אסופת הסיפורים “היה יהיה” לשנת 2009 מכילה תשעה סיפורים ושיר אחד של מיטב סופרי המדע הבדיוני והפנטסיה בארץ, וכוללת גם […]
יעל מיכאלי היא כותבת ותיקה בקהילת המדע הבדיוני והפנטסיה בישראל ומנחת סדנאות כתיבה לחובבים. פרסמה את סיפוריה הראשונים תחת השם יולי גנטמן. הסיפור שלפניכם עושה מה שסיפורי מדע בדיוני טובים עושים תמיד – מתייחס לעולם שלנו בנסיבות שונות במקצת.
בין כנפי היונה
יעל מיכאלי
מה שמצחיק זה שמאי לא רצתה ילדים. לא ממני, לא בכלל.
היינו נשואות שלוש שנים, דירה קטנה בצפון נס-ציונה, שני חתולים, הרבה ריבים ומספיק אושר. זה היה שבועיים לפני יום ההולדת שלה. הייתי במטבח כשהיא חזרה מהעבודה עם מעטפה עבה, הניחה אותה מולי ואמרה שהיא רוצה להצטרף לתכנית. ידעתי מה יש במעטפה, זיהיתי את סמל היונה, אבל בכל זאת פתחתי אותה והוצאתי את טופסי ההרשמה. במשך כמה דקות דפדפתי בהם ואז הידקתי אותם לחבילה מסודרת והנחתי אותם על השולחן מולי.
“למה?” שאלתי.
היא משכה בכתפיה.
“אני רוצה”, ענתה בחיוך. “כולם בעבודה מצטרפים”.
לא חייכתי בתשובה. “אכפת לך בכלל?”
היא שוב משכה בכתפיה. “אל תהיי כבדה. זו רק דגימת דם”.
הבטתי על הטפסים מולי ואז שוב על מאי. הושטתי את ידי ומשכתי אותה אלי.
“ספרי”, אמרתי.
היא נאבקה בי אבל חיבקתי אותה עד שהפסיקה ואז נשקתי על צווארה והושבתי אותה בחיקי.
זמן מה היא ישבה בשקט, ראשה על כתפי ואז היא חיבקה אותי בחזרה.
“חנה”, אמרה, “חנה ממשמרת הערב”.
נשקתי לקודקוד ראשה.
“מתי?”
ידיה של מאי התהדקו סביבי. “אתמול, באוטובוס בבית-דגן. אמרתי לה שתיסע ברכבת, אמרתי לה. כבר חודש יש התרעות באזור, אבל היא… היא…”
מאי לא בכתה, גבה רעד תחת ידיי, אבל היא לא בכתה. לא מאז תחילת האינתיפאדה, מאז אותו פיגוע ראשון שלקח את הוריה.
“התכנית כבר לא תעזור לה”, אמרתי.
ידיה התהדקו סביבי בכוח ואז התרפו והיא נאבקה להשתחרר ממני. נתתי לה. היא החליקה מברכי והתייצבה מולי. “מה הבעיה שלך?” דרשה.
הבטתי שוב לעבר הדפים. מה באמת הייתה הבעיה שלי? היונה עבדה. לאט, באופן מגומגם, אבל עבדה.
“למה?” שאלתי שוב. “את כבר לא תעזרי לה, למה פתאום אכפת לך?”
היא החליקה את ידיה בשערה. “את כזו כלבה לפעמים. היא מתה, את מבינה את זה? נשרפה כל כך שזיהו אותה רק בזכות דסקית האזרח המזורגגת”.
שתקתי וכרגיל זה שיגע אותה. היא התחילה לפסוע מולי הלוך ושוב, ידיה מתנופפות ואגרופיה מתכווצים ונרפים כמחפשים ללפות דבר מה.
“דסקית”, חזרה ואמרה. “דסקית! זה כל מה שנשאר ממנה, את מבינה? אתמול היא – ועכשיו רק דסקית”.
“מאי –” הושטתי את ידי לעברה אבל היא נסוגה, מתחמקת ממני.
“את מבינה?” היא החליקה שוב את ידה בשערה. “את –” היא הרימה את פניה לעברי ואני נרתעתי כשראיתי את הדמעות הזולגות מעיניה.
“מאי –”
“בבקשה! הנה אמרתי את זה, את רוצה שאתחנן? אני רוצה שיישאר משהו. אם משהו יקרה, את… את –”
היא קברה את פניה בכפות ידיה. מיהרתי לעברה.
“בבקשה”, לחשה אל תוך חולצתי.
“ששש…” חיבקתי אותה עד שהרעידות פסקו ואז הובלתי אותה לעבר הכיסא ודחקתי בה שתתיישב. היא לא הביטה לעברי, וכשהושטתי לה מגבת מטבח היא מיהרה לנגב את הדמעות והנזלת מפניה.
ניגשתי לסלון והוצאתי את הארנק שלי מהתיק. חזרתי אליה בעודי מחפשת בין כיסי הארנק. הנחתי את כרטיס היונה שלי מולה. היא שתקה זמן מה, מושכת באפה ומביטה לעבר הכרטיס. היא לקחה והפכה אותו בין אצבעותיה.
“מתי?” שאלה לבסוף.
“לפני שנתיים”, עניתי. “כשלא הסכמת שניכנס להריון”.
עיניה היו פעורות ולחות כאשר הרימה אותן לעברי.
“למה?”
חייכתי חיוך עקום.
“רציתי שיישאר משהו”.
“אבל –” היא הביטה שוב בכרטיס. “למה לא שאלת גם אותי?”
“לפני שנתיים?”
כתפיה שקעו. “אני עדיין שונאת אותם”, אמרה. “המדינה המטופשת שלהם, הפיגועים –”
“אני יודעת”.
“אני פשוט רוצה שמשהו יישאר”. היא הניחה את כרטיס היונה על השולחן וכיסתה אותו בכף ידה. “ילדים מתים. אבל זה –” היא טפחה בידה על הכרטיס. “זה נשאר”.
“מאי –”
“לא. זה רק פשוט יותר, אם כבר עשית את הכרטיס שלך”. היא שלחה את ידה ואספה את ערמת הטפסים מהמקום בו השארתי אותם. “אם כבר עשית את שלך –” היא השתתקה כאשר הנחתי את ידי על ערמת הדפים מולה. בעיניה היו חשש והתרסה כאשר הביטה בי.
“אני אוהבת אותך”, אמרתי בשקט ונישקתי אותה. “אני אעזור לך למלא את הטפסים”.
הבדיחה האמתית הייתה שרוב האנשים הצטרפו לתכנית היונה בשביל השלום.
“שיזדיין השלום”, הגיבה מאי כאשר אמרתי לה זאת בדרך לסניף היונה הקרוב. היא חייכה לעברי כאשר האחות לקחה ממנה את דגימת הדם.
“שבוע וחצי, שבועיים”, האחות אמרה לנו, והניחה את הדגימה במקרר. “בפיזור של החודש הבא תגיע לכן הזמנה הביתה, אם תרצו ללכת לראות”.
מאי לא מתלהבת, אבל אני חושבת שנלך. עד אז המכונות ימיינו את התאים וידוגו החוצה את תאי הגזע. הכרומוזומים יעברו חיתוך ואז החתיכות ישולבו בתוך הרטרו-וירוס המחכה להן. חתיכה אחת לכל וירוס. מיליוני מבחנות זעירות, מיליוני דוגמאות שיחכו לבית. מעבר לגבול, מעבר לצריחי הטנקים ולתיל הקוצני. המבחנות יפוזרו מהאוויר, מבחנה לכל מטר מרובע, לא יהיה צורך ביותר מכך. משב רוח, והווירוס ימצא מטרה.
אני חושבת שנלך לראות את הפיזור. למרות שכבר צפיתי בפיזור פעם לפני שנתיים, ניגש ביחד אל חרך התצפית הממוגן ונחכה לראות את המסוקים ממריאים. שורת מסוקים מהצד שלנו ושורת מסוקים זהה מגיעה מהגבול שלהם לעברנו. נעמוד ונסתכל איך המבחנות צונחות מהשמים כמו פתיתי שלג נוצצים, כמו נוצות לבנות.
לטווח הרחוק, ככל שיותר אנשים מצטרפים לתכנית, זה כנראה יביא שלום. איך אפשר להמשיך להילחם כאשר בכל אויב מהצד השני יש משהו משלך? איך אפשר להילחם כאשר בך יש משהו ממנו? אבל כמו שמאי אמרה, שיזדיין השלום.
בעוד שבועיים, כאשר המסוקים ימריאו, אנחנו נדע שמשהו ישרוד. אולי לא נזהה אותם אם יחלפו מולנו ברחוב, אולי נמשיך לשנוא אותם בלי לדעת שאלה הם. אבל הם יהיו שלנו, שלי ושל מאי, בדיוק כמו שאנחנו נהיה שלהם. נשים וגברים ואולי גם ילדים. יהיה בהם חלק מאתנו כמו שבנו יהיה חלק מהם. למרות השנאה, למרות הלחימה, משהו משותף, משהו שישרוד.
***
“זה לא יעזור, אתן לא מבינות?”
הן הביטו לעברי מבולבלות, הבחינו בכרזה שנשאתי בידי והבלבול על פניהן השתנה לריחוק. הן פנו ממני חזרה לעבר מוצב התצפית, השחרחורת הנמוכה מושכת אחריה את הבלונדינית ארוכת הרגליים.
“זה לא מספיק! צריך יותר מזה בשביל השלום!” צעקתי בעקבותיהן.
הן כבר היו מול הדלת, השחרחורת עצרה לפתע והסתובבה לעברי, “לעזאזל עם השלום!” קראה.
היא צחקה למראה הבעת פני ונכנסה פנימה. הבלונדינית הביטה לעברי גם כן. בעיניה הייתה ביקורת שקטה, שהשתיקה את המילים שרציתי לצעוק בתשובה.
“לסביות מסריחות”, סיננתי אחרי שגם היא נכנסה.
“ואתה עוד מטיף לשלום?” נשכתי את שפתי והסתובבתי לעבר רן. הוא ישב מאחורי שולחן ההסברה, מסדר את ערמת העלונים שמולו.
“זה פשוט…” משכתי בכתפיי, “נשים”.
רן צחק. “עכשיו אתה רק הולך ומתדרדר. בוא”, הוא טפח על הכיסא הפנוי לצדו.
השענתי את הכרזה כנגד השולחן וצנחתי על הכיסא.
“זה מתסכל. אנחנו פה כבר שבוע והחתמנו, מה? שלושה אנשים?”
“אולי אם תפסיק להבריח אותם עם צעקות…”
הבטתי לעברו והוא חייך בתשובה. “תן לזה זמן. לקח כמעט עשר שנים עד שהשלב הראשון של היונה עבר”.
“כן, רק כדי שיתייחסו לזה כמו אל משהו אופנתי, ‘גם אני חלק מהיונה, כאילו כזה’. זה אף פעם לא היה אמור לעצור בשלב הראשון. אלה רק חתיכות של דנ”א, זה לא באמת מזיז לאף אחד”.
“הסקרים אומרים שכן”.
נחרתי בבוז. “תגיד את זה למפונים משדרות, תגיד את זה להרוגים מהפיגוע של שלשום. במדינות אחרות כבר מזמן –”
“היי”, רן הרים את ידיו, “תפסיק לזרוק עלי סיסמאות. אני בצד שלך, זוכר?”
“פשוט…” הושטתי את ידי ונטלתי את אחד העלונים. מוללתי אותו בין אצבעותיי.
רן הסתכל בי במבט בוחן. “אם זה שוב בקשר לגיוס שלך, אני לא רוצה לשמוע”.
זרקתי את העלון חזרה על השולחן. “היית ג’ובניק”, אמרתי.
“כאילו שאתה הולך להיות משהו אחר”.
שתקתי.
“אתה לא רציני”. רן נשען לעברי. “שינו לך את ההצבה?”
“לשריונר”.
“אבל… אמא יודעת?”
הבטתי אליו.
“אלוהים”. רן שפשף את מצחו. “היא רק הפסיקה לבכות כל היום בחדר של נועם, אם היא תגלה שגם אתה הולך להיות שריונר –”
“אני לא מספר לה”, אמרתי.
“אולי עדיף שלא”. רן הניד את ראשו מצד לצד.
קבוצת אנשים חדשה עלתה במעלה השביל לעבר מוצב התצפית. תפסתי את הכרזה ונעמדתי מולם.
“בואו לחתום ליונה שלב ב'”, אמרתי, “רק היונה תביא שלום”.
אחד הגברים בקבוצה, חובש כיפה, כבן ארבעים, התעכב והסתכל על הכרזה שבידי ואז לעבר רן והשולחן עם העלונים.
“זה היונה התורשתית, לא?” שאל.
“השלב הבא אל השלום”, התחלתי, “הדרך היחידה –”
“זה מחליא”. הוא הצטמרר. ידיו התהדקו על התיק שנשא. “מחליא ומבחיל, זו התערבות בדרכי האל”.
“זה רק יגדיל את האחוז של הזהות בין שני הצדדים”, אמרתי, נרתע ממנו מעט.
“כן, אבל מה שייוולד… יהיה…” פיו התעוות עוד יותר.
“היי, זה לא שהם ייראו שונה, פשוט בתוכם יהיה יותר –”
“יותר ממה שלא אמור היה להיות שם בכלל!”
“זה ממילא יהיה שם!” הגבהתי את הכרזה ועשיתי צעד לעברו. “הם יקבלו את זה מהשלב הראשון!”
“וזה רק יותר גרוע!” הוא שחרר יד אחת מהתיק ונופף בה מולי. “מה אתה חושב שההורים שלהם יחשבו? הם יֵדעו שיש בתוך הילדים שלהם משהו מאחרים, מגויים!”
“מה הם יחשבו?” הנפתי את הכרזה לעברו, מסיט אותה ברגע האחרון ומטיח אותה על האספלט לצדו. “הם יחשבו שהילדים שלהם חיים! שהם לא יצטרכו להילחם! שהם לא יצטרכו לקבור אותם בגלל שהם נהרגו בצבא, או בפיגוע, או ב… ב…” העולם התערפל ואני מחיתי את הדמעות מעיניי. “מה אתה יודע, בכלל?!” צעקתי אל תוך פניו. “אתה לא יודע כלום, לא יודע איך זה… איך…”
פניו היו חיוורות וחסרות הבעה. רציתי להוסיף עוד משהו, אבל הוא כבר לא הקשיב. עם התיק חבוק קרוב לחזהו, הוא הסתובב והתרחק ממני, ממהר לעבר מוצב התצפית.
הבטתי זמן מה בעקבותיו ואז רכנתי והרמתי את הכרזה. היא הייתה מכוסה אבק ולכלוך נדבק לאחת מכנפי היונה המצוירת.
“תביא, אני אחליף אותך”. רן משך בעדינות את הכרזה מבין ידיי. “ואם אתה רוצה, אני גם אספר לאמא”.
“תודה”, אמרתי בשקט, והלכתי לשבת לצד השולחן עם העלונים.
***
עכשיו היה תורי להחליט בשבילם. תורי לבחור.
ברחתי מהנער. לא רציתי לחשוב על מה שאמר. לא הייתה שום משמעות למחשבות או לטיעונים שלו. שום משמעות. ידיי התהדקו סביב התיק.
אבל.
היה בו כל כך הרבה כאב, כל כך הרבה חרדה. רק נער, אבל עיניו הכילו פחד ממוות. מוות שלא היה אמור להכיר.
עברתי דרך הדלת המבוצרת של מוצב התצפית ונכנסתי פנימה. הוא יהיה מוגן בחוץ, חשבתי. הקירות היו מספיק עבים, הם יגנו עליו.
בפנים שררה אפלולית שקטה. השטיח מתחת לרגליי בלע את צליל צעדיי והתקרה האקוסטית הפחיתה את המולת הדיבורים של השוהים בפנים לכדי מלמול חרישי. השינוי מהחוץ הרגיע אותי, עזר לדחוק מראשי את עיניו הפעורות של הנער. הבטתי סביב. זה היה הפיזור הראשון של הבוקר והחדר היה ריק יחסית. האנשים שהגעתי אתם באוטובוס הצטופפו מול חלון תצפית בפינה. שתי נשים עמדו ליד חלון אחר. הן היו מאלה, גרועות במידה מסוימת אפילו מפרויקט היונה עצמו. ציפיתי לחוש סיפוק שהן ייכללו בעונש, אבל במקום זאת הבחנתי בכך שהן מחזיקות ידיים והסטתי את עיניי.
מה קורה לי? הנחתי את התיק על הרצפה ודחפתי אותו עם הרגל לעבר הנשים. הנה, ככה. אבל האי-נוחות רק החמירה.
תחשוב על טל ומירי, אמרתי לעצמי. תחשוב עליהם, והכעס חזר.
הם אמרו שהשכונה שלנו מוגנת, זה היה חלק מהחוזה הקואליציוני, שכונות מוגנות מפרויקט היונה. חיכינו שנתיים לפני שקיבלנו שם דיור, רק אז העזנו להביא ילדים לעולם. שנתיים. המגורים בשכונות האלו לא היו זולים. הביקוש המתמיד לאזור העלה את הארנונה לשחקים. טל נולד ואחריו גם מירי. עבדתי בשתי משמרות כדי שהם יוכלו ללמוד בגן ובבית הספר בתוך השכונה. רציתי שהם יהיו מוגנים מהפיזורים, מהווירוס עם הדנ”א הטמא שבו.
לראשונה שמתי לב שמשהו לא כשורה כאשר טל שבר את האגרטל שקיבלנו לחתונה. אשתי אספה את השברים אבל כאשר אמרתי לו שיעזור הוא משך בכתפיו וברח לחדרו. זה היה מוזר, הוא תמיד היה ילד מחונך כל כך. במהרה הבחנתי במעשים מוזרים גם אצל מירי. היא קשקשה על הקירות בבית, הרביצה לילדים בגן, בכתה מכל שטות. כל ערב, כשחזרתי הביתה אחרי יום עבודה, היה משהו נוסף שהצטרף לרשימה. אשתי אמרה שזה בסדר, שככה זה כשילדים גדלים, אבל אני צפיתי וחשדתי. מה אם זה לא רק זה? מה אם יש סיבה נוספת?
כאשר טל חזר מבית הספר חבול כולו מתגרה שיזם, החלטתי שאני חייב לוודא. לקחתי את הילדים שלי לרופא המשפחה וביקשתי שיבדוק.
שמונה עשר אחוזים, זה מה שהוא אמר. הם לא נחשפו למנת פיזור מלאה, אבל היו בהם לפחות שמונה עשר אחוזים ממנת היונה. בילדים שלי, בילדים שעליהם ניסיתי להגן מזה בכל מחיר. יתכן שהם נחשפו לפיזור בזמן טיול של בית-הספר, יתכן שהווירוס חדר לשכונה עם רוחות של קיץ. כך או כך, היונה נעצה בהם את טפריה.
שפשפתי את פני, המזגן שפעל בתוך החדר ייבש את עורי. הבטתי על התיק שהנחתי על הרצפה. הם זיהמו את הילדים שלי, זיהמו אותם בצורה שלא ניתן היה להשיב. זיהמו את הגוף הקטן שלהם בדנ”א של גויים, בדנ”א טמא וזר. למרות כל מה שעשיתי, למרות כל מה שהקרבתי כדי להגן עליהם, הבחירה נלקחה מידיי. עכשיו היה תורי להחליט בשבילם, בשביל אלו שפגעו בילדיי. זה היה רק הוגן. זה היה רק צודק, נכון?
נאנחתי. הבטתי שוב בשתי הנשים הצעירות ליד החלון. הן הביטו החוצה וכשעקבתי אחר מבטן ראיתי את הנקודות השחורות של המסוקים המתקרבים לעבר שטחנו. בהירת השיער הניחה את ידה סביב מותניה של השנייה וחיבקה אותה אליה. זה היה סוטה, זה היה מטריד. אך כך גם מה שעמדתי לעשות.
הבטתי שוב לעבר התיק על הרצפה. חשבתי על הנער בחוץ. מה שהוא האמין בו היה שגוי, אבל ברגעים שבהם הוא דיבר על היונה היה לו משהו להתחבא מאחוריו מפני הפחד. זו הייתה האמונה הלא נכונה, אבל זו הייתה אמונה.
עכשיו היה תורי להחליט בשבילם. תורי לבחור.
רכנתי והרמתי את התיק.
***
שיחקתי עם כיווני וילון האוויר סביב המטרה והמטען. המטרה שפשפה את עיניה, וילון האוויר ייבש את האוויר משהו בן זונה.
“תתכוננו”, אמרתי במכשיר הקשר שמולי. “הוא עומד לפעול”.
המטרה, גבר דתי בשנות הארבעים, עמד מתייסר, מביט לסירוגין בתיק עם המטען ובאנשים שהיו אתו בחדר התצפית. גם אם לא היינו מגלים אותו בסורק בכניסה, היינו עולים עליו בגלל ההתנהגות המוחצנת שלו. לפעמים אני תוהה לגבי זה. אם כבר החלטת לבצע פיגוע, לפחות תגמור עם ייסורי המצפון שלך לפני שאתה יוצא מהבית. היה מביך לראות את זה. הוא הביט לעבר התיק, ואז לעבר זוג הלסביות ליד החלון. שוב לעבר התיק. תחליט כבר, גבר. אין לנו את כל היום.
התיק שלו, תרמיל גב כהה, שכב בתמימות מטעה על השטיח. הסורק במשקוף הדלת גילה שבתוכו יש רק מכל פלסטיק חלול. הכרנו את מכלי הפלסטיק האלו היטב. טרור גנטי אנטי-יונתי הפך לנושא החם בחודשים האחרונים.
הווירוסים אתם עבד פרויקט היונה השאירו בכניסתם לגנום סימני זיהוי ברורים. זה היה חלק מההסכם, אז מחתרת ימנית פיקחית במיוחד החליטה שאם יודעים איפה משהו נכנס, אפשר גם להוציא אותו החוצה. צריך רק את הווירוס הנכון. הם לא טעו בהרבה, רק חבל שהם לא טרחו לבדוק מה הווירוסים שלהם שולפים מהגנום בנוסף למחדרי היונה.
כיוונתי את המצלמה לזווית רחבה יותר, עוקב אחרי הידיים שלו. איפה הוא החזיק את מתג ההפעלה? או שאולי הוא השתמש בטיימר? אבל אם כן, למה הוא עדיין לא הסתלק מהחדר?
הוא זז. נדרכתי, מוכן להרחיב את שדה וילונות האוויר אם יתברר שהם לא עומדים בעומס. הוא התכופף, חטף את התיק מהרצפה… ואז הסתובב ומיהר לעבר הדלת.
“ביטול”, הודעתי ליחידת האבטחה. “יש לנו מתחרט”.
“לאסוף אותו בכל זאת?”
בדקתי את המסכים, מוודא שהסורק קלט את המידע האישי שלו מדסקית האזרח.
“לא תחום השיפוט שלנו”, עניתי. “אני אעביר את הפרטים למשטרה, הם כבר יטפלו בו”.
“זה כבר השלישי החודש, עוד כמה כאלו ומישהו יחליט שאנחנו לא צריכים כיתת כוננות כל כך גדולה”.
“חדל קשקשת ברשת”, אמרתי. והוספתי, “זה שלושה שהתחרטו על חמישה שכן הלכו על זה”.
“גם נכון”, ואז הקשר השתתק.
ניתקתי את וילון האוויר והסתכלתי חזרה לעבר המסכים. שאר המבקרים בחדר התצפית המשיכו להביט דרך החלונות, לא מודעים כלל למה שכמעט והתרחש. היה דיבורים בעיתונות על הטרור הגנטי אבל הרעיון עדיין לא פעפע מספיק לתודעה הכללית. אנשים התקשו לפחד מזה. אם כל מה שזה עשה היה להוציא את מה שהיונה הכניסה, ואולי עוד קצת, אז מה, לא? כמה מסוכן זה כבר יכול להיות ביחס לאוטובוסים מתפוצצים על בסיס שבועי? אנשים לא חשבו על הנזק התאי, על הסכנות לסרטן, על מה תעשה חשיפה חוזרת ליונה לאחר מכן.
לחצתי על כמה כפתורים, ועל מסך בפינה עלתה תמונה ממצלמות החוץ. המסוקים היו עכשיו מעל השטח המפורז, עשרות מהם. מכלי הפיזור התלויים תחתם נראים כמו סוללת נשק קטלני. הצטמררתי וחזרתי להביט במסך חדר התצפית. מבחינה מסוימת זה היה נשק. נשק שנועד להביא שלום, אבל בכל זאת נשק. להילחם למען השלום היה קצת כמו להזדיין למען הבתולים. לדעתי זה די פספס את המטרה.
הבטתי שוב לעבר מצלמת החוץ. המסוקים היו ממש מעלינו ותוך כדי שהסתכלתי, המכלים מתחתם הופעלו ופתיתים זעירים של מבחנות הפיזור התחילו לצנוח כלפי מטה. זה היה יפה, זה היה מהפנט, זה היה שלום שהגיע אלינו בכפיה ולא ניתן היה לברוח ממנו.
לא, לא חשבתי שהמאבטח האלמוני בקשר צודק ושאנחנו צריכים להתחיל לדאוג לעבודה שלנו. הנשאים של הטרור הגנטי אולי נטו להתחרט, אבל היה מספיק מהטרור הישן והטוב ואלו שבאו עם פצצות התחרטו לעתים רחוקות בלבד. היונה הביאה שלום, אבל היא הביאה אותו בגניבה, בכפייה, בלי להשאיר לנו שום בררה. כל זמן שזה יימשך ככה, תהיה לי ולצוות האבטחה עבודה.
נשענתי לאחור בכיסאי וצפיתי במטר המבחנות הנופלות.
אין עדיין תגובות