לובלין, 1941. יוס'לה קרלינסקי, ילד מחונן עם כישרון נדיר לשחמט, שנולד למשפחה יהודית מכובדת בלובלין, חווה את המציאות החדשה והקשה […]
יוס’לה זילברמן־קרלינסקי
אוקטובר 1930
בן חמש, שבוע אחרי שמחת תורה
היום סטפניה הלבישה לי גופייה, חולצה וסוודר. על הסוודר אפודה בצבע לבן שהיא אומרת שאימא סרגה במיוחד בשבילי כי העיניים שלי שחורות כמו פחם. על האפודה שמה את המעיל הגדול ואמרה: “פאני־חווה משוגעת, היא רוצה שאני אוציא אותך החוצה ויש אפס מעלות בחוץ. יש לה פסיכוזה לנשום כל הזמן אוויר נקי (אני צריך לשאול את אימא מה זה פסיכוזה), לא כמו כל הז’ידים מסביב שיושבים בבתים הסגורים ולא אכפת להם שמסריח”.
אני כבר יודע שאנחנו ז’ידים.
כשסטפניה אומרת ז’יד או ז’ידובקה זה נשמע כמו כשהיא מלטפת לי את הראש, זה בכלל לא הצליל כמו כשאיגור, הבן שלה, שמביא לנו את העצים, אומר “הנה יוס’לה הז’יד הקטן”. הוא יורק את המילים. פעם נפלה טיפת רוק על הלחי שלי וניגבתי אותה במהירות לפני שסטפניה תראה ותרדוף אחריו עם המקל שבו היא דוחפת את העצים לאח.
לאיגור יש עיניים כחולות כמו הצבע של השמיים, לפעמים, לא היום. היום השמיים לא כחולים, ואני יודע שעוד מעט ירד שלג. אני רוצה שירד המון שלג ואז אימא, אבא וברכה’לה יבואו לחצר ונבנה איש גדול משלג, ואבא יגיד: “יוס’לה, רוץ לזלמן החייט שגר בדלת החומה הגדולה מול הדלת הכחולה הגדולה שלנו, ותבקש ממנו שני כפתורים, שחורים או כחולים או חומים או ירוקים, לעיניים (למה הגדולים מדברים תמיד על צבע העיניים?), וחתיכת לבד אדומה לפה. אני אביא חתיכת גזר לאף, יהיה לנו את איש השלג הכי גדול ויפה בכל לובלין, בכל פולין. גנרל פילסודסקי ישמח ויגיד, ‘לא סתם אני אוהב את היהודים, לא סתם נתתי להם זכויות, הם יודעים לבנות את איש השלג הכי יפה בעולם'”.
אתמול לא היה כל כך קר ואיגור בא לחצר, וכשסטפניה לא הסתכלה הוא ביקש ממני להוריד את המכנסיים. לא הסכמתי, אז הוא הוציא מהכיס שלו עוגה קטנה שפעם אבא שלו הביא לנו, ואמר שזאת העוגה שהמדונה מריה – מרים – נתנה לישוע כדי שיגדל ויהיה המלך של היהודים והמשיח של כל העולם, ושהיהודים לא מבינים שהעוגה חשובה ועושה לילדים זינים גדולים וזה חשוב שלילד יהיה זין גדול.
הורדתי את המכנסיים והוא אמר שזה בדיוק מה שהוא חשב, שליהודים יש זין קטן כי אימא שלו אמרה לו שהיהודים חותכים לתינוקות חתיכה מהזין ואולי אפילו אוכלים אותה.
הוא הוריד את המכנסיים והראה לי את הזין שלו, ובאמת הייתה לו עוד חתיכה שלי אין.
אמרתי לו שיש לו אולי זין גדול, אבל לישוע שהם כל כך אוהבים ואוכלים את העוגות שלו, היה זין כמו שלי. והחלק שחותכים לנו בזין עובר למוח כי כל האנשים בלובלין וברחוב ליברטובסקה שבו אנחנו גרים אומרים שהיהודים הכי חכמים אפילו שיש להם זין יותר קטן.
סטפניה באה ואנחנו הרמנו את המכנסיים במהירות. איגור התחיל לרוץ והיא לא הספיקה לתת לו את המכה עם המקל שבו היא מערבבת את העצים שהופכים להיות שחורים מהאש של האח, ולפעמים אימא כשהיא מנשקת לי את העינים אומרת, “שווארצע אוייגלך שלי, די וויסט יוס’לה, די ביסט מיינע נשמה”.
אני בכלל לא רוצה לשחק עם איגור, אני מחכה לכריסטינה.
כריסטינה באה. היא לבשה את המעיל האדום והכובע האדום.
רצתי לקראתה והיא אמרה, “תראה מה הבאתי”.
היא ישבה על הארגז שעל יד איש השלג ופתחה קופסת פח קטנה. בקופסה היו שני כפתורים כחולים בגודל בינוני.
“זה כמו העיניים שלך”, אמרתי, “אולי נחליף לאיש השלג את העיניים”.
“הנה”, צחקה, “יש לי גם המון כפתורים חומים כמו העיניים שלך ושל אימא שלך ושל אבא שלך. נוכל בכל פעם להחליף לתומס את העיניים”.
“מי זה תומס?” התפלאתי.
“זה איש השלג שבנית. בוא נשחק שהוא הילד שלנו וצריך לתת לו שם, כמו שנתנו לאח החדש שלי בכנסייה. הכומר אמר לו ברכות של יזוס כריסטוס והמדונה מריה ועשה צלב על הפנים שלו, ואמר שיקראו לו ‘לך’, שהוא שם של איש חשוב שהמציא את הארץ שלנו שקוראים לה פולניה”.
“אז לאח החדש שלך קוראים לך פיוטרובסקי. זה שם מצחיק”, אמרתי.
“יוס’לה זילברמן יותר מצחיק”, אמרה כריסטינה.
שיחקתי עם כריסטינה בהחלפת העיניים של הילד שלנו, איש השלג, עד ששמעתי את סטפניה קוראת לי. “יוס’לה, יוס’לה, בוא הביתה”.
כריסטינה חיבקה אותי חזק חזק ואמרה, “אנחנו נתחתן”.
רצתי הביתה.
סבא הרים אותי גבוה. הלחי שלו הייתה חמה והזקן שלו חימם את כל הפנים שלי. הוא צחק ואמר, “שוב שיחקת עם השיקסה?”
אני אוהב את סבא משה, הוא מדגדג אותי כשאני נרדם על הספר. אנחנו קוראים היום את הסיפור הראשון כי שמחת תורה הייתה לפני שבוע ואנחנו רקדנו עם התורה בבית של סבא שהוא הכי יפה בלובלין ויש בו מנורות גדולות מזהב.
לפני שהלכנו סבא אמר לי, “אתה יודע, יוס’לה, הערב כל בתי הכנסת בלובלין ולא רק בית הכנסת שלנו ברחוב גנשה, יהיו מלאים עד אפס מקום, גם כדי לחגוג לך יום הולדת”, שמעתי את הצחוק בקול שלו, “וגם לחגוג את שמחת תורה. יש שני מועדים שכל היהודים, אפילו אלה שקוראים את ה’לובלינער שטימע’ (עיתון תנועת הבונד החילונית), וגם אלה שהלכו ללמוד בפולנית באוניברסיטאות של הגויים וחושבים שספרים על הגלובוס הגדול או על כוח הכובד או על חשמל יעזרו להם להבין מי ברא את העולם ולשם מה, כל אלה באים לבית הכנסת ביום כיפור, שבו הם עושים את החשבון בין אדם לחברו, וצמים ומתענים, ובשמחת תורה, הם באים לשמוח ולרקוד עם התורה כי הם יודעים שמתחילים את ‘בראשית’ מחדש”.
סבא קרלינסקי שלי הוא הרב של בית הכנסת ברחוב גנשה. הוא אמר לאימא, “עד שיוס’לה יהיה בן שש, אני אבוא כל יום ואלמד אותו לקרוא בתורה. הוא אויצר גדול, תלמיד חכם ועוד יספיק ללכת לחיידר”.
אימא תמיד אמרה שסבא הוא רבי אחר, הוא כמו הסבא הגדול שלנו, רבי שמחה בונים מפשיסחא, שהיה גם רב עם חצר והמון חסידים משלו, וגם מתלבש לפעמים כמו הפולנים ויורד לעיר של הגויים בלובלין ומשחק שם שחמט עם אנשים בפונדקים, ועוזר למי שצריך תרופות כי היה רוקח, וגם אם היה רואה א יידישע מיידלה שעושה דברים שלא מתאימים ליהודיות, היה אומר לה שתבוא איתו לבית שלו ושאשתו, הרבנית, תיתן לה ארוחה חמה וגם מים להתרחץ וגם מיטה עם סדינים לבנים וכריות מפוך, לישון טוב טוב.
אחר כך המיידלה יכולה להחליט אם היא רוצה לחזור לבית המרזח בעיר או שהרבנית תמצא לה חתן או עבודה אצל משפחה שצריכה מיידלה שתעזור לילדים לגדול יפה.
לסבא שלי היה חיוך כמו למלאכים בתמונות של כריסטינה.
אני יודע שאסור לי להגיד את זה.
“אז בוא נתחיל, יוס’לה”, אמר סבא והושיב אותי על יד השולחן החום עם הזכוכית הגדולה, והניח בזהירות על הזכוכית את ספר התורה, שהיה לו ריח של הבשמים של ההבדלה וכריכה מזהב. סבא פתח אותו ושם את האצבע על הפסוק הראשון.
“נו, יוס’לה, מיינע תלמיד חכם, שיודע לקרוא כל כך יפה”.
ואני קראתי, “בראשית ברא אלוהים את השמיים ואת הארץ והארץ הייתה תוהו ובוהו”.
הרמתי את העיניים מהדף ושאלתי את סבא מה זה תוהו ובוהו.
אין עדיין תגובות