פאולה קליין־מייזלס, אישה בתחילת שנות החמישים לחייה, יושבת בבית קפה אירופאי שכמו נשאב מהתקופה האוסטרו-הונגרית של המאה שעברה. היא מתרפקת […]
וְעָלֶיהָ תְּשׁוּקָתוֹ
בחוץ נשמעים צעדי ריצה וצעקות השכנים, הדלת נפערת לרווחה, ולרגע מבליחה ממנה הזעקה של מונק. יוסי ממהר פנימה ומדליק את הטרנזיסטור: “כאן שידורי קול ישראל מירושלים, רשת א’ ורשת ב’. גמר חתימה טובה, השעה שלוש”, קולו הבהול של אריה גולן פולש לתוך החדר. “דובר צה”ל מוסר שסמוך לשעה שתיים בצוהריים פתחו הכוחות המצריים והסוריים בהתקפה בסיני וברמת הגולן. כוחותינו פועלים נגד התוקפים”.
אחי לובש את מדיו, מכניס מכל הבא ליד לתוך הקיטבג הבלוי ונפרד ממני ומהורינו הקשישים: “פרצה מלחמה, צריך לחזור לבסיס. אני חייב לתפוס טרמפים לסיני. תשמרו על עצמכם”.
“מה יהיה עם יוסי? מתי נראה אותו שוב? שהשם ישמור אותו מכל פגע”, ממלמלת אימי. אבי הלום הרעם מתנדנד על עומדו. בניסיון נואש לייצב את עצמו, הוא מושך את מפת השולחן הלבנה, וכלי השולחן היפים הערוכים לארוחת סיום הצום זולגים לאיטם ומתנפצים על הרצפה, יחד עם תקוותנו ל”גמר חתימה טובה”.
עוד זה הולך וזו באה. בשש, בעודנו צופים בנאום של גולדה מאיר, נשמעת דפיקה בדלת, ודפנה (דפי שלנו), לבושה בבגדי גדנ”ע, נכנסת. דפנה סיימה את לימודיה לפני שנה וחצי, ומאז היא מדריכת הגדנ”ע של השכבה שלי. היא סיימה שירות לאומי בבית החולים סורוקה וזה חצי שנה לומדת סיעוד באוניברסיטת בן־גוריון. את לימודיה המעשיים היא מיישמת בבית החולים סורוקה, שבו אני מתנדבת.
“ערב טוב, סליחה על ההפרעה. ויקי, הכיתה שלך מתנדבת בבית החולים סורוקה. מהרי, הרכב מחכה בחוץ”.
אבי נעמד על רגליו האחוריות ונוהם בקול כבוש, “סליחה, דפנה, ויקי בת חמש־עשרה. היא לא הולכת לשום מקום. נשארת עם ההורים שלה בבית”.
דפנה מנערת את ראשה, ולהבות שערותיה מקבלות חיים משלהן ומצליפות בכותפות המפקדת שעל כתפיה. “סליחה, אבא של ויקי, מנהל התיכון קבע שכיתות הגדנ”ע מתנדבות לסייע במלחמה, וויקי, שמתנדבת במד”א ובסורוקה, הוצבה בבית החולים”.
לפני שאבי ימשיך לעשות לי בושות, אני מזדרזת לענות במקומו, “אני כבר באה”.
דחפתי כמה בגדים וכלי רחצה לתיק הג’ינס שלי ונסתי על נפשי מחיבוק הדוב של אבי. הקפדתי שלא להביט אחורה, שמא צערה ודמעותיה של אימי יהפכוני לנציב מלח.
“הי, ילדה, ברחת מהבית?”
ידעתי שירון מתבדח, הרכנתי את ראשי, ותלתליי השחורים כיסו את הסומק שעלה מצווארי ופשה בפניי. שתקתי.
כולם הכירו את ירון פרטוש, מפקד גדנ”ע במקיף א’, שסיים את לימודיו שנה קודם לכן בהצטיינות והתנדב לשנת שירות בשכונת ד’, שכונת מצוקה בבאר שבע.
הגענו לבית החולים עם חשכה. על המדשאה הרחבה הוקמו אוהלים להמוני המתנדבים הצעירים. טרנזיסטורים פלטו עדכוני חדשות לצד סיסמאות גיוס לחיילי המילואים, ושירים הושמעו ברצף: “אחכה לך”, “אין לך מה לדאוג”, “לו יהי”.
מיהרנו לאולם גדול שהפך לחדר מיון מאולתר לקליטת הפצועים שאמורים היו להגיע מסיני למנחת המסוקים.
כבר בלילה הראשון למלחמה הגיעו הפצועים. זעקותיהם, הריח השרוף, הדם, המראות הקשים – כל אלה איידו את שמחת נעורינו באחת. עבדנו בשתיקה, שפופים ועצובים, בפינוי הפצועים ובסיוע לצוות הרפואי.
ביום השלישי למלחמה גבר מאוד זרם הפצועים, ובערך בחצות ראינו ביניהם חייל צעיר שנפגע באורח קשה באונה הקדמית. התחבושת המזוהמת החליקה ממצחו וחשפה את פצעיו, שנראו מבעד לתלתליו הכהים מדם קרוש ומלכלוך. למרות העירוי וחומר האלחוש שקיבל, התפתל מכאבים. הוא שכב על צידו, גבו התחתון היה קרוע ומלא רסיסים. הוא לא ידע את שמו. לא היה זכר לדסקיות הזיהוי שלו. דפי הביטה בו, ועיניו הכחולות התבוננו בה בפחד ובכאב. ידו נשלחה לעבר כף ידה. היא נענתה לו והחזיקה בידו ברכות, ניסתה להרגיעו.
איבדתי את תחושת הזמן, כל יום דומה למשנהו. אני מסייעת לאחיות במחלקה הנוירולוגית, מחליפה איתן את כלי המיטה, מחלקת אוכל ומכתבים. בערב אני עולה עם הנערים למנחת ההליקופטרים כדי להעביר פצועים לחדר המיון.
אתמול, לאחר שעזרתי לירון להעביר פצוע גפיים למחלקה האורתופדית, הרגשתי שהאדמה נשמטת מתחת לרגליי. השעה הייתה אחת־עשרה בלילה. שבועיים לא הצלחתי לישון בגלל מראות זוועה של פצועים מפוחמים הנדחקים למיטתי. התחלתי לשמוע צפצופים באוזניים, התנדנדתי ונפלתי. ירון ריכך את הנפילה וערסל אותי בין זרועותיו השריריות.
“תגידי, מתי אכלת ארוחה חמה לאחרונה? את ישנה בכלל? אני רואה אותך מתרוצצת כל הזמן”.
“לא זוכרת”, לחשתי בעודי מתנדנדת.
בלי להכביר מילים, גרר אותי למזנון וקנה לשנינו שקשוקה. טרפנו אותה עם חלה והורדנו הכול עם כוס קקאו גדולה.
“תראי, לא מעניין אותי מלחמה, עכשיו אני ואת הולכים לישון כמה שעות. צריך להיטען מחדש, חייבים להתאפס”.
מצאנו במסדרון שליד המחלקה הקרדיולוגית מיטה ריקה. נשכבנו בה וניסיתי להירדם. ברגע שעצמתי את העיניים, ניסו גופות קטועות גפיים ומפוחמות להידחק בינינו במיטה הצרה. ירון ראה שקשה לי, חיבק אותי ופקד, “לישון”. ריח נעים של מחטי ברוש עלה בנחיריי. מעולפת מעייפות, ללא שליטה עצמית או מודעות, נדחקתי אליו ככל יכולתי והטמנתי את פניי בצווארו.
“איזה ריח נעים יש לך”, אמרתי לו בקול מתפנק.
“תפסיקי עם השטויות”, פקד שוב. “אני אשיר לך שיר, ואת תירדמי מייד מרוב שיעמום: שמיים בלי ענן, ירח מפהק, כוס קפה חם, טוסט גבינה צהובה, סלסול עשן של סיגריה דקה. יורדת עלייך עייפות נעימה. ילדה יפה נמה את שנתה”.
הוא חזר על השורות הטיפשיות הללו במנטרה חרישית, חיבק אותי חזק, וריחו הנעים היה לי בית. הגופות המפוחמות נרדמו איתנו, במיטה שהכילה את כולנו.
למוחרת התעוררתי מחויכת, רעבה וחולת אהבה במיטה ריקה. חיפשתי את ירון בין המטלות הצפופות, אך לא מצאתיו. זה היה יומו האחרון איתנו. בשל המלחמה הקדימו לו את הגיוס ושוב לא ראיתיו.
בצוהריים, כאשר החזרתי את הסדינים מהמכבסה למחלקה הנוירולוגית, ראיתי את דפי רוחצת את החייל כחול העיניים ומתבדחת איתו כדי להסיח את דעתו מכאביו.
עברו שבועיים של ניתוחים שבהם הוצאו רסיסים מראשו ומגבו. הוא עדיין לא ידע מיהו ולא זכר את שמו.
בשבילו היה רק ההווה. דפי הייתה כל עולמו. העוגן שלו. היא טיפלה בו במסירות, רחצה אותו, החליפה את תחבושותיו, האכילה אותו, טיילה עימו במדשאות בית החולים כשהוא ישוב בעגלת הנכים שלו. הקפידה לדבר אליו ואיתו, ובעיקר לא הציקה לו בשאלות פולשניות על עברו העלום. היא כינתה אותו “דוד יפה עיניים”, והוא קרא לה “אבישג אהובתי”.
ראיתי אותם לא פעם מתגפפים. בהתחלה ניסתה דפי להדוף את חיבוקיו, אך עד מהרה הורידה מגננותיה והתמסרה לחלוטין לאהבתם.
בשבוע השלישי למלחמה, באחד מסיורי חלוקת הדואר שלי, שמעתי במסדרון שמחוץ לחדרו של דוד צעקות ובכי קורע לב.
“מה את רוצה ממני? תעזבי אותי”.
“רפי, אני תמרה אשתך. אנחנו נשואים כבר שנתיים. וזה גיל, הבן שלנו. הוא בן חצי שנה. אנחנו אוהבים אותך, ומאוד דאגנו לך. כולם מחכים שתחזור – המשפחה, הסטודנטים שלך, החברים בקיבוץ”.
“אני לא מכיר אותך, ובטח שלא הייתי מתחתן עם אחת כמוך. את לא הטיפוס שלי. תעשי לי טובה, אל תנסי להדביק לי תינוק. יש לי חברה. קוראים לה דפי, את מבינה? תכירי, זו דפי, חברה שלי. דפי, תכירי, אישה זרה שאני לא מבין מה היא רוצה ממני”.
“דוד, זאת אומרת רפי, תפסיק לצעוק עליה, אתה מפחיד את התינוק, את הבן שלך גילי. תפסיק, בבקשה!” התחננה דפי בקול חנוק מדמעות. היא הזדעזעה מהגילויים המרעישים, לא ידעה את נפשה.
“דפי, אל תתערבי, בבקשה. תני לי לטפל במטרד הזה לבד”.
“רפי, בבקשה”, התחננה גם האישה, “תנסה להיזכר. אתה תיזכר, זה רק עניין של זמן וסבלנות. ולי יש סבלנות, אני אמתין”.
“אני לא רוצה לראות אותך. עופי לי מהעיניים”, שאג.
בכייה של תמרה גבר. היא עזבה את החדר ונשענה על הקיר במסדרון. התינוק החמוד שחבקה בזרועותיה בכה אף הוא. רגליה התקפלו תחתיה, והיא נזלה על רצפת המסדרון.
מתוך החדר נשמעו לחישות. אסנת, העובדת הסוציאלית, יצאה למסדרון. היא רכנה אל תמרה והקימה אותה מהרצפה. חיבקה, ניחמה וליוותה אותה החוצה עד שהן נעלמו מעיניי.
ליד החדר ראיתי נייר מקומט על הרצפה. הרמתי אותו. הוא היה קרוע, וניכר בו שהוא חלק ממסמך רשמי. סקרנותי גברה עליי וקראתי את הכתוב בו:
בשבוע הראשון למלחמה הובא לבית החולים חייל אלמוני שסבל מפגיעות גב תחתון ומפגיעות ראש. חקירת מש”קית נפגעים גילתה שהוא שייך לאחת מפלוגות הטנקים שלחמה בתעלה. החייל זוהה כסגן מפקד הפלוגה, סגן רפי צבר. ניצול יחיד מקרב קשה שבו כל פלוגת הטנקים שלו הושמדה.
מצבו הפיזי של רפי השתפר, אך בשל פגיעות הראש הוא סובל מאמנזיה. הוא אינו זוכר דבר מעברו או מזהותו, יש לו התפרצויות זעם אלימות, האופייניות למצב של דחק פוסט־טראומטי.
רפי מטופל […]”
הצצתי לחדר שדלתו נשארה פתוחה, וראיתי את דוד, רפי, כשהוא מושך אליו את דפנה. היא לא הפסיקה לבכות. הוא ניסה לחבקה במקלט מיטתם, בניסיון נואש לנחמה ולשחזר את בועת אושרם שהתפוצצה.
אין עדיין תגובות