לפעמים המציאות עולה על כל דמיון. כזה הוא סיפורו של הסוכן הכפול הדני, מורטן סטורם. סיפור עם כל המאפיינים של […]
1
כביש במדבר
אמצע ספטמבר 2009
ישבתי ביונדאי האפורה שלי ונעצתי מבט בחשכה העמוקה, מותש וחרד. מותש מפני שהיום שלי התחיל לפני עלות השחר בצנעא, בירת תימן, כשלוש־מאות קילומטרים צפונית־מזרחית למקום הימצאי. חרד מפני שלא היה לי מושג מי יבואו לפגוש אותי או מתי יגיעו. האם הם יקבלו את פניי כחבר־לנשק או יראו בי בוגד?
היתה בלילה המדברי עוצמה שמעולם לא ראיתי כמותה באירופה. לא היתה תאורה לאורך הכביש שהוביל מהחוף אל תוך ההרים של מחוז שאבווה, שטח הפקר בתימן. לפעמים גם הכביש לא היה כביש. שכבה דקה של חול הצטברה על האספלט הלוהט. זמן רב אחרי השקיעה החלה לנשוב בריזה לחה מהים הערבי.
את חרדתי הזין רגש אשמה: יכולתי להיכנס ברכב אל שטח ההפקר הזה, שככל שדעכה סמכות הממשלה התחזקה בו נוכחות 'אל־קאעידה', רק מפני שאשתי התימנייה, פאדיה, היתה לצידי[1]. הודות לתואנה שהיא נוסעת לבקר את אחיה הצלחנו לעבור בשלום בזו אחר זו את נקודות הביקורת בנסיעה המסוכנת דרומה.
במסעי ליצור קשר מחודש עם עוולקי, איש דת תימני־אמריקאי, שנעשה אחד המנהיגים המשפיעים והכריזמטיים ביותר של אל־קאעידה, ידעתי שאני מסכן את חיי. הצבא ושירותי המודיעין התימניים תיגברו לאחרונה את מאבקם ב'אל־קאעידה בחצי האי ערב' (AQAP), אחת השלוחות הפעילות ביותר והמסוכנות ביותר של קבוצת אוסאמה בן־לאדן. היתה סכנה של מארב, ירי בנקודות הביקורת או סתם אי־הבנה קטלנית.
היתה גם סכנה שעוולקי – שעיתונות המערב מכנה אותו עכשיו "כוכב הרוק של אל־קאעידה" – אינו בוטח בי עוד. הנסיעה שלי נעשתה לבקשתו. באימייל שהוא שמר בתיקיית הטיוטות של חשבון אימייל אנונימי משותף לשנינו, הוא כתב לי:
"בוא לתימן. אני חייב לראות אותך."1
חלפה כמעט שנה מיום שראיתי את עוולקי ובכל הזמן הזה הוא המשיך במסע חסר רחמים והרה־אסון. המטיף הרדיקלי אוהד אל־קאעידה נהפך לדמות רבת השפעה בהנהגת הארגון, מודע לתוכניות לייצא טרור ומעורב בהן.
כבר החמצתי מפגש אחד. עוולקי הזמין אותי לבוא לפגישה של גי'האדיסטים תימנים מובילים בחלק מרוחק של מארבּ, מחוז מדברי שהיה, על פי האמונה העממית, ביתה של מלכת שבא לפני מאות שנים. עומאר, אחיו הצעיר של עוולקי, היה אמור לארגן את נסיעתי למארבּ, אך הוא התעקש שאלבש בגדי אישה ורעלה מלאה, כדי שנוכל לעבור בנקודות הביקורת. אבל כיוון שגובהי מטר שמונים וחמישה ומשקלי מתקרב למאה וחמישה־עשר קילו, פיקפקתי בהצלחת המבצע. דחיתי את ההצעה, אף על פי שהנהג שהיה אמור לקחת אותי לפגישה עם האנשים המבוקשים האלה היה שוטר. תימן היתה מלאה סתירות כאלה. היעדרותי מכינוס חשוב כזה של מנהיגי אל־קאעידה אכלה אותי. לפיכך, כעבור כמה ימים יצאנו אשתי ואני לאודיסיאה הזאת לשאבווה.
כעבור כמה דקות שמעתי נהמה עמומה של מנוע רחוק, ואז ראיתי אור פנסים ורכב שטח – טויוטה לנד קרוזר – מתקרבים. הרכב היה עמוס גברים צעירים מנפנפים בקלשניקובים. הפמליה הגיעה. החזקתי בידה של אשתי. אם משהו ישתבש כאן, נדע זאת בקרוב מאוד.
במשך כל היום פעלנו על פי הוראות קצרות שעוולקי שלח לנו במסרונים, כאילו היו אלה הוראות במשחק 'חפש את המטמון'. "קח את הכביש הזה, פנה שמאלה, תגיד לשוטרים שאתם נוסעים למוּכַּאלָה לאורך החוף."
לא היה לי סיכוי להיטמע באוכלוסייה המקומית. אני דני כבד־גוף, עטור שיער אדמדם וזקן ארוך, ונראיתי בוודאי כמו חייזר במדינה של ערבים צנומים וכהי־עור. בארץ של חטיפות ויריבויות שבטיות, שוטרים עם יד קלה על ההדק ולוחמים ג'יהאדיסטים, הנסיעה בדרכים היא הרפתקה שאת תוצאותיה אין לחזות, ומישהו שנראה כמוני, עם תימנייה זעירה לצידו, דחוס במכונית שכורה ונוסע לעבר הדרום המורֵד – היה חיזיון בלתי רגיל, בלשון המעטה.
היום התחיל ברגל ימין. קרירות הבוקר לפני שהחום העז ישתלט על הכול היתה מרעננת וממריצה. ואז עיכבו אותנו בנקודת הביקורת הראשונה מחוץ לצנעא, שתמיד היתה הבעייתית ביותר. למה שמישהו ירצה לעזוב את הביטחון היחסי של עיר הבירה ולנסוע אל הישימון הצחיח של הדרום? דיברתי ערבית, והדבר שהרשים את החוקרים, בשעה שאשתי – פניה ושערה מכוסים בניקאבּ שחור – ישבה בשתיקה במושב לצידי. לא במקרה התקליטור במכונית השמיע פסוקים מהקוראן. סיפרתי להם שאנחנו נוסעים לראות את אחיה של אשתי ולהצטרף למסיבת חתונה על החוף וניסע דרך עַדֶן – הנמל הראשי של תימן לחוף הים הערבי ומרכז חיי המסחר.
השוטרים במחסומי הדרכים התקשו לפענח את הדרכון שלי. מעטים בלבד מהם יכלו לקרוא היטב ערבית, שלא לדבר על הכרת האותיות הלטיניות. הם חשבו כנראה שאני טורקי – אולי מפני שעצם הרעיון של אירופאי נוסע על פני תימן היה לגמרי בלתי נתפס. חיוכי הרחב והתנהגותי הנינוחה הספיקו להם. גם העובדה שלא זו בלבד שזה היה ספטמבר – חודש לוהט בחצי האי ערב – אלא גם אמצע הרמדאן הועילה כנראה. האנשים היו עייפים מהצום.
לאחר שעברנו את נקודת הביקורת הראשונה, האתגר היה להישאר על הכביש, או לפחות למנוע מאחרים להוריד אותנו ממנו. כמה פעמים קלטה עיני במורד הצוקים התלולים פגרים מחלידים של משאית או אוטובוס. הכבישים בתימן משכו אליהם כנראה הולכי רגל עם משאלת מוות – גמלים, כלבים, פרות או ילדים. בשעה שכלי רכב דהרו לעברם הם היו עוברים לאמצע הכביש.
צבעי הבוקר פינו מקום לחום המלובן של אחר הצהריים, ואני התאמצתי להישאר ממוקד בכביש ובסיכוני הנסיעה שלנו. לבסוף התחילו ההרים לפנות מקום לשפלת החוף – אזור תֶהאמָה. מרחוק נראה נמל עדן. העיר סבלה מאז קריסת דרום תימן ומאז המערכה הצבאית האכזרית שניהל הנשיא הצפוני עלי עבדאללה סאלח לאיחוד שני חצאי תימן בשנות ה-90 של המאה הקודמת. אנשי הדרום הרגישו מקופחים. תנועה בדלנית צברה כוח, והצטרפה לאתגר שהציבו הלוחמים של אל־קאעידה לממשלת תימן.
במראה האחורית בלעו ההרים את השמש היוקדת. ניסיתי לנווט דרך השוליים הכאוטיים של עדן – להתחבר לכביש החוף הארוך על פי ההוראות ששלח לי עוולקי באחד המסרונים שלו.
אנואר אל־עוולקי בא מחמולה רבת־השפעה במחוז שאבווה ההררי. אביו היה אקדמאי מכובד ושר בממשלת תימן, שנסע לאמריקה על מלגת 'פוּלברייט' וקיבל תואר דוקטור מאוניברסיטת נברסקה. עוולקי הצעיר עצמו היה מרצה באוניברסיטה בצנעא לאחר שנטש את ארצות־הברית בעקבות אירועי אחד־עשר בספטמבר, כיוון שחשש (בצדק) שה-FBI סימנו אותו כמטרה. הוא פגש שניים מהחוטפים בקליפורניה כמה חודשים לפני ההתקפה, אם כי לא היו שום ראיות שהוא ידע על תוכניותיהם.2
שבע שנים חלפו והנוף – ועוולקי – השתנו. הנשיא סאלח שיווע יותר מתמיד לסיוע אמריקני והיה נתון ללחצים גוברים והולכים לנקוט מדיניות קשה יותר נגד אוהדי אל־קאעידה. כבר בספטמבר 2008 היה פיגוע של מחבל מתאבד בשגרירות ארצות־הברית שנהרגו בו עשרה בני אדם, והיו בריחות המוניות של אסירי אל־קאעידה מבתי־כלא "שמורים היטב". עוד לפני אחד־עשר בספטמבר היתה תימן המקום המועדף על אל־קאעידה לגיוס חברים חדשים – היא סיפקה זרם של גברים צעירים מעוטי השכלה שנשלחו למחנות האימונים של אוסאמה בן־לאדן. כמה מהם נעשו שומרי־ראש של בן־לאדן לפני שנתפסו כשברחו מהרי טורה בורה באפגניסטן ונשלחו למתקן המעצר בגואנטנמו.
עכשיו היתה תימן הבסיס לסניף של אל־קאעידה בחצי האי ערב (AQAP), ויעד מרכזי למיליטנטים אירופאים ואמריקאים שחלמו על ג'יהאד. והמיליטנטיות של עוולקי רק התקשחה. הדרשות שלו – שהופצו ברחבי העולם באמצעות יוטיוב – היו השראה לגי'האדיסטים בפוטנציה. בעיירות כפריות בפנסילבניה, בדירות דחוסות באנגליה ובפרברי טורונטו, בחורים צעירים גמעו בצמא כל מילה שלו.
בעיני ה-CIA בארצות־הברית וה-MI6 בבריטניה עוולקי ייצג את העתיד של אל־קאעידה. היכרותו הטובה עם החברה המערבית, האנגלית השוטפת שלו ושליטתו בתקשורת החברתית הציבו איום חדש וקטלני יותר מסרטוני הווידאו המגורענים וההצהרות המסתוריות של בן־לאדן.
ב-2006 הוא נעצר והואשם במעורבות בקשר חטיפה מעורפל. הוא ישב שמונה־עשר חודשים בכלא בצנעא ואפילו זכה לביקור של סוכני ה-FBI שרצו לדעת עוד על פגישותיו עם החוטפים של אחד־עשר בספטמבר. ואז הוא נעלם לאזורים הפנימיים הנרחבים וחסרי הרחמים של תימן.
כך מצאתי את עצמי נוסע עכשיו מזרחה מעדן, בחלק האחרון של מסע המסתורין שלי בתימן. הגענו לעוד נקודת ביקורת עלובה – שני שלטי "עצור" חבוטים משני צידיה של סככת פח גלי שרק ריכזה את החום הצורב. מבחינות מסוימות הסככה הזאת היתה חזית, כי היא סימנה את הגבול הממשי של סמכות המדינה. מעבר לה היו כביש שזרים היו רשאים לנסוע עליו רק בליווי חיילים, שטחים אסורים ששוטטו בהם לוחמי אל־קאעידה ושודדים.
חזרנו על סיפור החתונה שלנו; איך אני מכיר את הדרך למוכּאלה לאורך החוף ויכול לשוחח בערבית. אם נסרב לקבל הגנה, נאמר לנו, נצטרך לחזור לעדן ולחתום על מסמך שפוטר את הרשויות מכל אחריות לביטחוננו.
כעבור שעה כבר נעלמה השמש, אבל קרניה האדומות עדיין האירו את שמי הדמדומים. חזרנו לנקודת הביקורת עם המסמך ביד. כעת השוטרים עמדו לפני ה"איפטאר", סעודת שבירת הצום של הרמדאן. ממש לא היה אכפת להם מה קורה לאירופאי המטורף הזה ולכלתו התימנייה השותקת.
החוף הדרומי של תימן יכול להיות היעד המושלם לחופשה: חופים אינסופיים של חול לבן, מים חמימים, דגה בשפע. חוף שלא נגעו בו, אבל למרבית הצער גם לא ניתן לגעת בו, שוליים של מדינה כושלת – מנוקדים בכמה עיירות חוף מוזנחות כמו זינג'יבר, עם קירות בלוקים פזורים שהעידו על פרויקטים לא גמורים או שאפילו לא התחילו.
לאחר שהשתחררנו מהמחסום האחרון, וככל שהמשכנו לנסוע, מצב רוחנו השתפר. האדרנלין זרם בעורקיי.
עכשיו הגיע המסרון האחרון מעוולקי. עלי לומר למשטרה שאני זקוק לדלק, ואז להמשיך צפונה. שאקרה היתה קצת יותר מכפר דייגים. בלילה המהביל הזה היא היתה נטושה פרט לכלב מזדמן מקרטע ברחוב הראשי. היא היתה הרוסה עוד יותר ממה שראינו כשעברנו בה לפני שנה במסענו הקודם לפגוש את עוולקי.
מחוץ לעיירה, צומת מפואר ושלטים שעליהם נשיא מחייך ציינו את הנקודה שבה הכביש מתפצל, דרך אחת פונה אל פנים הארץ ואל האזור של המורדים, והדרך השנייה ממשיכה לאורך החוף. ידעתי שלעולם לא יתירו לי לנסוע אל פנים הארץ, ולכן ההוראות שקיבלתי היו לומר לשוטרים במחסום שאני ממשיך לאורך החוף, אבל זקוק לבנזין מתחנת דלק במרחק כמה קילומטרים בכיוון האחר. זאת היתה תחבולה שעבדה גם בעבר. השוטרים, שנעשו מנומנמים אחרי ה"איפטאר", הורו לנו להמשיך בנפנוף יד. הם לא יראו אותנו חוזרים.
עכשיו ישבתי עם פאדיה – בדופק מואץ בכביש מדברי שומם – מסונוור מפנסי הרכב המלא באנשים חמושים.
גבר מזוקן באמצע שנות השלושים לחייו עם עיניים כהות חדות וכאפייה אדומה סביב ראשו יצא מתוך ענן אבק שהתאבך אל מול אלומות האור של פנסי הרכב. יתר אנשי הקבוצה שיצאו בעקבותיו הבהירו שעבדאללה מחדאר היה מנהיגם. הוא נודע כעשוי לבלי־חת ובעל אופי לוחמני. בחנתי את פניו כשהתקרב לעברנו.
"א־סלאם עליכום," הוא אמר לבסוף בחיוך רחב. המתח בגופי התפוגג בבת אחת, ובהקלה גדולה חיבקתי כל אחד מבני החבורה. הם הביאו מזון – בננות, לחם – וביחד שברנו את צום הרמאדן. בפעם הראשונה ביום ההוא הרגשתי ביטחון. הייתי עם כמה מהאנשים המבוקשים ביותר בתימן, קבוצה של חמושים שלא הכרתי לפני כן, באמצע הלילה, בדרך לשממה הפראית של שאבווה. אבל הרגשתי כאילו אני בתוך ציפוי מגן, כאילו הורשיתי להיכנס למסדר אחווה של אמונות פשוטות ונאמנויות שאינן מוטלות בספק.
מחדאר היה שליח אישי של עוולקי, וכמוהו בן שבט עוואליק – ותימן היא מדינה שבה הנאמנויות השבטיות עולות על כל האחרות. הוא ידע שהוזמנתי לכאן על ידי עוולקי ושהייתי ידידו של האימאם, ולכן התייחס אלי בכבוד ובנימוס רב.
כעבור כמה דקות הוא אמר שעלינו לזוז. זה היה אזור שורץ שודדי דרכים, והפושעים היו חמושים לא פחות מהלוחמים. השעה בוודאי היתה אחרי תשע בערב כשהשיירה הגיעה אל יעדה: הלנד קרוזר נסע אחרי היונדאי הקטנה שלי – בוודאי המכונית השכורה הראשונה שהתגלגלה אל הפינה המרוחקת הזאת של שאבווה. כלי הרכב העלו ענן אבק בשעה שדהרנו לאורך נתיב מחוץ לכפר קטן חשוך. הרים התנשאו מסביב, אם כי בלילה החשוך הזה היה קשה לדעת איפה הסתיימה האדמה ואיפה התחילו השמיים הרחבים.
לא יכולתי לדעת זאת אז, אבל הייתי בקרבת אל־ח'וטה, יישוב ששכן בצל רמה סלעית גבוהה באזור מאיפעה במחוז שאבווה – לב מדינת אל־קאעידה.
הגענו אל בית דו־קומתי מרשים בתוך מתחם מוקף חומות גבוהות. השערים נפתחו ונסגרו במהירות בידי שני אנשים עם קלשניקובים תלויים על כתפם. הרגשתי גל גואה של פאניקה. הנסיעה שלי לפגוש את אנואר אל־עוולקי נשלמה, אבל מה אם שירותי הביטחון של תימן יודעים על תוכניותיי והניחו לי לעשות את הנסיעה הזאת, או אם עוולקי עצמו אינו בוטח בי עוד? והיתה גם פאדיה. היא הכירה את עוולקי, וידעה שהיינו חברים, אבל לא היה לה מושג על מטרתי האמיתית.
שלחתי מבט אל הכוכבים לפני שעליתי במדרגות. רגליי היו כבדות כעופרת; הצעדים המעטים עד הבית נדמו כנצח. לא היתה דרך לסגת עכשיו. תמונות של ניק ברג ודניאל פרל, שני אמריקאים שחייהם הסתיימו במוות נורא בידי אנשי אל־קאעידה, שערפו את ראשיהם מול מצלמות וידאו, הבזיקו לנגד עיניי.
פאדיה לוותה אל אחורי הבית, שם ציפו לה נשות השבט. בחלק זה של תימן המינים לעולם אינם מעורבים חברתית. לאחר מכן היא סיפרה לי על שוויון הנפש של הנשים, שבעלים של רבות מהן נהרגו למען הג'יהאד. לעיתים קרובות האלמנות נישאו שוב לג'יהאדיסטים אחרים – לא בדיוק המתכון לאושר משפחתי.
חדר מבוא גדול ולא מרוהט הוביל אל חדר קבלה גדול עוד יותר, והדבר הראשון שהבחנתי בו היה שורה של כלי נשק מסודרים נשענים אל הקיר – עוד קלשניקובים, רובים עתיקים, ואפילו מטול אר־פי־ג'י. זאת היתה קבוצה ערוכה לקרב בהתרעה של רגע, אבל האויבים שלה היו יכולים להיות הן שבט יריב והן שירותי הביטחון התימניים.
תריסר גברים התקבצו מסביב לקערת כסף גדולה שהונחה על הרצפה ועליה נערמו נתחי עוף ואורז בזעפרן. הם היו צעירים; כמה מהם היו נערים כפריים רק לפני שנים מעטות. וביניהם ישב אנואר אל־עוולקי, רזה, אלגנטי, עם עיניו האינטליגנטיות שכבר פיתו נפשות חסרות מנוח רבות כל כך באירופה ובאמריקה. הוא קם בחיוך חם וחיבק אותי.
"א־סלאם עליכום," הוא אמר בחיבה. הוא הקרין סמכות טבעית, והחווה בידו על החדר כאילו להדגיש שהוא האדון של המקום הזה ושל האנשים האלה.
עוולקי לבש את הגלימות הלבנות שהיו הסמל המסחרי שלו, נקיות מרבב למרות האבק והחום, והרכיב את המשקפיים שאישרו כמדומה את האינטלקט שלו. התרשמתי מהניגוד שבין הנערים הכפריים הפשוטים וחסרי ההשכלה שנאספו כאן לבין האימאם המשכיל, פילוסוף שנהפך למדריך רוחני של הג'יהאד. אחרי הברכה שלו, כל החבורה קמה לברך אותי. כולם היו חדורי יראת־כבוד ל"שייח'", שקסמו הממגנט לא הועם חרף בידודו.
"בוא תאכל," אמר עוולקי, שמבטאו האמריקני היטשטש מעט אחרי כמה שנים במולדתו הערבית.
הוא נראה שמח על חברתי, הפוגה מבורכת לבידודו האינטלקטואלי. אבל קודם כול היה עליו לדאוג לצרכיו של אורחו. אחרי שהציג אותי לפני אנשיו שישבו על הרצפה, הוא מצא לי מקום ביניהם והארוחה המשותפת החלה. האורחים טרפו את העוף והאורז בידיהם – ועם כל היכרותי את המנהגים התימניים לא יכולתי להתאפק וביקשתי כף. זה היה מקור לשעשוע עצום. אבל כמה הערות של ביטול עצמי והערבית שלי – שהושחזה במשך למעלה מעשור של ביקורים וחיים בתימן – הרגיעה אותם.
כשהתבוננתי בעוולקי, ראיתי ניתוק ואיזו מלנכוליה שאפפה אותו – כאילו הבידוד בשאבווה והלחץ שהופעל עליו בהשראת אמריקה התחילו לגבות את מחירם. חלפו כמעט שנתיים מאז שחרורו מהכלא הודות להתערבותה של משפחתו רבת ההשפעה. בחודשים המוקדמים של 2008 הוא עזב את צנעא ומצא מקלט בארץ אבותיו. אומרים שהמוטו של שבט עוואליק היה: "אנחנו ניצוצות הגיהינום; מי שיתעסק איתנו יישרף."
בשנה שחלפה מאז ראיתי אותו, תנועותיו של עוולקי נעשו חשאיות יותר – ומכאן האודיסיאה שלי לקראת המפגש הקצר הזה. השייח' היה בתנועה מתמדת בין בתי מסתור, ומדי פעם בפעם נסוג למקומות מחבוא בהרים מסביב לשולי "הרובע הריק" – אוקיינוס החול שהשתרע לתוך ערב הסעודית.
למרות בידודו הוא המשיך להשמיע דרשות מקוונות ועמד בקשר עם חסידיו באמצעות חשבונות אימייל וטקסטים. המסרים שלו נעשו צורמניים יותר – אולי בגלל החודשים שישב בכלא, שבו הוחזק בבידוד רוב הזמן, ואולי מפני שהקריאה שלו בכתבים אסלאמיים הובילה אותו להשקפה רדיקלית יותר. ואולי הגלייתו לישימון ההררי הזינה עוינות גוברת כלפי העולם.
בתום הארוחה קם עוולקי וביקש ממני להתלוות אליו לחדר קטן יותר.
בחנתי את פניו.
"מה שלומך?" שאלתי, מאחר שלא יכולתי למצוא משהו מוצלח יותר.
"אני כאן," אמר עוולקי, בשמץ של פטאליזם. "אני מתגעגע למשפחה שלי, לאשתי, לילדים. אני לא יכול לנסוע לצנעא, ומסוכן מדי בשבילם לבוא כאן. האמריקאים רוצים לראות אותי מת. הם מפעילים לחץ על הממשלה כל הזמן."
מל"טים משוטטים בשמיים, הוא אמר, אבל הוא לא מפחד מהם.
"זהו נתיבם של הנביאים ושל יראי השמיים: ג'יהאד."
הוא אמר ש"האחים" התאכזבו שלא הגעתי לפגישה במארבּ; הם שמעו עלי רבות. בעודנו מדברים התברר שעוולקי לא הרגיש מאוים יותר מדי מממשלת תימן, שהעדיפה לתחום את בעיית אל־קאעידה בתוך מחוז שאבווה ולקוות שהיא תיעלם מאשר להתמודד עם הסכסוכים השבטיים, וזה נתן ללוחמים אפשרות להתמקם ולהתארגן.
עוולקי אמר לי שהוא רוצה לראות את סופה של ממשלת סאלח, שהוא חושב אותה לחילונית ולכלי־שרת של אמריקה. הוא תיאר בהנאה איך מארב שהוא טמן לא מזמן לכוחות הממשלה הניב כלי נשק כבדים, ובכללם טילי נ"ט, וגרם אבדות חמורות. אולי אפשר להעביר את הנשק למיליציה האסלאמית בסומאליה, שזקוקה להם מאוד, הוא אמר.
המדריך הרוחני נהפך לאפסנאי.
כמה חודשים קודם לכן שלח עוולקי מסר לתנועת 'א־שבאב', הקבוצה האסלאמית המיליטנטית שהביאה את השריעה לחלקים גדולים של סומאליה. הם, הוא אמר, נותנים למוסלמים דוגמה איך להשיב מלחמה. "הקלפיות איכזבו אותנו, אבל לא הקליעים," כתב עוולקי. "לו היו הנסיבות מאפשרות, לא הייתי מהסס להצטרף אליכם ולהיות חייל בשורותיכם."3
כשהוא חי באמריקה הוא גינה פעם את התקפות אחד־עשר בספטמבר כלא־אסלאמיות; לאחרונה כתב בבלוג שלו, "אני מתפלל שאללה יהרוס את אמריקה ואת כל בעלות בריתה… אנחנו נכונן את שלטון אללה עלי אדמות בחוד החרב, בין שזה ימצא חן בעיני ההמונים ובין שלא."4
הוא התחיל גם להעביר את המסר למוסלמים שחיים במערב, והשווה את מצבם לזה של הנביא מוחמד וחסידיו במֶכָּה הקדם־אסלאמית, שבה הם נרדפו ואולצו לעשות את המסע צפונה – ה"הִג'רה" – למָדינה.
כמה שבועות לפני הביקור שלי, הוא כתב מהמאחז שלו בשאבּווה ותקף את שיתוף הפעולה של מדינות מוסלמיות עם צבא ארצות־הברית ואמר, "את האשמה יש להטיל על החייל שיציית לפקודות… שמוכר את דתו תמורת חופן דולרים."5
לטיעון הזה תהיה השפעה עמוקה על קצין בצבא ארצות־הברית, רב־סרן נידאל חסן, שכבר החליף אימיילים עם עוולקי.
עוולקי סיפר לי שבג'יהאד מקובל שאזרחים יסבלו וימותו. המטרה מקדשת את האמצעים. מיהרתי להתנגד, כי ידעתי שהשקפותיי הכנות היו חלק מהחיבה שרחש לי עוולקי. הוא היה מוכן להתווכח על העניין ולטעון שזה מבוסס על פרשנותו לקוראן ולחדית'.
כמה חודשים קודם לכן, בחור צעיר שהתחבר עם מחדאר נסע למחוז שכן והרג את עצמו וארבעה תיירים דרום־קוריאנים בפיגוע התאבדות.6
"הוא עכשיו בגן עדן," אמר לי אחד מחבריו בארוחת הערב. לא היה ברור לי אם למחדאר עצמו היה תפקיד כלשהו בהתקפה או אם הוא אפילו אישר אותה – אבל המחויבות של הלוחמים האלה חרגה הרבה מעבר לרטוריקה.
אמרתי לעוולקי שאני תומך בהתקפות על מטרות צבאיות, אבל הודעתי לו חד וחלק שאני לא יכול ולא מוכן לעזור לו להשיג כל דבר שיהיה כרוך בפגיעה באזרחים. לא רציתי לסרוק את אירופה בחיפושים אחרי ציוד להכנת פצצות שבסופו של דבר יביאו להרג אזרחים.
"אז אתה לא מסכים עם המוג'אהידין?" שאל עוולקי.
"בעניין הזה, נצטרך לא להסכים."
כמו כן הבחנתי בטינה רעילה יותר כלפי אמריקה, כאילו עוולקי הרגיש שהוא נפל שם קורבן בגלל היותו מוסלמי. הוא נעצר בסן דייגו – אם כי לא הורשע – באשמת שידול לזנות.7 ההשפלה עדיין כירסמה בו, האופן שבו ה-FBI "נתנו לכולם להבין" שהתנהגותו האישית של עוולקי לא היתה משהו שהיינו מצפים מאימאם, מנוד ראש וקריצה שנועדו להכפיש את אופיו.
עניין הנשים העסיק מאוד את עוולקי כשדיברנו אל תוך השעות הקטנות של הלילה. בגלל הגלות שכפה על עצמו לא היה לו עוד שום מגע אישי עם שתי נשותיו. את האחת הוא הכיר מאז ילדותו; הם נישאו בשנות העשרה שלהם. לאחרונה הוא לקח אישה שנייה, עדיין לא בת עשרים כשנישאו. אבל, הוא אמר לי, הוא זקוק לחברתה של אישה שתבין ותחלוק את ההקרבה שיש להקריב לחיים של ג'יהאד, מישהי שתהיה נשואה לרעיון.
"אולי אתה יכול לחפש מישהי במערב, אחות מומרת לבנה," הוא הציע.
זאת היתה הפעם השנייה שהוא דיבר על נישואים לאישה אירופאית, וידעתי שעכשיו הוא מתכוון ברצינות. זה לא יהיה קל ויהיו סיכונים. אבל ידעתי שהיו המון נשים שראו בעוולקי מתת אללה.
היו גם בקשות אחרות. הוא ביקש ממני "למצוא אחים שיעבדו למען המטרה ולהשיג כסף וציוד מאירופה."
הוא רצה גם שאני אגייס מיליטנטים שיבואו לתימן לאימונים ו"אז יחזרו הביתה – מוכנים לנהל ג'יהאד באירופה או באמריקה." הוא לא פירט את סוג האימונים – לא את מה שיצפו מהם לעשות. אבל בשיחתנו שנמשכה שעתיים נשארתי עם הרושם שעוולקי רוצה לפתוח במערכה של טרור באירופה ובארצות־הברית.
למחרת בבוקר עוולקי נעלם – אם למען ביטחונו שלו ואם לפגישה כלשהי שלא סיפרו לי עליה. במקום זאת ביליתי זמן־מה עם עבדאללה מחדאר, מנהיג השבט שקיבל את פניי בליל אמש. לא יכולתי שלא להתפעל מהאיש הזה שעל פניו נראה מכובד, מנאמנותו הבלתי מעורערת לעוולקי. הוא לא נראה כמי שיש לו עניין לתקוף את המערב, אלא כמי שרוצה שתימן תהיה מדינה אסלאמית שתתנהל על פי חוקי השריעה. המחויבות שלו היתה עזה כל כך עד שהוא בכה כשאחד הלוחמים הצעירים נשא תפילות שדיברו על ההבטחה לגן עדן.
אולי יש להם השקפת עולם מעוותת, חשבתי, אבל האנשים האלה אינם צבועים. נאמנותם היתה פשוטה, עזה.
מיהרתי להסתלק: הטיסה שלנו היתה אמורה להמריא מצנעא לאירופה בערב הבא, ומי יודע כמה זמן תארך הנסיעה חזרה? פאדיה יצאה ממדור הנשים והתכוננו לעזוב.
כשנפתחו השערים המאיימים האלה, גיליתי שיש לנו תקר בגלגל – לא באמת מפתיע אחרי הנסיעה במהירות גבוהה בהרים.
עבדאללה יצא בריצה ועזר לי להחליף צמיג. שוב היו דמעות בעיניו: הוא חש כמדומה בסכנה מתקרבת.
"אם לא ניפגש שוב, נתראה בגן עדן," הוא אמר, והדמעות זלגו עכשיו על לחייו.
המוג'אהידין ליוו אותנו אל הכביש הראשי ונפרדו מאיתנו לשלום. יצאנו מתוך הקליפה המגוננת.
ידעתי שבשלוש בירות אירופיות יושבים אנשים שממתינים לשמוע כל פרט מהשעות שביליתי עם אנואר אל־עוולקי. הייתי חייב להגיע לצנעא – ואז לעזוב את תימן, ומהר.
אין עדיין תגובות