הגענו במסגרת יום עיון על בעיית הפרדסנות.
עכשיו ניגש לעצם השיעור. היינו אמורים ללמוד היום על אקדח מסוג פרבלום.. לצערי חלה כפילות בתוכנית. מחלקה אחרת שיצאה אתמול לאימונים, הצליחה לקחת את הנשק לפנינו. עובדה זו, עד כמה שהיא מצערת, לא תמנע בעדנו מלהתחיל בשיעור. הכלי אמנם איננו, אבל יש לי משהו אחר שיש לו קשר לפרבלום. המחלקה השאירה לנו כדור אקדח אמיתי, כדור חי, עם המחסנית שלו. אנחנו נלמד עכשיו על אופן פעולתו, הרכבו, צורת הטענתו ושאר הדברים הקשורים אליו…”
עינינו תלויות בנואם, ואנו מקשיבים במתיחות לבל נאבד הגה. לפתע הוא מפסיק ושואג, “ברור!?”
הכל ברור. איש-איש רתוק למקומו. העיניים פקוחות למלוא רוחבן, האישונים מקפידים לבל יאבדו אף תנועה. דודיק מחדיר יד לכיסו הימני, משאיר בו את שרשרת המפתחות, ומעלה במקומה מטפחת חאקי מכודרת. בידיים רועדות הוא פורם את הממחטה, ושולה מתוכה מין חפץ מתכתי זעיר, כדור של אקדח.
השיעור הראשון שלנו בנשק החל…
[5] פלמ”ח – פלוגות מחץ. הפלמ”ח היה הזרוע הצבאית של ההגנה בימי שלוט הבריטים בארץ. הפלמ”חניקים גרו בקיבוצים, שם עבדו והתאמנו ועם קריאת מוסדות הישוב, היו תמיד הראשונים לצאת לכל פעולה, כך גם בפרוץ מלחמת העצמאות. [חזרה]
[6] בדחילו ורחימו – בחרדת קודש. [חזרה]
[7] חותלות – חגורת בד רחבה שמצמידה את שולי המכנסיים לקרסול ומונעת מאבנים קטנות להיכנס לנעלים (או לצאת מהן במקרה שהן בכל זאת נכנסו) [חזרה]
[8] מ”מ – קיצור של מפקד מחלקה. [חזרה]
[9] קזוארינה – עץ מחט דומה לעץ אורן אך יותר גבוה וצר ממנו. אהוב מאוד על הכלבים. [חזרה]
[10] פלי”ם – הפלוגה הימית של הפלמח שבסיסה היה בקיבוץ קיסריה. [חזרה]
[11] מחלקת ההתישבות – היא המחלקה האחראית מטעם הסוכנות היהודית על הקמת ישובים חדשים בארץ. [חזרה]
[12] יצחק – הוא יצחק שדה איש “ההגנה” שהקים את הפלמ”ח והיה מפקדו הראשון. [חזרה]
[13] אברהם – בהתחלה חשבנו שזהו אברהם הרצפלד הידוע, אך מאחר שלא פרץ בשיר “שורו הביטו וראו” הבנו שזה אברהם אחר. [חזרה]
[14] קונספירציה – חשאיות. הרצאה שלא היו בה שתים שלש קונספירציות, לא נחשבה בפלמח להרצאה רצינית. [חזרה]
[15] קפא”פ – קרב פנים אל פנים. מקל הקפא”פ היה נשקו האישי של כל פלמחניק. [חזרה]
[16] סליק – מחבוא שבו היו מחביאים נשק, או שוקולד שסחבו ממחסן הקיבוץ. [חזרה]
[17] אצ”ל – ארגון צבאי לאומי. אירגון קטן שלא היה כפוף להנהגת הישוב ופעל באופן עצמאי, כשעיקר מאבקו הוא סילוק הבריטים מהארץ. [חזרה]
אין עדיין תגובות